הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • ציפורי גשם
    ספר מוגן
     
  • ציפורי גשם
    קלריסה גונאוון | תרגום: אורה דנקנר
    ידיעות ספרים, תמיר סנדיק | נובמבר 2018 | פרוזה תרגום | 344 עמ' מודפסים
    רֶן אישידה מגיע לאקאקאווה להלווייתה של אחותו קייקו, שנרצחה בדקירות סכין. שבע שנים חלפו מאז עזבה קייקו את טוקיו ועברה לגור הרחק מאחיה ומהוריהם, ואף שהקפידו לשוחח פעם בשבוע בטלפון, רן מבין עד מהרה שידע מעט מאוד על חייה של אחותו. רן מבקש לדעת מי הוא הרוצח ומה קרה בליל הרצח, וכדי לפענח את התעלומה הוא מחליט להישאר באקאקאווה, שם הוא מחליק אט־אט, לא תמיד מתוך מודעות, אל מסלול חייה של אחותו.
     
    רן נחשף אל קשת רחבה של דמויות מקומיות, ובהן פוליטיקאי מסתורי המארח אותו בביתו, עמיתיו לעבודה ותלמידה מרדנית שובת לב; את חייו בהווה מלווים זיכרונות עבר משנות ילדותו לצדה של קייקו שבהן היו צמודים זה לזה, ומהשנים שבהן הניחו לשתיקות ולחצאי־אמיתות לעצב את יחסיהם; את חלומותיו רודפת ילדה קטנה שמנסה נואשות לומר לו משהו. רן מנסה להבין מי היא הילדה ומה היא רוצה לומר לו, ובסבלנות רבה מתיר את סבך הסודות ששמרה בתוכה קייקו אישידה.
     
    בכתיבה עדינה ומדויקת סוחפת קלריסה גונאוון את הקורא למסעו של רן בעקבות עברה של אחותו ובעקבות מערכת היחסים המורכבת שלהם, שדקויותיה וסדקיה נחשפים בצל האסון.
     
    ***
     
    “ציפורי גשם” הוא זוכה פרס באת’ לשנת 2015 לרומן ביכורים שטרם ראה אור ובמהלך השנה האחרונה תורגם ל-9 שפות ופורסם ב-23 מדינות ברחבי העולם.
     
     
    קלריסה גונאוון היא סופרת ילידת אינדונזיה המתגוררת בסינגפור. עוד בילדותה הייתה שבויה בקסמה של יפן, וכאשר שלחה סיפור מתח קצר המתרחש בעיירה יפנית קטנה לתחרות בבריטניה היא לא ציפתה לזכות בפרס ובליווי ומימון הוצאת ספר לאור.
     
    בתחילת דרכה המקצועית עבדה גונאוון כמנהלת שיווק ברשת הספרים הגדולה ביותר בסינגפור, מאז הזכייה שלה בפרס באת’ היא משמשת מנטורית לסופרים ומנחה אותם בתהליך ההוצאה לאור, בעקבות נסיונה בתהליך ההוצאה של “ציפורי גשם”.
    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    היא
    התפוררה
    והפכה
    לאפר
     
    בהתחלה הכול היה רגיל.
    דיברתי עם אחותי בטלפון. היא ישבה אל שולחן הכתיבה שלה ליד החלון בחדרה השכור שבאקאקאווה. השמש זרחה מבעד לווילון והאירה בגוונים חומים את שערה השחור הארוך. היא שאלה אותי שאלות בזו אחר זו, ואילו אני רק מלמלתי תשובות בנות מילה אחת וחיכיתי בקוצר רוח לסיומה של השיחה. אבל אז, ממש לנגד עיני, היא התפוררה והפכה לאפר.
    התעוררתי במכונית שחורה; החלום היה מתפוגג מזיכרוני אלמלא כד הפורצלן הלבן שבחיקי. הוא נראה כמו אגרטל נמוך בצורת גליל, והיה מעוטר בציור של קוקייה וכריזנטמות. בתוכו היה אֶפְרה של אחותי, קֵייקוֹ אישידָה, שהייתה רק בת שלושים ושלוש במותה.
    רופפתי את קשר העניבה ושאלתי את הוֹנדה, "מתי מגיעים?"
    הוא סובב את ההגה. "כמעט הגענו."
    "אכפת לך לשים מוזיקה?"
    "בשמחה," השיב ולחץ על כפתור.
    ברדיו התנגן שירה של בילי הולידיי — Summertime.
    יחסית ליום שישי אחר הצהריים התנהלה הנסיעה על מי מנוחות. השמש עמדה ברום השמים, ולא נראו פקקי תנועה באופק. אפילו המוזיקה הייתה מרגיעה, כזו שנועדה לגרום לאצבעותיך לתופף לפי הקצב.
    בהיתי בכד, וידי התהדקו סביבו באופן לא רצוני. הונדה העיף בי מבט קצר ואז חזר להביט בכביש.
    "קייקו אהבה ג'אז," אמר.
    הנהנתי, לא הייתי מסוגל לדבר. מה יעלה עכשיו בגורל ערמת הקלטות הקטנה — אוסף המוזיקה שלה?
    "מה שמצחיק זה שהיא לא הכירה אפילו שם אחד של מוזיקאי ג'אז," המשיך.
    כחכחתי בגרוני. "אתה לא חייב להיות ידען גדול כדי להעריך ג'אז."
    "יפה אמרת, אישידה."
    למען האמת, אחותי היא שאמרה לי את המילים האלה.
    אפילו עכשיו יכולתי לדמיין אותה יושבת אל שולחן הכתיבה שלה, מלפפת את חוט הטלפון סביב אצבעה וממלמלת בחיוך שבע רצון, "אתה לא חייב להיות ידען גדול כדי להעריך ג'אז."
    מוזר שהתמונה הזאת נחקקה במוחי, הרי מעולם לא ראיתי את חדרה השכור — לא היה לי מושג איך הוא נראה.
    "הגענו," אמר הונדה ונעצר מול הכניסה למלון קָצוּרָגי.
    "תודה שעזרת לארגן את טקס האשכבה," אמרתי.
    "אין בעד מה. קייקו עזרה לי מאוד פעם."
    הנהנתי ויצאתי מהמכונית, הכד עדיין לפות בין כפות ידי. כבר התחלתי לצעוד לעבר הכניסה כששמעתי אותו קורא אלי.
    "אישידה."
    נפניתי לאחור. חלון המושב שליד הנהג היה פתוח.
    "מה אתה מתכוון לעשות ב..." הוא גירד בעורפו והסתכל על הכד.
    "עדיין לא החלטתי."
    "אם אתה רוצה לפזר את האפר בים, אנחנו יכולים לבקש מהצוות של בית הלוויות. הם יטפלו בזה תמורת סכום קטן."
    "זה לא מתאים," אמרתי. "אחותי פחדה ממים. היא לא ידעה לשחות."
    הונדה ואחותי לימדו באותו בית ספר פרטי משלים.* הונדה הוא שדאג לי למקום לינה.
    "מרוהט בקושי אבל זול וראוי למגורים," אמר, וזה אכן היה תיאור מדויק. מיטה זוגית רחבה למדי, טלוויזיה קטנה, ארון, שולחן איפור וכיסא תואם. זה הכול. הרהיטים היו ישנים אך פונקציונליים. החדר כלל גם אמבטיה צמודה והיה נקי יחסית, אך באוויר עמד ריח מעופש במקצת.
    הנחתי את הכד על שולחן האיפור והעפתי מבט בשעון שלי. השעה הייתה שתיים וחצי. הייתה לי שעה להגיע לתחנת המשטרה. פשטתי את החליפה ותליתי אותה על משענת הכיסא. הייתי זקוק למקלחת שתשטוף מעלי את ריח הקטורת של ההלוויה.
    הזזתי הצידה את דלת חדר האמבטיה והעפתי מבט אל שולחן האיפור. הכד עמד שם דומם.
    הגעתי לתחנת המשטרה. יומנאי צעיר אייש לבדו את דלפק הקבלה. הייתי המבקר היחיד. מסרתי לאיש את שמי, והוא קם ופתח את דלת המשרד.
    "בוא איתי," אמר, ואני עשיתי כדבריו. הופתעתי מכך שהוא עוזב את הדלפק.
    השוטר הוביל אותי לאורך מסדרון צר והחווה בידו על חדר מימין. הקשתי על הדלת פעמיים, נשמתי נשימה עמוקה וסובבתי את הידית.
    "סלח לי," אמרתי.
    גבר בגיל העמידה ישב מאחורי שולחן ולפניו ערמות גבוהות של תיקיות מסמכים. שערו היה דליל והוא לבש חליפה שחורה דהויה, ומתחתיה חולצה לבנה מקומטת. האיש היה לבוש ברישול יחסית לשוטר.
    החדר שהיינו בו היה נטול חלונות וקטן מכפי שציפיתי. אולי הוא נועד לגרום למבקרים לתחושת קלאוסטרופוביה. השולחן נמתח בין שני קירות וחילק את החדר לשניים. תהיתי איך השוטר מצליח להגיע לכיסא שלו מדי בוקר. האם הוא מטפס על השולחן או זוחל מתחתיו?
    הוא הסתכל עלי. "מר רֶן אישידה?"
    "כן."
    "שב בבקשה." הוא החווה בידו על שני הכיסאות הריקים לפני השולחן. "צר לי על מה שקרה לגברת קייקו אישידה. אתה והמשפחה שלך ודאי עוברים תקופה קשה." הוא דחף את כל התיקיות לצד אחד והושיט לי את כרטיס הביקור שלו. "אני אחראי למקרה של גברת אישידה. שמי הוא אוֹדָה."
    הנהנתי וקראתי את הכתוב על הכרטיס: הידֶטוֹשִי אוֹדָה, בלש בכיר.
    "מר אישידה, אני צריך שתמסור לי כמה שיותר מידע." הוא הוציא רשמקול. "אפשר להמשיך?"
    "כן."
    הבלש לחץ על כפתור ההקלטה, התבונן בשעונו והחל לדקלם את התסריט המוכר. הוא ציין את השעה, את התאריך ואת מקום הריאיון ואז הציג את עצמו ואותי. אישרתי את זהותי והוא החל בריאיון הרשמי.
    "ספר לי על אחותך," אמר. "האם הייתם קרובים?"
    "נראה לי שכן. היא התקשרה לפחות פעם בשבוע," השבתי.
    "מתי הייתה הפעם האחרונה שדיברת איתה?"
    "ביום שני שעבר."
    הוא סובב אלי את לוח השנה השולחני. "זה היה שישה ביוני?"
    "כן."
    "שישה ביוני 1994," מלמל אל תוך הרשמקול. "ועל מה דיברתם?"
    בהיתי בקיר הריק שמאחוריו. "שום דבר מיוחד, רק הדברים הרגילים."
    "אתה יכול לפרט יותר?"
    שתקתי לרגע וניסיתי להיזכר בשיחה האחרונה שלנו. על מה דיברנו? כן, כמובן. דיברנו על הדייט שלי.
    "יצאתָ עם נָאֵה בסוף השבוע האחרון?" שאלה אחותי.
    "אה ־הא," עניתי. "הדייט הקבוע של שבת בערב."
    "לאן הלכתם?"
    "מסעדה איטלקית."
    "גורמה?"
    "אני מניח שאפשר להגדיר אותה ככה."
    "באמת?" אמרה בקול מופתע. "לא ידעתי שיש לך טעם מעודן כל כך."
    "זה היה הרעיון של נָאֵה, לא שלי. היא קראה עליה באיזה מגזין אופנה."
    "היא הייתה טובה?"
    גיחכתי. "ממש לא."
    "מה קרה?"
    איפה להתחיל? "השירות היה איטי, הפסטה הייתה תפלה, והמחירים בשמים. הייתי צריך לדעת לְמה לצפות ממסעדות שממליצים עליהן במגזיני אופנה."
    היא צחקה. "אתה בטוח שהציפיות שלך לא היו גבוהות מדי?"
    "תאמיני לי," אמרתי. "זה היה רע."
    "ולאן הלכתם אחר כך?"
    השתתקתי לרגע. "לשום מקום."
    "מה?" היא הרימה את קולה. "זה הכול?"
    "כן," חזרתי על דבריה, "זה הכול."
    "אתה לא רציני."
    "את נשמעת מאוכזבת או שרק נדמה לי?"
    "אני באמת מאוכזבת," אמרה. "אתה ממש משעמם יחסית לאדם צעיר כל כך."
    "אל תדברי כאילו את איזו זקנה. יש בינינו הפרש של תשע שנים בסך הכול. בכל מקרה, לְמה ציפית?"
    "אנשים בגילך ממשיכים בדרך כלל לטיול רומנטי אחרי ארוחת ערב. ואולי אתה מסתיר ממני את החלק הטוב ביותר של הדייט?"
    "מצטער לאכזב אותך שוב, אבל היא חזרה מייד הביתה."
    לא שיקרתי, אבל זה היה רק חלק מהסיפור. נָאֵה ואני רבנו בזמן הארוחה. למען האמת, כבר הייתי מצוברח כשהגענו לשם. האוכל חסר המעוף והשירות הגרוע רק החמירו את מצבי. ולכן כאשר נָאֵה לא הפסיקה ללחוץ עלי ולשאול שאלות על התוכניות שלי לעתיד — התוכניות שלנו לעתיד, מבחינתה — התחלתי להתעצבן.
    "את כל כך נואשת להתחתן," אמרתי. "את מפחדת להיות היחידה שנשארת על המדף?"
    הבנתי שהרחקתי לכת כשהיא נעמדה ולפתה את התיק שלה. היא אפילו לא נגעה במנה העיקרית.
    "אל תצפה ממני לדבר איתך עד שתתנצל," אמרה ויצאה מהמסעדה בסערה.
    נאנחתי. נָאֵה הייתה עקשנית. היא תממש את האיום שלה, אבל זה בסדר. נזקקתי לפסק זמן. לאחרונה כל השיחות שלנו היו על נישואים, אף על פי שאמרתי לה שאני עדיין לא מוכן. לא יזיק לנו להתרחק קצת זה מזה.
    יצאתי מהמסעדה זמן קצר אחריה. בדרכי לתחנת הרכבת ראיתי בר מעבר לכביש. נכנסתי והזמנתי בירה. אישה התיישבה על הכיסא הריק שלצידי. התחלנו לדבר, ובסופו של דבר שתיתי יותר משהתכוונתי לשתות. היא הייתה די מושכת, אם כי אני מאמין שלאלכוהול ולאורות המעומעמים היה חלק בעניין. דבר הוביל דבר, ומצאתי את עצמי במיטה שבדירת הסטודיו היוקרתית שלה.
    אחרי שגמרנו נכנסתי למקלחת, והיא נרדמה.
    הרכבת האחרונה כבר יצאה, ולכן נשארתי לישון שם. כשהתעוררתי בסביבות ארבע לפנות בוקר היא עדיין הייתה שקועה בשינה. לא רציתי שום קשר נוסף איתה, ולכן יצאתי מהדירה בשקט.
    לא שיתפתי את אחותי בשום דבר מזה, כמובן. היא בטח הייתה שואלת על האישה, ואני בקושי זכרתי את הפנים שלה, לא כל שכן את שמה. דיברנו שעות, אבל הזיכרונות התנדפו. הדבר היחיד שזכרתי הוא שהייתה לה נקודת חן זעירה על העורף.
    "רֶן, למה אתה שקט כל כך?" שאלה אחותי.
    "אני עייף," שיקרתי.
    היא המשיכה כאילו לא שמעה אותי. "אבל אתה אוהב אוכל איטלקי, לא? אני זוכרת איך היית מחסל את הבולונז שהייתי מכינה."
    "אני אוהב אוכל איטלקי רק אם מכינים אותו כמו שצריך."
    "אני מכירה מסעדה איטלקית טובה. היא לא מפוארת כמו זאת שאכלתם בה — פשוט מסעדה ביתית קטנה שמנהל אותה זוג זקנים. אני אקח אותך לשם כשתבוא לאקאקאווה. זה מחוץ לעיר, אבל שווה את הנסיעה."
    חשתי את התלהבותה וחייכתי. "בסדר," אמרתי, וזאת הייתה הפעם האחרונה שדיברנו.
    "משהו מטריד אותך?" שאל הבלש.
    התקשיתי להאמין שלחיי האישיים יש קשר כלשהו למותה של אחותי. "דיברנו על הלימודים שלי. שום דבר מיוחד."
    "אולי היא הזכירה משהו שמטריד אותה? ענייני עבודה או מערכות יחסים?"
    הנדתי בראשי לשלילה. "לא שאני זוכר."
    "אתה יודע למה היא עברה לאקאקאווה? זו עיר פרובינציאלית יחסית לטוקיו, והיא גרה כאן לגמרי לבד."
    היססתי לפני שהשבתי. "ההורים שלי לא מסתדרים ביניהם. אחותי לא יכלה לסבול את זה."
    הוא בדק בתיק שלו. "היא עזבה את טוקיו מייד אחרי סיום הלימודים, כשהייתה בת עשרים ושתיים. נכון?"
    "כן."
    "אז היא חיה כאן אחת ־עשרה שנים." הוא הסתכל עלי. "למה אתה בן המשפחה היחיד שהשתתף בטקס האשכבה שלה?"
    לא הייתי מסוגל לענות על זה. הוא נעץ בי מבט וחיכה לתשובה, אבל אני לא פציתי פה. לא רציתי לחשוף פרטים רבים מדי על הבעיות במשפחה שלנו, בעיות שאמורות להישאר פרטיות ושאינן קשורות למותה של אחותי. הבלש נאנח ושרבט משהו בבלוק הכתיבה שלו. הנייר היה עמוס הערות בכתב ידו הבלתי קריא.
    "הייתה לאחותך מערכת יחסים רומנטית?"
    "לא."
    הייתי משוכנע שלאחותי לא הייתה שום מערכת יחסים לאחרונה. לא כי משהו איתה היה לא בסדר — היא ניחנה במזג נוח ובגזרה דקה ונראתה כמו בחורה מבית טוב. בקיצור, קייקו אישידה הייתה מסוג הנשים שכל סאלָרימֶן** היה רוצה לשאת לאישה. בשנותיה בטוקיו בתיכון ובאוניברסיטה הזמינו אותה כמה בחורים הגונים לצאת איתם, אבל היא דחתה את כולם בנימוס.
    "אין טעם אם אני לא מאוהבת בו," אמרה לי.
    "אל תהיי רומנטיקנית חסרת תקנה," אמרתי. "בקצב הזה לא תתחתני לעולם."
    היא צחקה והתחמקה מהנושא, אבל אף על פי שלעולם לא הייתה מודה בכך, היא ידעה שהיה גרעין של אמת בדברי.
    "אתה בטוח בזה?" שאל הבלש וקטע את מחשבותי.
    הוא הוציא כמה תצלומים מהמגירה ופיזר אותם על השולחן. באחד מהם הופיע תיק יד בצבע בז' שזיהיתי כתיק של אחותי. התיק היה ספוג מים ומכוסה דם. הבד היה קרוע ושרוט כולו שריטות עמוקות. כשהסתכלתי עליו הייתי אמור לחוש עצב, אבל לא הייתי עצוב. למעשה לא הרגשתי דבר.
    בחנתי את שאר התצלומים. שום דבר יוצא דופן. הארנק שלה, צעיף אדום, מפתחות עם מחזיק בצורה של ארנב, תרופה כלשהי, יומן ועטים.
    "תסתכל על זה." הבלש הצביע על התרופה. במבט מקרוב ראיתי שזאת חפיסה של גלולות למניעת היריון.
    "וזה." הוא הצביע על התצלום של הצעיף. "כמו מה זה נראה לך?"
    "כמו צעיף," השבתי מבלי להקדיש לעניין מחשבה רבה מדי.
    "במעבדה מצאו עליו ריס שלה. מצאנו גם סימנים עמוקים על מפרקי הידיים שלה, כאילו הם נקשרו בחבל."
    גוש עמד בגרוני. "אז כשרצחו אותה העיניים שלה היו מכוסות והידיים קשורות?"
    "מהחקירה שלנו נראה שזה קרה הרבה לפני הרצח. לפי הפציעות שלה, נראה שהיא השתמשה בתיק היד כדי לנסות להתגונן מפני התוקף שלה." הוא קפץ את פיו לרגע ושקל את דבריו. "אני מצטער על חוסר הרגישות, אבל התפקיד שלי הוא לבחון את המצב מכל זווית אפשרית."
    שתקתי וחיכיתי לשאלה הבאה.
    "האם ייתכן שגברת אישידה הייתה מעורבת באיזה ארגון? או אולי בקבוצה שעוסקת... במין לא שגרתי?" הוא השפיל את מבטו במבוכה. "אני רק אומר, היא הייתה מושכת, וכפי שציינת, לא הייתה בקשר רומנטי."
    הרעיון היה מגוחך כל כך, עד שהחנקתי צחקוק. "הכרתי אותה טוב מספיק. היא לא קפצה ממיטה למיטה."
    הוא נאנח אבל לא לחץ עלי עוד בנושא. "היא אף פעם לא הזכירה מישהו שמצא חן בעיניה?"
    התאמצתי להיזכר אם שמעתי משהו כזה בשיחות הטלפון השבועיות שקיימנו במשך שנים.
    "אולי חבר לשעבר?" המשיך.
    "היה איזה גבר," אמרתי. "בערך לפני ארבע שנים. אני לא בטוח שהוא היה חבר שלה, אבל היא סיפרה לי שהיא מבלה הרבה עם מישהו."
    הבלש רכן מעל השולחן והושיט יד אל העט שלו. "איך קוראים לו?"
    "היא לא אמרה, אבל זאת הייתה הפעם היחידה שהיא הזכירה שהיא נפגשת עם גבר. אחרי כמה חודשים היו ביניהם חילוקי דעות."
    "איזה מין חילוקי דעות?"
    "אין לי מושג."
    הוא זרק את העט על השולחן. "מה עוד אתה יודע על האיש הזה?"
    "הוא נוהג," אמרתי. "הם נסעו יחד לכמה טיולים מחוץ לעיר."
    הבלש גירד את סנטרו. "אתה יודע לאן הם נסעו?"
    "היא אף פעם לא אמרה לי."
    "עוד משהו?"
    זזתי בכיסא באי ־נוחות. ידעתי מעט כל כך על חבריה של אחותי או על הגברים שיצאה איתם. היא מעולם לא שיתפה אותי בחייה הפרטיים, אבל אני מעולם לא שאלתי די שאלות. האם תמיד הייתי אדיש כל כך?
    "סליחה," אמרתי. "הלוואי שיכולתי לעזור יותר."
    הוא כיבה את הרשמקול. "למען האמת, ככה זה עם כל מי שדיברתי איתו. המפקח שלה, הקולגות שלה, בעל הבית שלה. אף אחד לא יודע שום דבר על חייה הפרטיים. היא כנראה הייתה ממש קנאית לפרטיות שלה."
    לא, זה לא היה ככה. אחותי דאגה יותר מדי לאנשים סביבה; היא תמיד הייתה זאת שהתעניינה באחרים, ומעולם לא שמה את עצמה במרכז השיחה.
    אבל אולי הוא צדק. אולי היא באמת הייתה קנאית לפרטיותה, ואני זה שטעה כל הזמן. הרי אפילו לא ידעתי למה היו לה בתיק גלולות למניעת היריון וכיסוי עיניים.
    "נעשה כמיטב יכולתנו," אמר הבלש. "תתקשר אלי אם תחשוב על משהו שיכול לעזור לנו בחקירה. כל דבר, פשוט תתקשר אלי. טוב?"
    הנהנתי חלושות. אם זאת שיטת החקירה שלהם, הם לעולם לא יפענחו את התיק.
    "אתה רוצה לשאול אותנו משהו?" שאל.
    היו לי שאלות רבות כל כך, שלא ידעתי איפה להתחיל. עדיין לא האמנתי שהיא איננה.
    שלושה ימים קודם לכן התקשרו אלי מהמשטרה. נדמה לי שרגע אחר כך כבר עמדתי מול ארון המתים שבו היא שכבה. בבית הלוויות עשו עבודה טובה. היא נראתה כאילו היא ישנה.
    "אני רוצה לדעת מה קרה," אמרתי לבלש.
    הוא הרכין מעט את ראשו. "אתה מתכוון לפרטים על המוות שלה?"
    "כן."
    "זה פחות או יותר מה שהיה כתוב בעיתונים," אמר. "גברת אישידה הלכה לבד בלילה והותקפה בחפץ חד. מצאנו סכין מוכתמת בדם בזירת הרצח, והפצעים שלה הם פצעי דקירה. הדנ"א על הסכין תואם את הדנ"א שלה."
    האם זה ייתכן? כחכחתי בגרוני. "אפשר לראות את הסכין?"
    "זאת סכין מטבח רגילה."
    הוא שלף תצלום נוסף מהמגירה שלו. הסכין, כפי שאמר, הייתה רגילה. לא זו שחשבתי עליה.
    "מצאתם טביעות אצבעות?"
    "רק של אחותך."
    "יכול להיות שהסכין הייתה שלה? אולי היא השתמשה בה להגנה עצמית, והתוקף חטף אותה ממנה."
    הוא קפץ את שפתיו. "אנחנו לא יכולים לשלול את האפשרות הזאת, אבל אקאקאווה היא עיר בטוחה. יש לנו כאן פשעים קלים, אבל שום דבר שיכול להצדיק את העובדה שאישה צעירה תסתובב עם סכין להגנה עצמית."
    שתקתי. אם העיר הייתה בטוחה כל כך, אחותי עדיין הייתה בחיים.
    "שום דבר לא היה חסר בתיק שלה," אמר הבלש. "אף אחד לא נגע בארנק ובתכשיטים. זה לא נראה כמו שוד שהשתבש. התקיפה הייתה אכזרית."
    זכרתי משפט מאחת הידיעות בעיתונים: כל גופה של הקורבן, פרט לפניה, היה מכוסה פצעי דקירה עמוקים. אבל אני לא ראיתי אפילו פצע אחד. כשעמדתי לצד ארון המתים שלה, שם שכבה חיוורת ושלווה, רציתי לנער אותה ולצרוח, "אולי תתעוררי כבר? מה את עושה כאן?"
    קייקו אישידה הייתה תמיד מתחשבת ואהובה על הבריות. לא חשבתי שמישהו יכול לשנוא אותה מספיק כדי להרוג אותה בצורה מזעזעת כל כך. אולי טעיתי לגביה? אילו התאמצתי להבין את אחותי, האם היה בכוחי לשנות את גורלה?
    עכשיו כבר לא הייתה שום חשיבות לשאלות האלה. קייקו אישידה שקעה בשְנת עולמים. אפילו צונאמי לא יוכל להעיר אותה מחלומה הנצחי.
     
    ביפן נפוצים בתי ספר פרטיים הפועלים לאחר סיום יום הלימודים הרגיל ובחופשות, במטרה לשפר את הישגי התלמידים ולהכין אותם ללימודים אקדמיים.
    Salaryman הוא מושג המתאר איש צווארון לבן ביפן, שכיר העובד בתאגיד מבּוֹקר ועד לילה. מקומות העבודה מצפים מהעובדים האלה להציב את העבודה בראש סדר העדיפויות שלהם, ובתמורה מעניקים להם ביטחון תעסוקתי.
    • קלריסה גונאוון
    • קלריסה גונאוון
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות