הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • סטונר
  • סטונר
    ג'ון ויליאמס | תרגום: שרון פרמינגר
    ידיעות ספרים | 2011 | פרוזה תרגום | 294 עמ' מודפסים

    סטונר, ספרו המופתי של הסופר האמריקאי ג’ון ויליאמס (1994-1922), הוא סיפורו של נער חווה שהולך ללמוד באוניברסיטה ונעשה מרצה לספרות אנגלית. זהו סיפורו של גבר שעד סוף ימיו נותר נאמן לעצמו, לערכיו ולשליחותו, חרף כישלונו בעיני העולם וחרף תסכוליו האישיים. אפשר להרבות מילים על מסלול חייו של גיבור הספר, ויליאם סטונר, אולם סוד קסמו של הרומן היפהפה הזה טמון דווקא בכנות ובחמלה שבהן מתייחס הסופר אל הדמויות, ובעוצמה האדירה העצורה בספרו המאופק והמתעתע בפשטותו. ג’ון ויליאמס בורא עלילה עמוקה ומטלטלת מאין כמותה, אשר על שום הדמיון והנאמנות שלה אל מציאות החיים אין מנוס מלקרוא אותה בנשימה עצורה.
    הרומן ראה אור בארצות הברית בשנת 1965 , ומאז נפוץ שמעו בין אוהבי הספרות. הוצאתו המחודשת לאור ב 2003 , בסדרת הקלאסיקות של הוצאת הספרים היוקרתית ניו יורק ריוויו אוף בוקס, החזירה אותו אל התודעה ואל הלב, וזיכתה דור חדש של קוראים בחוויית קריאה בלתי־נשכחת.

    סטונר הוא יותר מרומן גדול: "הוא רומן מושלם, מסוּפָּר טוב כל כך, כתוב יפה כל כך, ומרגש באופן כה עמוק, עד שהנשימה פשוט נעתקת.”
     - The New York Times Book Review
    “בסך הכול זהו סיפור על בחור שהולך ללמוד באוניברסיטה והופך למרצה. אבל זה אחד הדברים המרתקים ביותר שנתקלתם בהם מעודכם.”
     - טום הנקס , Time
    “סטונר כתוב בסגנון פשוט בתכלית... ואולם הוא רומן מרגש עד כלות, מסיבה פשוטה אחת: מכיוון שהסופר, ג’ון ויליאמס, מתייחס אל הדמויות שלו ברכות ובכנות כה מוחלטות, עד שלא נותר לנו אלא לאהוב אותם.”
     - Tin House

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • I



    ויליאם סטונר החל את דרכו באוניברסיטת מיזורי כסטודנט לתואר ראשון, בשנת 1910, כשהיה בן תשע־עשרה. כעבור שמונה שנים, בשיאה של מלחמת העולם הראשונה, קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה והתמנה למרצה באוניברסיטה הזאת, ובה לימד עד מותו, ב־1956. הוא לא התקדם מעבר לדרגת מרצה בכיר, ומעטים הסטודנטים שזכרו אותו בבירור אחרי שלמדו באחד הקורסים שלו. לאחר מותו החליטו עמיתיו לתרום לזכרו כתב יד עתיק לספריית האוניברסיטה. כתב היד הזה עדיין נמצא באוסף הספרים הנדירים, ועליו ההקדשה: "נתרם לספרייה של אוניברסיטת מיזורי לזכרו של ויליאם סטונר מהחוג לאנגלית. בידי עמיתיו."
    סטודנט שייתקל במקרה בשמו אולי יתהה בעצלתיים מי היה ויליאם סטונר, אך לעתים נדירות ינסה לספק את סקרנותו מעבר לאותה שאלת אגב. עמיתיו של סטונר, שלא רחשו לו הערכה רבה בחייו, כמעט לא מדברים עליו עכשיו; למבוגרים שבהם שמו הוא תזכורת לאחרית המצפה להם, ולצעירים הוא צליל בלבד, שלא מעורר שום הד מהעבר ולא מעלה באוב כל זהות שיוכלו לקשר לעצמם או לקריירה שלהם.

    הוא נולד ב־1891, במשק חקלאי קטן במרכז מיזורי, ליד הכפר בּוּנֶוויל, כשישים קילומטר מהעיר קולומביה, מקום מושבה של האוניברסיטה. הוריו היו צעירים כשנולד - אביו בן עשרים וחמש, אמו בקושי בת עשרים - אך בדמיונו של סטונר, גם כשהיה ילד, הם הצטיירו כאנשים זקנים. בגיל שלושים נראה אביו בן חמישים; שחוח מרוב עמל הביט בלי כל תקווה בחלקת האדמה הצחיחה שפרנסה בדוחק את המשפחה שנה אחר שנה. אמו התייחסה לחייה בסבלנות, כאילו הם רגע ארוך שעליה לשאת באיפוק. עיניה היו דלוחות ועמומות, והקמטים הזעירים סביבן בלטו פי כמה בגלל השיער הדליל המאפיר, שהיה מתוח על ראשה ואסוף בפקעת על עורפה.
    מיום שזכר את עצמו נדרש ויליאם סטונר לבצע מטלות במשק. בגיל שש חלב את הפרות הכחושות, האכיל את החזירים בדיר הסמוך לבית ואסף ביצים קטנות מלהקת תרנגולות צנומות. גם כשהתחיל ללמוד בבית הספר המקומי, ששכן שנים־עשר קילומטר משם, היה יומו גדוש במלאכות כאלה ואחרות, שהחלו לפני עלות השחר והסתיימו אחרי רדת החשכה. בגיל שבע־עשרה כבר החלו כתפיו להתגבן תחת עול העבודה.
    בדידות שררה בבית הזה, שבו היה הוא בן יחיד, ורק כורח העמל ליכד את בני המשפחה. בערבים ישבו שלושתם במטבח הקטן סביב עששית הנפט היחידה ובהו בלהבה הצהובה. לא פעם, במהלך השעה שבין ארוחת הערב לשינה, לא נשמע שום קול מלבד תזוזתו היגעה של אחד מהם על הכיסא, או חריקה חרישית של קורת עץ המתעקמת קלות תחת נטל גילו של הבית.
    הבית נבנה כריבוע פשוט, וקורות העץ החשופות שקעו סביב הגזוזטרה והדלתות. במשך השנים עטה הבית את צבעי האדמה היבשה - אפור וחום, ופה ושם פס לבן. בצדו האחד של הבית היה סלון ארוך ובו רהיטים דלים - כיסאות עץ וכמה שולחנות מהוהים - ומטבח שבו העבירו בני המשפחה את הזמן המועט ששהו יחד. בצד השני היו שני חדרי שינה, שבכל אחד מהם מיטת ברזל מצופה אמייל לבן, וכן כיסא, שולחן ועליו עששית וקערת רחצה. הרצפה היתה עשויה קרשים חשופים וסדוקים מִשָנים, במרווחים לא אחידים. האבק חדר דרכם בקביעות, ומדי יום ביומו טאטאה אותו אמו של סטונר בחזרה למקומו.
    בבית הספר הכין את שיעוריו ממש כפי שביצע את מטלות המשק, אף שהיו קצת פחות מתישים מהן. משסיים את התיכון באביב 1910 שיער שעכשיו ייטול על עצמו חלק גדול יותר מהעבודה בשדות; עם כל חודש שחלף נראה לו אביו אטי ויגע יותר.
    אבל באחד הערבים בשלהי האביב, מקץ יום תמים של ניכוש עשבים משותף בשדה התירס, פנה אליו אביו במטבח, אחרי שכלי ארוחת הערב כבר הוסרו מהשולחן.
    "היועץ המחוזי היה כאן בְשבוע שעבר."
    ויליאם הרים את מבטו מהשעוונית המשובצת אדום־לבן שהיתה פרושה על שולחן המטבח העגול. הוא לא פצה פה.
    "אמר שיש פקולטה חדשה באוניברסיטת קולומביה. קוראים לה הפקולטה לחקלאות. הוא חושב שאתה צריך ללמוד שם. זה לוקח ארבע שנים."
    "ארבע שנים," אמר ויליאם. "וזה עולה כסף?"
    "תוכל לעבוד בשביל המגורים והאוכל," אמר אביו. "לבן־דוד של אימא שלך יש משק ממש ליד קולומביה. תצטרך גם ספרים ודברים כאלה. אני יכול לשלוח לך שניים שלושה דולר בחודש."
    ויליאם פרש את כפות ידיו על מפת השולחן שבהקה עמומות מתחת לעששית. מעולם לא הרחיק מביתו מעבר לבּוּנוויל, ששכן כעשרים וחמישה קילומטר משם. הוא בלע את רוקו לייצב את קולו.
    "אתה חושב שתוכל להסתדר במשק לגמרי לבד?" שאל.
    "אימא שלך ואני נסתדר. בחמישה דונם העליונים אני אזרע חיטה. ככה לא נצטרך הרבה ידיים עובדות."
    ויליאם הביט באמו. "אימא?" שאל.
    היא אמרה בקול חדגוני, "תעשה מה שאבא אומר."
    "אתם באמת רוצים שאני אלך לשם?" שאל, כאילו קיווה במידת מה שיסרבו. "אתם באמת רוצים?"
    אביו זע בכיסאו. הוא התבונן באצבעותיו העבות והמיובלות, הביט לתוך הסדקים שהעפר חדר לעומקם עד שלא ניתן עוד לשטוף אותו משם. הוא שילב את אצבעותיו זו בזו והרים אותן מן השולחן, כמעט בתנוחת תפילה.
    "אני אף פעם לא קיבלתי שום השכלה," אמר והביט בידיו. "התחלתי לעבוד במשק כשגמרתי את כיתה ו'. אף פעם לא החזקתי מלימודים כשהייתי צעיר. אבל עכשיו אני לא בטוח. נראה לי שכל שנה האדמה נהיית יותר יבשה, ויותר קשה לעבד אותה; היא כבר לא פורייה כמו שהייתי ילד. היועץ המחוזי אומר שיש עכשיו רעיונות חדשים, כל מיני שיטות שמלמדים באוניברסיטה. אולי הוא צודק. לפעמים, כשאני עובד בשדה, אני מתחיל לחשוב." הוא השתתק לרגע. אצבעותיו הידקו את לפיתתן, וכפות ידיו האוחזות זו בזו נשמטו על השולחן. "אני מתחיל לחשוב..." הוא קימט את מצחו, הביט בידיו והניד את ראשו. "אתה תלך לאוניברסיטה כשיגיע הסתיו. אימא שלך ואני נסתדר."
    זה היה הנאום הארוך ביותר ששמע אי־פעם מפי אביו. בסתיו נסע לקולומביה והחל ללמוד בפקולטה לחקלאות.

    הוא הגיע לקולומביה כשבאמתחתו חליפה שחורה חדשה שהוזמנה מקטלוג סירס אנד רוֹבּאק ומומנה ממכירת הביצים שאמו אספה, וכן מעיל בלוי שהיה שייך לאביו, מכנסי צמר כחולים שלבש פעם בחודש לכנסייה המתודיסטית בבונוויל, שתי חולצות לבנות, שתי מערכות של בגדי עבודה, ועשרים וחמישה דולר במזומן, שאביו לווה מאחד השכנים על חשבון החיטה שיקצור בסתיו. הוא יצא לדרכו ברגל מבונוויל, לאחר שאביו ואמו הביאו אותו לשם בשעת בוקר מוקדמת בעגלת המשק הרתומה לפרד.
    יום סתיו חם, והדרך מבונוויל לקולומביה היתה מאובקת. הוא הלך כמעט שעה עד שצצה מאחוריו עגלה נושאת סחורות והאטה לצדו, והעגלון שאל אותו אם הוא צריך הסעה. הוא הנהן ועלה אל מושב העגלה. אבק הדרכים האדים את מכנסי הצמר עד ברכיו, ופניו הצרובים משמש ומרוח התכסו שכבת לכלוך במקומות שהאבק התערבב בזיעתו. במהלך הנסיעה הארוכה ניער שוב ושוב את מכנסיו בידיו המגושמות והעביר את אצבעותיו בשערו הבהיר והחלק שמיאן להסתדר על פדחתו.
    הם הגיעו לקולומביה לפנות ערב. העגלון הוריד את סטונר בפאתי העיר והצביע לעבר קבוצת בניינים בצל בוקיצות גבוהות. "זאת האוניברסיטה שלך," אמר. "שם אתה תלמד."
    האיש נסע לדרכו, וסטונר עמד בלי ניע דקות ארוכות והביט בקמפוס האוניברסיטה. מעולם לא ראה משהו מרשים כל כך. בנייני הלבֵנים האדומות התנשאו מעלה מתוך כר דשא ירוק ורחב ידיים, מבותר בשבילי אבן ובחלקות גן קטנות. מתחת ליראת הכבוד שמילאה אותו חש לפתע ביטחון ושלווה שלא חש מעולם. למרות השעה המאוחרת פסע דקות ארוכות בשולי הקמפוס ורק התבונן בו, כאילו אין לו זכות להיכנס.
    החושך כמעט ירד כששאל עובר אורח איך מגיעים לאֶשלֶנד גרֶבְל, הדרך שתוביל אותו למשק החקלאי של ג'ים פוּט, בן־הדוד של אמו שאצלו יעבוד; ורק אחרי רדת החשכה הגיע אל בית העץ הלבן, הדו־קומתי, שבו יתגורר. מעולם לא פגש את בני משפחת פוט, וחש אי־נוחות שבא אליהם בשעה מאוחרת כל כך.
    הם בירכו אותו במנוד ראש וסקרו אותו בקפידה. רגע ארוך ניצב סטונר במבוכה בפתח, ואחריו החווה ג'ים פוט בידו והכניס אותו לסלון קטן ואפלולי, גדוש רהיטים ומלא קישוטים שונים שניצבו על שולחנות בעלי בוהק עמום. הוא לא התיישב.
    "ארוחת ערב אכלת?" שאל פוט.
    "לא, אדוני," השיב סטונר.
    גברת פוט רמזה לו באצבע מעוקלת וחמקה אל מחוץ לחדר. סטונר פסע בעקבותיה דרך כמה חדרים אל המטבח, ושם החוותה לו בידה שיֵשב לשולחן. היא הניחה לפניו קנקן חלב וכמה פרוסות של לחם תירס קר. הוא לגם את החלב, אבל פיו, שיבַש מהתרגשות, לא הצליח להתמודד עם הלחם.
    פוט נכנס למטבח ונעמד לצד אשתו. הוא היה גבר קטן גוף - גובהו לא עלה על מטר שישים - שפניו כחושים ואפו מחודד. אשתו היתה כבדת גוף וגבוהה ממנו בעשרה סנטימטרים; משקפיים חסרי מסגרת הסתירו את עיניה, ושפתיה הדקות היו קפוצות. שניהם צפו בו ברעבתנות כשלגם מהחלב.
    "תיתן לחַיות לאכול ולשתות, ותאכיל את החזירים בבוקר," אמר פוט במהירות.
    סטונר בהה בו. "מה?"
    "זה מה שתעשה בבוקר," אמר פוט, "לפני שתלך ללימודים שלך. ובערב שוב פעם תאכיל ותאסוף ביצים ותחלוב את הפרות. ותקצוץ עצים להסקה שיהיה לך זמן. בסופי שבוע תעזור לי בעבודה שלי."
    "כן, אדוני," אמר סטונר.
    פוט סקר אותו רגע. "אוניברסיטה," אמר והניד את ראשו.
    וכך, במשך תשעה חודשים שבהם גר ואכל אצלם, הוא האכיל והשקה את חיות המשק, אסף ביצים, חלב את הפרות וקצץ עצי הסקה. הוא גם חרש ושידד את השדות, עקר גזעים כרותים (בחורף נאלץ להבקיע מבעד לשבעה סנטימטרים של אדמה קפואה) וחיבץ חמאה בשביל גברת פוט, שהביטה בו וטלטלה את ראשה מעלה ומטה בשביעות רצון קודרת כשמחבץ העץ השתכשך מעלה ומטה בחלב.
    החדר שהוקצה לו היה עליית גג ששימשה פעם כמחסן; הרהיטים היחידים שם היו מיטת ברזל שחורה, שעל קרשי העץ השקועים שלה היה מונח מזרן נוצות דק, שולחן שבור שעליו ניצבה עששית נפט, כיסא עץ רעוע, ותיבה גדולה ששימשה לו שולחן כתיבה. בחורף נאלץ להסתפק בחום שעלה מהחדרים למטה וחלחל מבעד לקורות הרצפה; הוא התעטף בשמיכות הבלויות שהוקצו לו ונשף אד חם על כפות ידיו כדי שיוכל להפוך את דפי הספרים בלי לקרוע אותם.
    הוא ביצע את מטלותיו באוניברסיטה כפי שביצע את המטלות במשק - ביסודיות, בקפדנות, בלי לחוש עונג או מצוקה. בסוף שנת הלימודים הראשונה היה ממוצע ציוניו שמונים; הוא שמח שהממוצע אינו נמוך יותר ולא הוטרד מכך שאינו גבוה מזה. הוא הבחין שלמד דברים שלא ידע קודם, אך בעיניו היתה לכך רק משמעות אחת - שגם בשנה השנייה אולי יצליח כמו בראשונה.
    בסוף שנת הלימודים הראשונה חזר בקיץ למשק של אביו ועזר באסיף. באחד הערבים שאל אותו אביו איך הלימודים והוא ענה שהכול בסדר. אביו הנהן ולא הזכיר את הנושא שוב.
    רק כשחזר לשנת הלימודים השנייה התברר לוויליאם סטונר למה בא ללמוד באוניברסיטה.

    בשנה השנייה כבר היה דמות מוכרת בקמפוס. בכל עונות השנה לבש את אותן חליפה שחורה, חולצה לבנה ועניבת שרוך; מפרקי ידיו בצבצו משרוולי המקטורן, ושולי המכנסיים ריחפו במסורבל סביב רגליו, כאילו הוא לובש מדים שהיו שייכים פעם למישהו אחר.
    שעות העבודה שלו התרבו ככל שגברה עצלותם של מעסיקיו, וערבים ארוכים שהה בחדרו והכין בשיטתיות את שיעורי הבית; תוכנית הלימודים שלו נועדה להקנות לו תואר ראשון בפקולטה לחקלאות, ובסמסטר הראשון בשנה השנייה למד שני קורסי מדע בסיסיים, קורס בכימיה של הקרקע בפקולטה לחקלאות, וקורס חובה חד־סמסטריאלי שנדרש מכל תלמידי האוניברסיטה - מבוא לספרות אנגלית.
    בתום השבועות הראשונים לא התקשה כלל בקורסים המדעיים, למרות עומס העבודה והדברים הרבים שהיה עליו לזכור. הקורס בכימיה של הקרקע עורר בו עניין כללי; מעולם לא עלה על דעתו שהרגבים החומים שעיבד רוב חייו אינם רק מה שהם נראים, ואט אט הבין במעומעם שהידע המצטבר בנוגע להם יוכל להועיל לו כשיחזור למשק של אביו. אבל קורס החובה בספרות אנגלית עורר בו דאגה ואי־שקט שלא היה להם אח ורע.
    המרצה היה גבר בגיל העמידה, בראשית שנות החמישים לחייו; שמו היה אַרצֶ'ר סְלוֹן, ולכאורה ניגש למשימת ההוראה בבוז ובזלזול, כסבור שתהום עמוקה פעורה בין הידע שלו ובין מה שיוכל לומר, ולכן אין טעם שיתאמץ לגשר עליה. הוא עורר פחד ושנאה בלבם של רוב הסטודנטים, והגיב על כך בריחוק משועשע ואירוני. קומתו היתה בינונית, פניו ארוכים, חרושי קמטים ומגולחים למשעי; במחווה אופיינית של קוצר רוח נהג להעביר את אצבעותיו ברעמת שערו המתולתל והמאפיר. קולו היה חדגוני ויבש ובקע מבין שפתיים שכמעט לא נעו, בלי כל הבעה או הטעמה; אך אצבעותיו הדקות והארוכות נעו בחינניות ובלהט שכנוע, כמנסות להעניק למילים את הצורה שקולו לא הצליח לשוות להן.
    מחוץ לכיתה, כשביצע את מטלותיו במשק או מצמץ באור העששית העמומה כשלמד בעליית הגג חסרת החלונות, חש סטונר לא פעם שדמותו של האיש הזה עולה לנגד עיניו. הוא התקשה לראות בעיני רוחו את פניהם של המרצים האחרים או לזכור פרטים מן השיעורים האחרים שלמד; אך על סף מודעותו המתינה תמיד דמותו של ארצ'ר סלון, עם קולו היבשושי והערותיו האגביות ורוויות הבוז על פסקה כלשהי מהאפוס בֵּייווּלף או על בית מתוך שיר של צ'וֹסֶר.
    אט אט נוכח שאינו מצליח להתמודד עם קורס המבוא לספרות אנגלית כמו עם הקורסים האחרים. אמנם זכר את שמות הסופרים, את יצירותיהם, את התאריכים השונים ואת השפעותיהם, אבל כמעט נכשל במבחן הראשון, וגם בשני לא הצליח במיוחד. לעתים קרובות קרא שוב ושוב את המטלות בספרות, עד שהתקדמותו בקורסים האחרים החלה להיפגע; אך המילים שקרא נותרו רק מילים על הנייר, והוא לא הצליח להבין את התועלת במעשיו.
    הוא הרהר במילים שאמר ארצ'ר סלון בכיתה, כאילו מתחת למשמעותן היבשה והחדגונית הוא עשוי לגלות רמז שיוביל אותו למקום שאליו הוא צריך ללכת; בשיעורים גחן מעל משענת הכתיבה של כיסא שהיה קטן מלהכיל אותו בנוחות, ולפת בחוזקה את שוליו של לוח הכתיבה עד שמפרקי אצבעותיו הלבינו על רקע עורו החום והנוקשה; הוא קימט את מצחו ברוב קשב ולעס את שפתו התחתונה. אך ככל שהתעצמה תשומת לבם הנואשת של סטונר וחבריו לכיתה, כן הלך והעמיק הבוז של ארצ'ר סלון. ובאחת הפעמים פרץ הבוז הזה ככעס שהופנה אל ויליאם סטונר לבדו.
    הכיתה קראה שני מחזות של שייקספיר וסיימה את השבוע בלימוד הסונֵטות שלו. הסטודנטים היו עצבניים ומבולבלים, מפוחדים במידת מה מהמתח הגואה בינם ובין האדם המרושל שהביט בהם מאחורי הקתדרה. סלון קרא להם בקול את הסונֵטה השבעים ושלוש; עיניו שוטטו על פני הכיתה ושפתיו התהדקו בחיוך חסר כל הומור.
    "מה משמעותה של הסונטה הזאת?" שאל לפתע והשתתק, ועיניו סקרו את החדר בחוסר תקווה קודר, רווי שביעות רצון כמעט. "מר וילבֶּר?" שום תשובה לא נשמעה. "מר שמידט?" מישהו השתעל. סלון הפנה את עיניו הבהירות והקודרות אל סטונר. "מר סטונר, מה משמעותה של הסונטה הזאת?"
    סטונר בלע את רוקו והתאמץ לפתוח את פיו.
    "סונטה, מר סטונר," אמר סלון ביבושת, "חיבור פיוטי בעל ארבע־עשרה שורות, בתבנית מסוימת שוודאי שיננת על־פה. היא כתובה בשפה האנגלית, שאתה דובר אותה כבר כמה שנים, אני משער. המחבר שלה הוא ויליאם שייקספיר, משורר שכבר הלך לעולמו, ובכל זאת יש לו מעמד של חשיבות מסוימת לדעתם של כמה אנשים." הוא הביט בסטונר עוד רגע אחד, ואז הזדגגו עיניו וננעצו כּסוּמוּת אי־שם מעבר לכיתה. בלי להביט בספר דקלם שוב את הסונטה; וקולו העמיק והתרכך, כאילו המילים, הצלילים והמקצבים נהפכו לרגע לחלק ממנו:

    עוֹנַת שָׁנָה תּוּכַל בִּי לַחֲזוֹת,
    עֵת עוֹד עָלִים כְּתֻמִּים תְּלוּיִּים סוֹמְרִים
    עַל עֲנָפִים זָעִים בַּקֹר, חָרְבוֹת
    דּוּכְנֵי זִמְרָה אַךְ תְּמוֹל בָּם צִפָּרִים.
    תִּרְאֶה בִּי דִמְדוּמִים שֶׁל יוֹם, צוֹלֵל
    וּמַחֲוִיר אַחַר שְׁקִיעַת חַמָּה,
    וּכְהֶרֶף־עַיִן יִבְלָעֶנּוּ לֵיל,
    מִשְׁנֶה הַמָּוֶת, חוֹתָמוֹ דְמָמָה.
    תִּרְאֶה בִּי הִבְהוּבָה שֶׁל לֶהָבָה,
    עַל אֵפֶר נְעוּרֶיהָ הִיא מוּטֶלֶת,
    כִּיצוּעַ מָוֶת שֶׁעָלָיו תִּגְוַע,
    בָּזֶה אֲשֶׁר הֵזִין אוֹתָה אֻכֶּלֶת.
    תִרְאֶה זֹאת וְתֵדַע, הַקֵּץ קָרוֹב,
    עַל כֵּן תֵּיטִיב כִּפְלַיִם לֶאֱהֹב.

    ברגע של שקט כחכח מישהו בגרונו. סלון חזר על השורות, וקולו נעשה שוב חדגוני, שב להיות קולו שלו.

    תִרְאֶה זֹאת וְתֵדַע, הַקֵּץ קָרוֹב,
    עַל כֵּן תֵּיטִיב כִּפְלַיִם לֶאֱהֹב.

    עיניו של סלון שבו אל ויליאם סטונר, והוא אמר ביובש, "מר שייקספיר מדבר אליך, מר סטונר, מעֶברן של שלוש מאות שנה. האם אתה שומע אותו?"
    ויליאם סטונר שם לב שעצר את נשימתו במשך כמה רגעים. בעדינות נשף את האוויר מריאותיו והבחין שבגדיו נעים על גופו כשהאוויר יוצא מתוכו. הוא הסיט את מבטו מסלון והעביר אותו על פני החדר. אור התלכסן מן החלונות ונח על פניהם של חבריו לכיתה, ועל רקע האפלולית נראה כבוקע מתוכם; סטודנט עִפעף, וצל דק נפל על לחי שפלומתה לכדה את אור השמש. סטונר שם לב שאצבעותיו הרפו מלפיתתן העזה במשענת הכתיבה. הוא הפך את כפות ידיו, הביט בהן והתפעל מצבען החום, משיבוצן העדין והמורכב של ציפורניו בקצות אצבעותיו המגושמות; נדמה לו שהוא מרגיש את הדם זורם באין רואים בעורקים ובוורידים הזעירים, הולם בעדינות ובשבריריות מקצות אצבעותיו דרך כל גופו.
    סלון שב ודיבר. "מה הוא אומר לך, מר סטונר? מה פירושה של הסונטה הזאת?"
    עיניו של סטונר התרוממו לאט ובאי־רצון. "פירושה," אמר, ובתנועה קלה הרים את ידיו באוויר; הוא חש שעיניו מזדגגות כשתרו אחר דמותו של ארצ'ר סלון. "פירושה," אמר שוב ולא הצליח לסיים את מה שהתחיל לומר.
    סלון הביט בו בסקרנות. לבסוף הנהן בפתאומיות, אמר, "משוחררים," ובלי להביט באיש, הסתובב ויצא מהחדר.
    ויליאם סטונר כמעט לא חש בסטודנטים סביבו, שקמו ממקומם, רוטנים וממלמלים, ודשדשו אל מחוץ לחדר. דקות ארוכות לאחר שיצאו ישב בלי ניע ובהה לפניו בקורות הרצפה הדקות, שנשחקו באינספור רגליים תזזיתיות של סטודנטים שלא יראה ולא יכיר לעולם. הוא החליק את רגליו על פני הרצפה, שמע את חיכוך העץ היבש בנעליו וחש בחספוס מבעד לעור המעובד. ואז קם גם הוא ממקומו ויצא לאט מהכיתה.
    צינתו הקלושה של היום הסתווי חדרה מבעד לבגדיו. הוא הביט סביבו, בענפי העצים המסוקסים והחשופים שהתעקלו והתעוותו על רקע השמים החיוורים. סטודנטים חפזו על פני הקמפוס בדרך לשיעור והתחככו בו במקרה; הוא שמע את מלמול קולותיהם ואת נקישת עקביהם על שבילי האבן, וראה את פניהם הסמוקים מן הקור רכונים מטה מול הרוח הקלה. הוא הביט בהם בסקרנות, כאילו מעולם לא ראה אותם קודם, וחש מרוחק מהם וגם קרוב אליהם מאוד. הוא נצר בלבו את התחושה כשמיהר אל השיעור הבא, ונצר אותה גם במהלך ההרצאה של המורה שלו לכימיית הקרקע, על רקע הקול המטרטר ומדקלם דברים שיש לרשום אותם במחברות ולשנן אותם בתהליך מפרך שנעשה זר לו מרגע לרגע.
    בסמסטר השני של שנת הלימודים הזאת עזב ויליאם סטונר את קורסי המדע הבסיסיים וקטע את תוכנית הלימודים שלו בפקולטה לחקלאות; במקומם לקח קורסי מבוא בפילוסופיה ובהיסטוריה ושני קורסים בספרות אנגלית. בקיץ חזר שוב אל המשק של הוריו, עזר לאביו באסיף ולא הזכיר את לימודיו באוניברסיטה.

    כעבור שנים, בגיל מבוגר בהרבה, ישקיף לאחור אל השנתיים האחרונות ללימודי התואר הראשון שלו כאילו היו זמן בלתי־ממשי ששייך למישהו אחר, זמן שלא זרם בשטף הסדיר שהיה מורגל בו, אלא בפרצים ובזעזועים. כל רגע נסמך אל משנהו ובכל זאת היה מבודד ממנו, וסטונר הרגיש כאילו נשלף הוא עצמו מרצף הזמן ועכשיו הוא רואה אותו חולף על פניו כמו דיורמה ענקית שסבה בתנועה לא אחידה.*
    [* דיורמה (Diorama), המצאתו של לואי דאגר, היתה מעין תיאטרון מולטימדיה שבו הוצגו ציורים גדולים ושקופים, שהיה אפשר לשנות את מצבי התאורה שלהם וליצור מהם מראות מרשימים של יום, לילה, שקיעה, ערפילים וכדומה. הצופים ישבו על במה עגולה שסבה על צירה, ובכל פעם נגלה לעיניהם מראה נוף שונה ותאורה אחרת.]
    הוא נעשה מודע לעצמו כפי שלא היה מעולם. לפעמים הביט בעצמו במראה, התבונן בפנים הארוכים, בבלורית השיער החום והיבש, ונגע בעצמות לחייו החדות; הוא ראה את מפרקי הידיים הדקים שהזדקרו משרוולי מעילו, ותהה אם גם בעיני אחרים הוא נראה מגוחך כפי שנראה בעיני עצמו.
    לא היו לו תוכניות לעתיד, והוא לא דיבר עם איש על אי־הוודאות שחש. הוא המשיך לעבוד אצל משפחת פוט תמורת מזון ומגורים, אבל עכשיו כבר לא עבד שעות ארוכות כמו בשנתיים הראשונות ללימודיו באוניברסיטה. שלוש שעות בכל אחר צהריים וחצי יום בסופי השבוע אִפשר לג'ים ולסרינה פוט להשתמש בו כרצונם, אך את שאר הזמן תבע לעצמו.
    בחלק מהזמן הזה שהה בעליית הגג הקטנה שלו במרומי הבית של בני הזוג פוט; אבל לעתים קרובות ככל שהתאפשר לו, בתום השיעורים ולאחר שהשלים את עבודתו בבית פוט, חזר לאוניברסיטה. לפעמים, בערבים, שוטט ברחבה הפתוחה הארוכה, בין זוגות שטיילו ומלמלו חרישית; הוא לא הכיר איש מהם וגם לא דיבר איתם, ובכל זאת חש קרבה אליהם. לפעמים עמד במרכז הרחבה, הביט בחמשת העמודים הענקיים בחזיתו של בניין גֶ'סי הוֹל, שהזדקרו מעלה אל תוך הלילה מתוך הדשא הצונן; נודע לו שהעמודים האלה נותרו מן הבניין הראשי המקורי של האוניברסיטה, שנחרב בשרֵפה שנים רבות קודם לכן. כסופים־אפרפרים באור הירח, חשופים וטהורים, נראו לו כמייצגים את דרך החיים שאימץ, כשם שמִקדש מייצג אֵל זה או אחר.
    בספריית האוניברסיטה שוטט בין המדפים, בין אלפי הספרים, ושאף את הריח הטחוב של עור מעובד, בד ודפים מתייבשים כאילו היה קטורת אקזוטית. לפעמים עצר, שלף ספר מאחד המדפים ואחז בו רגע בידיו הגדולות, שעקצצו מן התחושה הלא־מוכרת עדיין של שִדרה, כריכה ודף מתמסר. הוא עלעל בספר, קרא פסקה פה ושם, ואצבעותיו הנוּקשות נזהרו בהפיכת הדפים, כאילו בסרבולן הן עלולות לקרוע ולהרוס את מה שהתאמצו לגלות.
    לא היו לו חברים, ולראשונה בחייו שם לב שהוא בודד. לפעמים, בלילה, בחדרו שבעליית הגג, הרים את מבטו מן הספר שקרא והביט בפינות החשוכות של חדרו, שם הבליח אור העששית על רקע הצללים. כשהביט זמן רב בריכוז עמוק, התקבצה החשכה לאור שעטה את צורתו חסרת הממשות של מה שקרא. והוא חש שהוא שרוי מחוץ לזמן, כמו באותו יום בכיתה, כשארצ'ר סלון פנה אליו. העבר התקבץ מתוך החשכה שבה נמצא, המתים קמו לתחייה לנגד עיניו, והעבר והמתים זרמו לתוך ההווה, אל בין החיים, וברגע אחד מלא עוצמה ראה לנגד עיניו את הצפיפות שלתוכה נדחס וממנה לא יכול היה לברוח, וגם לא רצה. טריסטן ואיזולדה היפה פסעו לפניו; פאולו ופרנצ'סקה מן "הקומדיה האלוהית" הסתחררו באפלה הנוגהת; והלנה ופריס היפהפה עלו מתוך האפלולית, פניהם מרירים מחשיבות. והוא היה במחיצתם כפי שמעולם לא התאפשר לו להיות עם חבריו ללימודים, שעברו משיעור לשיעור, התגוררו באוניברסיטה גדולה בעיר קולומביה במיזורי ופסעו בלי כל חשש באוויר המערב התיכון.
    בתוך שנה למד יוונית ולטינית והצליח לקרוא טקסטים פשוטים; לא פעם האדימו עיניו וצרבו ממאמץ ומחוסר שינה. לפעמים ראה את עצמו בעיני רוחו כפי שהיה כמה שנים קודם לכן ונדהם כשנזכר באדם המוזר הזה, שהיה חוּם וסביל כמו האדמה שממנה הגיח. הוא חשב על הוריו, והם נראו לו מוזרים כמעט כמו הילד שהולידו; הוא חש כלפיהם חמלה מעורבת ואהבה מרוחקת.
    לקראת אמצע שנתו הרביעית באוניברסיטה, בתום אחד השיעורים, עצר אותו ארצ'ר סלון וביקש ממנו שייכנס למשרדו לשיחה קלה.
    החורף הגיע, וערפל לח של המערב התיכון ריחף על פני הקמפוס. אפילו בעיצומו של בוקר בהק הכפור על ענפיהם הדקים של עצי הקַרנית, והקיסוסים השחורים שהתפתלו במעלה העמודים הגדולים בחזית גֶ'סי הוֹל היו מעוטרים בגבישים ססגוניים שנצצו על רקע האפרוריות. מעילו של סטונר היה בלוי ומהוה עד כדי כך שהחליט לא ללבוש אותו לפגישה עם סלון, למרות מזג האוויר הקפוא. הוא רעד כשנחפז במעלה השביל ועלה במדרגות האבן הרחבות המובילות אל ג'סי הול.
    לאחר הקור שבחוץ היה החוֹם בבניין עצום. אפרוריות זרזפה מבעד לחלונות ומבעד לדלתות הזכוכית משני צדי המבואה, המרצפות הצהובות הקרינו אור בהיר יותר מן האור האפור מעליהן, ועמודי האלון הגדולים והקירות הממורקים בהקו מתוך אפלוליותם. צעדים מדשדשים רחששו על פני המרצפות, ומלמול הקולות התפוגג בחללה הגדול של המבואה; דמויות עמומות נעו לאטן, התקבצו והתפזרו; והאוויר המעיק אצר בקרבו את ריחות הקירות המשומנים ובגדי הצמר הרטובים. סטונר עלה במדרגות השיש החלקות אל משרדו של ארצ'ר סלון שבקומה השנייה. הוא נקש בדלת הסגורה, שמע קול ונכנס.
    המשרד היה ארוך וצר, והאור בו נבע מחלון יחיד בקצהו. מדפים עמוסי ספרים התנשאו אל התקרה הגבוהה. ליד החלון היה תחוב שולחן כתיבה ולפני השולחן הזה, צללית כהה על רקע האור, ישב ארצ'ר סלון, פונה באלכסון לעבר הפתח.
    "מר סטונר," אמר סלון ביובש, התרומם קלות והחווה לעבר כורסת העור מולו. סטונר התיישב.
    "עיינתי בתיק שלך." סלון שתק רגע, הרים תיק קרטון משולחנו והביט בו בריחוק לגלגני. "אני מקווה שהחטטנות שלי לא מפריעה לך."
    סטונר לחלח את שפתיו וזע בכיסאו. הוא ניסה לשלב את ידיו הגדולות ולהופכן לבלתי־נראות. "לא, אדוני," אמר בקול צרוד.
    סלון הנהן. "טוב מאוד. אני רואה שהתחלת את הלימודים שלך כסטודנט לחקלאות, ובשלב מסוים בשנה השנייה עברת ללמוד ספרות. האם זה נכון?"
    "כן, אדוני," אמר סטונר.
    סלון נשען לאחור בכיסאו והרים את מבטו אל ריבוע האור שחדר מבעד לחלון הקטן והגבוה. הוא הצמיד את קצות אצבעותיו, טפח בהם אלה כנגד אלה ופנה שוב אל הצעיר שישב בנוקשות לפניו.
    "המטרה הרשמית של המפגש הזה היא להודיע לך שתצטרך לערוך שינוי רשמי בתוכנית הלימודים, להכריז על כוונתך לזנוח את מסלול הלימודים הראשוני שלך ולהצהיר על המסלול הסופי שלך. זה לוקח חמש דקות בערך במשרד הרישום. אתה תטפל בזה, נכון?"
    "כן, אדוני," אמר סטונר.
    "אבל כפי שאתה אולי משער, זאת לא הסיבה שביקשתי ממך לבוא לכאן. אני מקווה שלא יפריע לך אם אציג לך עוד כמה שאלות לגבי תוכניותיך לעתיד?"
    "לא, אדוני," אמר סטונר. הוא הביט בכפות ידיו, שהיו שזורות ולפותות זו בזו.
    סלון נגע בתיק הקרטון ששמט על שולחנו. "אני מניח שהיית קצת יותר מבוגר מרוב הסטודנטים כשהגעת לאוניברסיטה. כמעט בן עשרים, אני מבין?"
    "כן, אדוני," אמר סטונר.
    "ובאותה עת תכננת להתקדם על פי תוכנית הלימודים של הפקולטה לחקלאות?"
    "כן, אדוני."
    סלון נשען לאחור בכיסאו והביט בתקרה הגבוהה והעמומה. לפתע שאל, "ומה התוכניות שלך עכשיו?"
    סטונר שתק. הוא לא חשב על השאלה הזאת ולא רצה לחשוב עליה. לבסוף אמר בתרעומת קלה, "אני לא יודע. לא הקדשתי לזה מחשבה."
    סלון אמר, "האם אתה מצפה ליום שבו תגיח מבין הכתלים האלה אל העולם הגדול, כפי שחלק מהאנשים קוראים לו?"
    סטונר חייך קלות מבעד למבוכתו. "לא, אדוני."
    סלון נקש על התיק שעל שולחנו. "אני מבין מתוך המסמכים האלה שגדלת בקהילה חקלאית. אני מניח שהוריך עוסקים בחקלאות?"
    סטונר הנהן.
    "והאם אתה מתכוון לחזור למשק לאחר שתקבל את התואר שלך כאן?"
    "לא, אדוני," אמר סטונר, וההחלטיות שבקולו הפתיעה אותו. הוא הרהר בפליאה מסוימת בהחלטה שקיבל לפתע.
    סלון הנהן. "אני מניח שסטודנט רציני לספרות אכן עלול לגלות שכישוריו אינם מתאימים במיוחד לעבודת אדמה."
    "אני לא אחזור לשם," אמר סטונר כאילו לא אמר סלון דבר. "אני לא יודע מה בדיוק אני אעשה." הוא הביט בידיו ואמר להן, "קשה לי לתפוס שבקרוב כל כך אני אסיים את התואר, שבסוף השנה אני אעזוב את האוניברסיטה."
    סלון אמר כבדרך אגב, "מובן שאתה לא חייב לעזוב. אני מניח שאין לך אמצעים משלך?"
    סטונר הניד את ראשו.
    "הישגיך בשנים הקודמות היו מצוינים. חוץ מ..." הוא זקר את גבותיו וחייך, "חוץ מבקורס המבוא לספרות אנגלית קיבלת רק מֵאיוֹת בקורסים שלך באנגלית; ושום ציון מתחת לשמונים בכל מקום אחר. אם תצליח לפרנס את עצמך במשך כשנה אחרי התואר הראשון, אני בטוח שתוכל להשלים בהצלחה את המטלות לתואר השני; ולאחר מכן אני מניח שתוכל ללמד בזמן שתעשה את הדוקטורט שלך. אם מסלול כזה מעניין אותך בכלל."
    סטונר נרתע. "איזה מסלול?" שאל ושמע מין פחד בקולו.
    סלון גחן קדימה עד שפניו היו קרובים; סטונר ראה שהקמטים מתרככים בפנים הרזים והארוכים, ושמע שהקול היבש והלעגני נעשה רך וחסר הגנה.
    "אתה לא יודע, מר סטונר?" שאל סלון. "עדיין לא הבנת את עצמך? אתה תהיה מורה."
    לפתע נראה סלון רחוק מאוד, וקירות המשרד נסוגו. סטונר חש שהוא תלוי בחלל האוויר ושמע את קולו שואל, "אתה בטוח?"
    "אני בטוח," אמר סלון ברוך.
    "איך אתה יודע? איך אתה יכול להיות בטוח?"
    "זאת אהבה, מר סטונר," אמר סלון בעליצות. "אתה מאוהב. פשוט מאוד."
    ואכן, זה היה פשוט מאוד. הוא שם לב שהוא מניד את ראשו לעבר סלון ואומר משהו חסר חשיבות. ואז יצא מהמשרד. שפתיו עקצצו וקצות אצבעותיו היו חסרי תחושה; הוא פסע כסהרורי ובכל זאת היה מודע מאוד לסובב אותו. הוא התחכך בקירות העץ הממורטים במסדרון, ונדמה לו שהוא חש את גילו ואת חמימותו של העץ; הוא ירד לאט במדרגות והביט בהשתאות בשיש הקר והמגויד שכאילו החליק קצת מתחת לרגליו. במבואה נעשו קולות הסטודנטים מובחנים וברורים מתוך המלמול החרישי, ופניהם היו קרובים, זרים ומוכרים. הוא יצא מג'סי הול אל הבוקר, ודומה שהאפרוריות כבר לא העיקה על הקמפוס; היא הובילה את עיניו החוצה ומעלה, אל תוך השמים, והוא הביט לשם כמו לעבר אפשרות שלא ידע לנקוב בשמה.

    בשבוע הראשון בחודש יוני 1914 קיבל ויליאם סטונר, עם שישים גברים צעירים וכמה גברות צעירות, את התואר הראשון שלו מאוניברסיטת מיזורי.
    כדי להשתתף בטקס יצאו הוריו לדרך יום קודם לכן, בכרכרה שאולה שרתמו לסוסה האפורה והזקנה שלהם, ובמשך כל הלילה עשו את שישים הקילומטר מהמשק אל העיר, עד שהגיעו אל משפחת פוט זמן קצר אחרי עלות השחר, נוּקשים ממסעם חסר השינה. סטונר ירד לחצר לקדם את פניהם. הוריו ניצבו זה לצד זה באור הבוקר הצונן וחיכו שיתקרב אליהם.
    סטונר ואביו לחצו ידיים בטלטול מהיר אחד ולא הביטו זה בזה.
    "מה שְלום," אמר אביו.
    אמו הנהנה. "אבא שלך ואני באנו לראות אותך מקבל את התואר."
    לרגע לא אמר דבר. ואז אמר, "כדאי שתיכנסו ותאכלו ארוחת בוקר."
    הם היו לבדם במטבח, כי מאז בואו של סטונר למשק התרגלו בני הזוג פוט לישון עד שעה מאוחרת. אבל גם באותו רגע וגם אחרי שגמרו לאכול ארוחת בוקר, לא הצליח להניע את עצמו לספר להוריו על השינוי בתוכניותיו, על החלטתו לא לחזור למשק. פעם או פעמיים התחיל לדבר, ואז הביט בפרצופים החומים העולים חשופים מן הבגדים החדשים, והרהר במסע הארוך שעשו ובכל השנים שחיכו לשובו. הוא ישב איתם בנוקשות עד שסיימו את לגימת הקפה האחרונה ועד שבני הזוג פוט התעוררו ונכנסו למטבח. ואז אמר להם שהוא צריך להגיע מוקדם לאוניברסיטה וייפגש איתם שם בהמשך היום, בטקס.
    הוא שוטט בקמפוס ונשא בידו את הגלימה והכובע השחורים ששכר; הם הכבידו והעיקו עליו, אך הוא לא מצא מקום שבו יוכל להשאיר אותם. הוא חשב על הדברים שיצטרך לומר להוריו, הבין לראשונה עד כמה החלטתו סופית ומכרעת, וכמעט הצטער שאינו יכול לבטל אותה. הוא חש שאינו כשיר ליעד שבחר בפזיזות כזו, חש כי העולם שנטש מושך אותו אליו. לבו דאב על מה שאבד לו ועל מה שאבד להוריו, ואפילו ביגונו חש שהוא הולך ומתרחק מהם.
    הוא נשא בתוכו את תחושת האובדן במשך כל טקס הענקת התארים; כשקראו בשמו וכשפסע על הבמה כדי לקבל את המגילה מידי גבר חסר פנים מאחורי זקן אפור ורך, התקשה להאמין שהוא אכן שם, ומגילת הקלף שבידו היתה חסרת משמעות. הוא חשב רק על אמו ואביו היושבים בנוקשות ובאי־נוחות בקהל הגדול.
    בתום הטקס נסע איתם בחזרה לבית משפחת פוט, שם ילונו לפני שיֵצאו למסעם הביתה למחרת עם שחר.
    הם ישבו עד שעה מאוחרת בסלון של משפחת פוט. ג'ים וסרינה פוט ישבו איתם זמן מה. מדי פעם בפעם הזכירו ג'ים ואמו של סטונר את שמו של קרוב משפחה כלשהו ושוב שקעו בשתיקה. אביו ישב על כיסא ברגליים פשוקות, גחן קצת קדימה וידיו הרחבות לפתו את פיקות ברכיו. לבסוף הביטו בני הזוג פוט זה בזה, פיהקו והכריזו שכבר מאוחר. הם פרשו לחדר השינה שלהם, והשלושה נותרו לבדם.
    שוב השתררה שתיקה. הוריו הביטו נכחם בצללים שהטיל גופם, ומדי פעם בפעם לכסנו מבט אל בנם, כאילו אינם רוצים להטריד אותו במעמדו החדש.
    לאחר כמה דקות גחן סטונר קדימה ודיבר, וקולו היה רם ותקיף מכפי שהתכוון. "הייתי צריך לספר לכם קודם. הייתי צריך לספר לכם בקיץ שעבר, או היום בבוקר."
    פניהם של הוריו היו חתומים וחסרי הבעה באור העששית.
    "מה שאני מנסה להגיד זה שאני לא חוזר איתכם למשק."
    איש לא זע. אביו אמר, "יש לך כמה דברים לגמור כאן, אנחנו יכולים לנסוע בבוקר ואתה תבוא הביתה עוד כמה ימים."
    סטונר שפשף את פניו בכף ידו הפתוחה. "לא... זה לא מה שהתכוונתי. אני מנסה להגיד לכם שאני לא חוזר יותר למשק."
    ידיו של אביו התהדקו על פיקות ברכיו והוא הזדקף לאחור בכיסאו. הוא אמר, "הסתבכת באיזה צרה?"
    סטונר חייך. "לא, בכלל לא. אני אמשיך ללמוד עוד שנה, אולי אפילו שנתיים או שלוש."
    אביו הניד את ראשו. "ראיתי שקיבלת תעודה היום בערב. והיועץ המחוזי אמר שפקולטה לחקלאות זה ארבע שנים."
    סטונר ניסה להסביר לאביו מה הוא מתכוון לעשות, ניסה להעביר לו את תחושת המשמעות והתכלית שחש. הוא שמע את המילים קולחות כמו מפיו של אדם אחר, והביט בפניו של אביו שספגו את המילים האלה כפי שאבן סופגת מהלומות אגרוף חוזרות ונשנות. לאחר שסיים ישב בראש מורכן, כפות ידיו לפותות בין ברכיו, והאזין לדממה שבחדר.
    לבסוף זע אביו בכיסאו. סטונר הרים את מבטו. פניהם של הוריו התייצבו לעומתו; הוא כמעט שיווע אליהם בקול.
    "אני לא יודע," אמר אביו. קולו היה צרוד ועייף. "לא חשבתי שזה מה שיֵצא. חשבתי שאני עושה בשבילך מה שאני יכול כששלחתי אותך לכאן. אימא שלך ואני תמיד עשינו בשבילך כל מה שיכולנו."
    "אני יודע," אמר סטונר. הוא לא היה מסוגל להמשיך להביט בהם. "אתם תצליחו להסתדר? אני יכול לחזור בקיץ ולעזור קצת. אני יכול..."
    "אם אתה חושב שאתה צריך להישאר כאן וללמוד מהספרים שלך, אז זה מה שאתה צריך לעשות. אימא שלך ואני נסתדר."
    ראשה של אמו היה מופנה אליו, אבל היא לא ראתה אותו. עיניה היו עצומות בחוזקה; היא נשמה בכבדות, פניה היו מעוותים כמתוך כאב, ואגרופיה הקפוצים היו מהודקים אל לחייה. בפליאה הבין סטונר שהיא בוכה, בכי עמוק ושקט, בכלימה ובמבוכה של אדם שכמעט אינו בוכה לעולם. הוא הביט בה עוד רגע אחד; ואז קם בכבדות על רגליו ויצא מהסלון. הוא עשה את דרכו במעלה המדרגות הצרות שהובילו אל חדרו שבעליית הגג; זמן רב שכב במיטתו והביט בעיניים פקוחות בחשכה שמעליו.

    • ג'ון ויליאמס
    • ג'ון ויליאמס
     
    |
    ביקורת מאת עמיחי שלו, 10.10.2011
    |
    15/11/11
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מה מעיק על פורטנוי
    • פעמון הזכוכית
    • החוחית
    • אל תיגע בזמיר
    • גטסבי הגדול
    • הזקן והים
    • עלובי החיים
    • אוגוסטוס
    • חטאים והפרעות קלות
    • למי צלצלו הפעמונים
    • מפגש עם חוליית הבריונים
    • הנפילה