הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • שבע דרכים לאיבוד
  • שבע דרכים לאיבוד
    כנרת זמורה-דביר | פברואר 2017 | פרוזה מקור | 256 עמ' מודפסים
    שרשרת של דרמות קטנות, יומיומיות לכאורה, נכרכת סביב גיבורי הספר הזה ומאלצת אותם להישיר מבט אל השיבושים הגדולים של חייהם.
     
    בני, פרופסור בגמלאות, ואשתו אריקה מגיעים במיטב מחלצותיהם לטקס החשוב שבו בני היה אמור לנאום, רק כדי לגלות שהוא התקיים עשור קודם לכן. במקום זאת הם מוצאים עצמם בארוחת ערב עם שפיצר — קולגה לשעבר שלו ומאהב לשעבר שלה — שחוזר לחייהם כרוח סערה וגורם לבני להיעלם ולאריקה לרדוף אחריו במסע בין תחנות חייהם הגיאוגרפיות והביוגרפיות.
     
    הדיירת בדירתם הישנה של בני ואריקה, שהבית שלה מתפרק; בנם, יאיר, שמנסה להיחלץ לעזרתה ונתקע בעצמו; אמו הגוססת של שפיצר שרוצה לסגור חשבון עם המאהבת של בעלה המת, ובתו החיילת, שחוששת שהיא בהריון — כל אחד מהם מנסה לגבור על אובדנו הפרטי ומוכן לשם כך להתמסר להונאה עצמית, לפחות עד שהפנטזיה מתנפצת לו בין הידיים.
     
    כך נמתחים קורים דקים בין תל אביב לירושלים, בין באר שבע לקיבוץ בצפון. גיבוריו של פרק אחד שבים ומופיעים בתפקידי משנה בפרקים אחרים, משפיעים מבלי משים זה על גורלו של זה.
     
    ספרה הראשון של סמדר שטינברג הוא מארג עדין של ראליזם מעשה מחשבת, בנוי נדבך על גבי נדבך, ששזורים בו רגעים של כאב נוקב וחסד פתאומי.
     
    סמדר שטינברג, ילידת 1983.
     
    ביבליותרפיסטית. למדה פסיכולוגיה ולימודים ספרדיים באוניברסיטה העברית, תסריטאות בסם שפיגל ותואר שני בביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה. פירסמה סיפורים קצרים בכתב העת "עמדה". מטפלת ומנחה סדנאות ב"המרכז הישראלי לביבליותרפיה" ובמסגרות טיפוליות נוספות.
     
    שבע דרכים לאיבוד הוא ספרה הראשון.
  • ספר דיגיטלי
     
    39 24
    ספר מודפס
     
    92 73.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • סימני דרך
     
    כשבני ואריקה עולים לאודיטוריום, העשוי אבן ירושלמית והמשקיף אל מדבר יהודה, הוא משלב לפתע את זרועו בזרועה. הוא לא נהג כך חודשים ארוכים, אולי שנים, אבל השמלה שלה והמקטורן שלו זועקים לשילוב הזרועות הזה, שמִתארו עוד טמון בגופם משיטוטי השבת השלווים. תחילה היו משוטטים ביער ירושלים, ואחר כך, כשכאבי הברכיים גברו על הנעורים, בשבילים המוסדרים של גן הפעמון, וכעבור שנים, ברחובות הרמת־אביביים המשופצים, המוליכים אל חוף הצוק ואל שדה דוב ואל ההקלה הנכספת מן הלחות שמעולם לא חדלה להעיק, עד שפסקו השיטוטים וכל אחד הסתגל לשלב את ידיו על חזו הוא כשערו של ארמון מבוצר.
     
    הר הצופים
     
    הדרך שוממת מאדם, מאז ומעולם היתה האוניברסיטה הזאת משכן נוח לבדידות, ריקה ופרוצה לרוחות, וכעת הם שניים אחוזי ידיים, מטפסים בצעדים קטנים אך מהירים, מקפידים ליישר חליפות, למחוט את אפם, לקרוא לסדר את השיער הדליל ממילא שהרוח עושה בו שמות. לתימהונה, בני שולף מסרק קטן מכיס הז׳קט ומעביר אותו על קווצת שיער סוררת. הוא, שאפילו ארנק הוא לא זוכר לקחת וכל יציאה משותפת שלהם מזכירה לה איך היתה מכינה את התיק של הילדים לפני כל גיחה לגינה, חיתול בד נוסף, משחה, מוצצים וכל היתר, תודה לאל שחיתולים עוד לא נכללים ברשימת הציוד שלהם והיא מסתפקת בלארוז לו ארנק, משקפי שמש ותרופות בתיק שלה, ולוודא שהסלולרי עליו. היא תוהה בינה לבינה אם שפיצר יהיה שם, בני לא הזכיר אותו והיא לא העזה לשאול ישירות, אבל כבר גמלה בלבה ההחלטה שבכל מקרה תסתפק בשיחת נימוסים קצרה, ואם יהיה לה מזל, זה אפילו יתמצה בנפנוף יד מקצה האולם לקצהו, והיא תופסת את עצמה מנענעת את היד הפשוטה לצד גופה בתנועת שלום, ממש מלכת אנגליה, היא מגחכת בלב, ומביטה מסביב לוודא שאף אחד לא ראה. רוח קרירה מצמררת אותה, היא אמנם הביאה איתה משהו ארוך, כי בכל זאת, ירושלים, אבל הקרדיגן הסתמי שלקחה איתה לא עושה חסד עם השמלה היפה שלה ולכן היא מסתפקת בזירוז צעדיהם ו״חושבת חם״, כמו שבני היה אומר לה תמיד, תחשבי חם, זה יעבור, בסגפנות המוּלדת הזאת שלו, ממילא עדיף שיזדרזו כי הם כבר מאחרים בכמה דקות, שלא כהרגלם, אם אפשר להתייחס לאורחותיהם מלפני שנים כהרגל, הם אמנם יצאו מהבית מספיק מוקדם, אך מרוב התרגשות היא פיספסה את היציאה להר הצופים והמשיכה לנסוע כמעט עד מעלה אדומים, ואולי בשל האיחור הסמלי לא ממהרים לצדם אורחים אחרים, היא משקיטה את עצמה ומזרזת את בני, אבל כשהם מגיעים ליעדם, הם מגלים שלא רק רחבת הכניסה אלא גם מבואת הבניין חפה מאדם, וכשהם עוברים בין הכיתות לא נראה שום שלט שמורה את הכיוון. היא פותחת חרישית את דלת האודיטוריום, שלא להפריע, ומאחורי הפודיום נגלה לה מרצה צעיר המלמד משהו הקשור במדעי המוח, במצגת מאחוריו נפרש המוח בפרישה ורטיקלית, וגבשושי התאים הלבנים והאפורים נמתחים אל מול סטודנטים צעירים ומשועממים שצולחים בקושי את השיעור המאוחר כל כך, ולא יושב על הבמה אף פרופסור מאחורי שולחן עטור מפה צחורה, ולא נשמעות מחיאות הכפיים המנומסות, המתבקשות, ואין שום זכר לבית שני.
     
    ברגע שהם יוצאים מהמשכן, בני מגביר את קצב הליכתו, עוקף אותה במורד השביל שמתפתל בין הבניינים המרוחקים של האוניברסיטה, כל צעד נשמע לה כמו טריקת דלת, ומן הסתם כבר שמט את ידה, שנותרה להיטלטל באוויר חסרת אונים. היא מנסה להבין מה בדיוק קרה, האם ייתכן שהכנס נערך ביום אחר? במקום אחר? אולי ממש ברגעים אלה חבריו למחלקה ממתינים לבואו בקמפוס בגבעת רם, או באולם בבית שמואל, ואולי אפילו בבנייני האומה, ולרגע מתעוררת בה תקווה קטנה, ציפורית, שכבודו עוד יוּשב לו, וכל כובד האכזבה והכישלון יתמצה באי־הבנה מצערת ופתירה למדי, והתקווה מחישה אותה לרוץ אחריו, בני, חכה לי, חכה רגע. אבל הוא לא שועה לתחינותיה. לפעמים גם בבית היא קוראת לו והוא כמו לא שומע, היא לא יודעת עד כמה הניתוק שלו מקרי, אבל העלבון שמתפשט בה ברגעים הללו בהחלט אינו נשלט, וכעת הוא גם מאיים להגיח, וכדי לעצור בעדו היא מזכירה לעצמה שבני ודאי מאוכזב בעצמו, ומלא אשמה, כי מלבד הנהיגה הוא לקח על עצמו את כל הארגון, היא עצמה כבר היתה שקועה בתכנון הסדר הקרב שיתקיים אצלם בבית, ושמחה להשאיר את זה בידיו, ועכשיו לפניה הוא עוקף את האנדרטה לזכר הסטודנטים שנרצחו בקפטריה לפני יותר מעשור, שועט בצעדים מהירים במדרגות הרחבות, שהיא נצרכת לטופף בהן שני צעדים למדרגה, דווקא היום העלתה מהאוב את הנעליים מהחתונה של יאיר, נעלי עור גבוהות־עקב בגוון זהוב, שרצועותיהן נכרכות מעל הקרסול, שהמוכרת בחנות בדיזנגוף, שבה רכשה גם את השמלה, שיכנעה אותה שישמשו אותה גם אחרי החתונה, וכך הרגיעה מעט את ייסורי המצפון על ההוצאה הכבדה, וכעת אריקה מקללת את עצמה על הבחירה, שנים שלא נגעה בהן, וכשסוף־סוף חננה אותן מכלאן הן מכשילות אותה, וקוראת שוב בקול לבני, בני, עצור רגע! אבל הרוח העזה שמצליפה בפניה בולעת את הקריאה.
     
    בניין מדעי הרוח מתגלה לעיניה, על רצף בליטותיו ונסיגותיו, בניין ברוטליסטי שאמור לשקף משהו מן החומה הניצבת ממערב לו, והיא מעלה בעיני רוחה את החדר הקטן של בני, שכשהיתה באה לבקר אותו שם תמיד היתה מסתבכת. פעם שמעה שהקמפוס נבנה בצורת כוורת בשאיפה לחקות את הדבורים השקדניות, ועל האדריכלות המתוחכמת־לשעתה היא שילמה את המחיר עם שאר באי האוניברסיטה שאינם בקיאים בנבכי המסדרונות. בכל פעם היתה אובדת מחדש, עד שאחת המזכירות הואילה ללוות אותה אל חדרו, ושם היה בני מקבל אותה בחיוך של לעג מהול בחיבה, מה יהיה איתך, אף פעם לא תלמדי את הדרך לבעלך? החדר היה קודר משום שהקומות שמעליו הסתירו אותו מהשמש, אך בני הרגיש בו בנוח, במעבה ארונות הפורמייקה העמוסים ספרים, לצד מכונת הכתיבה שלו ובחברת הסטודנטים העולים אליו לרגל, אובדים גם הם במבוך תאי הכוורת בדרכם להתייעץ על מקורות ביבליוגרפיים ושיטות מחקר, והחדר הזה היה לו למפלט מהבלגן שהתבלגן בבית כשהילדים היו קטנים, תמיד הוא היה רגיש לאי־סדר, והיא השתדלה לשמח אותו בחזרתו בכל ערב בסלון מסודר, ועכשיו היא חושבת איך זה היה הדבר הראשון שוויתרה עליו אחרי מה שקרה, לסדר עבורו את הבית, לפני כל הוויתורים שבאו בעקבותיו.
     
    ייתכן, היא מוכרחה להודות, שכל הכנס התגבש רק בראשו המנוון, שבזמן האחרון מעלה זיכרונות שלא היו ואפילו מחליף אנשים קיימים בדמויות בדיוניות. לפני כמה שבועות הם פגשו בבן של נחמה שהיתה הגננת של שני הילדים, היא זיהתה אותו מיד וגם עיניו של בני אורו, להפתעתה, כי לאחרונה בקושי זיהה גם אנשים קרובים, כמו בעלי חנויות שקנה אצלם שנים, היא כבר יודעת איך לחפות עליו בפניהם, אבל בינה לבין עצמה היא מתביישת, ודווקא הפעם הוא לחץ את ידו של הבחור הצעיר המזוקן באופן המרושל הזה שמקובל רק בתל אביב, ושאל לשלומו, ורק כשהתרחקו ממנו ציין באוזניה שאלכס נראה טוב, שלא התבגר, וכששאלה מי זה אלכס, ענה לה, אלכס, נו, זה מ״חצוצרה בוואדי״, הספר הזה של סמי מיכאל, ולא הזיז לו שניסתה להסביר לו שזו דמות בדיונית, שהוא לא באמת קיים במציאות, ושגם אילו היה קיים במציאות, אפילו בספר הוא כבר מת. לא, אבל לא ייתכן שהכנס לא מתקיים, מיהרה לסלק את המחשבה הסוררת, הוא הרי ידע לפרט מי הדוברים שיֵשבו לצדו, ואילו פרסים יחולקו, ונקב בשמם של כמה מהנכבדים שהוזמנו, גם שניים מההיסטוריונים היהודים־אמריקאים החשובים, שאת אחד מהם הוא כל כך מעריך ולשני הוא נהנה לבוז, לא ייתכן שהיה כל כך בקיא בפרטי אירוע בדוי. סוף־סוף בני מפסיק לרוץ ונעצר בפיתול שבו השביל מתעקל לכיוון הדשא שבחזית בניין מדעי הרוח, שאותו הוא מבקע לשתי חלקות נפרדות, זו שבה היתה מעבירה שעות ארוכות בחברת חבריה לחוג לתולדות האמנות, בין השיעורים או במקומם, וזו שבה היה בני מופיע לגיחות קצרות ויקרות־המציאות, לרוב בחברת דוביק או אהרל׳ה, כשהם מתנצחים בקול רם מדי ומנסים לגבור זה על זה. מה היא לא היתה עושה באותם ימים כדי להיות שם לצדו, מעבר לשביל, להתווכח באותו הלהט, לצדד בדעתו. חבריה היו לועגים לה על המשיכה התמוהה ל״פרופסור המפוזר שלה״, למרות שהוא בקושי היה אז דוקטור, אבל היא בשלה, נושאת אליו עיניים, אוספת בשקיקה את חלקי המשפטים שהגיעו לאוזניה, מבררת עליו אצל המזכירות ואצל המתרגלים האחרים, ואצל כל מי שיכול להוסיף עוד חלק לתצרף שבנתה בדמותו וששימש לפסילת כל בחור אחר שביקש לצאת איתה ונרתם שלא בטובתו להשוואה האבודה מראש. בני נראה כל הזמן הזה כמי שלא מבחין בקיומה, ובאמת לא הבחין, הודה בדיעבד, כל כך היה שקוע בהתפלמסות הנרגשת עם חבריו, ודאי זה היה חלק מכוח המשיכה שלו, שלוש שנים לקח לה למשוך את תשומת לבו, ומשום כך לא יכלה לוותר עליה כשזו לבסוף ניתנה לה. היא נושמת לרווחה כשגבו נפרש בפניה והיא יכולה לנוח לרגע, נראה שהוא משוחח עם מישהו, אולי בודק איתו מה עלה בגורל הכנס המסתורי. רק כשהיא מתקרבת, היא מבחינה שתנועותיו חמות וגדולות כמו כשהוא משוחח עם גליה, בתם, לפחות בימים הטובים שלו — אשתו נהנית לראות אותו נפקח אל בתם כמו פרח באור השמש, ונחמצת מכך שיאיר אף פעם לא מצליח להוציא מאביו את אותה השתלהבות חמה — ידו מתנופפת באוויר ומצביעה לכיוון האודיטוריום שממנו הגיעו, ואחר כך מונחת על גבו של האדם הזה, שרק כשהיא מתקדמת עוד קצת היא מבינה שמכל האנשים בעולם מדובר דווקא בשפיצר.
     
    היא קרבה אליהם בצעדים מהוססים, מה הוא כבר הספיק לגלות, אבל שפיצר מקדם אותה בקריאה רמה בשמה, שלא מסגירה שום אי־נעימות, והיא נענית בחיוך ומתכנסת לתוך החיבוק שלו, החיבוק החם והיציב שלו, אולי היא אפילו קצת נשענת עליו, כשהיא שומעת את קולו העבה לצדה מקניט אותם, מה לעזאזל אתם עושים כאן, עוד יש לכם ויזה לירושלים? ולפני שהיא מספיקה לענות, בני כבר מתפתל בקול, סתם, היתה איזו הרצאה… עכשיו הרצאה? שפיצר מביט על השעון המוזהב שלו, שרצועת עור אלגנטית מצמידה למפרק כף ידו, השעון שמראה בוודאי שעה מאוחרת, בטח לא שעה להרצאות, אלא אם כן אתה עומד להיבחן במדעי המוח. גם בני מודע לכך, אז הוא חוזר בו ואומר כנס, ואז הוא ממלמל פגישה, וכל המילים האלה חורתות בפניו ארשת מגוחכת של בלבול שכמעט מסגיר את סודם. פעם כשהיה נבוך היו כתמי ארגמן מתפשטים על פניו וגולשים אל הצוואר, כל כך אהבה להביך אותו בגסויות רק כדי לראות כיצד העור שלו מתלהט, אבל בשנים האחרונות עורו כהה והתקשה, היא דווקא החווירה עם השנים, אבל גם אצלה הגוון הפך אחיד והעור כמו התקבע, ואולי זה מה שצריך לבַכות יותר מכול בזִקנה, לא את כאבי המפרקים או את הקשיים בעיכול, אלא את אובדן הגוונים, את האחידות המשמימה והבלתי ניצחת של הפרצוף. רק אז היא מתעשתת, כנראה שפיצר עדיין מצליח לבלבל אותה אם היא ככה נרדמת על משמרתה, והיא נלחצת עוד קצת אל מותנו המרופד היטב, מחייכת ואומרת: האמת היא שהתגעגענו, זה הכול, ואולי משום שיש בכך מן האמת זה נשמע כל כך אמין, ופניו של בני מתרככות בהקלה, התגעגעו, זה הכול, ושפיצר מציע שאם כבר אז כבר, לפחות יאכלו איזו ארוחה הגונה, והיא כבר מתחרטת שהראתה קרבה יתרה, כי אין לה שום כוונה לקבור סופית את הערב הכושל הזה במנאז׳ א־טרואה עם שפיצר ועם בעלה. היא מתפתלת למציאת תירוץ שיחלץ אותה מהסיטואציה המביכה, המיותרת כל כך, אבל בני כבר סוגר עסקה בטפיחה על השכם של שפיצר, מפליא שהמחוות הגבריות הללו עוד חרותות בו בדיוק כמו ששילוב הידיים שלהם עוד השתמר בתוך גוף־הפורמלין שלו וששוב הוא מהיר ונחוש ממנה, ולא נותר לה דבר לעשות עכשיו כששפיצר מחליט על מסעדה חדשה במשכנות שאננים כי המסעדות שהם זוכרים לטובה כבר נחות כולן על משכבן.
     
    הם קובעים להיפגש איתו שם וממהרים אל המכונית הממתינה להם בחניון הנושק להדסה, השומר לא איפשר להם להיכנס לחניית הסגל, ואולי זה כבר היה הסימן הראשון, שהתכחשו לו כמו שתמיד מתכחשים לסימנים מטרימים. בני מציע שיעברו בדירה שלהם בבקעה, לאסוף את שכר הדירה לשנה הבאה, למרות שכבר כשהעלה את זה בדרך לירושלים, היא מחתה שאי אפשר לנחות על הדיירים שלהם בלי לתאם, אבל הוא בשלו, באחת מההתעקשויות שהוא נאחז בהן מאז מה שקרה, לא עדיף לעבור שם אם אנחנו כבר בעיר? מי יודע מתי נגיע שוב, והיא מתווכחת, למה לעבור שם, יש עוד כמעט חודשיים עד סוף החוזה, אבל הוא אומר, מה פתאום, צריך לראות מה שלום הדירה, שהכול עומד במקומו. היא כבר עייפה מהוויכוחים האלה, כל מיני ג׳וקים נכנסים לו לראש ולא יוצאים, אז היא אומרת, טוב, תן לי להתקשר אליהם, ולמעשה בוחרת במספר הביתי שלה ושל בני, מאזינה לצליל הצפוי והמתמשך של הבית הריק, ואז מדווחת שהם לא עונים, והיא מצטערת אבל היא לא מתכוונת לנחות עליהם בלי להודיע. אז אולי אחר כך, הוא אומר. אולי אחר כך, היא מפטירה, נתקשר שוב כשנגמור עם שפיצר, והשם הזה חותם את הדיון, כאילו כבר נדברו להשתיק את מה שלא הכרחי ורק להעביר בכבוד את המפגש הכפוי הזה, שעכשיו נותן אותות מתח גבוה גם במצחו של האיש שלצדה.
     
    כשהיא מתיישבת במושב הנהג, היא מבחינה במעטפה החגיגית עם ההזמנה, וכמו מתוך אינסטינקט משחילה אותה לתיקה לפני שבני מספיק להיכנס, ולא ברור אם עליו היא מנסה לגונן או על עצמה. כל הדרך הוא מסיט את ראשו הצידה, הסבה קלה שסיגל לעצמו מאז שהפסיק לנהוג, כאילו אם לא יביט בה לא יבחין שזו היא ליד ההגה, ולא הוא, וכשהוא לא מביט בה היא פנויה להיזכר בגבר הצעיר שממלא לה את החלומות לאחרונה, תמיד אותו בחור בעל מראה לטיני, רזה ושחום עור וצעיר להחריד, שמתעלס איתה בברֵכת טורקיז שמזכירה את ברכת האוניברסיטה, הברכה שהיתה פינת החסד שלה לכמה שעות בכל בוקר קיצי, שאז היתה מוסרת את ילדיה למדריכות הצעירות והמשולהבות של הקייטנה ומתפנה לזכך את נפשה במי הכלור. ככל שהם מתקרבים למרכז העיר, כך מתפוגגים קווי המתאר של גופו ומתחלפים באלו של שפיצר, והעקצוץ המוכר של חוסר השליטה תופס את מקומם, כל כך הרבה מידע היא צריכה לנטר בשיחה בין שני הגברים הללו, הנה היא כבר איבדה אחיזה כשאיפשרה להם לרקום מפגש, ומי יודע לאיזה בוץ הכניסה את עצמה. כשהם מגיעים לרחוב המלך דוד, שפיצר כבר שם והוא מסמן להם לחנות על המדרכה, לא נותנים דוחות בשעות האלה, הוא אומר, פה זה לא תל אביב.
     
    משכנות שאננים
     
    שפיצר מוביל אותם למסעדה שבמבט מבחוץ מזכירה יותר מכול גן אירועים, אבל עם הכניסה נושבת מקירותיה רוח של צניעות מבורכת, והבל דק של געגוע עולה באריקה ומרעיד לה את הסרעפת. שפיצר דורש ומקבל שולחן בקומה השנייה, והיא ניגשת לשירותי הנשים ופותחת את המעטפה בחיל ורעדה, כי אכן, משהו לא כשורה, משהו מאוד לא כשורה אם הם עשו את כל הדרך מתל אביב לכנס שהתקיים לפני עשר שנים בדיוק. מלבד השנה הוא דייק בכל הפרטים, ביום ובשעה, באורחים הנכבדים שמנה באוזניה וברשימת הדוברים, ששפיצר לא ביניהם, היא מופתעת, כי תמיד הוא ובני התחרו על אותו קהל, שהיא היתה רק חלקיק ממנו, יתושית קטנה שנמשכת לאור המנורה, שכאשר מגיעים אליה מתחשמלים בריח העז של האכזבה. היא מנסה לשחזר אם נכחה בכנס הזה, למרבית אירועי החוג באותה תקופה נהגה להגיע, היה ברור שזה חלק מדרישות התפקיד, אבל השם הבנאלי שניתן להרצאתו של בני, ״תפיסות עדכניות בחקר הכיתות״, לא אומר לה דבר. מבטה מטפס חזרה אל התאריך, שמצביע בבירור על העשור שחלף. היא מחשבת קודם כול בני כמה היו הילדים, תאריכי הלידה שלהם הרי צרובים בבשרה, ורק אחר כך מסיקה בת כמה היתה היא, ונזכרת שבאותה שנה בני קיבל את התואר המיוחל ומשם הכול היה אמור להסתדר.
     
    כשהיא עולה אל הקומה העליונה, השטופה אור עז, היא מוצאת את בני ושפיצר שקועים בהזמנת האוכל. שפיצר נשען לאחור על המשענת המרופדת ומרחיק מעט את התפריט מעיניו, הוא כנראה מתקשה בראייה מקרוב, גם הוא לא חסין בפני פגעי הזמן, ואילו בני רכון אל התפריט והיא מגניבה אליו מבטים דאוגים, פרטיים. ואכן, מיד כשהיא מתיישבת הוא מתחיל לשאול אותה שאלות, מה זה מטיאס, ומה זה טורטליני, אם הוא אוהב טונה צרובה, ואם היא שמעה פעם על דבר שנקרא ערמונים, וכל זה עוד נשמע הגיוני, אבל צווארו של שפיצר, שנמתח עוד קצת במעלה משענת המושב, מבשר לה על הסכנה האורבת, והיא מניחה יד מרגיעה על ירכו של בני ומציעה שאולי ייקחו ביחד דג ורביולי, אבל הוא שואל מה זה רביולי, פתאום הוא לא יודע מה זה רביולי, ושפיצר מגחך, מה קרה לך, לא מאכילים אותך שם בתל אביב, ואילו היא מסבירה לבעלה באורך רוח מה זה רביולי, אבל הוא לא זוכר גם מה זה מילוי, ואיך תסביר לו מה זה מילוי, נו, הבפנוכו של הרביולי, כמו הבשר בקרעפלך, היא מקווה שמאכל ילדותו יזכיר לו מושגים בסיסיים באכילה, וברור שכעת גבו של שפיצר כולו זקוף, דרוך אפילו, הגיחוך ירד משפתיו ומבטו שואל, אבל היא משפילה את מבטה חזרה אל התפריט ומודיעה לבעלה: אז רביולי ודג — היא לא תסבך אותו עם שמות כמו דניס או מוסר עכשיו — קבענו.
     
    אז מה חדש באוניברסיטה? היא מסמנת לשפיצר לתפוס את מקומו במרכז השיחה, מיומנות ששיכללה לכדי אמנות בשנים האחרונות, מאז שהיא מדברת בעיקר עם עצמה, והוא עונה ששום דבר, השועלים אותם שועלים, ולכולם ברור על מי הוא מדבר ולכן אריקה מסתפקת בחיוך מנומס, ובני מסנן, אידיוטים. מאז שקיבל את הפרופסורה ועד מה שקרה, הוא שיחק את המשחק שלהם ללא רבב, וגם כשלא נשאר הרבה אוויר מתחת לתואר שנשא, הוא התאפק לא לשבור את הכלים וחיכה בסבלנות ליום שיירש את גיורא, ראש החוג, וכבר לא יהיה תלוי בו או בעושי דברו. המעבר לתל אביב איפשר לו לצמצם את ההתרועעות השנואה עליו, זו ודאי היתה אחת הסיבות הלא־מדוברות לשינוי, ומחדר העבודה שבביתם המשיך את פעילותו המחקרית בשקט ובהתמדה. אבל מאז מה שקרה הממלכתיות נעלמה, והוא החל להוציא קיטור בנחירות בוז קטנות וממוקדות, פעם מכבה את הטלוויזיה כשעמית לשעבר מופיע אצל לונדון וקירשנבאום, פעם הוא מבקש ממנה להפסיק לשלוח לכל החוג שלו ברכות שנה טובה, אַת האחרונה בארץ שעוד שולחת שנות טובות, הוא אומר, והיא ממשיכה לשלוח את תוצרי המלאכה שלה, גלויות מקושטות בגזרי עיתון ובדבק צבעוני, רק לחברותיה שלה. פעם הוא מוותר על חתונה משפחתית כי הדוקטורנטית של אחד הקולגות היא אחות הכלה, ופעם מבקש ממנה לא לענות לטלפון כי המספר מאזור חיוג ירושלים והוא משוכנע שזה אחד מהם. ובהגדרה הזאת, אחד מהם, הוא כולל כמובן את שפיצר.
     
    לכן מפליא שהם מאוחדים כעת בדעותיהם, מזכירים בגיחוך את האנקדוטה הקבועה של גיורא על המפגש שלו עם בן גוריון, שפיצר מחקה אותו ובני צוחק בקול, והיא מורידה את מצב הכוננות שלה, מרשה לעצמה להתרווח וליהנות מהיציאה שלהם, אחרי כל כך הרבה זמן שהם מבלים רק בחוג המשפחה, והיא זוקפת לזכות שפיצר את הנינוחות הזאת שהוא משרה סביבו לאן שהוא לא מגיע, בלי להתכוון. היה לו אותו קסם אישי שריתק לשיעוריו שורות־שורות של סטודנטיות צעירות, באותה התחלפות עונות יפהפייה שבין טיולי המזרח להתכנסות אל משרות ומערכות יחסים, התחלפות שמצאה לה ביטוי בשילובי בגדים תמוהים וצבעוניים, שהיו מקובלים רק במסדרונות האוניברסיטה. בני, לעומתו, לימד רק שני סמסטרים, הסטודנטים הקשיבו לו כמתוך אילוץ והרבו להיעדר, ובתום אותה שנה הוא ביקש מגיורא להפסיק ללמד כדי להתרכז במחקר ובהנחיית סטודנטים לתזה. מילאתי את חובתי הלאומית, הוא הכריז, ומנע מעצמו את המבוכה שבקבלת משובי הסטודנטים ובניסיונות ההצטדקות העצמית שנלוו אליהם.
     
    מלצר חביב, שנראה כחוש מדי בשביל העבודה הזאת, לוקח מהם הזמנה ומוזג מים לכוסות יין מבריקות, זו כנראה דרכה של המסעדה להיראות יוקרתית, ואריקה מנצלת את ההזדמנות כדי להזמין גם בקבוק יין לבן לרגל המפגש המחודש. היא שואלת את שפיצר אם הוא מתכוון לצאת לפנסיה מוקדמת או לחכות שזמנו יגיע, והוא מעמיד פני נעלב, כמי שלא מכיר בבגרותו, במידה של פתטיות מכמירת לב שידעה לזהות כבר אז, בניסיונות החוזרים שלהם. אולי בני מרגיש בנימת הפלרטוט הרכה שהתגנבה לשיחה, ולכן מבטו תועה סביב, מפנה להם את המקום, ואולי סתם התעייף, הנימוס הבסיסי הוא כיום משימה גדולה על מידותיו והוא נוטה לוותר עליו, ולכן הוא לא מביט לעברם גם כששפיצר אומר, זה מסובך לפרוש היום, אני עוד לא שלוש שנים בתפקיד, והיא נדרכת, איזה תפקיד? ומיד מבינה שהיא לא רוצה לשמוע את התשובה, לפחות לא כשבני לצדה. אבל שפיצר עונה, ובני שומע, ודאי שהוא שומע, כי הוא מיטיב את משקפיו בתנועה המכנית הזאת שלו שמחפה על מבוכה או חוסר נוחות, וסוקר את סביבתו בלסתות מהודקות. רק כשהיין נמזג בני שב אליהם לרגע, והם משיקים כוסות ברוב טקס, לחיים, ולעוד מפגשים כאלה, שפיצר מוסיף. הוא מודה שכבר היה מוכן לפרוש אבל בחוג מצפים ממנו שיישאר, וגם אשתו לוחצת, כי השנים המעטות שנותרו שוות עוד סכום נאה למדי שיתווסף לתשלומי הפנסיה, ואולי היא גם חוששת שכשיפרוש תאבד את השליטה בו, הוא מוסיף, ואריקה מגבה את צרתה, את אותה אישה בעלת גוף נערי ושפתיים קפוצות שראתה רק פעמים אחדות במהלך השנים, במפגשים חטופים וזהירים, ולכן אין שום ביסוס לסלידתה ממנה, היא צודקת, אריקה אומרת, באמת עדיף לשמור אותך במסגרת. היא מרימה כלפיו גבות בארשת מוכיחה, והוא מהנהן בצייתנות וצוחק לעצמו, שניהם זוכרים את בעיית הנאמנות הקטנה שלו, והוא נענה להקנטות שלה ומוסיף: אולי היא תרשום אותי לקייטנה, והם מתחילים לדמיין קייטנת נגרות עתידית שתעסיק את שפיצר הגמלאי המשועמם, וסוף־סוף יזכה לממש את חלומו הישן לבנות לעצמו ספרייה, או שיצטרף לחוגי המלאכה השונים של אריקה, מה יש, היא אומרת, תעשה קצת קרמיקה, אשתך תהיה מרוצה כשתביא לה כלים למטבח, או שייכנס לשיעורים באוניברסיטה עם כל ״השומעים החופשיים״ שתמיד הושמו אצלם ללעג, כשבני היה מכנה אותם ״שומעים בקושי״, וגם זו סוג של קייטנה, בסופו של דבר, הלוא הקפה הדלוח עם הקרואסון בקפטריה בהחלט יכולים להחליף שוקו ולחמנייה.
     
    הרבה זמן לא נהנתה כך עם מישהו, משיחות הנכדים והמחלות של חברותיה היא מרגישה לאחרונה יותר ויותר תלושה, שני הנושאים משעממים אותה, כאילו עובר איזה מסך שקוף בינה לבין הדבר הזה שנקרא חיים, ודווקא אצל שפיצר היא מזהה את אותו צורך נואש להגדיר את עצמו שוב ושוב, לייחד את עצמו מרודנותם של הגוף או של המשפחה, וכנראה זה גם מה שקשר ביניהם אז, כי בני ויתר על המאבק הזה, בעצם ויתר זו לא המילה, מעולם לא היה לו צורך להתעלות מעל היום־יום, אולי כי ממילא תמיד היה מרוחק ולא נגוּעַ. להילולה שלהם מצטרפות עכשיו המנות הראשונות שמתחילות להגיע, הטאפאסים כמו שהם נקראים היום, חציל קלוי, סלט קלמארי, פטריות ממולאות גבינה. כל הטוב הזה מחזיר את בני משיטוטיו במחוזות אחרים ומעיר בו את הנהנתנות העתיקה, ושני הגברים מאגפים את השולחן, תופסים מזלגות ומתנפלים במרץ חינני על הצלוחיות שנראות כמו כלי אוכל בבית בובות תחת ידי הענק שלהם וכרסיהם הנכבדות, והיא נהנית מהמראה, ולכן עוד לא ניגשת לכלי המלאכה שלה, כמו שהם קוראים בבית לסכו״ם, לוגמת במתינות מהיין, עד שבני מאיץ בה: תאכלי, אריקה, תכף לא יישאר לך.
     
    כשהם מסיימים להתענג על הראשונות, אריקה שואלת את שפיצר לשלומה של אמו, אותה קיבוצניקית צנומה ונבונה שהיתה להם שותפת סוד, והוא אומר שהיא לא במיטבה מבחינה גופנית, אבל עדיין פעילה הרבה יותר ממנו, והיא צוחקת, טוב, זאת לא חוכמה גדולה, מודעת לנטייתו לעצלות ולזלילה, והוא מאשר בצחוק קצר, ואריקה ממשיכה ושואלת גם על בתו דור, לא לגמרי משוחררת מרגשות האשם שנכרכו תמיד בשם הזה, וגם לא מהצורך לשאול עליה, כמו למזער את הנזק, ושפיצר אומר, היא כבר חיילת, היית מאמינה? מודיעין, הוא משוויץ, וחיוך חולמני מפציע על פניו, העיניים שלו בורקות או שנדמה לה, ואז הוא מתעשת ומגחך, אבל הגיל הזה, מה אני אגיד לכם. עד שהיא חוזרת מהצבא היא יוצאת עד הבוקר, מוציאה לנו את הנשמה. יש לה איזה חבר, נראה לי, רק פעם אחת ראיתי אותו והוא כבר לא מוצא חן בעיני. טוב, אתם בטח מכירים את זה, הוא אומר, בני משיב בהנהון סתום ואריקה מחייכת מתוך נימוס, זה כל כך רחוק ממנה עכשיו, כשהבית שלהם שקט והילדים מסתפקים בביקור נימוסים בשבת, אבל ככה זה כשמתחתנים מאוחר, הבת שלו כל כך צעירה. ואולי כדי להחזיר לו בגאווה קטנה משלה, היא מספרת שגליה בהיריון, ומיד נכלמת כי היא ביקשה שעדיין לא יספרו בשלב כל כך מוקדם, ולמען האמת, היא לא מרגישה כל כך מעורבת בכל התהליך, כי גליה מסתפקת בדיווחים יבשים, עשינו אולטרסאונד, בשבוע הבא שקיפות עורפית, את הדברים החשובים באמת היא שומרת לעצמה, ובכל זאת בכזו קלות אריקה שולפת את ההיריון שלה כמו שפן מהכובע, תראה, גם לנו יש, והם משיקים שוב כוסות לרגל הבשורה, ושפיצר מחייך, קשה לי להאמין שאת כבר בדרך לנכד, ונוגע קלות בכתפה, ליטוף שמתחזה לטפיחה ומעביר בה רטט לא צפוי, ובני, שמבטו נודד כל העת מעבר לגבם, אל משפחה אמריקאית שסועדת בשולחן הסמוך, ואולי אל המארחת היפה שמשדרת הנחיות לתוך אוזניית־מאבטחים קטנה, מתערב פתאום בשיחה, מה פתאום נכד? היא עוד לא נשואה, שתתחתן קודם. ואריקה נאנחת, פונה אליו ומסבירה בכל העדינות שהיא מצליחה לגייס: בטח שהיא נשואה, בני, אתה יודע את זה, היא התחתנה עם אורן לפני שנה. בחוף הים, בקיסריה, זוכר? היתה חתונה נהדרת. והוא מהנהן בסנטר כבד ומגולח למשעי, כמי שנזכר בדבר־מה רחוק, וממלמל, כן, בקיסריה, היה נורא חם, והיא מאשרת מוכנית, כן, היה יום חמסין, מה כבר תגיד, אבל טעם חמצמץ מכסה על העקצוץ הנעים של החציל ושאר המטעמים, וממילא כבר אין מה להסתיר אז היא מבקשת סליחה וקמה לבית השימוש.
     
    כשהיא מסדרת את האיפור מול המראה, היא יודעת ששום קרם לא ירכך את העור הגבשושי היבש וששום מייק־אפ לא יצליח לכסות על השקעים הכהים מתחת לעיניים, ובכל זאת היא שולפת מתיק האיפור שפתון וגומלת בלבה להשהות את אומללותה לעוד כמה שעות. כשהיא פונה לצאת משם שפיצר נכנס, והיא מפנה לו את הדרך בחיוך המצטנע ששמור רק לאנשים שנפגשים במבואת השירותים, אך הוא דווקא חוסם את דרכה, כולא אותה בגבה אל הכיור, מה זה היה? הוא שואל. היא מתכווצת, משפילה את מבטה אל רצפת הלינוליאום השחורה המנומרת בשלוליות מים קטנות. זה היה בני, היא אומרת בהשלמה. ומוסיפה בסרקזם דק: בעלי בשנים האחרונות. נעים מאוד. לא ידעתי… הוא ממלמל, והיא מוחה, מה אתה מקשקש, לא ידעת. כולכם ידעתם. מה אתה כל כך מופתע. לא ראיתי אותו מאז, הוא מצטדק. וחשבתי שזה עבר… בעיקר כשראיתי אותו היום. הוא לא נראה בכלל, את יודעת. הוא נראה בסדר גמור. אני מצטער. שוב הוא נוגע בכתפה, הפעם ממושכות. ועיניו מתיזות אליה גצים מתחת לשורות הקמטים שנגלים לה בתאורת השירותים הרכה. זאת לא אשמתך, היא אומרת. אנשים לא יודעים איך להגיב. היא מרגישה מובסת, חשופה לפתע לפניו, בעיקר כעת כשהוא מתקרב אליה לאט ומסיט בהיסוס את שערה ממצחה, ממסגר את פניה בתוך קווצות השיער שהוא מסדר על רקותיה, מישיר מבט לתוך עיניה. את כל כך יפה, הוא אומר, לא השתנית בכלל, בחיי, וכשהוא מושיט אליה יד היא סוגרת עליה את אצבעותיה, וכמו שהיא אוחזת בידו, כך ההפתעה אוחזת בה, והמגע זר לה, אם כי בחלל הצר הפעור בין כפות ידיהם גלום גם גרעין מוכר, גולם שכוח של מי שהיתה, שנח על שמריו שנים רבות ועכשיו לפתע פורש כנף זהירה, מרפרפת, מבקש לתפוח ולהתגלגל להיות דבר אחר. אבל לפני שיתגלגל משהו עוד עוצר בעדה, והיא מוכרחה להזהיר גם את הגבר שמולה, אני לא מתלבשת ככה בדרך כלל, היא מחווה על השמלה שלה. אתה יודע למה התלבשתי ככה? היא מזמינה אותו לסקור את גופה השמור, עדיין, את החזה המלא המוחזק בתוך בד עבה ומחמיא ונגלה רק מעט מתוך מחשוף מרובע, את האגן, את הרגליים החשופות עד הברכיים, מבריקות מתחת למעטה גרבוני ניילון מתוחים. באנו לפה לכנס, היא אומרת ולא מתנגדת כששפיצר כורך את ידו סביב מותנה, עדיין לופת את אצבעותיה שמחבקות את עצמה איתו. כלומר, חשבנו שיש כנס, היא ממשיכה. בני חשב. יותר משבועיים הוא עבד על הנאום שלו. אפילו הלכנו במיוחד לקנות לו ז׳קט, היא מגחכת, כי החליפות הישנות שלו כבר לא עולות עליו. שפיצר מרים את מצחו בשאלה, שורות הקמטים מעל עיניו נמתחות בין הצדעיים, והמחשבות נתלות עליהן כמו כבסים על חבל. לא היה כנס, אתה בטח מבין. הוא מהנהן בהיסוס, ואולי רק מעמיד פנים שהוא מקשיב לה בזמן שאצבעותיו מזדחלות על גבה, יורדות אל השקע שמעל האגן, מקרבות אותה עוד קצת אליו. אתה זוכר שבשנה שבני קיבל את הפרופסורה היה כנס של המחלקה? היא שואלת כששפיצר טומן את פניו בצווארה, ועם שהיא מדברת זיכרונותיה מתקבצים ועולים. קצת לפני שנסעת להרווארד, דיבורה הופך אטי ומהורהר, אבל היא לא יכולה להפסיק עכשיו, כשהכול מתבהר, ביקשו ממך להרצות אבל עשית להם דווקא ולא הסכמת לדבר, זוכר? שפיצר משמיע קולות של הסכמה שנבלעים בנשיקות שהוא מטביע בה. וגיורא, האידיוט הזה, היא ממשיכה בכוח, כאילו חייבת להזכיר לעצמה איך הדברים היו באותו הערב, לתקף אותם, גיורא דיבר אחרי בני וסתר בדברים שלו את כל מה שבני אמר רגע לפני… היא צוחקת כשהיא נזכרת איך בני יצא עצבני מהכנס ההוא, כבר אז זה נראה לה כל כך מטופש, וגם שפיצר צוחק איתה, אולי בגלל שהוא צמוד אליה ומרגיש את רעידות הצחוק שלה דרך הבטן והצוואר, ואפילו ממשיך אותה, נסחף אחר הסיפור שלה, הוא רצה לרצוח אותו, הוא מוסיף, והיא ממשיכה, ואחר כך אנחנו… היא משתתקת לרגע ונותנת לעיניים לדבר — אחרי הכנס אנחנו…? ולא צריך להכביר מילים כי את זה שפיצר ודאי זוכר, את אותו לילה בלי התחלה ובלי סוף במלון הנידח ההוא בהרי ירושלים, היה נדמה שכבר לא יוכלו לחזור ממנו לחייהם הקודמים, שלא יוכלו להרכיב מחדש את הנתחים שחצבו מנפשם, הוא עמד לנסוע וזו היתה ההזדמנות האחרונה, והם גילגלו אותה לכל הצדדים ומיששו אותה ומוללו בקצות האצבעות כדי להכיר אותה עד קִצה, ולו כדי לדעת על מה הם מוותרים, וכמו שהעלבון עוד ערני בתוכו, כך גם הסיפור שלהם שנגדע ממשיך לבקש לו תחייה, והוא מוסיף: בפעם האחרונה. הוא מהדק עוד את אצבעותיו סביב כף ידה עד שהוא כמעט מכאיב לה, והיא מתמסרת למגע שלו, חמישה בולבוסים מתוקים, אצבעות של עובד אדמה ולא של איש אקדמיה, שהציתו בה את תשוקת המדורות של הוריה ועדיין מחזירות אותה לימי אוהלים לא שלה. היא מלטפת את הציפורניים הגזוזות עמוק מדי, עד לתוך הבשר, ואת כרית כף היד המחוספסת מעט שעכשיו היא מבקשת להניח בתוכה את ראשה ולהתקפל כמו אפון בתוך עריסתו. אפילו את טבעת הנישואים היא מלטפת, טבעת עבה מדי לטעמה, כמו שאופנתי לענוד היום. הוא לא מזכיר במאום את הבחור הלטיני הצעיר מהחלומות, שגופו רזה ומוצק ועורו חלק, ובכל זאת, עובדה שהגבר מהחלומות עולה על דעתה, וגם אותו היא מחבקת כשהיא נצמדת לגבר המלא והמבוגר שמולה, ואולי גם הוא אוחז כעת בידה ותר אחר עיניה עד שסוף כל סוף רוכן אליה ומנשק אותה. קומתו לא שחה עם השנים, והיא נאלצת למתוח את צווארה כדי להגיע לשפתיו, הוא מחליק את ידו על שערה וקצת מושך אותו, לא ברור לה אם בכוונה או לא, אבל זה לא מפריע לה, להפך, זה רק הופך אותה ליותר שלו, ולא מפריע לה גם שהוא מוסיף להתקרב אליה ולא מותיר לה ברֵרה אלא להישען על הכיור, והוא נצמד אליה במלוא גופו ולא מותיר לה מרחב נשימה. הדלת נפתחת והם ניתקים זה מזה ולרגע קצר נשימתה נעתקת, אבל זו רק גברת אחת שמביטה בהם בעין עקומה, והם מפנים לה גישה לתא השירותים, ובגיחוך משותף חוזרים להתנשק בדחיפות גדולה עוד יותר, הידיים מבקשות להספיק ולמשש את כל האיברים, כתפיים, זרועות, גב וישבן, והם מתַמננים זה את זה עם כל הגפיים, כך יצורים ימיים עושים אהבה, נדמה לה, עד שצליל הדחת המים בתא מסמן את הסוף והיא אומרת, צריך לחזור, ובלי מילים הם מסכמים ביניהם ששפיצר יישאר שם והיא תתקן את האיפור ואחר תשוב, מסודרת וללא רבב, לבעלה.
     
    היא מקווה שהמנות העיקריות כבר הגיעו ויאפשרו להם להימנע משיחה, אבל מתאכזבת לגלות את בעלה יושב מול שולחן ריק, למעשה, לא ריק לחלוטין, כי מולו מונחת המעטפה, פתוחה, ומתוכה מבצבצת ההזמנה, חורצת לשון מתוך לוע הנייר, והוא אומר, זה היה לפני עשר שנים, והיא מאשרת, זה היה לפני עשר שנים. עולה בה צורך לגעת בידו או בירכו, אבל זו הרגשה של בגידה כפולה ומכופלת, ממילא כל המחוות המנחמות האלה משקיטות רק את עצמנו ולא את הזולת, ולכן היא נשארת במקומה, כאילו כל זה לא נוגע לה, הבלבול שלו, הבושה, ובני מחליק את ההזמנה חזרה לתיק ותולה אותו על וו מיוחד שנועד רק בשביל זה, השכלולים הקטנים שמנסים להפוך את חיינו לראויים, ושניהם מתכנסים לתוך עצמם ומחכים בשקט לשפיצר ולעיקריות, מה שיגיע קודם.
     
    שפיצר הוא זה שמקדים להופיע, מכריז על רעבונו בקול רם שאולי מכוון גם לאוזני המלצרית שחולפת על פניהם בידיים עמוסות, נדמה שהוא אפילו מתיישב ברעש, שמתחלף באחת בשקט מתוח כשהוא ואריקה מתאמצים לא להביט זה בעיני זה. דווקא בני מקים לתחייה את השיחה כשהוא שואל את שפיצר אם קרא איזה שטויות כתבה בָּאוּמר על המגילות שנמצאו בעין גדי. פרופסור באומר עברה מהמחלקה שלהם לאוניברסיטת תל אביב לפני עשרים שנה, ומאז הפכה למקור כל הרע בעולם, ומן הסתם, גם למושא ללעג ולאיבה, ולמרות זאת בני מתייק את המאמרים שלה עם כל מאמר שמתפרסם על תקופת בית שני, בתנאי שהפרסום הגיע לאוזניו, ושבנם יאיר הצליח להניח עליו את זרועו הממוחשבת, היעילה, ולהדפיס אותו עבור אביו, במאמציו המתמשכים לזכות בהערכתו. אריקה פיתחה יחס סלחני כלפי האיסוף והתיוק הכפייתיים של בעלה, בתנאי שכל הקלסרים האפורים־מדכאים האלה נשארים בתחום חדר העבודה שלו, ולא תיארה לעצמה שבני זוכר משהו מכל המידע הזה שהוא אוגר, בהתחשב בכך שגם את הקוד לאינטרקום הוא לעתים שוכח, למרות שכשהוא מצלצל מלמטה, זה תמיד האינטרקום שלא עובד, כמו שהשלט של הטלוויזיה דפוק והכספומט מקולקל, העולם הטכנולוגי הוא עולם אכזר לאנשים כמוהו, אבל הנה משהו שכן עובד, מתברר, משהו שהזיכרון שלו יכול לו, והוא כבר שקוע בשיח קולני עם שפיצר, שבו כל אחד מהם מתאמץ להתעלות על רעהו בטיעונים המלומדים נגד באומר, שתמיד זקפה יותר מדי לזכות המקורות הנוצריים, והתעלמה ממגילות מדבר יהודה, והצליחה לעוות לגמרי את טיב הקשרים שהיו למפלגות עם השלטון ההלניסטי. וכששפיצר אומר ״מפלגות״, אריקה נדרכת, כי הם מתקרבים אל מוקד הוויכוח הנושן והמר, שפיצר מכאן ובני מכאן, צדוקים מול פּרוּשים, ועולה על דעתה מראהו של בני, כשעוד היה מזוקן, משתופף לילות על גבי לילות אל הספרים הפתוחים על שולחן העבודה שלו, מחפש עוד טיעון להכריע את המערכה, והיריבות היא אותה יריבות־בוקרים ישנה, והקרב נערך תמיד באור ראשון. באותה תקופה שאלה את עצמה כיצד דווקא היא, שמילדותה היתה זקוקה להתפעלות בלתי פוסקת, בחרה באדם שכל כך שייך לעצמו להיות לה לאיש. ואילו עכשיו, כשהוא ושפיצר מצחצחים את חרבותיהם המחלידות, היא מודה לאל על היותו כזה, כי הניתוק שלו משחק לטובתה, והוא לא מבין כלל ששוב הוא מפסיד. גם אז, כששקע בהתנצחות המתמשכת עם שפיצר, הוא סגר בפניה את דלת חדר העבודה, ואילו שפיצר פתח את דלתותיו לרווחה והכניס אותה לחדר המיטות ומשם, דרך מבואות ומסדרונות, לחדרי החדרים של הלב. והיא נכנסה ויצאה בהם, הלוך ושוב, מפרפרת מהתרגשות ומבהלה. מי שהציל אותם, את שלושתם, שלא מתוך כוונה, היה דווקא גיורא, ראש החוג, כשבחר לקדם את בני לפרופסורה ולהשהות את הקידום של שפיצר. העדפה אישית, השקפת עולם מחקרית, הימשכות השושלת, כל הדברים הללו התאחדו לכדי מכה מכרעת שבני וגיורא הכו בשפיצר המודח, לפני שגיורא גרם גם לבני להרחיק עד תל אביב. כשקיבל את התואר הנכסף, בני התעקש וגם הצליח לסדר פרס ניחומים לחברו הטוב, שהמשיך להיחשב לכזה גם אחרי שהמערכה הוכרעה: סמסטר בהרווארד. לכאורה משאת נפשו של כל חוקר ראוי. ולאמיתו של דבר, בני ידע היטב מתי להרחיק אותו. היא נזכרת איך אחרי ששפיצר נסע, היא גילתה להפתעתה שלא רק געגוע יש בה, אלא גם הקלה. נדרשו לה עוד כמה שנים להבין שבני עשה את זה גם למענה.
    • סמדר שטינברג
    • סמדר שטינברג
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות