נוּק, גרינלנד, 7 באוגוסט 2014

 

המרצדס האדומה הגיחה משום מקום, וברגע שהפגוש הקדמי שלה פגע בגולף הכחולה, שתי המכוניות הוסטו ממסלולן והועפו יחדיו. הגולף הוטלה לאחור והתרסקה על הכביש, והמרצדס התהפכה באוויר אחרי שחלקה הקדמי פגע באספלט. מכה נוספת בחלקה האחורי של הגולף גרמה למרצדס לעצור באוויר, לצנוח בחזרה לכיוון הכביש ולהתנפץ על הגג הכחול. הגולף נמחצה וצדה הימני הושטח. צדה השמאלי של השלדה נותר שלם.

המרצדס המשיכה בנפילתה ופגעה בגדר ההפרדה בעוצמה שעקרה ממנה חלק, והוא פילח את צד המכונית. הגולף החליקה באלכסון, הידרדרה מהכביש אל המדרון הסמוך והתגלגלה על צדה. המנוע כבה מאליו. בתוך המרצדס ישב גבר שצרח במלוא ריאותיו. לא היו מילים. לא שפה. רק צרחות.

בתוך הגולף, איש חיוור כסיד בהה בעיניה של אישה. היא היתה לכודה בין הגג המעוך לרצפת הרכב התלושה. הגבר היה תפוס בין המושב שלו, חגורת הבטיחות וכרית האוויר הלוחשת. הכרית של האישה התבקעה לשניים והתרוקנה מאוויר. דם ירד מחתכים בראשו של הגבר.

הוא הושיט אליה את ידו, אבל היא לא הגיבה. גופה היה חסר תנועה. עיניה הלכו ונמוגו. הוא ליטף בידו את לחייה. היא עדיין היתה בחיים, עיניה ננעלו על שלו. מבטה הזדחל לתוכו, שם הכול החל להישבר ולנזול ממנו החוצה. עליה.

הוא העביר את ידו על בטנה. ליטף את הבליטה העגולה. הילדה הקטנה. התינוקת שבתוכה. עיני האישה נעצמו לתמיד. ולאחר מכן הכול נעלם.

 

מתיו התעורר בצרחה והשליך מעליו את השמיכה. הטישרט שלו היתה ספוגת זיעה ודבוקה לגופו. הוא השמיע שאגה שבקעה עמוק מתוך חזהו, קרע אותה מעליו והעיף גם אותה. ריח שינה חריף אפף את החדר. הוא קם בקושי על רגליו ועשה דרכו מהספה למרפסת.

ערפילי הערב הפכו את האוויר בחוץ לדחוס. בזמן שגישש בידו אחר הסיגריות שלו, הוא הרגיש את טעמם של הים ושל הלחות החבויה בערפל הצפון אטלנטי. החפיסה בכיס מכנסי הג'ינס שלו היתה חמה ומעוכה: הוא שכב עליה קודם והזיע. הוא תחב סיגריה לשפתיו והצית אותה, פתח את כפתורי הג'ינס ופשט את המכנסיים בבעיטה. ואחריהם את תחתוני הבוקסר. הכול הצחין מזיעה.

העשן הסתנן החוצה מבין שפתיו, ריחף במורד פניו וגופו העירום והתמזג עם הערפל — כמוהו. אתה ילד צללים, נהגה אמו לומר לו כשהיה קטן. אתה חיוור כל כך שאתה עלול להתמוסס לתוך הערפל.

הערפילים מהים הקר סביב לשון היבשה נכרכו סביבו. הצינה עקצצה בעורו, והשערות הבלונדיניות העדינות על גופו סמרו. הלחות אחזה בהן. הוא נשף.

הוא עדיין התקשה לישון. הסיוטים לא הרפו ממנו. הם ארבו בפתח, המתינו עד שיירדם, ואז תקפו וקרעו אותו לגזרים. לילה אחרי לילה. חודש אחרי חודש. אותו סיוט. אותן עיניים. נועצות מבט נוקב בעיניו.

הסיגריה עשתה את דרכה לשפתיו בפעם האחרונה לפני שזרק אותה לקערת זכוכית שהכילה דייסה בוצתית עשויה ממאות בדלי סיגריות ומי גשם.

הטלפון שלו רטט אי־שם מאחוריו. הוא הרים את מכנסי הג'ינס מהרצפה והוציא את הטלפון מהכיס. זה היה העורך שלו.

"מָאט! היי, זה אני. אתה מוכן לעימות?"

מתיו הביט מטה על גופו העירום. "כן."

"העימות הראשון בין אָלֶקה המוֹנד וסוֹרן אֶספֶּרסֶן משודר עכשיו. גם יורגן אמיל ליבֶּרט ממפלגת אינוּאיט אָטָקָטִיגִיט משתתף."

מתיו מיהר להתיישב על הספה, לקח את השלט והדליק את הטלוויזיה.

"זה משודר בערוץ KNR," אמר העורך שלו.

"אני יודע, אני יודע —"

"אני צריך סיכום של העימות באתר שלנו ברגע שהשידור מסתיים. מיסוּ מחכה לטקסט כדי לתרגם אותו, כך שאנחנו מוכנים. מצאת את זה?"

"כן, כן... אני רואה את זה עכשיו."

"זה רק התחיל." העורך שלו נשף בכבדות. "הם מדברים על כישלון ועדת הפיוס ועל הכסף, עשרה מיליון קרונות."

"אני רואה את זה עכשיו," חזר מתיו ואמר, בקוצר רוח מסוים. "אלקה המונד אומרת שאנחנו צריכים לשתף פעולה במקום להיות מפולגים. גרינלנד חייבת להתאחד. ליברט חולק על דעתה — הוא חושב שהיה עדיף להוציא את העשרה מיליון על אמנויות ולא על איזו ועדה יקרה שממשלת דנמרק אפילו לא מועילה בטובה ליטול בה חלק."

"בדיוק, טוב, אני רואה את זה. תזכור להעלות משהו לאתר מיד. אתה צריך לכתוב תוך כדי צפייה, בסדר?"

"בסדר, אני על זה. אני מנתק עכשיו כדי לרשום לעצמי הערות."

קולה של אלקה המונד, ראשת ממשלת גרינלנד, מילא את חלל החדר. "עשרת מיליוני הקרונות אינם הבעיה — הבעיה היא שדנמרק לא טורחת להשתתף. אנחנו זקוקים לפיוס הזה."

"אנחנו לא זקוקים לפיוס," קטע ליברט את דבריה. "במקום זאת, אנחנו חייבים להתמודד עם כמה אמיתות קשות."

קול שלישי הצטרף לשיחה. "זה לא ברור שהוועדה הזאת היא תרמית פוליטית נוספת שנועדה לחלוב עוד כסף מכיסי משלמי המסים הדֶנים, במקביל לכך שהיא תובעת יותר עצמאות?"

"זה ההפך הגמור," השיבה המונד בתקיפות. "מטרת הוועדה היא לעסוק בסולידריות ובהשתייכות לקהילה, אבל צפויה לנו דרך ארוכה אם הפוליטיקאי היחיד שהצלחנו להביא לכאן הוא ימני זועם."

"ובכל זאת, הנה אני כאן," מיהר אספרסן לומר.

"ראשת ממשלת דנמרק וחברי ממשלתה הם פחדנים שלא רוצים פיוס," הטיחה המונד בכעס.

"על מה יש להתפייס?" אמר אספרסן. "אם זה היה תלוי בי, דנמרק היתה מנהלת פה את כל העניינים. זה מגוחך שמצד אחד אנחנו שולחים לכם מדי שנה מיליארדי קרונות, ומצד שני אין לנו שום השפעה על האופן שבו אתם מוצאים את הכסף. לא היינו מסכימים לזה בשום חלק אחר של דנמרק, אם אחוז ההתאבדויות בו היה הגבוה בעולם וכל בחורה שלישית היתה סובלת מהתעללות מינית."

"זה בדיוק סוג האמירות שלמדנו לשמוע ממפלגת העם הדנית," התיזה המונד. "אתה שטחי וגזען."

"עד כמה שידוע לי, עצם זה שאני מתנגד לאונס ילדים לא הופך אותי לגזען," אמר אספרסן.

מתיו החליש את עוצמת הטלוויזיה והקולות נדמו. הוא לא חייב להקשיב להמונד ואספרסן כדי לדעת מה הם אומרים. הוא כבר שמע הכול. הוא הושיט יד למחשב הנייד שלו.

העימות הראשון מבין השלושה המתוכננים בין אלקה המונד וסורן אספרסן נפתח בדיון על נושא ועדת הפיוס, אבל נהפך בתוך זמן קצר לחילופי מהלומות מילוליות בין ראשת ממשלת גרינלנד לבין סגן מנהיג מפלגת העם הדנית ומחזיק תיק גרינלנד...

הסיכום שלו היה מוכן בתוך פחות מעשרים דקות. בדיוק בשנייה שהמונד, בהבעת גועל על פניה, לחצה את ידו של אספרסן, מתיו שלח את הטקסט לתרגום כדי שיהיה אפשר להעלות אותו לאתר של העיתון "סֶרמיטְסיאק" בדנית ובגרינלנדית במקביל.

לפני פחות מחמש שנים, כשמתיו השלים את לימודי העיתונאות שלו, הוא לא תיאר לעצמו בחלומותיו הפרועים ביותר שיתגלגל לנוּק ויכתוב על פיוס. היו לו חלומות גדולים יותר. הוא תמיד ראה את עצמו כמי שרודף אחרי ידיעות בלעדיות. אבל הוא רצה יותר מזה. הוא אהב את טינֶה, את המחשבה שתהיה לו משפחה. אֶמילי. תאונת הדרכים שמה קץ לחלום ההוא — ואם אינו יכול להיות עם טינה, עם התינוקת שלהם, כל השאר חסר משמעות.

גבו נשמט לאחור על הספה. צרחות הסיוט שלו הדהדו במחשבותיו. אצבעותיו עדיין זכרו את קימור בטנה. הוא שפשף את עיניו. השעה היתה מאוחרת, אבל הוא לא יצליח לישון עוד הרבה הלילה. העיר לא תהיה חשוכה לגמרי. קרוב לוודאי שהערפל יתפזר. הוא משך אליו את תיק המחשב הנייד, הכניס את היד לאחד הכיסים ואצבעותיו מצאו כמה תצלומים ישנים. הוא סקר אותם אחד־אחד וסידר אותם על הספה לידו.

פינות כל התצלומים היו בלויות מהנגיעות התכופות. חלק מהם היו ברשותו מאז היה ילד. אלה של אביו היו הישנים ביותר. הם צולמו בבסיס חיל האוויר האמריקאי טוּלֶה, בצפון־מערב גרינלנד, ובכולם אבא שלו לבוש מדים, מלבד בתצלום שבו הוא יושב לצד אמא של מתיו במה שנראה כמו חדר אוכל צבאי. אבא שלו מחייך. שניהם מחייכים. אמא שלו עם בטן גדולה. אחת התמונות לא היתה תצלום כי אם גלויה שנשלחה מנוק באוגוסט 1990. לא אוכל להגיע לדנמרק כמתוכנן, היה כתוב בה. מצטער, אוהב את שניכם.

מתיו עבר באצבעו על כל מילה. המילים האלה היו כל שנותר לו מאביו. הגלויה הגיעה כמה חודשים אחרי שמתיו ואמו חזרו לגור בדנמרק.

התצלום האחרון שהחזיק בין אצבעותיו היה של טינה. טינה יושבת, מתבוננת בו בחיוך רחב. היא חייכה מכיוון שבאותו יום הם התבשרו שעומדת להיוולד להם בת. הם אפילו ראו את התינוקת שלהם על הצג בקליניקה לנשים בהיריון. נקרא לה אמילי, אמרה טינה. אמילי. וכשהיא תהיה קצת יותר גדולה מהבטן שלי, אני אקריא לה את "אנקת גבהים". הוא אהב את טינה. והיא אהבה אותו.