עיטים ונבלות

העיטים

ואז נשתררה דממה. נשמעו גניחות אחרונות והשעה היתה רק שלוש אחר הצהריים. רוח החל לנשוב. במעלה הגבעות נשמעו הדי הרוח כמו נהמה, חולף בתוך חריצי ואדיות. שׂוכות צבר ומאחוריהן סוכה זנוחה, כמה עצים סוככים עליה, דרך עפר משתרכת מעלה, והיריות האחרונות שלנו נשמעו כאילו היו כבר נוֹרות בהיסוס. התחמושת אזלה וכל אחד נותר לעצמו. כאשר תִמרן המפקד את הנהג שלו צעק מישהו, אל תברח! וידעתי. הכול היה ברור, השעה הזאת ציירה תוואים בהירים שעדיין לא נתמלאו עגמומיות של צללים, והמתים שכבו בשורה בלתי מסודרת, בחולצות קרועות שקודם עשו מהן תחבושות, בעיניים פקוחות או עצומות ומן הצד שמעתי קול: דפקו אותנו. הבטתי ולא היה עוד האיש. הקול הזה שנדם שכב ביניהם והמשוריין של המפקד הצליח לעבור מחסום על יד המשוריינים השרופים, ונשמעו צרורות נמהרים ושריקות כדורים מן הגבעות שנורו לעברו. ואז הבהירות, שכמעט לא נמוגה, אך נתמלאה איזו שקיפות, והבקעה הקטנה הזאת המוקפת אורנים, גבעות סלעיות ושוכות צבר, שהיתה שרויה בתוך עיגול רחב יותר של הרים רחוקים עוטים גוון סגלגל, אז הלוא היתה ההכרעה כה ברורה. המשוריין פילס לו דרך ופרץ עוד מחסום, נשמע קול נפץ של מוקש ויריות נורו בפראות לעברו ואילו המשוריינים האחרים, הפגורים, העלו עדיין עשן דק של שרפה, ומרחוק איבבו האורנים ברוח הזה, ואני שם, בן 17 שנה ו 8 חודשים, שער חום, עיניים עצומות, בגדים קרועים, סטן ריק, רציתי מים, לשתות, ליקקתי את המימייה של המת לשמאלי, לא ידעתי מיהו, היא היתה כמעט ריקה, ואז לחכות. ראי, אני כותב היום דבר שאירע מזמן. שכחתי אותו; לאחר מכן, כאילו רציתי לדחקו ממני. עתה, כאשר חזר הזיכרון, על סלע למול חוף הים של אפולוניה וחמים היום, ורוח מחליק על פני הגלים ושני צעירים מתגפפים למטה, בין השיחים, ומכאן, מן הנקודה הזקורה הזאת, פרושה איזו תהום, חרוצה אבן חול, זגוגיות ירוקות, פזורות על כל עבר, והמסגד המקומט לשמאלי, עתה אני חוזר אל הדברים האלה בלי שום תוספות, כאילו אתמול אירעו, והלוא שום דבר לא נגע בזיכרון, הוא היה חבוי בי מלא לחלוטין, ואני נוגע בו ואין בו שום תוספת של דברים הנדבקים לכל זיכרון ומפרשים אותו תוך כדי זכירה, עתה פשוט עולות תמונות וכאילו חי אני לרגע במקום אחר, יכול אני להריח, מסוגל לראות חולצה קרועה ולדעת בדיוק באיזה צד היו תופרים אז את הכיס. זה קרה אז, אבל התמונות עולות צלולות ובהירות מתוכי, מן המקום שבו אילצתי את עצמי לשכוח את הדבר ולחיות כאילו לא אירע; אבל הוא היה, והמשוריין אכן עלה במעלה ההר ונעלם לתוך החורשה המגיחה לי מתוך הצללים שכבר אפפוה, ואני רואה את הציפורים בסיעותיהן הארוגות כמו מבעד מסך שקוף של תיאטרון, הציפורים השטות באוויר בסיעותיהן המאורגנות למופת, חולפות מעלי במפגן חרישי ואדיש, אף כי לא תמים כל כך.
הקולות הדמומים ביותר החלו להימוג כאילו ניתנה איזו פקודה מפורשת, פרשתי ידי, שכבתי בתנוחה כזאת שאוכל להיראות מת, התכסיסיות הבדוקה של רצון החיים פעלה כאן ללא מחשבה יתרה, ומבין השמורות העצומות למחצה ראיתי קרן שמש מופזת מכה בפראות את זיז הסלע שקרוב אליו עמד קודם אדם שקרס לאחר שצעק, לפחות קח את הפצועים, והמפקד ענה לו, אין פנאי! ולאן, ועוד מעט אשוב עם עזרה והאיש הלוא קרס, כמו אבן לתוך מים ואחר כך נפלו עוד כמה מהם, כמו בסרט אילם, משהו שאולי, אם היו משחקים אותו בהצגה, היה אפילו משעשע. ילדים בסדר גודל של מבוגרים קורסים בצורות מוגזמות והתנוחות שלהם, קפיאתם משוללת החן, מהוות ניגוד מושלם ליפעת הציפורים שהופגנה נגדנו במעין בוז, בוז לנו בוז לאויב, בוז לניצחון או לתבוסה הגדולה, בוז לאורנים שניסו לשווא לשוות מבע מאורגן וגיאומטרי לבקעה, שהחלה מתמלאת תנוחה ואולי אף חמלה צבועה על עצמה. חמלה זו, שאולי רק אני יכולתי לחוש בה בלא העמדת פנים, אף כי היתה ברורה כל כך שחשבתי שאפילו הם, היורים שעל הגבעות, חשים בה, ואולי מבינים את הניצחון שלהם כטעות גיאומטרית, אפילו היה בו כה הרבה מן הפאתוס המביס, המבזה את המוות של מי שלו טמנת מארב מוצלח, כמו משחק שחוקיו מתחילים להיחשף רק עתה. וכך שכבתי. מבעד לשמורות המופשלות בזהירות רואה אני מתים. המחשבה לא היתה שגרתית למקרים מסוג זה. איש לא הכין אותי למה צריך אדם לחשוב ברגעים כאלה. למה כבר מכינים אותנו. חשבתי על גן הילדים, כי רוב האנשים, או חלקם הגדול, ואיני יודע בדיוק כמה, כלומר איני זוכר במדויק, האנשים שעל ידי, למדו איתי פעם בגן, הם למדו שנה אחת מעלי, וחשבתי על הגננת חוה עם אפרוחיה, וכולנו עומדים מאחורי אונייה עשויה מקרטון או מדיקט, במושבה, מול בית העם, ולאונייה שתי ארובות, אני נשבע, חשבתי על שתי הארובות המזוינות ההן, בין שני דקלים לקיר מוצל על ידי בוגנוויליה ענקית, וחוה עם החיוך המר של אישה זנוחה, עייפה, אולי עם איזשהו ידע שאסור היה לה להעניק לנו, ואנחנו, בחליפות מלחים שאמהות יגעות תפרו למעננו אחרי איסוף הביצים בלול, והחליבה וניקוי הבית, ולומר "אונייה עם ארובה לאן נוסעת אונייה, באה אני ממרחקים", ואני מצחיק, אולי יותר מכולם, צעיר מהם בשנה, בקסקט, חיוור, רזה מאוד, רוצה להיות במקום אחר, כמו תמיד, אפילו עם מבט ברור כל כך של מי שרוצה להיות שמח, ולפחוד עד מוות מארובות של קרטון, הלוא על זה חשבתי. ועתה שכבו הם סביבי. לא ראיתי אותם נולדים; אבל במושבה הקטנה שלנו ובמושבות הסמוכות אנחנו הלוא גדלנו יחד, היו דברים שכולנו אמרנו פחות או יותר באופן דומה. ופתאום, בשלוש אחר הצהריים חדלו להיות, נסתיימו בתנוחות מלאות תשוקה, כאילו למות היה כל מה שהם ביקשו אי פעם להיות, ולא מלחים על אונייה מקרטון המביאה יהודים לארץ ישראל עם תרמיל ומקל.
היו הלוא גם אחרים, לא מן הגן שלי, לא מבית הספר, אחרים שהכרתי מאוחר יותר והיו כאלה שלא הכרתי כלל. הצצתי בהם בעיניים העצומות למחצה הנוצרות את הרגעים, את כל הרגעים האלה, במין איטיות מרגיזה, בריגוש דחוק, בכוונה כלל לא נסתרת לשנוא את הציפורים המהודרות כסונטות מן האירוע שהייתי בתוכו, אירוע שעתה נהיה גבישי, אולי נצחי, מלא ילדים שכבר ברגע זה מתחילים את הזחילה הבלתי נמנעת שלהם אל תוך האדמה עם הידיים הקפואות שלהם, עם גופות שתנוחתן נעולה על מסגר. ומסביב, על הגבעות, ישבו אנשים, לא ראיתי אותם, עכשיו הלוא אני לבדי, רק אני והם. לפעמים ראיתי קנה רובה מציץ או קצה לועה של מכונת ירייה, אולי היה זה ברן, והם הבלתי נראים, יורים לעבר שלושים ושלוש גופות, ואלי. מי חלם על כך? אני, אחרי כל השנים, עם אותן פנים, וכל רגע הלוא מבגיר אותי בעוצמה ערמומית כנגד נצחיות קפיאתם של שלושים ושלושת המתים. כל הילדים שעמדו מאחורי אותה אונייה, כמעט כולם, אולי אני מפריז ויש לומר חציים, אבל היו גנים אחרים דומים כל כך, כולנו דמינו זה לזה דמיון מופרז, והם היו עתה דמויי אבן מתקשה והולכת בשדה מלא קוצים ואילו בתוכי הולם איזה לב, הדם זורם, הידיים פרושות, המשחק בלהיות מת הוא מגוחך, ואולי תפל על יד מתים. מתים עד קצה גבול היכולת, ואני משחק, כמו אז בגן, אז מלח היום מת, ואין עוד גננת, והרוח נושב עתה ומביא עמו קרירות רחוקה; אבל הרוח היה מזרחי והקרירות היתה יבשה, קשה, ושתי זמורות ריחפו להן בעצלתיים מכוונות בתוך האוויר שנראה עתה כאילו הוא מאבד מעט מן השקיפות האלימה
היה עליו לשנוא, אמרתי לעצמי בקולו של מישהו אחר. חבל שאין לי רימון יד, למות בו. דברים כאלה חשב(תי) מחופש שוב, כתמיד, המשחק היה בעל חוקיות משלו וידעתי שאני משחקו די טוב, אך חרה לי, חרה לי להיות מבוזה על ידי הציפורים המתרחקות שמרחוק נדמו לענן קטן של סימני שאלה מרחפים