הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • שרפה יפהפייה
    ספר מוגן
     
  • שרפה יפהפייה
    ג'יימי מקגווייר | תרגום: אביגיל בורשטיין
    איך תאהבי מישהו
    אם את לא אוהבת את עצמך?
     
    אליסון אדסון, בוגרת קולג' טרייה, הגיעה לשפל המדרגה. התנהגותה בבית הנופש המשפחתי בקולורדו הצליחה למשוך סוף־סוף את תשומת לב הוריה – אבל לא בכיוון המיוחל. הם מפסיקים לממן אותה ומאלצים אותה להסתדר לבד.
    טיילר מדוקס הוא כבאי שרפות יער בצוות האלפיני הלוחם בקו האש כמו אחיו התאום טיילור. טיילר יהיר ומלא קסם, וסגנון חייו הנוודי מגביל את מערכות היחסים שלו ללילה אחד. כשהוא פוגש את אליסון במסיבה מקומית, אישיותה הקיצונית ואופייה העוקצני מרתקים אותו, אבל כשרגשותיו כלפיה מעמיקים, טיילר מבין שהשדים הפנימיים והמשתקים של האישה שהוא אוהב הם אולי האויב המר ביותר שבן מדוקס התמודד איתם אי־פעם.
     
    ג'יימי מקגווייר היא מחברת רבי־המכר "אסון מהלך", "אסון יפהפה", "שיכרון יפהפה", "חתונה יפהפייה", "גאולה יפהפייה" ו"הקרבה יפהפייה". היא, בעלה ושלושת ילדיהם מתגוררים בקולורדו עם ארבעה כלבים, ארבעה סוסים וחתול בשם רוסטר. 
    חפשו את ג'יימי ב־www.jamiemcguire.com, בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 42
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    כשהייתי ילדה הייתי יושבת שעות ומתבוננת באש בוערת. המשפחה שלי חשבה שזה תחביב משונה, אבל גם כעבור קרוב לעשרים שנה נעצתי מבט בקצה הסיגריה שבפי, שהאפר שלה ארוך כאצבע והקצה שלה בוער בכתום, בעוד האש מטפסת על הנייר.
    הבית היה צפוף, כל כך מלא בשיכורים מיוזעים ומתנודדים וכל כך ספוג בהוללוּת, ששום נשימה עמוקה לא היתה עוזרת, ממילא כל החמצן כבר נשאב מהחדר. עצמותי היו ספוגות צלילי בס, צווחות וקרקור נערות, רובן צעירות מכדי לקנות בירה ובוודאי צעירות מכדי להיות על סף הקאה משישיית הבירה המחוזקת שזה עתה שתו.
    נשענתי לאחור על הכיסא המיובא המרופד החביב על אמא שלי, נשמתי את המהומה אל קרבי והרגשתי בבית.
    אבא היה משוכנע שאני ילדה טובה, אז היה לי קל להיות עדה להתנהגות רעה בלי להרגיש אשמה, גם אם לפעמים לקחתי חלק בה.
    יפהפייה עם שיער סגול מנופח ועם קרם נצנצים הושיטה לי ג'וינט — שלושה סנטימטרים של עשב קסום ארוז בנייר מלופף. לא הייתי צריכה יותר ממבט חטוף כדי לקבוע שלא עירבבו אותו עם עוד חומרים. לקחתי אותו ממנה, נשפתי אל התקרה והתבוננתי בעשן המיתמר ומצטרף לעננה הלבנה שכבר ריחפה בחלל הגלריה רחבת הידיים שלנו שנועדה לבילוי אחרי סקי, לשתיית יין ולאורחים מתוחכמים, ולא לפועלי הצווארון הכחול המקומיים השיכורים שהתחככו בציורים והפילו אגרטלים.
    מיד נרגעתי, וראשי צנח על כרית הכורסה. הודות ללגליזציה של המריחואנה, קולורדו היתה אחת משלוש המדינות שהכי אהבתי לנפוש בהן. העובדה שלהורים שלי היה בית נופש באסטס פארק הפכה אותה למדינה מספר אחת.
    "איך קוראים לך?" היא שאלה.
    הפניתי מבט לעבר יופייה המלאכי; לא הופתעתי מכך שהיא נמצאת במסיבה מפוצצת באנשים ולא מכירה את המארחת.
    "אֵלי," אמרתי ובקושי הבחנתי בעיניה האדמומיות הישנוניות.
    "אלי אֶדסון? את אחות של אליסון?"
    נאנחתי. לא התחשק לי לנהל את השיחה הזאת. "אני אליסון."
    הגבות שלה התכווצו במבוכה. "אבל... אליסון הוא בחור, לא? הבית הזה לא שלו?" היא ציחקקה והניחה לחי על זרועה. "אתם כאילו... תאומים או משהו כזה?"
    נשענתי לאחור וחייכתי חיוך רחב, ופתאום היא העבירה את אצבעותיה הארוכות בשׂערי הכהה הארוך. אחת מזרועותיה היתה מכוסה קעקועי גולגולות שחורות וּורדים כחולים בוהקים בגדלים שונים; הזרוע השנייה היתה לוח חלק.
    "לא, אני אליסון, הבחור שהבית הזה שייך לו."
    היא ציחקקה בקול, ואז כרעה מול הכיסא שלי. "אני פייג'."
    "כמה זמן את גרה כאן?"
    "למה את חושבת שאני מכאן?" היא שאלה.
    היא היתה מרוכזת בכל מילה שיצאה מפי, והַמְשיכה החד־צדדית הציתה בי שילוב משונה של התלהבות ושיעמום. פייג' היתה יותר מסתם יפהפייה; היא נראתה מלאת תקווה כשסיפרה את סיפוריה העצובים — בגלוי, לעיני כולם, ברגישות על אף העובדה שהלב שלה נשבר פעמים רבות מכדי להתאחות.
    הושטתי לה את הג'וינט. "את לא נראית אחת שכל הציפיות שלה התנפצו והיא מלאת אשמה על בזבוז כל מה שהיה לה."
    היא ציחקקה. "אני לא מבינה למה את מתכוונת."
    "בדיוק."
    "אלה ההורים שלך בציור הזה?" היא שאלה והפנתה אצבע כסוסת ציפורן אל הדיוקן שבקצה החדר.
    נאנחתי. "כן, מנסים לקנות חיי נצח."
    "הם לא נראים כל כך גרועים. הם נתנו לך את כל זה."
    "לא, זה עדיין שלהם. זה רק בהשאלה. אנשים כמונו לומדים מהר מאוד להפסיק לתת דברים בחינם."
    "אנשים כמוכם?" שאלה משועשעת. "כלומר, אנשים עם בית של אינסוף מטרים רבועים?"
    "עם כמה בתים כאלה," אמרתי.
    היא הרימה גבה, וזוויות שפתיה התרוממו בחיוך מתוק.
    יש שהיו רואים בדברי אמירה רברבנית, אבל בקול שלי היה בוז מכוּון שידעתי שפייג' לא תבחין בו. היא המשיכה לחייך. יכולתי מן הסתם לספר לה שאחרי שלקחה הרבה מדי כדורי "קסנקס", הודתה אמא שלי שהיא אוהבת את אחותי פינלי יותר מאשר אותי, או שהרסתי לגמרי את הפרארי שאבא שלי קנה לי ליום הולדת שש־עשרה (בעיקר כהתנצלות על זה ששכח אותו), או אפילו על הפעם שבה השותפה שלי קנדי — גם היא יורשת — הביאה שקית מלאה בשאריות ההפלה שעברה להפגנה למען זכויות נשים בברקלי. פייג' עדיין המשיכה לבהות בי כאילו אני מתוודה על אהבתי לה, ולא מפרטת לה עד כמה אני דפוקה.
    פלטתי צחקוק. "את בהחלט מכאן."
    "מודה באשמה. חבר?" שאלה.
    "את ניגשת ישר לעניין."
    היא משכה בכתפיה, שאפה מהג'וינט, עצרה את הנשימה לחמש שניות, ואז פלטה עננת עשן. "כלומר, לא?" שאלה והמשיכה להשתעל.
    "חד־משמעית."
    היא רצתה להחזיר לי את הג'וינט, אבל הנדתי את ראשי. היא שירבבה שפה תחתונה מבריקה.
    "מאוכזבת?" לא הייתי בטוחה אם היא מעוניינת בשלישייה או בשותפה להתמסטלות.
    "פשוט נראה לי שתהיי חברה כיפית."
    "את טועה." השיחה התחילה לשעמם אותי, אז נעמדתי. כוס נשברה באיזשהו מקום בחדר, וחבורה קטנה התגודדה מסביב למשהו שהתרחש במרכז.
    הצחוק הפך לצרחות ולשירה. היצירה "עולם טוב יותר" של פיטר מקס נפלה מהקיר, והזגוגית שלה התנפצה. בירה זולה ניתזה על משיכות מכחול בשווי חמישים אלף דולר. פילסתי לי דרך קדימה, ולעיני נגלו שני גברים הולכים מכות והורסים את כל יצירות האמנות סביבם.
    כל העיניים ננעצו בי, והצופים השתתקו ובכך גרמו לשניים במרכז לעצור. כולם חיכו שאפריד ביניהם, שאצעק ואולי אבכה בגלל הנזק, אבל מבטי פנה אל הגבר נטול החולצה שחזהו מכוסה קעקועים. גם הוא הביט בי, ועיניו הערמוניות סרקו את הציצים ואת הרגליים שלי ואז את החדר. היריב שלו הפנה את המצחייה האדומה שלו לאחור, והוא הקיף את "קעקועים" בהליכה קופצנית, מניף אגרופים קדימה ואחורה באוויר כמו בסרט מצויר.
    "מדוקס, הבהרת את העניין. בוא נלך," אמר מישהו לגבר המקועקע.
    "לך תזדיין," הוא ענה. הוא לא הוריד את העיניים ממני. "נמשיך בחוץ."
    "מצחייה אדומה" שקל לפחות עשרים קילו יותר ממדוקס. שלפתי חמישה שטרות מהמחשוף ונופפתי בהם מעלי. "אני שמה חמש מאות על מדוקס."
    אנשים הניפו אגרופים באוויר, נופפו בשטרות וצעקו סכומים ואת השם של מי שהימרו שינצח. מדוקס הסתכל עלי. מעיניו קרן אור שאין לי ספק שאיש מזמן לא ראה, אפילו לא הוא. הוא בקושי הזיע. שׂערו הקצוץ ועיניו הכהות צעקו שהוא בלתי מנוצח. רוב הגברים שפגשתי היו מתחזים, אבל מדוקס לא היה צריך להעמיד פנים. הוא חי את זה, והיו לו ביצים להוכיח את זה. חשתי התכווצות במעלה ירכי, ופתאום התחתונים שלי היו ספוגים. צעדתי קדימה ופילסתי דרך למרכז. אמנם לא ראיתי אותו לפני כן, אבל הוא נראה ממש כמו הטעות הבאה שלי.
    לפי איך שהוא זז, ידעתי שהוא מושך את הקרב יותר מכפי שדרוש. מהלומה אחרי מהלומה — ושום תגובה מצד הדושבאג הנפוח עם המצחייה האדומה המסובבת — עוד זגוגיות נשברו, עוד דם נשפך, ועוד בירה ניתזה על השטיח האיטלקי המזוין שאמא קנתה בהזמנה אישית.
    זה הפך לדפוס: "מצחייה אדומה" שולח אגרוף שמחמיץ את המטרה, ומדוקס מנצל את ההזדמנות להנחית אגרוף משלו. הוא היה מהיר, מדויק וחסר רחמים בצורה שלא תיאמן. כמעט יכולתי להרגיש את מפרקי האצבעות שלו על הלסת שלי, מרטיטים לי את השיניים, מרעידים לי את עמוד השדרה.
    זה נגמר מהר מדי. האלוף המקועקע נעמד מעל יריבו המדמם כאילו כלום. מישהו הושיט למדוקס את החולצה שלו, והוא השתמש בה כדי למחות טיפות דם וזיעה מפניו.
    מישהו נתן לי כסף, אבל לא שמתי לב כמה.
    "טיילר... בוא נעוף מכאן. גבר, אני לא רוצה שיפטרו אותי. יש כאן איזה עשרה קטינים מסטולים."
    מדוקס המשיך לנעוץ בי מבט. "למה למהר?"
    "לא מתחשק לי להסביר למפקד למה נעצרנו. ולך מתחשק?"
    מדוקס משך את החולצה הלבנה מעל ראשו ומעל שרירי החזה והזרוע המסותתים שלו. כשהחולצה הסתירה את הווי שמעל החגורה, כתפי צנחו מעט באכזבה. רציתי לראות עוד. רציתי לראות את כולו.
    החבר העצבני שלו הושיט לו כובע מצחייה שחור של ה"ווייט סוקס", והוא חבש אותו והנמיך אותו מעל עיניו.
    חבר טפח לטיילר על הכתף. "בזכותך הרווחתי חמישים דולר, מדוקס. ממש כמו פעם."
    "אין בעד מה, ראש תחת," אמר, עיניו עדיין נעוצות בי.
    כסף עבר מיד ליד, ואז כולם פנו כאיש אחד אל המטבח שבו הבירה זרמה מהחביות.
    טיילר מדוקס התקרב אלי בחולצה לחה ומוכתמת בדם. המצחייה הצלה על עיניו ועל אפו. הוא התחיל לדבר, אבל אני תפסתי את החולצה שלו, משכתי אותו אלי והדבקתי נשיקה לפיו. שפתי נפרדו והניחו ללשונו לגלוש פנימה. הוא הגיב כפי שידעתי שיגיב — היה בינינו חשמל חייתי — הוא תפס בשׂערי והִטה את ראשי לעברו.
    הרחקתי אותו ממני בדחיפה בלי לשחרר את החולצה. הוא חיכה, לא יודע למה לצפות. בחיוך משועשע צעדתי לאחור. הרפיתי מהחולצה שלו, וידי החליקה על זרועו ומשכה את ידו. ידיו היו גסות, והציפורניים היו כסוסות לגמרי. הייתי נואשת לחוש את מגען הגס באיברי הרכים.
    פיו התעקל לחיוך, וגומה עמוקה הופיעה בלחיו השמאלית. היה לו יופי שאי אפשר לקנות: עיניים חומות־זהובות, סנטר מרובע וזיפי — סימפוניה של שלמות שרק גֵנים ללא רבב מסוגלים להפיק. לא חסרו אנשים יפים במעגלים שהסתובבתי בהם, אנשים עם גישה לטובי התכשירים, הסטייליסטים, המנתחים הפלסטיים וטיפולי הספא, אבל טיילר היה אמיתי — מחוספס ולא מתאמץ.
    הגברתי את קצב הצעידה והתחלתי לטפס במדרגות.
    טיילר הביט בי מתחתית גרם המדרגות. "לאן הולכים?" לא עניתי, אבל הוא המשיך ללכת אחרי. הייתי עשויה להוביל אותו אל מותו, אבל קלטתי שטיילר מדוקס לא פוחד מכלום. "מה יש שם למעלה?" הוא שאל והמשיך לעלות.
    "יש אותי," עניתי בפשטות.
    הוא התחיל לנוע ביתר נחישות, ועיניו המשועשעות נעשו רעבות. סובבתי את ידית חדר השינה הראשי, הדפתי את הדלת וחשפתי את המיטה העצומה של הורי ואת עשרים הכריות שעליה.
    "וואו," אמר טיילר וסקר את החדר. "הבית הזה פסיכי. מי שגר כאן בטח מרוויח הון. חברים שלך?"
    "זה הבית של ההורים שלי."
    "את גרה כאן?" שאל טיילר והצביע על הרצפה.
    "לפעמים."
    "פאק. את אליסון אדסון. מהאדסונים של 'אדסון טק'."
    "לא, אני פשוט אלי."
    "אבא שלך הופיע ברשימת חמש מאות החברות העשירות באמריקה, לא?"
    "לא ממש מתחשק לי לדבר על אבא שלי כרגע," אמרתי בין נשיקה לנשיקה.
    הוא הרחיק אותי. "מצטער על הציור, ועל השולחן... ועל האגרטל. אני אקנה חדשים."
    הושטתי יד כלפי מטה וחפנתי את הנוקשות שמאחורי מכנסי הג'ינס.
    "תפסיק לדבר."
    טיילר שב והתמקד, החליק את ידיו בין הטייטס לעורי החשוף. אצבעותיו ידעו בדיוק היכן לגשש והיכן להשתהות. בעטתי את המגפיים מהרגליים והימהמתי כשאצבעותיו, שנעטפו בתשוקתי אליו, החליקו ביתר קלות.
    כשהרגשתי את קצה המיטה באחורי ירכַי, נשענתי לאחור ומשכתי את טיילר מעלי. נישקתי עשרות שפתיים לפני הלילה הזה, אבל מעולם לא הרגשתי שהן רעבות אלי, ולא מהיום. נראה שכל נגיעה בכל פיסת עור שלי היתה רבת־משמעות. לא היה בו שמץ של מתח, והוא נראה מיומן לא פחות ממני בתלישת כפתורים ובמשיכת פריטי לבוש.
    ברגע שהתחתונים והחזייה שלי הוטלו על הרצפה, משכתי את תחתוני הבוקסר שלו כלפי מטה. הוא בעט אותם מקצה המיטה והתגלגלנו. רכבתי עליו, שנינו מתנשפים ומחייכים. השפתון האדום שלי נמרח על פיו, והקרביים שלי נדרכו והתחננו אליו.
    "מאיפה הגעת לעזאזל?" הוא שאל נפעם.
    הרמתי גבה וחיפשתי את מכנסי הג'ינס. מצאתי אותם מוטלים על קצה המיטה, רכנתי אליהם, פישפשתי בכיס וחייכתי חיוך רחב כשנגעתי באריזת אלומיניום. "לאט־לאט, מדוקס. עדיין לא גמרתי."
    הגבות שלו נורו מעלה, ושלושה קמטים עמוקים חרצו את מצחו. הוא הסתכל עלי קורעת את אריזת הקונדום בשיניים, וכשהשתמשתי בפי כדי להבטיח שהוא ממוקם היטב, התגלגלו עיניו לאחור.
    "שאני אמות," הוא נשף. הוא הרים את הירכיים, ואני הכנסתי את מלוא אורכו אל הפה והגרון. קצות אצבעותיו גרפו ומשכו את שׂערי, ואני הימהמתי כנגד הלטקס. הוא הקשית את הגב וחדר עמוק יותר.
    התרחקתי מירכיו ורכבתי עליו שוב. אחזתי במותניו והנמכתי את עצמי, וראיתי איך החמימות והרטיבות שלי כובשות אותו. הוא עשה את זה הרבה פעמים, אבל לא איתי. טיילר נראה מאלה שתופסים פיקוד, בחור כזה שמענג את הנשים שלו עד שהן מתחננות לשווא לעוד. אבל הוא לא מסוגל לתת להן עוד, וזה בדיוק מה שמצא חן בעיני — חוץ מזה שהוא היה חתיך הורס וידע לגעת באיברי האינטימיים כאילו הוא האדריכל שתיכנן אותם.
    אצבעותיו התחפרו בירכי, וראיתי שהוא מנסה להאט את הקצב שלי. הוא לא היה מודה בכך שהוא רוצה שאאט. הוא היה קרוב, אבל גם אני הייתי קרובה, ואיזה דביל דפק על הדלת וקרא לו. לא התכוונתי לתת לו ללכת עד שהוא יגמור את מה שהתחלתי.
    התנשפתי בחוזקה, גנחתי בכל פעם שהתחת שלי התנגש בירכיים שלו, וכשטיילר גמר, הוא גמר חזק, תפס לי את התחת והקשית את גבו. הוא היה עמוק עד כאב, אבל הקפתי אותו בירכי והרגשתי שאני כמעט נופלת. נעצתי אצבעות בחזה שלו, חייכתי בפה פתוח, ולא הצלחתי לשלוט בצעקות שפרצו לי מהגרון.
    טיילר פישק את ירכַי וכיווץ את התחת, נדחק עוד יותר לתוכי. הוא נהם צרור קללות ואז נרגע והסדיר את הנשימה. הוא הרים אלי מבט מסופק וישנוני. "לעזאזל, אישה."
    רכנתי לפנים, הרמתי את הרגל וירדתי מהמיטה. הוא נשכב על הצד, הסתכל עלי כשהתלבשתי והתעלם מהדפיקות על הדלת.
    "אני, הממ... עובד הרבה. אני בצוות האלפיני של כבאי שרפות היער ו — "
    "אז?" רכסתי את החזייה מאחור ולבשתי תחתונים.
    טיילר השתתק ושקל איך להמשיך. "אז... זה קלווין קליין?"
    השפלתי מבט לעבר תחתוני־הגברים הלבנים הקטנים שלבשתי. תחרה, חוטיני וכדומה הם לא הסטייל שלי. "כן?"
    הוא גיחך. "אז... הממ... אני לא אוכל ל... את יודעת — "
    "להתקשר? כמוני כמוך."
    כשטיילר נעמד והתחיל לאסוף את הבגדים, התחדשו הנקישות החזקות על הדלת. "מדוקס! אתה בפנים?"
    "לעזאזל איתך, זיק! חכה שנייה!" הוא אמר ולבש את המכנסיים.
    הוא חיכה שאתלבש לפני שפתח את מנעול הדלת, אבל בקושי הספקתי ללבוש את החולצה, והחברים שלו כבר פתחו את הדלת.
    אחד מהם, קצת יותר נמוך והרבה יותר מנופח ממנו, הינהן לעברי, ואז — כששם לב שאני חצי עירומה — בהה ברצפה. "אתה מוכן או מה?"
    "אני מוכן, זיק," אמר טיילר וחייך אלי.
    זיק הצביע לאחור באגודלו. "הם מפרקים את הבית. רוצה שנעזור לך להיפטר מהם?"
    הנדתי את ראשי. "יש לי צוות ניקיון מעולה."
    "אני לא חושב שהם יצליחו לנקות את הכורסה. והרצפה מלאה נוצות."
    "אני אקנה חדשה."
    טיילר הזדעף. "בוא נפסיק את החרא הזה."
    זיק הינהן. "ואז נעוף מכאן."
    טיילר קרץ לי. "תודה על ה... מממ... הפתעה הנעימה."
    "הייתי אומרת תבוא שוב, אבל אף אחד מאיתנו לא נוהג להתקשר."
    טיילר צחק, השפיל מבט, ואז הסתכל עלי מתחת לריסיו הצפופים. "כנראה. נתראה בהזדמנות, אליסון."
    "אלי. וזה כנראה לא יקרה."
    הוא לא נראה מופתע. "לילה טוב." הוא צעד לאחור וסגר את הדלת.
    התיישבתי על סבך השמיכות, הסדין וכריות הנוי של מיטת ההורים שלי. הקונדום של טיילר היה תלוי על קצה הפח של אמא שלי שלצד שידת האיפור שלה ליד הדלת. טיילר צלף איום ונורא.
    הצטנפתי בתנוחת עובר והזלתי דמעות שאיש לא יראה. בכיתי, לא מבושה, אלא מפני שידעתי שלא משנה עד כמה הבית ייהרס ולא משנה כמה אזלזל בחדר השינה של ההורים שלי, הם לא יכעסו. הם יסלחו לי וירחמו עלי. לנצח אהיה הילדה הקטנה והמושלמת שלהם. ככל שאצרח חזק יותר, הם יסתמו חזק יותר את האוזניים.
    מישהו הקיש על הדלת, ואמרתי שאפשר להיכנס. על המפתן עמדה פייג' ונראתה בודדה ומיואשת.
    "יש מקום לעוד אחת?" היא צייצה.
    משכתי לאחור את השמיכה ואת הסדין. היא חייכה ומיהרה לשכב לצדי. כרכתי את זרועותי סביבה ונרגעתי, והיא נישקה לי את פנים מפרק כף היד.
    "את יפהפייה," היא לחשה. "איך ההרגשה לחיות בבית כזה? לחיות חיים כאלה?"
    לא ידעתי איך להגיב, אז אמרתי את הדבר הראשון שעלה לי לראש. "תעצמי עיניים."
    פייג' הושיטה יד לאחור ותחבה אותה בין ירכי הרטובות.
    "ראיתי אותו יורד במדרגות," היא אמרה.
    "אז החלטת לעלות?"
    "ידעתי שהוא לא יישאר."
    "לא רציתי שהוא יישאר."
    "אני כן," היא אמרה, "אני צריכה שאנשים יישארו. את יכולה להעמיד פנים שאני הוא... אם את רוצה."
    "אני אעמיד פנים שאת את," אמרתי ונשקתי לה על הרקה.
    פייג' נרגעה בזרועותי, ושלווה פשטה בה בעוד הבסים הולמים מבעד לרצפה. אחרי כמה דקות פסקה המוזיקה בפתאומיות, וידעתי שטיילר והחברים שלו סוגרים את המסיבה ומעיפים את כולם.
    זמן קצר אחר כך התחילה פייג' לנשום נשימות מדודות. עצמתי עיניים, הצמדתי אותה אלי ושקעתי בתהום הנשייה.
    • ג'יימי מקגווייר
    • ג'יימי מקגווייר

      ג'יימי מקגווייר היא המחברת של ארבעה רבי־מכר של "ניו יורק טיימס". היא ובעלה ג'ף מתגוררים עם ילדיהם בפאתי אניד, אוקלוהומה, עם ארבעה כלבים, ארבעה סוסים וחתול בשם רוּסטר.

     
  • המלצות נוספות
    • הקרבה יפהפייה
    • ספק סביר
    • ספינת הכלות
    • מנגינות של התמסרות 3
    • אסון יפהפה
    • חתונה יפהפיה
    • גאולה יפהפייה
    • אסון מהלך
    • נקודה רגישה
    • אשתו של מגדל התה
    • וידוי
    • הצל של אמי