הספר הזה התחיל בתנופה, למרות שסכנת הקלישאה ארבה לו כבר מהפתיחה. אחרי שלושים שנות נישואים, בוריס חוקר המוח, בעלה של מיה המשוררת, ביקש ממנה "הפוגה" מנישואיהם. ","'הפוגה'ה מציינת מיה בסרקזם ובכאב, "הייתה צעירה, כמובן - צעירה ממני בעשרים שנה." מיה, המספרת, מתמוטטת נפשית בעקבות הבקשה ונזקקת לאשפוז. לאחר מכן היא עוקרת לתקופת מה מברוקלין למינסוטה, המקום שבו גדלה ובו עדיין חיה אמה. בחברת אמה וחברותיה מבית האבות, בחברת תלמידות צעירות בגיל ההתבגרות שהיא מלמדת שירה, בקיץ ללא גברים, מבקשת מיה לנסות להשתקם.
תיאור חיי הנפש והגוף של אישה שבעלה נוטש אותה לטובת אחרת הוא נושא טעון ודרמטי, אם כי שחוק. האם סירי הוסטוודט תעניק לו טיפול מעניין, תוהה הקורא לאחר הפתיחה הסוחפת? תיאור עז ומערער כמו למשל זה שמופיע ברומן 'ימי הנטישה' של אלנה פרנטה?
עד מהרה מתגלה ספרה של הוסטוודט כמאכזב. ראשית, אין כאן תחושה של עלילה מתפתחת אלא של
מצב סטטי; מעבר בין זירות שונות של נשיות בסבב החוזר על עצמו. הוסטוודט גם שידכה למיה הגולה במינסוטה שכנה שבעלה, כך מיה חושדת, לא נוהג בה יפה. כך, עם עזרה מעט גסה של הסופרת, עוסקים מיה והרומן בנשיות, בשלל האספקטים והגילים שלה. הסְ כֵ מה של רומן המבקש לערוך דיון בכל שלבי הנשיות, מילדות עד זקנה, חשופה מדי. גם הקלישאות נערמות כאן לגובה כמדורת ל"ג בעומר: קלישאת השיבה המאוחרת לבית הנעורים, קלישאת המערב התיכון התם מול ניו־יורק המתוחכמת,
קלישאת הזעם הנשי המקנן מתחת לשלווה הפרובינציאלית, ולבסוף, כבובת הצורר בלב המדורה, נעוצה הקלישאה הבסיסית של הרומן: קלישאת האישה הנטושה, שבהיעדר מבט חדש על הנושא נותרת בקלישאיותה.
על הרומן שורה גם תחושה של רחמים עצמיים, בכיינות וטינה נשיות. אם ב'ימי נטישה' הזעם והטינה והרחמים העצמיים היו חלק מהנושא של הספר, חלק מהמחקר הצונן שלו בתוצאותיה של נטישה גברית - כאן הם מבצבצים באופן שאינו מורגש כנשלט ומחושב. בכלל, ההתנחמות באחוות נשים, ב"סיסטרהוד," נראית לי אמריקאית וילדותית בעצמה. אולי כי יש יסוד של הונאה עצמית בסיסטרהוד (כמו גם ברדרהוד)
- הכחשת התלות במין האחר, המחשבה שתחושת העצמאות הרגעית, פרי הזעם, תישאר לעד.
בנוסף, הוסטוודט מזכירה לאורך הספר יוצרים והוגים רבים. הניימדרופינג הזה יוצר תחושה מטרידה של תלמידה מצטיינת שגאה להציג את ידיעותיה, ויותר מזה - נראה שהניימדרופינג בא לאושש טקסט חלש. עוד בין חולשות הרומן: שימוש בפוסטמודרניזם עייף ובנאלי, המתבטא בכך שהסיפור מודע להיותו סיפור, למשל כשהוא שולח אותנו אחורה לעמוד מוקדם יותר בספר על מנת לרענן את זיכרוננו. בנאלי וחסר
טעם הוא גם האזכור המרומז של פול אוסטר, בעלה של הסופרת מוזיקת'"),'המקרה כפי שניסח זאת מחבר רומנים אמריקאי נחשב.("
ולמרות כל האמור עד כה, יש להודות, נמשכתי להמשיך לקרוא את הרומן עד הסוף ונהניתי ממנו למדי. 'קיץ ללא ,'גברים שלא בכוונה, יכול לשמש מצע לדיון אסתטי בקטגוריות הביקורתיות שהוזכרו כאן. ראשית, למרות הקלישאה בסיפורה של האישה הנטושה, ספרה של הוסטוודט אפקטיבי למדי מבחינה רגשית. אולי צריך לחשוב לעומק על הדרישה למשהו "חדש," על התביעה שלנו מספרות למקוריות. אולי כדאי להתחיל לחשוב על ההבדל בין קלישאה מזויפת (כלומר, תיאור שגור אבל שקרי של מציאות) לקלישאה מדויקת, גם אם בנאלית. לסוג השני יש לעיתים מקום, כמי שמעורר ונטילציה רגשית.
גם הניימדרופינג, מתברר, אפקטיבי. השימוש באזכורים שהקורא מכיר לא רק מחניף לידיעתו, אלא יוצר תחושה של קהילה אינטלקטואלית החולקת ידע בקורפוס קנוני. זה לא פשע. ובנוסף, האזכורים שאינם ידועים לקורא - מעשירים באמת ובתמים את ידיעותיו. הרומן הזה מהנה גם כי יש בו, בעקיפין, דיווח עדכני על הלך הרוחות בניו־יורק הספרותית העכשווית. מופיעה כאן, למשל, מסה של מיה נגד האופנה העכשווית במדע, המסבירה כי ההבדלים בין המינים הם טבעיים, פרי האבולוציה. זהו רווח משני של הקריאה, ההתעדכנות הזו, אבל הוא לא זניח. כיצד משקללים בתיאוריה ביקורתית אסתטית רווחים אגביים כאלה? אולי כך: 'קיץ ללא גברים' הוא רומן חצי אפוי, שאינו "עשוי היטב," אבל הוא בכל זאת עשוי מחומרים מזינים ומוגש עם תוספות פיקנטיות.
עוד 3 ספרים של סירי הוסטוודט:
בעיניים קשורות 1992 <
אשר אהבתי 2003 <
תוגותיו של אמריקאי 2008 <
בתמונה: סירי הוסטוודט
עזרת נשים
'קיץ ללא גברים' של סירי הוסטוודט מתפקע מקלישאות, ובכל זאת אפקטיבי מבחינה רגשית
הספר הזה התחיל בתנופה, למרות שסכנת הקלישאה ארבה לו כבר מהפתיחה. אחרי שלושים שנות נישואים, בוריס חוקר המוח, בעלה של מיה המשוררת, ביקש ממנה "הפוגה" מנישואיהם. ","'הפוגה'ה מציינת מיה בסרקזם ובכאב, "הייתה צעירה, כמובן - צעירה ממני בעשרים שנה." מיה, המספרת, מתמוטטת נפשית בעקבות הבקשה ונזקקת לאשפוז. לאחר מכן היא עוקרת לתקופת מה מברוקלין למינסוטה, המקום שבו גדלה ובו עדיין חיה אמה. בחברת אמה וחברותיה מבית האבות, בחברת תלמידות צעירות בגיל ההתבגרות שהיא מלמדת שירה, בקיץ ללא גברים, מבקשת מיה לנסות להשתקם.
תיאור חיי הנפש והגוף של אישה שבעלה נוטש אותה לטובת אחרת הוא נושא טעון ודרמטי, אם כי שחוק. האם סירי הוסטוודט תעניק לו טיפול מעניין, תוהה הקורא לאחר הפתיחה הסוחפת? תיאור עז ומערער כמו למשל זה שמופיע ברומן 'ימי הנטישה' של אלנה פרנטה?
עד מהרה מתגלה ספרה של הוסטוודט כמאכזב. ראשית, אין כאן תחושה של עלילה מתפתחת אלא של
מצב סטטי; מעבר בין זירות שונות של נשיות בסבב החוזר על עצמו. הוסטוודט גם שידכה למיה הגולה במינסוטה שכנה שבעלה, כך מיה חושדת, לא נוהג בה יפה. כך, עם עזרה מעט גסה של הסופרת, עוסקים מיה והרומן בנשיות, בשלל האספקטים והגילים שלה. הסְ כֵ מה של רומן המבקש לערוך דיון בכל שלבי הנשיות, מילדות עד זקנה, חשופה מדי. גם הקלישאות נערמות כאן לגובה כמדורת ל"ג בעומר: קלישאת השיבה המאוחרת לבית הנעורים, קלישאת המערב התיכון התם מול ניו־יורק המתוחכמת,
קלישאת הזעם הנשי המקנן מתחת לשלווה הפרובינציאלית, ולבסוף, כבובת הצורר בלב המדורה, נעוצה הקלישאה הבסיסית של הרומן: קלישאת האישה הנטושה, שבהיעדר מבט חדש על הנושא נותרת בקלישאיותה.
על הרומן שורה גם תחושה של רחמים עצמיים, בכיינות וטינה נשיות. אם ב'ימי נטישה' הזעם והטינה והרחמים העצמיים היו חלק מהנושא של הספר, חלק מהמחקר הצונן שלו בתוצאותיה של נטישה גברית - כאן הם מבצבצים באופן שאינו מורגש כנשלט ומחושב. בכלל, ההתנחמות באחוות נשים, ב"סיסטרהוד," נראית לי אמריקאית וילדותית בעצמה. אולי כי יש יסוד של הונאה עצמית בסיסטרהוד (כמו גם ברדרהוד)
- הכחשת התלות במין האחר, המחשבה שתחושת העצמאות הרגעית, פרי הזעם, תישאר לעד.
בנוסף, הוסטוודט מזכירה לאורך הספר יוצרים והוגים רבים. הניימדרופינג הזה יוצר תחושה מטרידה של תלמידה מצטיינת שגאה להציג את ידיעותיה, ויותר מזה - נראה שהניימדרופינג בא לאושש טקסט חלש. עוד בין חולשות הרומן: שימוש בפוסטמודרניזם עייף ובנאלי, המתבטא בכך שהסיפור מודע להיותו סיפור, למשל כשהוא שולח אותנו אחורה לעמוד מוקדם יותר בספר על מנת לרענן את זיכרוננו. בנאלי וחסר
טעם הוא גם האזכור המרומז של פול אוסטר, בעלה של הסופרת מוזיקת'"),'המקרה כפי שניסח זאת מחבר רומנים אמריקאי נחשב.("
ולמרות כל האמור עד כה, יש להודות, נמשכתי להמשיך לקרוא את הרומן עד הסוף ונהניתי ממנו למדי. 'קיץ ללא ,'גברים שלא בכוונה, יכול לשמש מצע לדיון אסתטי בקטגוריות הביקורתיות שהוזכרו כאן. ראשית, למרות הקלישאה בסיפורה של האישה הנטושה, ספרה של הוסטוודט אפקטיבי למדי מבחינה רגשית. אולי צריך לחשוב לעומק על הדרישה למשהו "חדש," על התביעה שלנו מספרות למקוריות. אולי כדאי להתחיל לחשוב על ההבדל בין קלישאה מזויפת (כלומר, תיאור שגור אבל שקרי של מציאות) לקלישאה מדויקת, גם אם בנאלית. לסוג השני יש לעיתים מקום, כמי שמעורר ונטילציה רגשית.
גם הניימדרופינג, מתברר, אפקטיבי. השימוש באזכורים שהקורא מכיר לא רק מחניף לידיעתו, אלא יוצר תחושה של קהילה אינטלקטואלית החולקת ידע בקורפוס קנוני. זה לא פשע. ובנוסף, האזכורים שאינם ידועים לקורא - מעשירים באמת ובתמים את ידיעותיו. הרומן הזה מהנה גם כי יש בו, בעקיפין, דיווח עדכני על הלך הרוחות בניו־יורק הספרותית העכשווית. מופיעה כאן, למשל, מסה של מיה נגד האופנה העכשווית במדע, המסבירה כי ההבדלים בין המינים הם טבעיים, פרי האבולוציה. זהו רווח משני של הקריאה, ההתעדכנות הזו, אבל הוא לא זניח. כיצד משקללים בתיאוריה ביקורתית אסתטית רווחים אגביים כאלה? אולי כך: 'קיץ ללא גברים' הוא רומן חצי אפוי, שאינו "עשוי היטב," אבל הוא בכל זאת עשוי מחומרים מזינים ומוגש עם תוספות פיקנטיות.
עוד 3 ספרים של סירי הוסטוודט:
בעיניים קשורות 1992 <
אשר אהבתי 2003 <
תוגותיו של אמריקאי 2008 <
בתמונה: סירי הוסטוודט
אריק גלסנר
7 לילות
15/02/2013
לקריאת הסקירה המלאה >