שלוש שניות

יום ראשון

שעה לפני חצות.
כמעט סוף האביב, אבל חשוך יותר מכפי שציפה. כנראה בגלל המים שזורמים למטה. הם שחורים כמעט לגמרי ואינם מאפשרים לראות את הקרקעית.
הוא לא אהב מעבורות, וייתכן שבעצם מעולם לא הבין את הים. הוא תמיד רעד כשהרוח נשבה, כמו עכשיו, כשהעיר סווינוצ'י נעלמת באיטיות מעיניו המביטות אל האופק. ידיו אחזו בחוזקה במעקה עד שהבתים הפכו לריבועים קטנים שהתמוססו לתוך האפלה שהקיפה אותו.
הוא היה בן עשרים ותשע, ומבוהל.
הוא שמע אנשים פוסעים מאחוריו. גם הם היו בדרכם למקום כלשהו. רק לילה אחד, כמה שעות שינה, והם יתעוררו במדינה אחרת.
הוא נרכן קדימה ועצם את עיניו. כל מסע היה גרוע מקודמו. מוחו וליבו, כמו גם גופו, היו ערים לסכנה. ידיו רעדו, גבו היה מכוסה זיעה ולחייו בערו על אף שהרוח הקרה, הצורבת, הקפיאה אותו. בעוד יומיים יעמוד כאן שוב, יעשה דרכו בחזרה משבדיה לפולין, וישכח שהבטיח להימנע מכך לעולם.
הוא שחרר את אחיזתו במעקה ופתח את הדלת שחצצה בין קור לחום. הוא נכנס אל אחד מחללי המדרגות שבהם נעו פרצופים לא מוכרים בדרכם אל תאי השינה. הוא עדיין לא רצה לישון.
'ואוול' היה שמה של אחת המעבורות הגדולות שנעו בין צפון פולין לדרום שבדיה, אבל היא נראתה ככל מעבורת אחרת. אותם השולחנות עם אותם פירורים פזורים עליהם. אותם כיסאות עם מסעדים רעועים, שמבהירים לך שאתה לא אמור לשבת עליהם זמן רב מדי.
הוא עדיין הזיע כאשר התיישב ליד הבר, בהה לפנים, ידיו מנסות לשווא לאחוז בסנדביץ' שנשמט אל הצלחת, לאחוז בכוס בירה. הוא התאמץ להסוות את הפחד שמילא אותו. כמה לגימות מהבירה ומעט גבינה לא הצליחו להפיג את הבחילה שאחזה בו. הוא קיווה כי טעמים חדשים יטשטשו את טעם נתחי החזיר הגדולים, השמנוניים, שהם הכריחו אותו לאכול כדי שבטנו תתרכך ותהיה מוכנה. הם ספרו בקול רם בכל פעם שבלע כדור גומי חום עם חומר צהוב כלשהו בתוכו. פעם אחר פעם. מאתיים במספר.
"Czy podać pany coś jescze?"*
[* בפולנית: "אפשר להציע לך משהו נוסף?"]
עיני המלצרית הצעירה בחנו אותו. הוא נענע בראשו לשלילה. הלילה הוא אינו רוצה ממנה שום דבר נוסף.
לחייו הבוערות איבדו תחושה. הוא בהה בפניו החיוורים דרך המראה שעל יד הקופה בעת שהדף את הסנדביץ' שלא אכל ואת כוס הבירה המלאה עד לנקודה הכי מרוחקת ממנו על הבר. הוא הורה עליהם באצבעו עד שהמלצרית הבינה את הרמז והעלתה אותם על מגש עם כלים מלוכלכים אחרים.
"Postawić ci piwo?"*
[* בפולנית: "רוצה בירה?"]
גבר בן גילו לערך, שיכור למחצה, התיישב לצידו, שייך לאותם אנשים שרק רוצים לדבר עם מישהו, ולא משנה מיהו, כדי להימלט מהבדידות. הוא המשיך לבהות בפנים החיוורים שניבטו אליו מהמראה, אפילו לא נפנה אל הגבר שלצידו כדי לברר מי מציע לו משקה בקול של שיכור, שבקלות יכול להיות בכלל מישהו שיודע מהי הסיבה למסעו. הוא הניח שטר של עשרים יורו על מגש הכסף הקטן שעליו הוגש לו החשבון ועזב את החדר על שולחנותיו הריקים והמוזיקה הסתמית שהתנגנה בו.
הוא רצה לצרוח בגלל הצמא. לשונו ביקשה מעט רוק כדי להקל על היובש. הוא לא העז לשתות משום החשש שיקיא, שלא יצליח לשמור בבטנו את כל הדברים שבלע. הוא היה חייב להצליח לשמור את הכול בבטן עד שיגיע לשבדיה. אם ייכשל במשימה - והוא ידע איך הדברים עובדים - הוא משול למת.

* * *

אריק וילסון האזין לציוץ הציפורים. הוא נהג לעשות זאת לעיתים קרובות בשעות אחר הצהריים המאוחרות. האוויר החמים שהגיע מהאוקיינוס האטלנטי נסוג בשעות הללו באי חשק, מאפשר קיומו של עוד ערב אביב צונן. זו הייתה שעת היום האהובה עליו ביותר, אחרי שסיים את כל מה שהיה עליו לעשות. הוא עדיין לא היה עייף ונותרו לו כמה שעות לפני שיישכב במיטה הצרה בבית המלון וינסה להירדם בחדר שהיה מלא בדידות.
הוא הרגיש את הצינה מלטפת את פניו, ולרגע עצם את עיניו אל מול הזרקורים שהפיצו אור לבן מדי שהציף הכול. הוא הטה את ראשו אחורנית, הציץ בקשרים האדירים שנוצרו בחוטי התיל וגרמו לגדר להיראות גבוהה מכפי שהייתה באמת. הוא נדרש להיאבק בתחושה המשונה כאילו היא מאיימת ליפול עליו.
הוא שמע קבוצת אנשים נעה על השטח המואר של האספלט במרחק כמה מאות מטרים ממנו. שבעה גברים לבושים שחור צועדים בטור אנכי ומכונית שחורה, כמו המדים, מסוככת עליהם. אריק וילסון עקב אחריהם בעניין והבין מיד שמתבצעת הובלה בשטח פתוח של חפץ מוגן.
לפתע הגיע לאוזניו צליל אחר.
ירייה.
מישהו ירה יריות בודדות, ברצף, לעבר הצועדים.
אריק וילסון נעמד, גופו נוקשה ודומם. הוא הביט בשני לובשי שחור שהיו הכי קרובים לאדם שעליו ביקשו הגברים לגונן. השניים השליכו את עצמם עליו ואחר כך השתרעו עימו על הקרקע. ארבעת האחרים פנו לכיוון מקור הירי.
בדומה לווילסון אף הם ידעו לזהות את כלי הנשק. קלצ'ניקוב. הירי הגיע מסמטה שחצתה שני בניינים נמוכים, במרחק של ארבעים או חמישים מטר מהם. ציוץ הציפורים נדם. נדמה היה שאפילו האוויר, שכבר התקרר מעט, עמד.
אריק וילסון ראה כל תנועה מבעד לגדר. הוא האזין לדממה. הגברים בשחור השיבו אש בזמן שהרכב האיץ עד שעצר ליד האדם המוגן. היריות הוסיפו להישמע במרווחי זמן קצובים מכיוון שני הבניינים. כעבור זמן קצר האדם המוגן הוכנס למושב האחורי של הרכב שנעלם בחשכה.
"טוב." הקול הגיע מלמעלה, "סיימנו להערב."
הרמקולים היו מוצבים מתחת לזרקורים. הנשיא שרד את מתקפת הערב.
וילסון מתח את שריריו והקשיב. הציפורים שבו לצייץ.
היה זה ביקורו השלישי במרכז האימונים של רשות האכיפה הפדרלית, FLETC. כך כינו אותה בנקודה הדרומית ביותר שבמדינת ג'ורג'יה. זה היה בסיס צבאי אמריקאי ששימש שטח אימונים לאנשים שהיו מוכנים לעשות הכול על מנת להציל את אמריקה מכל תחלואיה - בין השאר מסמים ומאלכוהול.
כאשר בחן את האספלט המואר הוא השתכנע כי אכן הרכב ולובשי השחור היו שייכים לאותה רשות. הם בדרך כלל התאמנו בשעות האלה.
הוא המשיך לפסוע לאורך הגדר שהיוותה קו הפרדה למציאות אחרת. מזג האוויר במקום הזה היה אהוב עליו תמיד ועדיף על הקיץ המדומה של שטוקהולם.
המלון נראה רגיל לגמרי. הוא חצה את הלובי לכיוון המסעדה, אבל אז שינה את דעתו ופנה לעבר המעליות. הוא עשה את דרכו אל הקומה האחת־עשרה שבה השתכנו משתתפי הקורס במשך החודשים שבהם התקיים.
האוויר בחדרו היה חם ודחוס מדי. הוא פתח את החלון והתבונן בשטח האימונים הגדול, הביט הישר אל האורות המסנוורים ואז הדליק את הטלוויזיה ועבר בין הערוצים ששידרו תכניות מאותו סוג. הוא השאיר את הטלוויזיה דולקת עד שנכנס למיטה. היא הייתה הדבר היחיד שגרם לחדר להתמלא חיים.
הוא היה חסר מנוחה.
המתח התפשט בכל גופו והכריח אותו לצאת מהמיטה. הוא התמתח וצעד לכיוון שולחן העבודה, עליו היו מונחים חמישה טלפונים סלולריים זהים, מסודרים בשורה על המשטח הנוצץ, כמעט ללא רווחים ביניהם.
הוא הרים אותם זה אחר זה והביט בצג. על הארבעה הראשונים לא הופיע שום כיתוב. לא היו שיחות שלא נענו וגם לא התקבלו הודעות חדשות. על הצג של החמישי היה כתוב, 'שמונה שיחות שלא נענו'. רק שיחות ממספר אחד הגיעו למכשיר הזה ורק שיחות למספר אחד יצאו ממנו. מכשיר טלפון שקיבל והוציא שיחות משני משתמשים לא ידועים שאינם ניתנים לאיתור.
הוא בחן את ארבעת המכשירים שנותרו על השולחן. גם הם עבדו לפי אותה שיטה, התקשרו למספר לא ידוע אחד וקיבלו שיחות רק מאותו המספר.
אריק וילסון אחז בטלפון. בזמן שחייג הוא חישב את הבדלי השעות. בשבדיה כבר היה אחר חצות.
"אנחנו חייבים להיפגש", נשמע מהעבר השני קולו של פאולה. "בעוד שעה בדיוק במספר חמש".
"אני לא יכול", וילסון השיב. מספר חמש היה שם הקוד לוולקנוסגטן 15 וסנקט אריקספלן 17.
"אנחנו חייבים".
"אני לא יכול להגיע. אני בחו"ל".
נשימה עמוקה, קרובה מאוד, ועדיין במרחק אלפי קילומטרים.
"אז יש לנו בעיה גדולה, אריק. אנחנו מצפים למשלוח רציני בעוד 12 שעות".
"תבטלו".
"מאוחר מדי. 15 פרדות מפולין עושות את דרכן אלינו".
אריק וילסון התיישב על קצה המיטה, באותה הנקודה שבה ישב קודם וכבר קימט את המצעים. למיטב ידיעתו, פאולה חדר הכי עמוק שמישהו אי פעם הצליח למעמקי ווייטק, ארגון הפשע הפולני.
"צא!", פקד עליו, "עכשיו!".
"אתה יודע שזה לא פשוט. אם לא אעשה את זה, אקבל שני כדורים בראש".
"אני חוזר, צא עכשיו! לא תקבל ממני שום גיבוי. תקשיב לי, צא משם בשם אלוהים".
השקט שמשתרר בכל פעם שמישהו מנתק באמצע שיחת טלפון תמיד מלחיץ. וילסון מעולם לא חיבב את התהום האלקטרונית הזאת. מישהו אחר מחליט שהשיחה מסתיימת.
הוא חזר אל החלון, התבונן באור הבהיר הממלא את שטח האימון, שכמעט טבע בו. הקול נשמע מותש, כמעט מבוהל.
אריק וילסון עדיין אחז בטלפון הסלולרי. הוא הביט בו, הביט בשקט.
פאולה הלך לעשות את זה לבדו.