הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • קומדיה בסולם מינורי
  • קומדיה בסולם מינורי
    האנס קיילסון | תרגום: דפנה עמית, רחל בר–חיים
    כתר | 2011 | פרוזה תרגום, שואה | 212 עמ' מודפסים

    הוצאת כתר גאה להציג לקהל הישראלי את יצירת המופת של האנס קיילסון, המתורגמת לראשונה לעברית כאשר מלאו מאה שנים לסופר היהודי-הגרמני, פורסמו יצירותיו מחדש בגרמנית ובשפות אחרות לקול תשואות הביקורת, והחזירו לעולם הספרות המשתאה קול גדול שכמעט נשכח.
     
    קומדיה בסולם מינורי, שראה אור לראשונה ב-1947, הוא סיפורם של וים ומרי, זוג הולנדים שמסתירים בביתם את ניקו היהודי בזמן הכיבוש הגרמני. ואולם, האורח שביקשו להציל מת מדלקת ריאות. לא התנועות הגדולות של ההיסטוריה מתוארות כאן להפליא, אלא היום-יום במציאות שנטרפה, הדקויות והסתירות של החיים והמוות. עטו של קיילסון רווי חמלה ואירוניה, כאב והומור גם יחד.
     
    האנס קיילסון נולד ב-1909 בקרבת ברלין וב-1936 נמלט להולנד, שם חי עד מותו ב-2011 והוא בן 101. כרופא סייע למחתרת ההולנדית בשנות המלחמה וטיפל בילדים שנקרעו מהוריהם, ולאחר מכן התמחה כפסיכיאטר בתופעות פוסט טראומטיות אצל ילדים. לצד קומדיה בסולם מינורי מובאת בדפים אלה הרשימה האוטוביוגרפית כאן ביתי, שנמצאה בין ניירותיו של הסופר בערוב ימיו, ומתארת בישירות מפלחת לב את ילדותו ובגרותו כיהודי באירופה של אותן שנים.
     
    "מה שקיילסון עצמו חווה, בגופו ובנפשו, נכנס אל הספר המדויק הזה, המצליח ללכוד את הטרגדיה של אין-ספור הקורבנות האלמונים לצד הגרוטסקיות של הטרגדיה הפרטית". ("פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג")
     
    "יצירת מופת... האנס קיילסון הוא גאון" ("ניו יורק טיימס")
     
    מגרמנית: דפנה עמית

  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    89 62.3
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1



    "הנה הם חוזרים," אמר הרופא פתאום והזדקף. רעש מנועי המטוסים התגנב אל השקט בחדרו של הנוטה למות, מפתיע כמו מילותיו של הרופא. הוא דחק את ראשו אל עורפו, צמצם את עיניו והאזין.
    זמזומו של להק המטוסים הלילי התחזק, נדמה שמנוע קטן שהוסתר אי שם בבית החל פתאום לפעול ועלה מיד לטורים גבוהים. הרעש יכול היה גם להגיע מהמרתף - כך דימה בהתחלה - או מבית השכנים... אבל אלה היו בלי ספק המפציצים הליליים שהכריזו על בואם. הם באו בפריסה רחבה מאנגליה, חלפו מעל חוף הים, שהתחבר אחרי קילומטרים מעטים עם הים הצפוני, הם השליכו פצצות תאורה כדי להאיר את דרכם של המטוסים שטסו בעקבותיהם מעל הולנד, ונעלמו בלילה מעבר לגבול המזרחי. אחרי שעות מעטות אפשר היה לשמוע אותם חוזרים מצפון או מדרום. הרעש התרחק לכיוון הים.
    האיש והאישה שעמדו אובדי עצות ליד המיטה, כפי שעומדים אנשים שחשים בד בבד פחד ואֵבל, גם הם הרימו מעט את מבטם והאזינו.
    "כל כך מוקדם," מלמל הרופא לעצמו.
    וִים הביט בו מן הצד, מבולבל, לא יודע להחליט למה התייחסה ההערה הזאת.
    מטחי הירי הראשונים של הלילה התנפצו עמומים, ועמדו בסתירה מוזרה לרעש המעודן, הכמעט מוזיקלי, של המטוסים. חלונות ודלתות הזכוכית הלמו וקרקשו, הבית שיסודותיו לא היו איתנים ענה ברעד קצר להתפוצצויות. בהתחלה זה תמיד מסעיר ולא חשוב כמה פעמים כבר חווית את זה.
    לקראת סוף מארס, הימים חזרו והתארכו. כשהרופא הגיע, בערך בשבע, היה עוד אור בחוץ.
    אף על פי כן האפילה מרי את החדר בקומה הראשונה, החדר ש"הוא" התגורר בו, כפי שעשתה זה חודשים. זאת הייתה שיטה די מסובכת של קשירת חבלים וּוָוים. היא העדיפה לעשות זאת בעצמה, היא פחדה שיראו אותו מהרחוב, דאגה מוגזמת מעט, שכן מולם לא גר איש.
    ביתם עמד בפאתי העיר המערביות, ברחוב שכולו בתים חדשים זהים - למטה סלון, למעלה שלושה חדרים, אמבטיה ועליית גג מרוצפת - מול פארק שמאחוריו השתרע הוֶוסטלַנד האין סופי, שחצו אותו תעלות וסכרים והיו בו חממות ושדות מרעה שהתרוקנו מאנשים עקב המלחמה. מאחור ההביל הים. כמו חישוק מבהיק, חיבר לילה כסוף, אדמה, שמים ומים.
    טקס ההאפלה שהתקיים כל ערב, היה חלק מאמצעי הבטיחות המונעת שנכנסו לתוקפם ביום שהזר נכנס לבית. כשנוספה גם המחלה, הקפידו על ההליך הקפדה יתרה מתוך תחושה מעומעמת שהחולה מסכן אותם יותר מהבריא.
    הוא שכב במיטה כשבועיים. החום העניק לפניו צבע ועגלגלות, אחרי ששהות של שנה שלמה, יום אחר יום בחדר הזה, סחטה ממנו טיפות אחרונות של חיות. בימים האחרונים הוא כמעט לא דיבר. זה הלך ונגמר.
    בערב, כשמרי הדליקה את האור בחדרו, הוא עוד הטה את ראשו אל הקיר מתוך הרגל. כשאור היום הרפה התחלף בנורת חשמל עכורה, פניו נראו חיוורות כגוויל. הגוף החלש נשאר כבוי ולא נע תחת שמיכות הצמר. המנורה התלויה באמצע החדר הפיצה יותר צל מאשר אור.
    מאז שמצא אצלם מסתור החלו להשתמש בנורה שאורה חלש כשל נר, כדי לחסוך. וכדי לעמעם עוד יותר את האור תלו בד כחלחל על האהיל החלבי.
    וים ומרי לא היו פחדנים מטבעם. כשהחליטו להסתיר אצלם מישהו, ידעו היטב מה הסיכון שלקחו על עצמם - עד גבול מסוים, ככל שניתן להעריך סיכונים מראש. שכן בסיכונים יש תמיד "הפתעות", ואותן אי אפשר כמובן לצפות מראש.
    ומה אם יתחשק לו פתאום לפתוח על דעת עצמו חלון בשעות היום, ולהוציא את ראשו החוצה? או להדליק אור בלילה לאחר שיזיז במו ידיו את חיפוי ההאפלה? לא מתוך זדוניות ולא כדי לשטות בהם... אבל אצל אדם במצבו, אי אפשר לדעת איזו שטות יעשה ברגע הבא. שהרי אין זה פשוט לשבת לבד בחדר, מתוך בחירה ומתוך ידיעת הסכנה, או לחמוק ממקום למקום בבית, בנעלי לבד כמובן, שנים עשר חודשים ולפעמים גם יותר.
    בשום פנים ואופן אסור לשכנים ולעוזרת שבאה פעמיים בשבוע לדעת שמישהו מתחבא כל הזמן בקומה הראשונה של הבית, אף על פי שאפשר היה "תודה לאל" לתת בהם אמון מלא. ברחוב הזה היו כל האנשים "טובים". ומי יודע, אולי גם אצלם חומק מישהו בנעלי לבד לחדרו, מישהו שמוטב שלא יוציא את אפו החוצה באור יום. בסך הכול מוטב היה לא לדבר על הדברים האלה. אנשים מפטפטים כל כך הרבה...
    "אסור שמישהו ידע על כך, אתה שומע... זה התנאי," אמרה אז מרי.
    "כמובן," השיב וים בשלווה. "אף אחד, הרי זה מובן מאליו. אבל את צריכה לחשוב טוב־טוב, יהיו לזה כל מיני..."
    "כבר חשבתי על זה," ענתה מרי. הוא כבר היה צריך לדעת שהיא אינה עושה דבר ללא מחשבה תחילה... "אף איש, אפילו לא קוֹבָּה."
    "אני מסכים, אפילו לא קובּה," אישר וים.
    קובה הייתה אחותו. היא גרה בסביבה, בפרוורי הבירה, מרחק חצי שעת נסיעה בחשמלית. היחסים בין שתי הנשים היו מצוינים. קובה ביקרה אותם בתדירות כזאת שלא היה אפשר להסתיר ממנה דברים לאורך זמן. ולמה להסתיר מקובה?... אבל וים אמר, "אני מסכים." ימים יגידו. בסופו של דבר, בכל אירוע טמונה אפשרות לשינויים.
    "ואריק?" המשיכה מרי.
    "אריק?" שאל וים נדהם, ושוב, "אריק?" היא פחדה, בכך לא היה לו ספק. השמות הכי לא הגיוניים צצו במוחה. "מה עולה על דעתך? מאז שאנחנו נשואים הוא... רק רגע..." הוא הרהר. "אני חושב שהוא היה אצלנו רק פעם אחת. ממנו אין לנו מה לדאוג... אם כבר, אז מביקור של אימא, מה יהיה אז?"
    מרי נבהלה. "על האפשרות הזאת עוד לא חשבתי בכלל..." היא החליקה בשתי ידיה על ראשה, סידרה מחדש את הסיכות בשערה, אף שהיה מסודר... "כן... ובכלל מה נעשה עם אורחים... איך אימא תקבל את זה?"
    "אז את רוצה לספר לה?"
    "אם היא תתארח אצלנו, ברור שאספר לה."
    "בעיני זה בכלל לא כל כך ברור," אמר וים וסידר את העניבה שלו.
    הגל הראשון של המטוסים טס עכשיו מעל שורת הבתים.
    שלושתם קפאו על מקומם באותה יציבה כפופה מעט - חופשיים לגמרי לא חשו אף פעם - הראש נטה מעט הצידה; שרירי העורף רעדו מהקשב המתוח למטחי הירי שרעמו כעת במרווחים קצרים, ומהסכנה שהתגלגלה מעל ראשיהם עד שכל הבית רעד בהמתנה דרוכה. המנועים הלמו בכוח. היצורים המלאכותיים העשויים מוטות ופח מגולוון, שבכנפיהם הנוקשות נועדו לחיים קצרי מועד, מילאו ארץ ושמים בהלמות דופק הברזל שלהם.
    כאן בחדר אדם מת.
    "הנה הם חוזרים..." אלה היו גם מילותיו תמיד. לעתים כשעוד ישבו יחד בארוחת הערב בחדר האחורי - פעם אחת ביום היה יורד למטה, כך קבעו - היה מטה את ראשו לאחור באמצע הנגיסה, עד שאפשר היה לראות את נחיריו הגדולים השעירים, את גשר אפו המעוקל, וכשפיו מלא וידיו אוחזות בסכין ובמזלג במאונך היה אומר את שלוש המילים האלה: "הנה הם חוזרים!" כאילו חיכה להם.
    כשהמטוסים באו מאוחר יותר והוא כבר היה לבד בחדרו, לפעמים אפילו במיטתו, היה מזדקף ואומר את המילים האלה אל החלל האילם של החדר.
    מבין שלושתם, הוא תמיד שמע ראשון את המטוסים.
    וים לא הניח לכך להפריע לו. "כן..." הוא ענה, שואל ולא מאשר. אבל גם לא מטיל ספק או מתנגד ממש. באיזו דרך לא פוגענית אבל לא מתעניינת במיוחד שבה משאירים נושא לא סגור, נושא שאפשר יהיה לפתוח, כמובן, אבל לא בנקודת הזמן הזאת. בכל מקרה הוא אף פעם לא הפסיק לאכול בגלל זה.
    "הוא צודק," אמרה מרי והיססה עד שקירבה את המזלג לפיה - "כן, ניקוֹ צודק... אתה שומע?..." ונדנדה את הסכין באוויר.
    "כל כך מוקדם היום," המשיך ניקו, מביט בשעון התלוי על הקיר מולו. "שבע ועשרה." עיניו מבריקות משום שאוזניו לא אכזבו אותו. הזמזום התחזק. גם וים שמע אותו.
    מטחי הירי הראשונים של הלילה התנפצו עמומים, ועמדו בסתירה מוזרה לרעש המעודן הכמעט מוזיקלי של המטוסים. הזכוכיות בחלונות ובדלתות קרקשו והלמו, הבית, שיסודותיו לא היו איתנים, ענה ברעד קצר להתפוצצויות. בהתחלה זה היה תמיד מסעיר ולא חשוב כמה פעמים חווית את זה.
    "הם רוצים לחזור מוקדם הביתה, מרי, תעבירי לי בבקשה את תפוחי האדמה," אמר וים. הוא היה מרוצה מההסבר הפשוט הזה, וחשב שכך סילק את האירוע הלא כל כך מעניין הזה מחייהם. "תאכלו! האוכל מתקרר!"
    "לא, וים, לא," התנגד ניקו מרוגז מעט, נראה שמבחינתו מדובר בשאלה קיומית, וראשו ופיו המלא נטו קדימה, "לא, יש לכך סיבות... יש להם טיסה ארוכה עד ליעד, אתה מבין? אולי ברלין או - כן, בטוח ברלין, אנחנו נמצאים בדיוק בנתיב האווירי לברלין." הוא דיבר מתוך שכנוע עמוק כאילו לקח חלק פעיל בתכנון ליל ההפצצות הזה.
    "ואיך עבר עליך היום, ניקו?" - היה וים ממשיך בדרך כלל ובלי להסס סוטה מהמסלול לברלין.
    וניקו היה עונה באותו טון לבבי: "תודה, וים, אני מרוצה, הפנסיון טוב, והתאמנתי קצת בשפות, באנגלית ובצרפתית," ומספר מה עשה באותו יום.
    "ובכמה משחקי שחמט ניצחת?"
    כי אכן שיחק שח. הוא אמנם לא הצטיין במיוחד אבל שיחק בלהט בלתי נלאה.
    כשהיה לניקו יום טוב היה עונה על השאלה ועל הקונדסות הטמונה בה בתשובה מאותו סוג, למשל: "שום ניצחון, וים, שום דבר. היום, היריב שלי היה חזק מדי..."
    הוא שיחק תמיד עם עצמו. שעות ארוכות ישב בחדרו ליד השולחן המרובע הקטן ולפניו הלוח עם כלי השח. הכיסא ממול היה ריק, e2-e4, e7-e5, p1-p3 וכו'. לעתים קרובות היה יושב זמן רב ידיו תומכות בראשו והוא מתעמק במחשבות. על סוגיית שחמט? או על -?
    במשך היום כמעט לא הייתה לו סבלנות לחכות עד חמש אחר הצהריים, שאז מרי הייתה עולה לחדרו עם העיתון.
    נחבא מאחורי הווילון הביט במחלקת העיתונים שחצתה בחיפזון את הגן הקדמי הקטן. פעמים רבות נחפז גם הוא לצאת מהחדר - בנעלי בית כמובן, כפי שנקבע בהתחלה - וכך, בעודו למעלה, נשען על המעקה, שמע איך העיתון מרשרש כשהוא נתחב לחריץ הדואר ואחרי דחיפה קלה נופל על רצפת האבן. הדקות הבאות היו לעתים קרובות הדקות המתוחות ביותר בחייו הנסתרים. האם המארחים שלו תפסו את זה?
    הוא עמד על המדרגה העליונה וחיכה. במהרה יצאה מרי מחדרה, שם תפרה כעת, והרימה את העיתון. היא פתחה את הדף הראשון, קראה את הכותרות - שקרים! הכול שקר! אבל מה אפשר לעשות, העיתון נחוץ בגלל המודעות על מצרכי המזון - היא דפדפה, קראה חדשות משפחתיות, מקרי מוות, אירוסים, לידות - כן, גם בעתות מלחמה ממשיכים לאהוב וללדת ילדים - היא עלתה במדרגות תוך כדי קריאה.
    "ניקו," היא קראה בחצי קול שאפילו מצותת לא יכול היה לשמוע, שרק הוא, היא ידעה שעמד למעלה וחיכה, שמע - "ניקו, שוב צדקת, למעשה..." היא אהבה לגרום לו שמחות קטנות.
    אבל לעתים קרובות שכחה, ואז וים קיבל ראשון את העיתון כשחזר מהמשרד. ולפעמים בשעה שהעיתון הגיע מרי ערכה קניות בעיר.
    ניקו היה יושב אז על המדרגה ומנהל עם עצמו מאבק קשה, אולי ינסה בזהירות־בזהירות... הוא יכול לפשוט את נעלי הלבד... ולהתגנב למטה בגרביים; זה בכל זאת הבדל מסוים; ואולי יחליק על המעקה כפי שעשה כשהיה נער - הוא ידע בדיוק באילו מדרגות התרופף העץ והן חורקות, השלישית והחמישית בחלק הראשון של גרם המדרגות אם מתחילים מלמעלה, והראשונה והרביעית בחלק השני של גרם המדרגות.
    אבל בסוף הוא בכל זאת לא העז. אף שהיה בטוח שאיש בעולם כולו לא יוכל לשמוע אותו... זה היה מנוגד להסכם, הוא ויתר. זה היה כמעט למעלה מכוחותיו. איש לא ידע איזה מאבק התחולל בקרבו.
    במהירות זימן משהו אחר לתודעתו, עינויים, זוועות, שבלי ספק היו צפויים לו, שמהם נמלט אל ייסורים אחרים, שונים. "בכל מקום צפויים עינויים וזוועות," מלמל לעצמו. "בכל מקום."
    לאחר זמן מה קם וחמק בחזרה לחדרו.
    "נו, נו," אמר הרופא, כשרעמי המגננה רעמו בכוח בקרבת מקום. "אלה באמת מטחים כבדים."
    מעל טור הבתים חלפו ללא הרף מפציצים ליליים בשורה. נדמה שטסו באותה שעה דרך כל חדרי הבית.
    הוא הביט לסירוגין באישה ובאיש, חש בפחדם המאופק מן המוות המתקרב בשקט וברעש, ועקב אחרי משחק הצללים שיצרה המנורה המתנועעת על תקרת החדר הצהבהבה.
    אז רכן שוב מעל המיטה ומישש את הגוף שהתקרר בהדרגה.
    וים שילב את ידיו מאחורי גבו ונעץ את עיניו ברצפה. "אנחנו מוכרחים לקבור אותו," חשב, "מובן מאליו, את המת צריך לקבור. אבל איך?"
    "לילה כזה במרתף, כשהבית מתמוטט עליך..." הרופא לא סיים את המשפט. מוות זה מוות, ולמות אפשר בכל מקום. ולחיות...?
    מרי הניחה ברכות את ידה על מעקה המיטה, בקצה, ליד רגליו. היא חשה כאילו נגעה במת עצמו. היא הביטה בו. הוא שכב לא מגולח, תווי פניו חדים, עיניו עצומות. שער ראשו השחור, שהיה סבוך ולא מסורק, נפל על מצח גרמי לא גבוה, זקן הלחיים שצמח פרא בימי מחלתו הבהיק אדמדם. הפה הרפוי, הפעור למחצה, והסנטר התלוי מעט שיוו לפנים הסובלות צורה סגלגלה יותר. הוא נראה כל כך זקן! מראהו וזכרו של ניקו, שלו נתנו מסתור בביתם, התגבש אצל מרי להלך מחשבה מסוים. מוזר שבעודו חי מעולם לא חשבה על כך. אף שלא הייתה קשורה לכנסייה, היא חשבה עכשיו על הביבלייה, על הברית הישנה, הוא היה אחד מבני העם הזה. איוב היה יכול להיראות כך, חשבה.

    • האנס קיילסון
    • האנס קיילסון

      האנס קיילסון נולד ב-1909 בקרבת ברלין וב-1936 נמלט להולנד, שם חי עד מותו ב-2011 והוא בן 101. כרופא סייע למחתרת ההולנדית בשנות המלחמה וטיפל בילדים שנקרעו מהוריהם, ולאחר מכן התמחה כפסיכיאטר בתופעות פוסט טראומטיות אצל ילדים.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות