הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • תמונתו של דוריאן גריי
    ספר מוגן
     
  • תמונתו של דוריאן גריי
    אוסקר ווילד | תרגום: ליה נירגד
    ידיעות ספרים, פן | 2006 | פרוזה תרגום | 210 עמ'

    ביצירת מופת זו, המגוללת את סיפורו של צעיר המוכר נשמתו תמורת נעורים ויופי נצחיים, באים לידי ביטוי שנינותו, ביקורתו החברתית החדה והפרוזה המבריקה של אוסקר ווילד. גיבורו – הדאנדי, ההדוניסט קצר הרוח ןחסר המוסר, שאינו משתנה כלל בעוד תמונתו מזדקנת והופכת דוחה יותר ויותר עם השנים – הפחיד, הקסים, משך ואף השחית קוראים רבים במשך למעלה ממאה שנים. כשהספר יצא לאור, ב-1891, הוא נחשב למסוכן, טפשי, וולגרי ולא מוסרי ואילו ווילד עצמו כונה "קפדן קשקשני". הספר שימש כהוכחה ל"חוסר צניעות דוחה" במשפטים כנגד ווילד שהביאו בסופו של דבר למאסרו ולהגלייתו. למרות זאת, תמונתו של דוריאן גריי ביססה את מעמדו של ווילד כאחד ממייצגיה החשובים של האסכולה האסטתית שדגלה ב"אמנות לשם אמנות", ויחד עם גיבורה הפכה ליצירה נצחית אשר שרדה את מגבלות הזמן.

    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 37
    הוספה למועדפים שלי
  • בסטודיו עמד ריח עשיר של ורדים, וכאשר רחשה בין עצי הגן רוח הקיץ הקלה נישאו פנימה הבושם הכבד של הלילך, וניחוחם העדין יותר של פרחי העוזרד הוורודים.
    ממקומו בפינה, שם שכב על ספה מרופדת כרים פרסיים ועישן כהרגלו אינספור סיגריות, הבחין לורד הנרי בבוהק פרחיו הדבשיים של שיח לַבּוּרנוּם,* שענפיו הרוטטים נראו כאילו הם מתקשים לשאת את נטל יופיים היוקד. על וילונות המשי הארוכים שנמתחו על פני החלון הענקי ריצדו מדי פעם צללים משונים של ציפורים עפות, שנראו לרגע כמו ציור יפני, והזכירו לו את ציירי טוקיו חיוורי הפנים, המנסים להעביר תחושה של מהירות ותנועה באמצעות אמנות קפואה מטבעה.** נדמה היה שזמזומן הנרגז של הדבורים, שפילסו את דרכן בדשא הגבוה, או חגו בעיקשות חד־גונית סביב קרניה המאובקות המוזהבות של יערה משתרגת, הופך את הדממה למעיקה עוד יותר. הרחש העמום של לונדון נשמע כמו צליל מיתר נמוך של עוגב מרוחק.
    [* שיח ארסי בעל פרחים צהובים.]
    [** האמנות היפנית השפיעה רבות על התנועה האסתטית, שאליה השתייך אוסקר וויילד.]
    במרכז החדר, על כַּן ציירים, עמד דיוקן באורך מלא של בחור צעיר, יפה להפליא, ומולו, במרחק מה, ישב האמן, באזיל הולוורד, שפרשת היעלמותו הפתאומית כמה שנים קודם לכן עוררה התרגשות כללית והולידה השערות משונות רבות.
    כאשר הביט הצייר בדמות החיננית והנאה שכה היטיב לייצג באמנותו, עלה על פניו חיוך של עונג, ונדמה היה כי ישתהה שם. אך לפתע התעשת, עצם עיניים והניח את אצבעותיו על עפעפיו, כאילו ביקש לכלוא במוחו איזה חלום משונה שחשש להתעורר ממנו.
    ״זו היצירה הטובה ביותר שלך, באזיל, הדבר הכי טוב שעשית אי־פעם,״ אמר בנחת לורד הנרי. ״אתה מוכרח לשלוח אותה בשנה הבאה לגרוֹבנֶר. האקדמיה גדולה מדי והמונית מדי.[1] בכל פעם שהלכתי לשם, היו כל־כך הרבה אנשים עד שלא הצלחתי לראות את התמונות, וזה היה נורא, או שהיו כל־כך הרבה תמונות עד שלא הצלחתי לראות את האנשים, וזה היה נורא עוד יותר. באמת, הגרובנר הוא המקום היחיד שבא בחשבון.״
    ״אני לא חושב שאציג אותה בשום מקום,״ השיב והטיל את ראשו לאחור בתנועה משונה שתמיד הצחיקה את חבריו באוקספורד. ״לא, לא אציג אותה בשום מקום.״
    לורד הנרי זקף את גבותיו והביט בו בתדהמה מבעד לתמרות העשן הכחולות והדקות שהסתלסלו במערבולות מוזרות מהסיגריה העבה שלו, המתובלת באופיום. ״לא תציג אותה בשום מקום! מדוע, ידידי היקר? יש לך איזו סיבה? ציירים הם עם משונה כל־כך! אתם עושים כל מה שאפשר כדי לזכות במוניטין, וברגע שזכיתם בו, אתם רוצים להיפטר ממנו. זה טיפשי מצידכם, כי יש בעולם רק דבר אחד נורא יותר מזה שידברו עליך, והוא שלא ידברו עליך. דיוקן כזה יעלה את מעמדך הרבה מעל לכל הצעירים באנגליה ויעורר את קנאת הזקנים, אם זקנים מסוגלים בכלל להרגיש משהו.״
    ״אני יודע שתצחק עלי,״ השיב, ״אבל אני באמת לא מסוגל להציג אותה. הכנסתי בה יותר מדי מעצמי.״
    לורד הנרי התמתח על יצועו וצחק.
    ״כן, ידעתי שתצחק, ובכל זאת, זה נכון.״
    ״הכנסת בה יותר מדי מעצמך! בחיי, באזיל, לא ידעתי שאתה יהיר כל־כך. אני באמת לא מוצא כל דמיון בינך, עם הפנים הגסות והקשוחות שלך ושערך השחור כפחם, לבין האדוניס* הצעיר הזה, שנראה כאילו הוא עשוי כולו משנהב ומעלי־ורדים. באזיל יקירי, הוא נרקיס** ואילו אתה - טוב, יש לך הבעה אינטלקטואלית, כמובן, אבל היופי, היופי האמיתי, נגמר בדיוק במקום שבו מתחילה ההבעה האינטלקטואלית. האינטלקט עצמו הוא סוג של הגזמה, והוא תמיד הורס את ההרמוניה של הפנים. ברגע שאדם מתיישב לחשוב, הוא הופך כולו לאף אחד גדול, או למצח אחד גדול, או למשהו נורא מעין זה. תראה את הגברים המצליחים בכל המקצועות החופשיים. איזה כיעור מושלם! חוץ מהכנסייה, כמובן. אבל בכנסייה הרי לא חושבים. בישופ בן שמונים ממשיך לומר מה שאמרו לו לומר כשהיה נער בן שמונה־עשרה, והתוצאה הטבעית היא שהוא תמיד נראה מקסים. חברך, הצעיר המסתורי שאת שמו לא גילית לי מעולם אבל תמונתו באמת מרתקת אותי, לא חושב אף פעם. אני בטוח בזה לגמרי. הוא יצור יפהפה וחסר־מוח. מן הראוי שיהיה כאן תמיד בחורף, כשאין לנו פרחים להביט בהם, ושיהיה כאן גם בקיץ, כשאנו זקוקים למשהו לצנן בו את שכלנו. אל תחמיא לעצמך, באזיל, אתה לא דומה לו בכלל.״
    [* במיתולוגיה היוונית, גבר יפהפה שזכה באהבתן של אפרודיטה ופרספונה.]
    [** עלם צעיר ויפהפה במיתולוגיה היוונית, שהתאהב בהשתקפות שלו.]
    ״אתה לא מבין אותי, הארי,״ השיב האמן. ״ודאי שאיני דומה לו. את זה אני יודע בהחלט. למעשה, לא הייתי רוצה להיות דומה לו. אתה מושך בכתפיים? זאת האמת. לכל ייחוד גופני או שכלי מתלווה איזה גורל מר, גורל מהסוג שרודף את הצעדים הכושלים של מלכים לאורך ההיסטוריה. לא כדאי להיות שונה מאחרים. בעולמנו יש מזל רק למכוערים ולטיפשים. הם יכולים לשבת בנחת ולבהות בהצגה. ואם הם אינם יודעים את טעמו של הניצחון, לפחות נחסך מהם טעם התבוסה. הם חיים כמו שראוי לכולנו לחיות - באדישות, בלי דאגות ובלי חרדות. הם לא מביאים אסון על אחרים, וזרים אינם פוגעים בהם. המעמד והעושר שלך, הארי, השכל שלי, האמנות שלי, יהיה אשר יהיה ערכה, יופיו של דוריאן גריי - כולנו נסבול בגלל מה שהעניקו לנו האלים. נסבול נורא.״
    ״דוריאן גריי? זה שמו?״ שאל לורד הנרי וחצה את החדר לעבר באזיל הולוורד.
    ״כן, זה שמו. לא התכוונתי לגלות לך אותו.״
    ״למה לא?״
    ״למען האמת, אין לי הסבר. כשאני אוהב מישהו מאוד לעולם איני אומר לאיש את שמו. אילו אמרתי, הייתי מסגיר כביכול משהו ממנו. למדתי לאהוב את החשאיות. נדמה לי שהיא הדבר היחיד שעשוי להפוך את חיינו המודרניים למסתוריים או לנפלאים. המעשה הסתמי ביותר מתמלא קסם אם רק מסתירים אותו. כשאני יוצא מהעיר, לעולם איני אומר לאיש בביתי לאן אני הולך. אילו אמרתי, היתה נגזלת ממני כל ההנאה. הרגל טיפשי, אני מניח, אבל משום־מה הוא מוסיף הרבה רומנטיקה לחיים. אתה בוודאי חושב שזה מטופש מאוד מצידי?״
    ״בכלל לא,״ השיב לורד הנרי, ״בכלל לא, באזיל יקירי. שכחת כנראה שאני נשוי, והקסם היחיד בנישואים הוא, שהם הופכים את חיי התרמית להכרחיים לגמרי לשני הצדדים. לעולם איני יודע היכן אשתי, ואשתי לעולם אינה יודעת מה אני עושה. כשאנחנו נפגשים - וזה קורה מדי פעם, כשיוצאים יחד לארוחת־ערב, או מבקרים את הדוכס - אנחנו מספרים זה לזה סיפורים מגוחכים ביותר, בפנים רציניות ביותר. אשתי טובה בזה מאוד - הרבה יותר ממני, למעשה. היא לעולם לא מתבלבלת בתאריכים, ואני לעומת זאת מתבלבל תמיד. אבל כשהיא תופסת אותי, היא לא רבה איתי. לפעמים הייתי רוצה שתעשה זאת, אבל היא רק לועגת לי.״
    ״אני שונא איך שאתה מדבר על חיי הנישואים שלך, הארי,״ אמר באזיל הולוורד ופנה אל דלת היציאה אל הגן. ״לדעתי אתה בעצם בעל טוב מאוד, אבל אתה מתבייש במעלותיך עד עמקי נשמתך. אתה אדם בלתי־רגיל. לעולם אינך אומר משהו מוסרי, ולעולם אינך עושה משהו פסול. הציניות שלך היא רק העמדת פנים.״
    ״הטבעיות היא רק העמדת פנים. העמדת הפנים המרגיזה ביותר שאני מכיר,״ קרא לורד הנרי וצחק, ושני הבחורים יצאו יחד לגן וישבו על ספסל במבוק ארוך בצל שיח דפנה תמיר. אור השמש החליק על העלים המבריקים. בדשא רטטו חינניות לבנות.
    כעבור שעה קלה שלף לורד הנרי את שעונו. ״לצערי אני מוכרח ללכת, באזיל,״ מילמל, ״אבל לפני כן, אני עומד על כך שתשיב על השאלה שהצגתי לך קודם.״
    ״איזו שאלה?״ שאל הצייר מבלי להתיק את עיניו מהאדמה.
    ״אתה יודע יפה מאוד.״
    ״לא, אני לא יודע, הארי.״
    ״טוב, אז אומר לך. אני רוצה שתסביר לי מדוע אתה מסרב להציג את תמונתו של דוריאן גריי. אני רוצה את הסיבה האמיתית.״
    ״אמרתי לך את הסיבה האמיתית.״
    ״לא, לא אמרת. אמרת שזה מפני שיש בה יותר מדי מעצמך, וזה הרי ילדותי.״
    ״הארי,״ אמר באזיל הולוורד והישיר אליו מבט, ״כל דיוקן שצויר ברגש הוא דיוקן של האמן, לא של הדוגמן. הדוגמן הוא רק מקרה, הזדמנות. לא אותו חושף הצייר. הצייר הוא שנחשף על הבד המצויר. לא אציג את התמונה משום שאני חושש שחשפתי בה את סוד נשמתי.״
    לורד הנרי צחק. ״ומהו הסוד הזה?״ שאל.
    ״אומר לך,״ אמר הולוורד, אך מבט של מבוכה עלה על פניו.
    ״כולי ציפייה, באזיל,״ אמר ידידו והעיף בו מבט.
    ״למען האמת, אין הרבה מה לספר, הארי,״ השיב הצייר. ״ואני חושש שלא תבין. אולי גם לא תאמין.״
    לורד הנרי חייך, התכופף, קטף מתוך העשב חיננית עם עלי כותרת ורודים ובחן אותה. ״אני בטוח שאבין,״ השיב, והביט בעיון רב בחישוק הזהוב הקטן, על פלומתו הלבנה. ״ובאשר לאמונה, אני מסוגל להאמין לכל דבר, בתנאי שהוא לא מתקבל על הדעת.״
    משב רוח השיר פרחים מן העצים, וגושי הלילך הכבדים, דמויי הכוכבים, נעו כה וכה באוויר הנרפה. חגב החל לצרצר ליד הגדר ושפירית דקה ארוכה עברה על פניהם כמו חוט כחול, מרחפת על כנפי המלמלה שלה. נדמה היה ללורד הנרי שהוא שומע את הלמות ליבו של באזיל הולוורד, והוא תהה מה הצייר עומד לומר.
    ״הסיפור פשוט,״ אמר הצייר כעבור זמן־מה. ״לפני חודשיים הלכתי למסיבה גדולה אצל ליידי בְּרֵנדוֹן. אתה יודע שאמנים מסכנים כמוני צריכים להציג את עצמם בחברה מדי פעם, רק כדי להזכיר לציבור שאיננו פראי־אדם. כפי שאמרת לי פעם - כל אחד, אפילו סוחר בבורסה, יכול לעשות לו שם של אדם תרבותי אם הוא לובש ז׳קט חגיגי ועניבה לבנה. ובכן, לאחר שביליתי בחדר כעשר דקות, ודיברתי עם מטרוניות מגונדרות ענקיות ועם אנשי אקדמיה מייגעים, חשתי פתאום שמישהו מביט בי. הסתובבתי, ואז ראיתי לראשונה את דוריאן גריי. כאשר נפגשו עינינו הרגשתי שאני מחוויר. תחושת בעתה משונה תקפה אותי. ידעתי שאני עומד פנים אל פנים עם מישהו שעצם אישיותו מרתקת כל־כך, עד שהיא תבלע את כל הווייתי, את כל נשמתי, ואפילו את האמנות שלי, אם רק ארשה. לא רציתי שום השפעה חיצונית על חיי. אתה יודע, הארי, עד כמה אני עצמאי מטבעי. תמיד הייתי אדון לעצמי - תמיד, עד שפגשתי את דוריאן גריי. ואז - אינני יודע איך להסביר לך את זה - ידעתי, איכשהו, שאני על סף משבר נורא בחיי. היתה לי תחושה משונה שהגורל הועיד לי תענוגות עילאיים ומכאובים עילאיים. נתקפתי פחד, הסתובבתי, ועמדתי לצאת מהחדר. לא המצפון הניע אותי: זו היתה מעין פחדנות. אינני גאה בכך שניסיתי לברוח.״
    ״המצפון והפחדנות הם למעשה היינו הך, באזיל. מצפון הוא השם המסחרי של העסק.[2] זה הכול.״
    ״אני לא מאמין בזה, הארי, ואני גם לא מאמין שאתה מאמין בזה. אבל בלי קשר לשאלת המניע שלי - ואולי זו היתה יהירות, כי בעבר הייתי יהיר מאוד - בהחלט ניסיתי לפלס לי דרך לדלת. שם, כמובן, נתקלתי בליידי ברנדון. ׳הרי לא תברח מהר כל־כך, מר הולוורד,׳ היא צווחה. אתה מכיר את הקול הצורם המשונה שלה?״
    ״כן, היא טווס אמיתי מכל בחינה פרט ליופי,״ אמר לורד הנרי ופירק את החיננית לחלקיקים באצבעותיו העצבניות הארוכות.
    ״לא יכולתי להיפטר ממנה. היא הציגה אותי לפני בני משפחת המלוכה ואנשים עם כוכבים וביריות,* וגבירות זקנות עם נזרים ענקיים ואפים של תוכים. היא דיברה עלי בתור חברה הקרוב ביותר. עד אז פגשתי אותה רק פעם אחת, אבל היא החליטה להעריץ אותי. נדמה לי שאיזו תמונה שלי זכתה אז להצלחה גדולה - בכל אופן כתבו עליה בעיתונים, והרי במאה התשע־עשרה זה המדד לנצחיות. לפתע מצאתי את עצמי פנים אל פנים עם האיש הצעיר שאישיותו ריגשה אותי באופן משונה כל־כך. היינו קרובים ממש, כמעט נגענו זה בזה. עינינו נפגשו שוב. ביקשתי מליידי ברנדון שתציג אותי. מעשה נמהר מצידי. ואולי לא כל־כך נמהר. זה היה פשוט בלתי־נמנע. היינו משוחחים גם בלי שיערכו בינינו היכרות. אני בטוח. דוריאן אמר לי את זה אחר־כך. גם הוא הרגיש שנועדנו להכיר זה את זה.״
    [* סמלי אבירות אנגליים.]
    ״ואיך תיארה ליידי ברנדון את הצעיר המדהים הזה?״ שאל ידידו. ״אני יודע שיש לה נטייה למסור תקציר מהיר על כל אורחיה. אני זוכר שהובילה אותי אל איזה זקן סמוק וגס, מכוסה כולו באותות ובסרטים, ולחשה באוזני, בקול טרגי שכל החדר בוודאי שמע בקלות, פרטים מדהימים ביותר. פשוט נסתי על נפשי. אני אוהב לגלות אנשים בעצמי. אבל ליידי ברנדון מתייחסת לאורחיה בדיוק כשם שהכרוז במכירה הפומבית מתייחס לסחורה שלו. או שהיא מפליגה בהסברים מייגעים, או שהיא אומרת עליהם הכול פרט למה שרצית לשמוע.״
    ״ליידי ברנדון המסכנה! אתה מחמיר איתה, הארי!״ אמר הולוורד באדישות.
    ״ידידי היקר, היא ניסתה לייסד סלון, והצליחה רק לפתוח מסעדה.[3] איך אפשר להתפעל ממנה? אבל ספר לי, מה אמרה על מר דוריאן גריי?״
    ״הו, משהו כמו - ׳בחור מקסים - אמו היקרה ואני ממש ידידות נפש. שכחתי לגמרי מה הוא עושה - אני חוששת שהוא... לא עושה דבר... אה, כן, מנגן בפסנתר... ואולי כינור, מר גריי היקר?׳ שנינו לא הצלחנו לעצור את הצחוק, ומייד התיידדנו.״
    ״הצחוק הוא התחלה בכלל לא רעה לחברות, והוא בהחלט הדרך הטובה לסיים אותה,״ אמר הלורד הצעיר וקטף פרח נוסף.
    הולוורד הניד בראשו. ״אתה לא מבין מהי חברות, הארי,״ מילמל, ״ובאותה מידה אתה לא מבין מהי יריבות. אתה מחבב את כולם: במילים אחרות, אתה אדיש כלפי כולם.״
    ״איזה עוול נורא אתה עושה לי!״ הזדעק לורד הנרי. הוא היטה את כובעו לאחור והביט בעננים הקטנים שריחפו בשמי הקיץ הירקרקים והחלולים כמו פקעות סבוכות של משי לבן ובוהק. ״כן, עוול נורא. אני בהחלט מבחין בין אנשים. את חברי אני בוחר לפי יופיים, את מכרי לפי אופיים, ואת אויבי לפי שכלם. אדם אינו יכול להיזהר יתר על המידה בבחירת אויביו. בין אויבי אין אפילו שוטה אחד. כולם אנשים בעלי רמה אינטלקטואלית כלשהי, ולכן כולם מעריכים אותי. האם זה יהיר מאוד מצידי? נראה לי שזה די יהיר.״
    ״לדעתי כן, הארי. אבל לפי הסיווג שלך, אני מן הסתם רק מכר.״
    ״באזיל יקירי, אתה הרבה יותר ממכר.״
    ״והרבה פחות מחבר. מעין אח, אולי?״
    ״אה, אחים! אין לי עניין באחים. אחי הבכור לא מוכן למות, ואחַי הצעירים לא עושים שום דבר מלבד זה.״
    ״הארי!״ קרא הולוורד בפנים זועפות.
    ״ידידי היקר, אני לא לגמרי רציני, אבל אין לי ברירה אלא לתעב את קרובי המשפחה שלי. אני מניח שזה משום שכולנו נרתעים מכך שלאנשים אחרים יהיו אותם הפגמים שיש לנו. אני בהחלט מבין את זעמה של הדמוקרטיה האנגלית על מה שנקרא חטאי המעמדות הגבוהים. ההמונים סבורים ששכרות, טיפשות וחוסר־מוסריות צריכים להיות נחלתם הבלעדית, ואם אחד מאיתנו משתטה, הרי זה כאילו פלש לתחומם וגזל את טרפם. כאשר סאוּת׳ווֹרד המסכן הגיע לבית־הדין לענייני גירושים, הם הביעו תרעומת מרשימה ביותר. ועם זאת, קשה לי להאמין שאפילו עשירית מהפרולטריון מנהלת חיים מהוגנים.״
    ״אני לא מסכים עם אף מלה שאמרת, ויותר מזה, הארי, אני בטוח שגם אתה לא.״
    לורד הנרי ליטף את זקנו החום המחודד ונקש על קצה מגף העור המבריק שלו במקל הובנה משונץ. ״אתה כל־כך אנגלי, באזיל! זו הפעם השנייה שהשמעת את המשפט הזה. כשמציגים לאנגלי אמיתי רעיון - וזה תמיד מעשה נמהר - הוא לעולם אינו מעלה בדעתו לבחון אם הרעיון נכון או שגוי. רק שאלה אחת מעניינת אותו - האם אתה מאמין בו בעצמך. והרי אין שום קשר בין ערכו של רעיון לכנותו של האדם המשמיע אותו. נהפוך הוא, סביר להניח שככל שהאדם כן פחות, ערכו האינטלקטואלי של הרעיון גדול יותר, שהרי אינו מושפע מרצונותיו, מתשוקותיו או מדעותיו הקדומות של הדובר. אבל אינני מנהל איתך דיון בפוליטיקה, בסוציולוגיה או במטפיזיקה. אני מחבב אנשים יותר משאני מחבב עקרונות, ויותר מכול אני מחבב אנשים חסרי עקרונות. ספר לי עוד על מר דוריאן גריי. באיזו תדירות אתה רואה אותו?״
    ״כל יום. אלמלא ראיתי אותו כל יום, לא יכולתי להיות מאושר. הוא לגמרי חיוני לי.״
    ״מדהים! חשבתי שלעולם לא תייחס חשיבות לדבר פרט לאמנות שלך.״
    ״בעיני הוא כל אמנותי עכשיו,״ אמר הצייר ברצינות. ״לפעמים אני חושב, הארי, שבהיסטוריה העולמית יש רק שתי נקודות ציון בעלות חשיבות כלשהי. הראשונה היא הופעתו של אמצעי אמנותי חדש, והשנייה היא הופעתה של אישיות אמנותית חדשה. המצאת ציור השמן היתה בשביל הוונציאנים מה שפניו של אנטינואוס* היו בשביל הפיסול היווני המאוחר, וכאלה יהיו בבוא היום פניו של דוריאן גריי בשבילי. אני לא רק מצייר אותו, ורושם אותו. עשיתי את כל זה, כמובן. אבל הוא הרבה יותר ממודל או דוגמן בשבילי. לא אומר לך שאינני מרוצה מהציורים האלה, או שהאמנות אינה מסוגלת לבטא את יופיו. אין דבר שהאמנות אינה מסוגלת לבטא, ואני יודע שהעבודה שלי מאז שפגשתי את דוריאן גריי היא עבודה טובה, הטובה ביותר בחיי. אבל - ואני תוהה אם תבין אותי - אישיותו העלתה בדעתי באיזה אופן משונה דרך אמנותית חדשה לגמרי, סגנון חדש לחלוטין. אני רואה דברים באור אחר, חושב עליהם בצורה אחרת. כעת אני יכול לחיות את החיים בדרך שנסתרה ממני עד כה. ׳חלום על יופי בימים של מחשבה׳ - מי אמר את זה? שכחתי, אבל זה מה שדוריאן גריי בשבילי. עצם נוכחותו של הנער - כי בעיני הוא לא הרבה יותר מנער, על אף שלמעשה הוא בן יותר מעשרים - עצם נוכחותו לנגד עיני... אה! אני תוהה אם תוכל להבין את מלוא משמעות הדבר... מבלי שיהיה מודע לכך, הוא מגדיר את עקרונותיה של אסכולה חדשה, אסכולה שיהיו בה כל הלהט של הרוח הרומנטית וכל שלמות הרוח היוונית. הרמוניה של הגוף והנפש - כמה זה חשוב! ברוב טירופנו הפרדנו ביניהם והמצאנו ריאליזם וולגרי ואידיאליזם חלול. הארי! אילו רק ידעת מהו דוריאן גריי בשבילי! האם אתה זוכר את ציור הנוף שחברת אָגְנְיוּ הציעה לי בשבילו מחיר מדהים כל־כך, ולא רציתי להיפרד ממנו? זו אחת העבודות הטובות שציירתי אי־פעם. ומדוע? משום שדוריאן גריי ישב לידי כשציירתי אותה. מעין השפעה דקה עברה ממנו אלי, ולראשונה בחיי ראיתי ביער הרגיל את הפלא שתמיד חיפשתי, ותמיד נעלם ממני.״
    [* צעיר יפהפה, חביבו של הקיסר הרומי אדריאנוס.]
    ״זה מדהים, באזיל! אני מוכרח לראות את דוריאן גריי.״
    הולוורד קם מהספסל וצעד הלוך ושוב בגן. כעבור שעה קלה חזר. ״הארי,״ אמר. ״דוריאן גריי הוא בשבילי פשוט מוטיב אמנותי. ייתכן שלא תמצא בו דבר. אני מוצא בו הכול. הוא נוכח בעבודתי בעיקר כשדמותו לא מופיעה בה. הוא מעלה בדעתי, כמו שאמרתי, סגנון חדש. אני מוצא אותו בקימורים של קווים מסוימים, ביופי ובדקויות של גוונים מסוימים. זה הכול.״
    ״אז מדוע אינך מוכן להציג את דיוקנו?״ שאל לורד הנרי.
    ״כי בלי שהתכוונתי לכך, החדרתי בו ביטוי כלשהו להערצה האמנותית המשונה הזו - שעליה, כמובן, לא דיברתי איתו מעולם. הוא לא יודע דבר. לעולם לא יידע. אבל אנשים עלולים לנחש, ואני לא אחשוף את נשמתי למבטם החטטני והשטחי. ליבי לא יונח לעולם תחת עדשת המיקרוסקופ שלהם. יש בתמונה הזאת יותר מדי מעצמי, הארי - יותר מדי מעצמי!״
    ״למשוררים אין עכבות כמו שלך. הם יודעים עד כמה התשוקה מועילה לפרסום. בימינו, לב שבור מודפס במהדורות רבות.״
    ״ועל כך אני שונא אותם,״ זעק הולוורד. ״האמן צריך ליצור דברים יפים, אבל הוא אינו אמור לשלב בהם דבר מחייו. בימינו אנשים חושבים שמטרת האמנות היא לשמש מעין אוטוביוגרפיה. איבדנו את חוש היופי המופשט. יום יבוא ואגלה לעולם מה הוא, ולכן העולם אף פעם לא יראה את דיוקנו של דוריאן גריי.״
    ״אני חושב שאתה טועה, באזיל, אבל לא אתווכח איתך. רק מי שאבוד מבחינה אינטלקטואלית מתווכח. אמור לי, האם דוריאן גריי מחבב אותך מאוד?״
    האמן הירהר רגע. ״הוא מחבב אותי,״ השיב לאחר שהות קלה. ״אני יודע שהוא מחבב אותי. אני כמובן מחמיא לו בצורה מזעזעת. אני אומר לו דברים שברור לי שאתחרט עליהם, וזה מסב לי הנאה משונה. בדרך כלל הוא מקסים, ואנחנו יושבים בסטודיו ומדברים על אלף דברים. אבל מדי פעם הוא חסר התחשבות להחריד, ונראה שהוא ממש נהנה להכאיב לי. ואז אני מרגיש, הארי, שהפקדתי את כל נשמתי בידי מישהו שמתייחס אליה כאילו היתה פרח לדש המעיל שלו, איזה עיטור קטן לספק בו את גנדרנותו. קישוט ליום קיץ.״
    ״ימי הקיץ נוטים להתארך, באזיל,״ מילמל לורד הנרי. ״ייתכן שאתה תתעייף ראשון. זו מחשבה מעציבה, אבל אין ספק שהגאונות עמידה מהיופי. לכן כולנו מתאמצים כל־כך להשכיל הרבה מעבר לנחוץ. במאבק הפראי על הקיום אנו רוצים משהו שיחזיק מעמד, ולכן אנו מגבבים במוחנו שטויות ועובדות, בתקווה מטופשת שנצליח לשמור על מקומנו. איש אשכולות - זהו האידיאל המודרני. מוחו של איש אשכולות הוא דבר נורא. הוא כמו חנות לחפצי נוי, גדושה אבק וחפצים מפלצתיים שמחירם גבוה בהרבה מן הראוי. ובכל זאת, אני חושב שאתה תתעייף ראשון. יום אחד תביט בחברך, ופניו ייראו לך קצת שונות מהרגיל, ואולי הגוון שלהן לא ימצא חן בעיניך, או משהו כזה. בליבך תתרעם עליו מרות, ותחשוב בכל הרצינות שהוא התייחס אליך בצורה איומה. בפעם הבאה שיבקר תהיה קריר ואדיש לחלוטין. וזה יהיה מצער מאוד, כי זה יגרום לך להשתנות. כרגע סיפרת לי על רומן של ממש, רומן אמנותי, אפשר לומר, והדבר הגרוע ביותר ברומן מכל סוג שהוא, זה שאחריו האדם כל־כך לא רומנטי.״
    ״אל תדבר ככה, הארי. אישיותו של דוריאן גריי תמשול בי כל עוד אני חי. אינך מסוגל להרגיש מה שאני מרגיש. אתה משתנה לעיתים קרובות מדי.״
    ״אה, באזיל יקירי, דווקא לכן אני מסוגל להרגיש בדבר. אנשים נאמנים מכירים רק את צידה הקליל של האהבה. הבוגדנים מכירים את הטרגדיות שלה.״ ולורד הנרי הצית אש על גבי קופסה כסופה מעודנת, והחל לעשן סיגריה בארשת מודעת של שביעות רצון, כאילו סיכם את העולם במשפט. רחש דרורים מצייצים נשמע בין עלי הקיסוס הירוקים, המבריקים, וצללי העננים הכחולים שיחקו במירדף על פני הדשא כמו סנוניות. מה נעים הגן! ומה נפלאים רגשותיהם של אחרים! נפלאים בהרבה ממחשבותיהם, הירהר. נפשך שלך והתשוקות של חבריך - אלה הדברים המרתקים בחיים. בבדיחות־דעת שקטה העלה בדמיונו את ארוחת־הצהריים המייגעת שהחמיץ משום שהשתהה כל־כך אצל באזיל הולוורד. אילו הלך לדודתו בוודאי היה פוגש שם את לורד גוּדְבָּאדי,* והשיחה כולה היתה נסבה על מזון לעניים ועל הצורך לבנות בתי־מגורים לדוגמה. כל מעמד היה מטיף לאותן מידות טובות שאין לו צורך בהן. העשירים היו מדברים על ערכה של החסכנות, והולכי הבטל היו מפליאים לנאום על כבוד העבודה. נפלא להתחמק מכל זה! כאשר חשב על דודתו עלתה במוחו מחשבה. הוא פנה להולוורד ואמר, ״ידידי היקר, כעת נזכרתי.״
    [* לורד גודבאדי - משחק מילים, good body, אדם טוב. (המתרגמת)]
    ״נזכרת במה, הארי?״
    ״היכן שמעתי את שמו של דוריאן גריי.״
    ״היכן?״ שאל הולוורד וקימט מעט את גבותיו.
    ״אל תיראה זועף כל־כך, באזיל. זה היה אצל דודתי, ליידי אגתה. היא סיפרה לי שגילתה צעיר נפלא שיעזור לה מעכשיו באיסט־אנד,* ושמו דוריאן גריי. אני מוכרח לציין שהיא בכלל לא אמרה לי שהוא יפה־תואר. נשים אינן יודעות להעריך יופי. על כל פנים לא הנשים הטובות. היא אמרה שהוא רציני מאוד, ושיש לו אופי נפלא. מייד העליתי בדמיוני יצור ממושקף עם שיער דליל, מנומש להחריד, שמדשדש לו על כפות רגליים ענקיות. חבל שלא ידעתי שהוא החבר שלך.״
    [* East End - אזור עני ביותר בלונדון, בתקופה הנדונה.]
    ״אני שמח מאוד שלא ידעת, הארי.״
    ״מדוע?״
    ״אני לא רוצה שתפגוש אותו.״
    ״אתה לא רוצה שאפגוש אותו?״
    ״לא.״
    ״מר דוריאן גריי הגיע, אדוני,״ אמר רב־המשרתים שהופיע בגן.
    ״עכשיו אתה מוכרח להציג אותי!״ קרא לורד הנרי וצחק.
    הצייר פנה אל המשרת שלו, שעמד ומיצמץ באור השמש. ״בקש ממר גריי לחכות, פארקר. אבוא בעוד כמה דקות.״ האיש קד קידה וחזר אל הבית.
    הולוורד הביט בלורד הנרי. ״דוריאן גריי הוא חברי הקרוב ביותר,״ אמר. ״יש לו אופי פשוט ונפלא. דודתך צדקה לגמרי במה שאמרה עליו. אל תקלקל אותו. אל תנסה להשפיע עליו. ההשפעה שלך תזיק לו. העולם רחב ידיים, ויש בו הרבה אנשים נהדרים. אל תיקח ממני את האדם האחד שמעניק לאמנות שלי את מידת הקסם שיש בה. חיי כאמן תלויים בו. שים לב, הארי, אני בוטח בך.״ הוא דיבר באיטיות רבה, ונדמה היה שהמילים נסחטו ממנו כמעט בעל כורחו.
    ״איזה שטויות אתה מדבר!״ אמר לורד הנרי וחייך. הוא אחז בזרועו של הולוורד, וכמעט שהוביל אותו אל הבית.

    • אוסקר ווילד
    • אוסקר ווילד

      אוסקר ויילד (1856 - 1900), מחזאי, סופר ומשורר יליד אירלנד. בכתיבתו ובאורח חייו התריס כנגד הצביעות והשמרנות של החברה הויקטוריאנית ועל כך נאלץ לשלם מחיר כבד.

     
  • המלצות נוספות
    • גטסבי הגדול
    • אנקת גבהים
    • גברת דאלוויי
    • הזקן והים
    • טלני
    • ממעמקים
    • אשתו של מגדל התה
    • מה שאליס שכחה
    • זאב בשטאזי
    • הצל של אמי
    • נקודה רגישה
    • וידוי