ג'וּנֵמָאן
מאת: אלמוג שביט קאשי
זוכת הפרס הראשון בתחרות "סיפור שמתחיל בפרידה" 2019
בקיץ ההוא היה כל העולם מרִיח מיסמין. בכל מקום שהיית הולך היית בתוך הדבש הזה, מלקק אותו מהשפתיים. והריח הזה שיגע אנשים, הוציא אותם מדעתם. נשים ברחו מהבית, ילדים רקדו על הגגות, ניסו לעוף. הבת של נֵבֶחְבָּש המסגר נעלמה, מצאו אותה אחרי עשרה ימים בכינרת, שוחה בלי בגדים, שרה "גוּלֶה סאנגַם" לירח. וכולם ידעו שזה מהריח של היסמין. אבל הכי מכולם זה שיגע את אבא שלי.
אבא שלי היה איש מסוכן. היה לו מבפנים סוס פרא. כמוך. וזה סוס ששמים אותו בצריף, כן? וקושרים בברזלים, ואומרים לו אתה לא רוצה להשתחרר, לא רוצה. וזה ככה שנים, ויש לך חמש ילדים כבר, ואתה מחזיק את הברזלים שלך בכוח שלא ישתחררו לך, שלא תברח לעצמך. אני חושבת שהוא ניסה להיות בסדר. אני באמת חושבת. אני מאוד אהבתי אותו. הערצתי אותו. וגם הוא אהב אותי, אני הייתי הילדה שהוא הכי אהב. אבל סוס נשאר סוס. ובקיץ ההוא גם סוס הכי רגוע היה יכול לאבד את זה, מהריח, מהריח...
הוא היה מסובך הרבה אז. מהמר היה, גונב. לסבתא שלי כבר נגמר הכסף להביא לו. והריח של היסמין עשה אותו מטורף עוד יותר. אל תצחק. זה היה זמנים אחרים. מספיק היה קצת יסמין בשביל למות.
ואני הייתי בת 10 בקיץ אז, וסבתא נָדירה המכשפה לימדה אותי לעשות תחרה. ואני הייתי טובה בזה מאוד, טובה כמוה הייתי, רק לא מכשפה.
יום אחד באה במעברה אישה אחת אמריקאית. עשירה מאוד הייתה, בלונדינית גם. ראתה הרקמה שלי, אמרה לי "ביוטיפול! ביוטיפול!", הזמינה אצלי הינומה לחתונה שלה. הינומה עד הרצפה, משלוש שכבות, כמו שהיינו עושים בשיראז. הביאה לי חוטים כסף וזהב, מאות דולרים זה היה אז! ואמרה לי, "את וורי סמארט גירל, אחרי את עושה לי ההינומה אני שולחת אותך לפנימיית בויאר, על חשבוני". שמה למדו ילדים עם הרבה שכל. ואמרה לי אחרי שאני אגמור הפנימיה, ואני ידע אנגלית, היא תיקח אותי לאמריקה, ללמוד עיצוב אופנה. ואני, הכי בעולם רציתי לצאת מהמעברה. להיות לא מטומטמת. שיהיה לי בית אמיתי לבן. והאמריקאית הייתה טובה, הייתה מביאה שוקולד לאח שלי.
ככה שישה שבועות אני יושבת רוקמת לה, עושה לה ההינומה בזהב, עושה לה ההינומה בכסף, והריח של היסמין משגע אותנו כולנו. ואבא שלי משתולל בבית היה, אני הייתי רוקמת בחוץ ושומעת מבפנים דברים נשברים, כולם צועקים, בי בחיים לא היה נוגע. אהב אותי. היה יוצא החוצה, מרים הכובע שלו מהרצפה, נותן לי לנקות. אומר לי "סליחה יא בִּינְתִי, תסלחי אותי, ג'וּנֵמָאן, זה לא אני, זה הריח של היסמין"...
בסוף הגיע היום שלפני החתונה. רקמתי כל הלילה ובבוקר ביום ההוא הייתה ההינומה גמורה. וההינומה יפה כמו גן עדן. עד הרצפה והולכת מאחורה שתי מטר. סבתא אמרה לי תמשיכי לרקום עד הלילה שיהיה יותר טוב, אבל אני כבר לא הייתי יכולה. רציתי לישון. הייתי בת עשר יא איבּני. פתאום המכשפה חוטפת ממני את ההינומה, מתחילה מסתכלת, מסתכלת... פתאום צורחת עלי- "אל תלכי היום לישון! אל תלכי! תחזיקי ההינומה אצלך חזק חזק בידיים ולא תתני אותה לאף אחד! תבטיחי לי! תבטיחי!". ואני הבטחתי לה, כי היא הפחידה אותי, והיא הלכה, אבל אני הייתי כל כך עייפה קובי, כל כך עייפה... ונרדמתי, החזקתי ההינומה חזק חזק ונרדמתי, מה אני יעשה קובי, מה אני יעשה, נפלה לי כנראה מהידיים... מה אני יעשה קובי...
מאוחר כבר. לא חשוב הסוף של הסיפור הזה. אני לא זוכרת איך נגמר. נרדמתי, זהו. לא זוכרת, לא. אני מבקשת שתלך עכשיו, אני רוצה לנוח. אין סוף לסיפור הזה, לא רוצה. תעזוב אותי. שככה יגמר. שאני בת עשר ישנה, ביסמין, שככה יהיה. אתה לא יודע כלום אתה. אתה לא היית צריך לעבוד שהיית ילד. בחיים לא היית צריך לעבוד כל הלילה. בחיים לא היית רעב. אתם לא יודעים כלום אתם. אני הייתי רק בת עשר קובי, כל היום ישנתי. כל היום. לא הרגשתי כלום. אתה התעוררת פעם מצעקות? לא צעקות של אנשים. צעקות של חיה. צרחות. התעוררתי מהצרחות, הייתה לנו חיה משתוללת באוהל, היא שורטת אותי, היא רוצה לטרוף אותי, באמת, לא, אבל לא, זה לא חיה, זה סבתא שלי. שורטת אותי בפנים, צורחת מה עשית, מה עשית, מה עשית... אני קמה בורחת ממנה החוצה, נתקלת במשהו, נופלת.
אבא שלי? בּאבּא? למה אתה ישן על הרצפה? בּאבּא? לעזור לך לבוא למיטה? אתה שוב שתית הרבה? זה לא טוב שאתה שותה הרבה אבא, אחר כך אתה נהיה כועס. בוא, תשים עלי יד, תקום מהרצפה, מלוכלך פה. נו אבא... יאללה, לקום, לא מקום טוב כאן לישון. אני ינקה לך את הכובע. באבא למה הצוואר שלך אדום? גם אותך סבתא שרטה? תגיד לסבתא שתלך, היא מפחידה אותי. קום כבר באבא! קום! אני יעשה לך תה עם נאבַּט. למה אתה לא עונה לי?
אותך אני הכי אוהבת אתה יודע? מחר בבוקר תבוא האמריקאית ותיקח אותי ללמוד... אני יעשה מלא כסף ואני יקנה לך בית גדול... באמריקה... אותך אני הכי אוהבת... נו אבא בוא נקום...
איש יפה היה אבא שלי, גבוה.
אחר כך סיפרו לנו- רצו להרוג אותו, שהיה מסובך בחובות כבר כל כך גדולים. אז הוא לקח לי את ההינומה ושם בקלפים, שהייתה שווה איזה חמש מאות דולר לפחות בחוטים שלה, אבל הפסיד אותה. והפסיד עוד, והפסיד עוד. הוא גנב לי את ההינומה. ואחר כך כבר לא היה יכול להסתכל לי בעיניים. וכשנגמר המשחק הלך לפרדס ושמה... וכולם אמרו זה בגלל שגם ככה היו הורגים אותו, רצה לבד בכבוד. אבל זה לא, זה בגללי, בגלל שלא היה יכול לספר לי שלקח ההינומה. וכולם אמרו זה היה ברור שככה יגמור בסוף, עוד בפרס זה היה ברור שככה... שככה...
הוא הפסיד לי את ההינומה שלי בקלפים! באה בבוקר האמריקאית לקחת, אמרתי לה נשרף לי, נפל לי בלילה הפרימוס. לא ראיתי אותה יותר אף פעם. היא לא רצתה את הכסף של החוטים, אבל לא האמינה לי. חשבה שגנבתי. ולא שלחה אותי לפנימייה, ולא לקחה אותי לאמריקה. ואבא שלי הלך. ולא ביקש סליחה.
יִמְחָא אֶסְמוֹ... ימחא אסמו! שיכור! גנב! אני יכולתי ללכת לאמריקה! נרקומן! וסליחה לא ביקש! פחדן, פחדן... ואני, אם היה מבקש הייתי סולחת... היה אומר לי "אני מצטער ג'ונמאן ג'ונמאן ג'ונמאן, תסלחי אותי, זה לא אני, זה הריח של היסמין"...
ואני נשארתי במעברה. ואני נשארתי מטומטמת. והוא לא ביקש ממני סליחה. והריח של היסמין שיגע אותנו, הוציא אותנו מדעתנו.
סוף
