שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה

1

ביתור הדרקון

 

הפרדת האוקיינוס הבראשיתי לשמים וארץ בפרק הראשון של ספר בראשית נעשית לכאורה בקלות וללא כל מכשול. מחיצה בשם רקיע מבדילה בין מים למים בלי כל התנגדות, כבסיפור אגדה. מפרשים רבים כבר עמדו על הניגוד החריף בין סיפור הבריאה של ספר בראשית לסיפורי הבריאה בספרים אחרים המתארים קרב אלים בין האל הבורא לבין הים הסוער המוצג כדרקון אימתני מורד (ישעיהו כז:א, נא:ט-י; תהילים עד:יג-טו, פט:י-יא, צג:ג-ד; איוב כו:י-יג). העימות בין מפלצת הים ושריה לבין האל הבורא מסתיים בדיכוי המרד ובכניעת כוחות התוהו שקראו תגר על סדרי הבריאה. מוטיב הקרב בין אל בורא לבין דרקון דמוי נחש שאוב ממיתוס משותף לעמי המזרח הקדום. הדים רבים לסיפור פזורים, כאמור, בתנ"ך וגם איוב, בין היתר, מביע התפעלות מנצחון האל על נחשי הים:

 

בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְובֻנָתוֹ מָחַץ רָהַב. בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה, חֹלְלָה יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִחַ. (אִיּוֹב כו:יב-יד)

כלומר:

בכוחו הכריע אלוהים את הים ובתבונתו מחץ את רהב. ברוחו התבהרו השמים ובידו דקר והמית את נחש הבריח.

 

נחש הבריח מגלם את הים הקדמוני המורד ששוסף, רוצץ והובס. שמות רבים אחרים ניתנים למפלצת השחצנית והסרבנית וביניהם: רַהַב (איוב ט:יג, כו:יב; ישעיהו נא:ט; תהילים פט:י), תַּנִּין (איוב ז:יב; ישעיהו נא:ט), לִוְיָתָן (ישעיהו כז:א; תהילים סד:יד), תְּהוֹם (ישעיהו נא:י; איוב לח:טז), יָם (איוב ז:יב). בקטעים אלה ניכרת השפעת מיתוס היריבות בין אל סערה לאל ים, מיתוס המשותף לעמים רבים ובהם השומרים, הבבלים, המצרים, הכנענים, החיתים, החורים, האמורים, הפרסים, ההודים והיוונים. העברים הכירו ללא כל ספק את הסיפור הכנעני-אוגריתי שבו נחגג נצחונו של בעל, אל הסערה, על אחיו, זבל ים הנקרא גם לויתן, אל הים. שני האלים נלחמו על כתר המלוכה. בעל ואחותו ענת הכניעו את ים וחבורת מפלצותיו במאבק זה על השלטון. גם מיתוס הבריאה הבבלי היה מוכר לעברים: כוהנים מיהודה שהוגלו לבבל חזו ככל הנראה בחגיגת ראש השנה הבבלי שבה הומחז נצחון אל הסערה, בֶּל-מַרְדוּךְ, בשמו המלא, מקבילו של בעל הכנעני, על מפלצת ענק מימית, אם כל האלים, תְּיָאמָת. חגיגה זו הייתה הפקת על שנתית שנמשכה אחד עשר יום ובה נלחמו זו בזו שתי קבוצות ניצבים שייצגו את שני המחנות היריבים. בטקס הממושך הוקראה גם שירת העלילה הבבלית, הידועה בשם מילותיה הראשונות, אֱנוּמָה אֱלִישׁ, 'בעת ממעל'. תיאמת, שיצאה נגד צאצאיה עם צבא נחשים, תנינים ושדים, נוצחה שנה אחרי שנה על ידי נציג האלים הצעירים, מרדוך. סיפור הבריאה הבבלי רצוף אירועים דרמטיים, סערות יצרים, עימותים והרג. התמונה הראשונה מציגה ישות מימית שהתפרשה על פני כל המרחב וכללה את אַפְּסוּ, אל המים המתוקים ואת אשתו תיאמת, אלת המים המלוחים. מימיהם של הזוג נבללו אלה באלה וכך נולדו שלושה דורות של אלים. כל זוג אלים הוליד עוד זוג אלים אך האב הזקן, אפסו, שמנוחתו הופרעה על ידי הצאצאים, דרש מאשתו להשמידם. תיאמת לא נענתה לו אך אחד מהבנים שחשף את מזימתו של אביו אפסו השכים להורגו. כדי לנקום את נקמת בעלה, גייסה תיאמת צבא מפלצות ויצאה לקרב נגד בניה. נכדה מרדוך התנדב להילחם בחבורה המבעיתה בתנאי שיומלך לראש הפנתיאון. מבוקשו ניתן לו. כך המית הנכד מרדוך את סבתו תיאמת וביתר את גופתה לשני חצאים. מהמחצית העליונה ברא את השמים ומהמחצית התחתונה ברא את הארץ.

 

פיצול גווייתה של האלה מזכיר כמובן את פיצול המים בספר בראשית, אך על אף הדמיון הבולט אין לכאורה כל זכר בבראשית למאבק אכזרי בין יריבים חמושים. המים שנחצו לשניים לשם בריאת שמים וארץ אינם אלא חומרי גלם, יסודות פסיביים חסרי חיוּת. סיפור קרב הדמים בין מרדוך לתיאמת שבסופו נברא העולם מגופתה המתה נראה אומנם רחוק מאוד מבריאת העולם הפסטורלית המשורטטת בפרק א בבראשית, אך אם נתבונן היטב במילים שבהן משתמש המספר, נמצא בכל זאת כמה רמזים דקים לאלימות שלוותה בהכרח את פילוח המים:

 

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם (...). (בְּרֵאשִׁית א:ו)

 

בְּתוֹךְ היא כידוע מילת יחס המורכבת מצורת הנסמך של השם תָּוֶךְ + מילת היחס בְּ-:

 

בְּתוֹךְ:  בְּ-  + תָּוֶךְ

תּוֹךְ: מרכז, אמצע, קו המחלק לשנים (ת.ו.כ, חתך)

 

מעניין לציין שגרסת ספר היובלים לאירוע משתמשת במילה תָּוֶךְ בצורת הנפרד שלה:

 

וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי עָשָׂה אֶת הָרָקִיעַ בֵּין הַמַּיִם, וַיִּבָּדְלוּ הַמַּיִם בַּיּוֹם הַהוּא, חֶצְיָם עָלָה מֵעַל לָרָקִיעַ וְחֶצְיָם יָרַד מִתַּחַת לָרָקִיעַ אֲשֶׁר בַּתָּוֶךְ, עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ. (סֵפֶר הַיּוֹבְלִים ב:ח)

תָּוֶךְ היא אכן מילת מפתח המהדהדת עוד מונח בעל חשיבות רבה - טֶבַח. בתקופת התנ"ך אופן ביטוין של האותיות תו וטית היה שונה אך קרוב. קרבה הדוקה זו מעידה על הקשר בין אותיות אלה שבימינו הן שוות צליל. כנ"ל לגבי בית רפויה שאופן ביטויה דמה לזה של וו ולגבי כף רפויה שאופן ביטויה דמה לזה של חית. יחסי קרבה אלה בין אותיות הצמדים ט-ת, ב-ו, כ-ח מאפשרים להבין קשרים בין מילים דומות על אף השוני בכתיב:

 

תָּוֶךְ: מרכז, אמצע, פְּנים, קֶרֶב (ת.ו.כ, חתך)

טֶבַח:  שחיטה, הרג (ט.ב.ח, שחט) 

 

הפועל טָבַח קרוב מאידך לפעלים טָבַל ו-טָבַע, וקרבת שורשים אלה מקשרת בין המתה למים, בין הוצאה להורג ולב התהום, ובכך מספרת את מיתוס הריגתה של המפלצת הימית, המבשר את סופו של שלטון כוחות הכאוס, כליאתם במתחם מוגבל ולידתו של קוסמוס הרמוני ומסודר. לפי המיתוס הנפוץ ברוב התרבויות הקדומות (גם הסקנדינבית, ההודית, הסינית...), ביסודה של בריאת העולם עמדה, כפי שראינו, הקרבתו של דרקון מפלצתי דמוי נחש, סמל התוהו ובוהו. מיתוס זה נחשף בשורשי המילים הבאות:

 

השורשים ט.ב/ת.ו  / ב.ת מספרים את סיפור הבריאה

 

1) מים עמוקים

-טָבַע

-טָבַל

←

2) חלוקה לשניים, סימון

-תָּוֶךְ 

←

3) הבדלה, הפרדה

-טָבַח 

-בָּתַר 

-בִּתֵּק 

←

4) הרע הופך לטוב

-טוֹב

 

גם טָבַח ו-זָבַח הינם פעלים קרובים. מלבד הסיומת הזהה, -בח, גם אותיותיהן הראשונות, הטית (עיצור לשוני) והזין (עיצור שיני), קרובות:

 

-טָבַח

-זָבַח   

 

קרבתם ההדוקה של פעלים אלה מבהירה את מובנה הסמלי של הקרבת הקורבנות. כשם שהאל ביתר ורוצץ את המפלצת כדי לברוא ממנה את העולם, כך גם האדם חייב למגר את החיה שבו, את יצריו הפרועים ולהיות על ידי כך שותף בבריאה. הקרבת קורבנות, טבח וזבח, איננה אלא חזרה על הקורבן הראשון שהוקרב על ידי האל על מזבח הבריאה. בהמות המזבח מסמלות את חית התוהו ובוהו שעליה חייב העברי לוותר ולהמירה בסדר ובהרמוניה. הדרקון המורד המופיע כסמל הרוע מזוהה עם האלילות. אחד מגלגוליו הוא התנין או התנים המייצג את שליט מצרים:

 

(...) הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו (...). (יְחֶזְקֵאל כט:ג)

 

השימוש החוזר במילה בְּתוֹךְ אינו מקרי. התנים היושב בלב בוצו של הנילוס, סמל הרוע, מזכיר בהיפוך את הרקיע השקוף, כעין הבדולח, שנרקם בלב התוהו:

 

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם (...). (בְּרֵאשִׁית א:ו)

 

 

הקרבת קורבנות היא אכן טקס המחייב את המקריב להשתנות שינוי עמוק ויסודי. הלז יוותר על הפיתוי האלילי להקריב את בניו ובנותיו, מנהג שגור בימים ההם, וימירוֹ בקורבן חיות. תָּוֶךְ_(פנימיות) קרובה באופן הגייתה למילה הנרדפת שלה, חֹב (חיק, לב): העיצורים ו.כ של תָּוֶךְ מהדהדים את העיצורים ח.ב של חֹב:

 

ח.ב/ ו.כ: מעמקי הלב 

 -תָּוֶךְ

 -חֹב

 

בחֹב חֻבּוֹ האפל ניסה אדם להסתיר את חטא אכילת הפרי האסור:

 

[הֲלֹא הוּא יִרְאֶה] אִם כִּסִּיתִי כְאָדָם פְּשָׁעָי, לִטְמוֹן בְּחֻבִּי עֲוֹנִי. (אִיּוֹב לא:לג)

 

איוב טוען לחפותו ומכריז שחֻבּוֹ שלו אינו מזוהם בפשעים ועוונות כמו חֻבּוֹ של אדם. לשווא יחפשו במעמקיה ובפיתוליה של נפשו של איוב, שום כתם לא יימצא בה. אלוהים יודע עד כמה היא זכה וטהורה. אדם, שממנו מסתייג איוב, לא רק טמן את עוונו בחֻבּוֹ. הוא דימה לעצמו שהוא וחוה יוכלו להימלט מזעמו של אלוהים אם יתחבאו בסתר ענפיו העבותים של עץ הדעת שנשתל במרכזו של גן העדן:

 

(...) וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם (...) בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן. (בְּרֵאשִׁית ג:ח)

 

הפועל נֶחְבָּא והשם חֹב מוצאם מאותו שורש:

 

ח.ב: מעמקי הלב 

1) מעמקי הנפש 

-חֹב (ח.ב)

2) שאדם מנסה להחביא 

 -הִתְחַבֵּא (ח.ב.א)

 

(...) וְהִנֵּה אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו (...). (בְּרֵאשִׁית כב:יג)

 

המילה סְבַךְ שקרובה ל-חֹב ול-הִתְחַבֵּא מסמלת את נפשם הכאוטית, המפותלת והמעוותת של החוטאים כולם אשר מבקשים תמיד להסתתר, הן כדי לבצע את זממם והן כדי לברוח מעונשם. האם לא התחבא הנחש בין ענפי העץ האסור?

 

ח.ב / ב.כ 

1) הפנימיות 

-חֹב (ח.ב)

2) המפותלת

-סְבַךְ (ס.ח.ב)

3) שאדם מנסה להחביא

 -הִתְחַבֵּא (ח.ב.א)

 

ס/ש . ב. כ

 

1) ענפים, שיחים או עצים סבוכים

 -סְבַךְ  (ס.ח.ב) / שׂוֹבֶך  (ש.ב.כ)

←

2) מאורת חיות פרא בעבי היער, בין העצים הסבוכים

-סֹבֶךְ  (ס.ח.ב)

←

3) רשת המכסה על בור-מלכודת / סורגים

-שְׂבָכָה   (ש.ב.כ) 

 

בניגוד לאדם, הכלוא בצינוק פנימי, לכוד בקורי הנחש, שחטאו מכביד על כל בניו, אברהם נושא עיניו למרומים, מזדקף, מתיר את יצחק על המזבח ומשחרר אותו מאזיקי החטא הכבדים של אבי השושלת הראשון. כשאברהם כופת את בנו, הוא ממחיז באופן סמלי את הפגיעה הרת האסון של החטא הקדמון בכל הצאצאים: אדם אכל פרי בוסר ושיני בניו קהו. התרת יצחק מסבך קשריו מסמלת את תיקון החטא ושחרור הבן מעול אבותיו. האיל המתגלה פתאום בין הקוצים הינו לב הכאוס שממנו מופיע הקוסמוס, הדרקון הראשוני שהובס ובותר כדי שגופתו תזין את העולם החדש. כשאברהם אוחז בחיה ומחלץ אותה מהקוצים כדי להקריבה במקום בנו, הוא חוזר על האקט הקוסמוגני, הורג את המפלצת, משתחרר מהחיה הטמונה בחובו ומביא את הדרמה לידי סיומה. בעוד שאדם עוזב את מרכז המרחב הקדוש שבו נולד, מתרחק מהאמת המוחלטת, מהאור, מהשקיפות ומחיי הנצח ושוקע-תועה בעבי היער הסבוך, בין קוצים, עשבים ונחשים, אברהם עושה את הדרך ההפוכה ועולה מהפריפריה הכאוטית, מקן הצפעונים למרכז הקודש. בהעפלה זו מהתוהו לבריאה, מחושך לאור, מעבדות לחירות, מִצִּיָּה רדופת שדים לְהַר צִיּוֹן הרם, יוצא אברהם מעברו, מתנתק מערכי האליליות השליליים ומבתר (טֶבַח) את ה"אני" (חֹב, תָּוֶךְ) הקודם שלו כדי להולידו מחדש ולהתאימו לכללי המונותיאיזם שאת דגלו נבחר לשאת. מעתה והלאה יתנהל אברהם, הודות לקורבן (זֶבַח) זה שהקריב, בקרבת אביו הרם:

 

ח.ב / ו.ך/ב.ח 

1) מרכז, פנימיות

-חֹב  (פנימיות, נפש, קרביים)

-תָּוֶךְ  (אמצע, מעמקים)

←

2) פירוד

-טֶבַח  (שחיטה)

-זָבַח  (קורבן)

 

מסעו המפורסם של אב המון הגויים מרומז באותיות השפה עצמן שדרגת יחסי הקרבה ביניהן מותנית בבסיס חיתוכן:

 

מיון עיצורי העברית לפי מקום חיתוכם

 

א, ה, ח, ע, ר: העיצורים הגרוניים

ג, י, כ, ק: העיצורים החיכיים (עיצורי החך האחורי)

ד, ט, ל, נ, ת: העיצורים הלשוניים (עיצורי החך הקדמי)

ז, ס, צ, ש: העיצורים השיניים

ב, ו, מ, פ: העיצורים השפתיים

 

האות תו, עיצור לשוני, שבמקורה היתה דמוית צלב סימון, פירושה כשמה הוא, תָּו, סִימָן. אותו מובן ניתן גם, לאות טית, שגם היא עיצור לשוני, וקרובה מאוד לתו, באופן היגוייה. גם אותיות הזין והסמך, עיצורים שיניים, קרובות לתו ולטית, ומשום קרבתן זו "נדבקו" באותו מובן - תָּו, סִימָן, סֵמֶל. קבוצות עיצורים דומות, כדוגמת הלשוניים והשיניים, מביעות לרוב רעיון יסוד משותף:

 

ת, ט, ז, ס: סימן, תו, אות, ציון, סמל (לביתור התוהו) 

-תָּ +(וֶך)

-טָ +(בַח) 

 -זָ+ (בַח)

 -סְ+ (בַךְ)

 

קבוצת העיצורים וכ/בח פירושה, כמו שראינו, אֶמְצַע:

 

וכ/בח/בך: אמצע, מרכז, מעמקי הנפש (סבך התוהו) 

-(תָּ)+ וֶךְ

-(טָ)+ בַח 

 -(זָ)+ בַח

 -(סְ)+ בַךְ

 

ארבע מילים אלה מורכבות מ-אות לשונית או שינית ת,ט,ז,ס + קבוצת העיצורים וכ/בח/בך ומחזיקות, מלבד בפירושן האינדיבידואלי, גם במובן כללי, מין נוסחה קיבוצית, משותפת לכולן המסכמת את נקודת הזינוק, את התחלת החיים, שיסודה בביתור התוהו לשניים, במעבר משממת הכאוס (הסבך) לטוב, ליפה ולנכון של הבריאה _(לגן): סימן (אות לשונית או שינית ת, ט, ז, ס - האות הראשונה של המילה) + אמצע (קבוצת העיצורים וך/בח/בך - סוף המילה). הסימן שפתח את הבריאה הוא הפירוד שהפריד את הכאוס באמצעו לשני חצאים ושהפך את סבכו הפראי למרחב מסודר והרמוני.

 

הבשורה שמביא אברהם מובעת במילה קָרְבָּן (נרדפת ל-זֶבַח), שמהשורש שלה, ק.ר.ב, נגזרות גם קֶרֶב (נרדפת ל-תָּוֶךְ), היחיד של קְרָבַיִם וכן קָרַב ו-קְרָב. כל מובני מילים אלה מצטרפים לאידיאולוגיה קוהרנטית החוזרת על המסר של טָבַח/זָבַח: מטרת המנחה לאלוהים היא להתקרב ולהתחבר לבורא תוך יציאה לקרב נגד הנחש הפנימי המגלם את יצרי ההרג שיש להתמודד איתם ולהקריבם. טקסי הקורבנות שסדרי עריכתם קבועים ומעוגנים בחוק משמשים איפוא לריסון פראותו של האדם ולהתקת אלימותו כדי למנוע ממנו את רצח בניו ורעיו.

 

בחירת הקורבנות אינה מקרית. האלהת בעלי חיים הייתה תופעה משותפת לתרבויות הפוליתאיסטיות. ראשים של בעלי חיים שונים מכתירים את פסיליהם של אלילי מצרים שגופם גוף אדם. המצרים קיימו פולחן בעלי חיים בכל הדורות והחזיקו בו בדבקות מיוחדת. רשימת בעלי החיים שקודשו בצורה זו או אחרת היא גדולה מאוד וכוללת חיות טרף, בהמות, עופות, דגים ושרצים שונים. מקום מיוחד תפסו בעלי חיים ביתיים רבים ששימשו כאלוהויות וביניהם אילים, פרים, שוורים, תיישים, כבשים, שיות ואווזים. האיל והפר מזוהים עם אלים חשובים רבים. פולחן הפרות הוקדש בעיקר לאלת האהבה והפריון חתחור המופיעה כאישה בעלת ראש פרה. בתרבות הכנענית מופיעים רוב האלים הראשיים בדמות אדם אך עשויים לעטות דמות חיה. הפר הצעיר הינו סמלו של בעל, בנו של המלך אל המתואר כפר זקן. בעל הוא גם אחיה של ענת, המכונה עגלה. צלמיות פרים ועגלים שמשו אכן לצרכי פולחן. חיות אלה הינן כולן בתנ"ך גילוייו השונים של הדרקון הבראשיתי. החיות המיועדות לקורבן מסמלות איפוא את הכאוס, השדים והרוע המזוהים עם האלילות. הקרבת קורבנות, מחווה של יראת שמים, מייצגת את נטישתו הטוטלית של העולם הפגני ואת אליליו דמויי החיות. מי שיציעו את מנחותיהם לאלוהים בלי שישנו שינוי יסודי את מהותם והתנהגותם לא ימצאו חן.

 

ק.ר.ב: הקרבת קורבנות

קרב נגד הדרקון תוך הזדהות עם אלוהים

-קָרְבָּן

-קֶרֶב, וברבים קְרָבַיִם

-בְּקֶרֶב 

-קָרַב 

-קָרוֹב 

-קְרָב

 

הקרבת האיל על הר המוריה הייתה, כפי שראינו, שחזור בזעיר אנפין של מעשה הבריאה שבו ביתר אלוהים את הנחש הימי רהב ושם קץ לתקופת שלטון המים העכורים והמרופשים שהתערבלו והשתוללו כאוות נפשם בלילה אינסופי. אירועים מכוננים רבים בתנ"ך, אם לא כולם, משחזרים בווריאציות שונות את ביתור המפלצת הראשונית, כשאור וחשיכה משחקים על הבמה ברוב הדר ומתחרים על השלטון בעולם, כמו אז, בראשית. בזמן הטקס הריטואלי הנקרא בְּרִית בֵּין הַבְּתָרִים, אלוהים מצווה על אברהם לגזור לשניים עגלה משולשת, עז משולשת ואיל משולש, ולאחר מכן עובר בין גזרי החיות בלובשו צורת לפיד אש ועשן. המוטיבים של החיה המבותרת לשניים ושל האור המאיר את הלילה מהדהדים את שני ימי הבריאה הראשונים שבהם, כידוע, בקע האור את חשכת הלילה ולאחר מכן נבקע הים הדלוח ונפתח באמצעו:

 

(...) וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ (...). (...) וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה. (בְּרֵאשִׁית טו:י, יז)

 

הסכין המבתרת את החיות מזכירה את הרקיע שביתר את המים (מי הכאוס=חיה). השימוש החוזר במילה תָּוֶךְ מדגיש את הדמיון בין שני החיתוכים:

 

(...) וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ  (...). (בְּרֵאשִׁית טו:י)

 

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם (...). (בְּרֵאשִׁית א:ו)

 

השימוש במילה גְּזָרִים (החצאים הגזורים), נרדפת ל-בְּתָרִים, מעביר אותנו, לפי שיטת המילה המנחה, לחציית ים סוף שאותה מהלל מזמור קלו:

 

(...) וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה. (בְּרֵאשִׁית טו:יז)

 

הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (...). [הוֹדוּ] לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (תְּהִלִּים קלו:א, יג)

 

מאידך ניתן למצוא קווי דמיון גם בין חציית ים סוף המסופרת בספר שמות לטקס הברית בין הבתרים. בני ישראל החוצים את הים, בחורבה, בין שתי חומות מים (שמות יד:כא-כב) מחקים את מעברו של אלוהים בין גזרי החיות. סיפור החצייה בשמות מציין גם שעמוד הענן והאש פנה לאחור והתייצב מאחורי מחנה ישראל כדי להפרידו ממחנה מצרים. צד הענן היה מופנה לעבר המצרים שהיו שרויים בחשכה בעוד שצד האש האיר את מחנה ישראל. הכתוב מדגיש ששני המחנות לא קרבו זה אל זה כל הלילה (שמות יד:יט-כ). תזוזה לא רגילה זו של העמוד מזכירה את לפיד האש שנע בין גזרי החיות והאיר את ליל טקס הברית בין הבתרים.

 

אם מזמור קלו משתמש בפועל גָּזַר, פרק יד בשמות מעדיף על פניו את הפועל הנרדף בָּקַע:

 

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: (...) הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ  (...). (שְׁמוֹת יד:טו-טז)

 

בָּקַע (חתך) מהדהד את רָקַע (ניפץ, ריסק). השורש ר.ק.ע נמצא גם ביסודה של המילה רָקִיעַ, אותה מחיצה שפלחה את הכאוס:

 

יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם (...). (בְּרֵאשִׁית א:ו)

 

(...) וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה, וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. (שְׁמוֹת יד:כא-כב)

 

בני ישראל החוצים את הים באמצעו ממלאים את תפקיד הרקיע שפילח את המים וכך ניתנת להם ההזדמנות לחוות בגופם את חווית הבריאה ולהרגיש ברוחם שותפים פעילים לה. גם בטקס הברית בין הבתרים, כשאברהם מבתר את החיות וחוזה בעמוד האש העובר בין בתריהן כפי שהרקיע עבר בין פלגי המים, ניתנת לו הזכות להזדהות עם מעשה האלוהים. קו החלוקה הבוקע את המים והחותך את הבשר הוא סמל הברית הנכרתת בין אברהם ובני ישראל לבין הבורא.

 

בעוד אירועים מרכזיים אלה מבשרים את נצחונו של הטוב על הרע, תהפוכות אחרות מסמלות, להיפך, את פלישתו של הכאוס לזירה. הדרמה המתחוללת, למשל, בשלושת הפרקים האחרונים של ספר שופטים, מעשה פילגש בגבעה, היא דוגמה קיצונית להשתוללות יצרים אלימה ולשרשרת טעויות הרות אסון. פילגשו של איש לוי בקשה לעזוב אותו וחזרה לבית אביה בבית לחם. האיש הולך אחריה כדי להשיבה אליו ובדרך חזרה עוצר הזוג בעיר גבעה. רק איש זקן אחד שלא נולד בעיר מוכן לארח את הנוסעים. בדומה לאנשי סדום, תושבי גבעה השפלים (שימו לב לניגוד האירוני בין שם העיר לאופי תושביה) דורשים מהזקן למסור לידיהם את האורח. האיש הלוי מוציא להם בכוח את פילגשו ומקריב אותה כדי להציל את עורו. בני הבליעל מתעללים באישה האומללה כל הלילה. האיש הלוי שנתקל בה בבוקר שוכבת, מעולפת, בפתח הבית מצווה עליה, כאילו לא קרה דבר, לקום ולצאת איתו לדרך. האישה לא עונה (האם אכן מתה כמו שסוברים רוב הפרשנים? הטקסט לא מבהיר את הנקודה) והאיש מעמיס אותה על החמור ומגיע לביתו. שם הוא אוחז במאכלת, מבתר את האישה לשנים עשר גזרים ושולח אותם לכל השבטים כדי לדחוף אותם לנקמה. סביר להניח שהאיש הלוי ביתר אותה בעודה חיה כדי למנוע ממנה לספר איך מסר אותה בכוח הוא עצמו בידי האנסים. סיפור זה מוקיע את רמיסתה של האישה בידי גברים, אב, בעל, זרים, אשר משתמשים בה כדי לתת פורקן לדחפיהם ההומוסקסואליים. אביה של הפילגש ששמח לקראת חתנו (שופטים יט:ג, לעומת זאת אין שום התייחסות של האב לבתו) מחזיק בו עוד ועוד ומונע ממנו לעזוב את ביתו כדי לצאת לדרך. הפצרותיו החוזרות ונשנות של האב הדבק בחותנו ללא הרף רומזות על נטייתו המינית. קולה של הבת לעומת זאת לא נשמע. האנסים המתדפקים על דלת בית הזקן בגבעה דורשים ממנו את האורח ולא את האורחת, גם הם מעוניינים מן הסתם באיש ולא באישה. האיש הלוי מוציא להם את הפילגש כדי שיאנסו אותה במקומו. מעשהו משקף במידה מסוימת את התנהגותו של חותנו שגם הוא נתן את בתו כתחליף. גם עבור האנסים מגבעה, המתוארים ככפיליהם של אנשי סדום, משמשת האישה כתחליף לגבר וכך מראה הכתוב שהבעל אינו אלא שותפם לפשע. האונס הקיבוצי שלו נפלה קורבן האישה בידי אנשי גבעה הזרים מהווה המשך לאותן התעללויות שעברה בבית בעלה. יש להניח שזאת הייתה גם הסיבה לעזיבתה את ביתו. אומנם אין הטקסט אומר דברים אלה בשמם אך מוסר לנו בכל זאת רמז שאי אפשר להתעלם ממנו. כדי לשדל את הפילגש לחזור אליו, האיש הלוי מְדַבֵּר עַל לִבָּהּ:

 

(...) וַיְהִי אִישׁ לֵוִי גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר אֶפְרַיִם (...). (...) וַיֵּלֵךְ אַחֲרֶיהָ לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ (...).

 (שׁוֹפְטִים יט:א, ג)

 

גם שכם בן חמור שאנס את דינה, בתו של יעקב, מנסה לאחר מכן לְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה, דהיינו לשדל אותה להינשא לו:

 

וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר (...). (...) וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה. (בְּרֵאשִׁית לד:ב, ג)

 

השימוש באותו ביטוי בשני המקרים רומז על כך שהאיש הלוי, כקודמו שכם בן חמור, השתייך לאותה אסכולה של גברים, מניפולטורים ואנסים, שהתייחסו לנשים כאל כלי חפץ. הכתוב נותן עוד רמזים על הדמיון בין שני הגברים. שניהם גרים באותו איזור,_הר אפרים, ושניהם מעורבים במעשה פשע שהלך והידרדר, צבר תאוצה וגרר אחריו נקמה ושפיכות דמים המונית.

 

מעשה פילגש בגבעה דומה אכן למעשה אונס דינה מצד אחד ומשמש מאידך גיסא כאנטיתזה לסיפור הבריאה. ביתור גופה של הפילגש הוא מעשה ברברי שבוצע בעולם רעוע שרק הלך והתפורר יותר ויותר. חילול גופו של קורבן חסר ישע וחף הוא ההיפך הגמור מריצוץ גווייתו של הנחש הקדמוני, מהתזת ראשו של הרוע כדי להקים על מזבח הקרבתו עולם איתן ובריא. סיפור הפשע בגבעה מובא כדגם שלילי לדרך התנהגות שטנית המנוגדת לרוח החוק האלוהי. כל מעשיו של האיש הלוי מוקעים כשפלים ובזוים, כל מניעיו אנוכיים ורקובים. העולם איבד את צלמו בגלל חטאי האיש הלוי ושותפיו לפשע, אנשי גבעה, התנפץ ונסוג לכאוס. אך מחורבותיו של העולם הישן נולד סדר חדש בהנהגתו של שאול. מתהומות התוהו ובוהו הטמאים צצה הבריאה התמה והטהורה. לא במקרה היה מוצאו של המלך החדש מהעיר המקוללת גבעה. כמו אברהם שנולד באור כשדים, מרכז פגני שהיה מוקדש לאל הירח, כמו משה שגדל בחצר פרעה, בלב מאורת התנין, כך גם שאול מגבעה מייצג, בתחילת שלטונו, את הבריאה שנחלצה מציפורני התוהו. דרכיו של שאול מוצגות כמנוגדות לדרכיו של האיש הלוי ושל בני ישראל שלא גילו שיקול דעת לאחר שקיבלו את בתרי גופת הפילגש ותמכו מייד, בלי מחשבה ובלי בירורים, במצגת המסולפת של איש שנקט באמצעי מחריד כזה כדי להשביע את צרכיו ולהשיג את מטרתו. מלחמת אחים עקובה מדם פרצה אכן בעקבות המעשה ואחת מהשתלשלויותיה הייתה טבח נורא שבצעו שבטי ישראל בתושבי העיר יביש גלעד. העיר יביש מופיעה שנית כעומדת בפני סכנה חמורה כאשר נחש העמוני צר עליה ומעמיד תנאי כניעה מחפירים, אך הפעם, בניגוד מוחלט לפרשה הקודמת, מאחד שאול המלך את כל ישראל ומושיע את העיר (שמואל א, יא). שאול מציל את העיר במסגרת תפקידו כמלך ראוי בעוד שישראל, בתקופת האיש הלוי, טבחו בתושבי יביש מתוך מניעי נוחות אינטרסנטית. העם, מזועזע קשות ממשלוח גזרי גופתה המעונה של הפילגש, נקהל לעיר מצפה, שמע שם את גרסתו של האיש הלוי, קיבל אותה כאמת צרופה החליט מייד להעניש את האנסים. בני בנימין סרבו להסגיר את בני הבליעל. או אז הכריזו כל שאר השבטים מלחמה על בני בנימין ונשבעו לא לתת להם את בנותיהם לנשים. במלחמה הושמדו מרבית הגברים מבנימין וכל השבט כולו עמד בסכנת הכחדה. בני ישראל חיפשו דרך לעקוף את שבועתם ולמצוא לבני בנימין הניצולים נשים. אז ניתן הצו להכות את כל יושבי יביש גלעד, עיר שלא השתתפה עם ישראל במלחמה נגד בנימין, לפי חרב, חוץ מהנערות הבתולות. אלה תשמשנה להצלת שבט בנימין מכיליון. כל הגברים, הנשים הנשואות והילדים אכן נרצחים. ארבע מאות בתולות נמסרות לבני בנימין.

 

נחש העמוני מתכונן אם כן לכבוש את יביש גלעד, העיר שכבר הוכתה קשות לפנים. אנשיה המאוימים מעונינים לכאורה להיכנע והתוקף מציע להם שלום תמורת ניקור עין ימינם, מום שינציח את חרפת ישראל המפולגת ויכרוך לעד שני עלבונות: כתם סיפור הפילגש וכתם הכניעה שעוד מעט ותתממש לתנאיו של הצורר. נחש העמוני בטוח ששום שבט לא יבוא לסייע לעיר המבודדת, אפסה כל סולידריות מישראל. מלחמת האחים שפרצה לאחר אונס הפילגש, האין היא מעידה על פילוגו של עם זה? והאונס עצמו, האין הוא סימן להתפוררותו המוסרית? זקני העיר מבקשים ארכה של שבעה ימים ויוצאים לעיר גבעה כדי לבקש את עזרתו של שאול, המלך שהוכתר זה עתה. שאול נוקט בדרך נמרצת כדי לגייס את עמו:

 

וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ וַיְשַׁלַּח בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר: אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל, כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ וַיִּפֹּל פַּחַד ה' עַל הָעָם וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁאֶחָד. (שְׁמוּאֵל א, יא:ז)

 

צעד זה של שאול, אנלוגי למעשהו של האיש הלוי (שימו לב לצורת הביטוי הזהה), נועד להוקיע את השימוש בבתרי גוף אדם ולתקן את המעשה הנפסד על ידי שימוש בנתחי חיות (זהו הקשר גם בין עקידת יצחק לסיפור הפילגש והמלחמה בעמון שכוונתם לגנות הקרבת בני אדם ולהמליץ על החלפתה בקורבן חיות. שימו לב לשימוש החוזר במילה מַאֲכֶלֶת, בראשית כב:י):

 

וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ, לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים, וַיְשַׁלְּחֶהָ בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל. (שׁוֹפְטִים יט:כט)

 

המניעים של האיש הלוי שרצה להטיל את כל האחריות למות פילגשו על האנסים היו שפלים ושטניים בעוד ששאול, שֶׁרוּחַ אֱלֹהִים צָלְחָה עָלָיו (שמואל א, יא:ו), מטרתו היחידה היא להבטיח את שלומה ואיחודה של הממלכה. סיפור המלחמה נגד נחש העמוני, כמו כל העימותים בתנ"ך, וריאציות שונות של אותו לייטמוטיב, חוזר וממחיש את הניגוד הקמאי בין כוחות התוהו וכוחות הבריאה. שבעת ימי הארכה הניתנים לתושבי יביש עד להצלתם, עד למניעת ניקור עין ימינם, מסמלים כמובן את שבוע בריאת העולם. לפי הווריאציה הנוכחית, ששת ימי המשא ומתן של זקני יביש במאמציהם למנוע את האסון מקבילים לששת ימי הבריאה. השבת, לעומת זאת, מקבילה לנצחון המכריע של צבא שאול על עמון ביום השביעי, בצהרי היום, בשיא זוהרה של השמש. שאול וצבאו מתקיפים את העמונים בבוקר ומסיימים את המלאכה בחצי היום, כמצופה:

 

(...) מָחָר תִּהְיֶה לָכֶם תְּשׁוּעָה בְּחֹם הַשָּׁמֶשׁ (...). (שְׁמוּאֵל א, יא:ט)

 

(...) וַיַּכּוּ אֶת עַמּוֹן עַד חֹם הַיּוֹם (...). (שְׁמוּאֵל א, יא:יא)

 

סיום העימות בצהרים, בשעה החוצה את היום לשניים, חוגג גם חצייה נוספת, קדומה יותר, זו שהשיקה את הבריאה ופלגה את הזמן והמרחב כדי להעמידם לרשות בני האדם. שאול ובני ישראל נצחו את נחש ובני עמון באותה דרך שבה הכריע אלוהים את נחש התוהו. לא לחינם נקרא מלך עמון בשם נחש, האל הלאומי של עמון שאותו הוא מייצג. סמליותו של המספר שתיים שבה חדור כל התנ"ך כולו שולטת אכן באופן בולט בסיפור שלפנינו. שאול מנתח צֶמֶד בָּקָר כדי לשלוח אותו לכל הממלכה (יא:ז), ניצולי העמונים היו כה מפוזרים עד כי לֹא נִשְׁאֲרוּ בָם שְׁנַיִם יָחַד (יא:יא). גם רצונו של נחש לנקר לנצורים את עין ימינם כאות כניעה אין מטרתה רק להטיל בם מום ולהשפילם אלא גם לערער על מעשה הבריאה של אלוהיהם שעליו נשענת מערכת הערכים שלהם ולהשליט במקומה את האידיאולוגיה של האל נחש שאת שמו הוא נושא. אברי הגוף הזוגיים משקפים כולם, כפי שראינו, את הדואליות שמים-ארץ שנוצרו שניהם מאותו חומר יסוד - המים:

 

הסיום הזוגי - xיִם, על פי הדגם מַיִם  

-שָׁמַיִם   (שֶׁ+מַיִם)

 

-עֵינַיִם

-יָדַיִם

-שָׁדַיִם

 

ההרמוניה של הבריאה תלויה בקשר בין שמים וארץ. אם הסימטריה של אברי הגוף הזוגיים נשברת, פירוש הדבר גם פגיעה בתואם הצמד שמים-ארץ. לו נחש העמוני היה אכן מנקר את עין ימינם של תושבי יביש, היו אלה מאבדים את החותמת האלוהית הטבועה בבשרם. זו הייתה אומנם כוונתו של נחש, לפגוע בשלמותם, כמו כפילו ומורו, הנחש בגן עדן, שפקח את עיני אדם וחוה. הנכות המוסרית המלאה שבו לקה הזוג הראשון כשפקח את שתי עיניו והתוודע לפוטנציאל הרוע הגלום במערומי גופו ובעורמת בנפשו (בראשית ג:ז) שווה למום הפיזי החלקי שהיה מוטל באנשי יביש לו לא היה שאול המלך מושיעם מיד בן הבליעל. כל הנחשים מגלמים את התוהו ומהי מטרתם אם לא להחזיר אליו את הבריאה ולדרדר לתהום את יושביה. אדם וחוה כרתו ברית עם הנחש בעוד שאנשי יביש התמזל מזלם ונצלו מעונשו של זה:

 

(...) וַיֹּאמְרוּ כָּל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ אֶל נָחָשׁ: כְּרָת לָנוּ בְרִית וְנַעַבְדֶּךָּ. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי: בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל. (שְׁמוּאֵל א, יא:א-ב)

 

כריתת ברית עם הנחש ובני מינו היא צעד מנוגד לחלוטין לכריתת ברית עם אלוהים. הנחש מנצל כל הזדמנות שנקרית לפניו כדי לפגוע בראייתו הנכונה של האדם, לעוורו ולחסום את דרכו לאלמותיות ולקדושה. בין תלמידיו ניתן למנות גם את האנסים מגבעה ואת האיש הלוי מהר אפרים שפגעו בצלם אדם וחללו את קדושת החיים.

 

שאול, בחיר אלוהים ונציגו, מונע את התקדמות הנחש, מפיל את שלטונו ומתקן את המעוות. הפילגש המעולפת ששכבה בְּפֶתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל הַסַּף (יט:כו-כז) היא סמל לעולמם של העברים שכמעט הגיע אל סופו (סוף ו-סף באים מאותו שורש, ס.ו.פ, כלה, אבד). אחרי שילוחה של האישה מידי מעניה, בעת ששכבה חסרת אונים וידיה פשוטות לפנים, בתנוחה מתחננת, מוסיף בעלה חטא על פשע ולא מושיט לה יד. אין האומללה זוכה לחמלה מצד אדם הקרוב לה שיכול היה אולי עדיין להציל את חייה. האיש הלוי נותר חירש לתחינתה האילמת בניגוד לשאול השומע את בקשת אנשי יביש הנצורים ומחזיר לחיים, לתקופת מה, את העולם הגוסס. השמש בשיאה, סמל לנצחונו (שמואל א, יא:יא), נצחון הבריאה על התוהו, חזקה יותר מקרני הבוקר שלאורן מתגלית זוועת גופה המעונה של הפילגש (שופטים יט:כה-כז). קורבן הבקר מחליף את קורבן הפילגש כפי שהאיל נשחט במקום יצחק. מלחמת הניצחון המהירה שעורך שאול עם שלושת ראשי צבאו נגד האויב הזר משכיחה את שלושת הקרבות המייגעים ורבי האבידות שניהלו שבטי ישראל נגד שבט בנימין. תחילת שלטונו של שאול היא תקופה מבטיחה המרמזת על עידן המשיח אך לרוע המזל זמנה קצר. לו שאול היה ממשיך באותה דרך בה התחיל ומציית לפקודות אלוהים, אי הסדר הישן היה נמחק סופית וסדר הבריאה המחודש היה מתקיים לעד או לאורך זמן, לפחות. אך שאול מחמיץ את ההזדמנות והעולם ששיקם מסתאב כלפנים.