סאנסט פארק

1

זה כמעט שנה שהוא מצלם דברים נטושים. מדי יום יש לו לפחות שתי מטלות, לפעמים אפילו שש או שבע, ובכל פעם שהוא וחבורתו נכנסים לבית חדש הם ניצבים מול הדברים הללו, מול אין־ספור הדברים המושלכים שהותירו המשפחות שעזבו. כל הנעדרים נמלטו בחיפזון, בבושת פנים, בבלבול, ואין ספק כי במקום שהם חיים בו כעת (אם אכן מצאו מקום ואינם מתגוררים ברחוב) מגוריהם החדשים קטנים מן הבתים שאיבדו. כל בית הוא סיפור של כישלון - של פשיטת רגל ומחדל, של חוב ועיקול - והוא לקח על עצמו לתעד את השרידים האחרונים שנותרו מאותם חיים שנמוגו כדי להוכיח שהמשפחות שנעלמו היו כאן פעם, שרוחות הרפאים של האנשים שלעולם לא יראה ולעולם לא יכיר ממשיכות להתקיים בדברים הזרוקים הפזורים בבתיהם הריקים.
העבודה הזאת נקראת חיסול בתים, והוא שייך לצוות של ארבעה המועסק על ידי "חברת דאנבּר נכסים", המשכירה בקבלנות משנה שירותי "שימור בתים" לבנקים המקומיים, המחזיקים עתה בבעלותם את הנכסים הנדונים. המישורים המשתרעים בדרומה של פלורידה מלאים באותם מבנים מיותמים, והואיל ולבנקים יש אינטרס מובהק לשוב ולמכור אותם מהר ככל האפשר, יש לנקות, לתקן ולהכשיר למגורים את הבתים שהתפנו כדי להציגם לפני קונים אפשריים. בעולם מתמוטט של חורבן כלכלי ומצוקה אכזרית הולכת ומתרחבת חיסול בתים הוא אחד העסקים המשגשגים הספורים באזור. אין ספק ששיחק לו המזל כשמצא את העבודה הזאת. הוא אינו יודע כמה זמן עוד יוכל לשאת זאת, אבל התשלום נאה, ובארץ שמספר המשרות בה הולך ופוחת אפשר לומר שזאת עבודה טובה.
בתחילה היה המום מאי־הסדר ומהזוהמה, מההזנחה. רק לעתים נדירות הוא נכנס לבית שבעליו הקודמים הותירו אותו נקי ומצוחצח. בדרך כלל מתגלה שם התפרצות של אלימות וכעס, השתוללות יצרית של ונדליזם לפרדה - מן הברזים הפתוחים בכיורים ובאמבטיות העולים על גדותיהם ועד קירות מנותצים במהלומות קורנס או מכוסים בכתובות גסות או מנוקבים בחורי כדורים, שלא לדבר על צינורות נחושת עקורים, שטיחים מוכתמים בכלור, תלוליות צואה על רצפת הסלון. אלה הן אולי דוגמאות קיצוניות, מעשים שנעשו בדחף רגעי של זעם המנושלים, הצהרות דוחות אך מובנות של ייאוש, אבל גם אם לא תמיד הוא נתקף גועל כשהוא נכנס לבית, הוא פותח כל דלת בתחושה של חרדה מפני הבאות. הדבר הראשון שעמו צריך להתמודד הוא בהכרח הריח, מתקפת האוויר החמצמץ המסתערת על נחיריו, הניחוחות האופפים הכול, שהם מזיגה של עובש, חלב שהחמיץ, מצע חול של חתולים, אסלות מצופות זוהמה ומזון נרקב על משטחי המטבח. גם האוויר הצח הזורם מבעד לחלונות הפתוחים אינו מצליח למחות את הריחות; גם הקרצוף הקפדני והזהיר ביותר לא יצליח למחוק את צחנת התבוסה.
ואז, תמיד, ישנם החפצים, הרכוש שנשכח, הדברים הנטושים. מספר תצלומיו כבר מגיע לאלפים, ובארכיונו התופח אפשר למצוא תמונות של ספרים, נעליים וציורי שמן, פסנתרים ומצנמים, בובות, מערכות תה וגרביים מלוכלכים, מקלטי טלוויזיה ומשחקי לוח, שמלות נשף ומחבטי טניס, ספות, לבני משי, אקדחי סיליקון, נעצים, בובות פלסטיק, שפתונים, רובים, מזרנים דהויים, סכינים ומזלגות, אסימוני פוקר, אוסף בולים, וציפור קנרית מוטלת מתה על רצפת הכלוב. אין לו מושג מדוע הוא חש צורך לצלם את התמונות הללו. ברור לו שזהו עיסוק סרק שלא יועיל לאיש, אבל כשהוא נכנס לבית הוא מרגיש תמיד שהדברים קוראים אליו, מדברים אליו בקולותיהם של האנשים שאינם שם עוד, מבקשים שיביט בהם בפעם האחרונה בטרם יילקחו משם. חברי הצוות האחרים מתבדחים על חשבונו בגלל אובססיית הצילום הזאת, אבל הוא אינו שם לב. הם אינם נחשבים בעיניו, והוא בז לכולם. ויקטור המטומטם, הבוס של הצוות; פאקו המגמגם, המפטפט ללא הרף; ופרדי השמן והאסתמטי - שלושת המוסקטרים של האבדון. על פי חוק יש להעביר לבנק כל חפץ בר הצלה מערך מסוים ומעלה, והבנק מחויב להחזירו לבעליו, אבל האנשים העובדים אתו חוטפים מכל הבא ליד ולא אכפת להם בכלל. הם רואים בו שוטה מפני שהוא מפנה עורף לכל השלל הזה - בקבוקי הוויסקי, מכשירי הרדיו, נגני התקליטורים, ציוד הקשתוּת, המגזינים הפורנוגרפיים - אבל הוא רוצה רק את התמונות שלו - לא דברים, אלא תמונות של דברים. זה זמן־מה שהוא מקפיד לדבר מעט ככל האפשר בעבודה. פאקו ופרדי התחילו לקרוא לו אֶל מוּדוֹ, האילם.
הוא בן עשרים ושמונה, ולמיטב ידיעתו אין לו שאיפות. מכל מקום לא שאיפות עזות, לא מושג ברור מה צופן לו העתיד, אם ידאג לבנות לעצמו עתיד סביר. הוא יודע שלא יישאר עוד זמן רב בפלורידה, שבקרוב יגיע הרגע שבו יחוש צורך להמשיך הלאה, אבל עד שיבשיל הצורך הזה לכלל הכרח לפעול, טוב לו להישאר בהווה ולא להסתכל קדימה. אם השיג משהו בשבע השנים ומחצה מאז עזב את הקולג' ויצא לדרכו, הרי זו היכולת הזאת לחיות בהווה, להגביל את עצמו לכּאן ולעכשיו, וגם אם אין זה אולי ההישג המופלא ביותר העולה על הדעת, הרי השגתו דרשה ממנו משמעת ניכרת ושליטה עצמית. לא לרקום תוכניות, כלומר לא לטפח כמיהות או תקוות, להיות שמח בחלקך, לקבל מה שהעולם מוכן לתת לך מיום ליום - כדי לחיות בצורה כזאת עליך לרצות מעט מאוד, מעט ככל שאדם מסוגל לרצות.
מעט־מעט צמצם את רצונותיו למה שמתקרב עתה למינימום ההכרחי. הוא הפסיק לעשן ולשתות, אינו אוכל עוד במסעדות, אין לו טלוויזיה, רדיו או מחשב. הוא היה שמח להחליף את מכוניתו באופניים, אבל אינו יכול להיפטר מהמכונית מפני שהמרחקים שעליו לנסוע לרגל עבודתו גדולים מדי. כך גם לגבי הטלפון הסלולרי שהוא מחזיק בכיסו, שאותו היה משליך בשמחה לאשפה, אבל הוא נחוץ לו לעבודה, ולפיכך אינו יכול לוותר עליו. המצלמה הדיגיטלית היתה אולי פינוק שהרשה לעצמו, אבל לאור השיממון והעבודה המפרכת בשגרה האין־סופית של חיסול בתים, הוא חש שהיא מצילה את חייו. הוא משלם שכר דירה נמוך כי הוא מתגורר בדירה קטנה בשכונת עוני, ומעבר להוצאת כסף על מצרכי יסוד חיוניים, המותרות היחידים שהוא מרשה לעצמו הם קניית ספרים, ספרים בכריכה רכה, בעיקר רומנים, רומנים אמריקאיים, רומנים בריטיים, רומנים זרים בתרגום, אבל בסופו של דבר הספרים אינם מותרות אלא צורך חיוני, והקריאה היא התמכרות שאין לו שום חשק להירפא ממנה.
אלמלא הנערה ודאי היה עוזב עוד לפני סוף החודש. הכסף שחסך יספיק לו לנסוע לאן שירצה, ואין ספק שהשמש של פלורידה כבר נמאסה עליו - כיום, אחרי חקירה ודרישה, הוא סבור שהשמש הזאת מזיקה לנפש יותר משהיא מועילה לה. בעיניו זוהי שמש מקיאוולית, צבועה, והאור שהיא מפיקה אינו מאיר את הדברים כי אם מערפל אותם - הוא מסמא אותך בזיווֹ הבלתי פוסק, הבהיר מדי, הולם בך בהדף של לחות מהבילה, מערער אותך בהשתקפויותיו המתעתעות ובגלים מנצנצים של לא כלום. כולו ברק וזוהר, אבל אין בו כל תוכן, כל שלווה, כל הפוגה. אבל דווקא תחת השמש הזאת ראה את הילדה לראשונה, ומפני שאינו יכול לשכנע את עצמו לוותר עליה, הוא ממשיך לחיות עם השמש ומנסה להשלים אתה.
שמה הוא פּילאר סאנצֶ'ס, והוא פגש אותה לפני חצי שנה בגן ציבורי, פגישה מקרית לחלוטין בשעת בין ערביים בשבת אחת של אמצע מאי, מן המפגשים הפחות סבירים שבין כל המפגשים הלא סבירים שבעולם. היא ישבה על הדשא וקראה ספר, וגם הוא ישב על הדשא, לא יותר משלושה מטרים ממנה, וקרא ספר, ובמקרה היה זה אותו הספר שקראה היא, אותו הספר באותה המהדורה בכריכה רכה, גטסבי הגדול, שאותו קרא בפעם השלישית מאז קיבל אותו במתנה מאביו ליום הולדתו השישה עשר. הוא ישב כעשרים דקות או חצי שעה, שקוע כל כולו בספר ולפיכך מוגן לחלוטין מפני סביבתו, ופתאום שמע צחוק. הוא הסתובב, ובאותה הצצה חטופה ראשונה וגורלית, כשראה אותה יושבת ומחייכת ומצביעה על שם ספרה, הוא שיער שהיא בת פחות משש עשרה, ממש ילדה בעצם, אולי אפילו ילדה קטנה, ילדה מתבגרת שהולכת בשורטס הדוקים וגזורים, סנדלים, חולצת קולר זעירה, אותם בגדים שלובשת כל ילדה ספק־מצודדת בכל רחבי האזורים הדרומיים של פלורידה החמה ושטופת השמש. סתם תינוקת ולא יותר, אמר לעצמו, ובכל זאת היא היתה שם, על זרועותיה ורגליה החלקות והחשופות ופניה הדרוכות והמחייכות, והוא, שכמעט מעולם לא חייך אל אדם או אל דבר, הביט אל תוך עיניה הכהות והערניות והשיב לה חיוך.
מאז עברה חצי שנה, והיא עדיין קטינה. על פי רישיון הנהיגה שלה היא בת שבע עשרה, וימלאו לה שמונה עשרה רק במאי, ולפיכך עליו לנהוג בה בזהירות בפומבי, להימנע בכל מחיר מכל מעשה שעלול לעורר את חשדם של בעלי התאווה, כי חטטן ממורמר שיצלצל פעם אחת ויחידה למשטרה עלול בקלות להכניסו לכלא. מדי בוקר שאיננו בוקר של סוף שבוע או חג הוא מסיע אותה לבית הספר התיכון על שם ג'ון פ' קנדי, שם היא לומדת בכיתה י"ב ומצליחה בלימודיה, שואפת ללכת לקולג' ומתכננת להיות אחות מוסמכת, אבל הוא אינו מוריד אותה לפני הבניין. זה יהיה מסוכן מדי. מורה או פקיד מבית הספר עלול לראותם יחד במכונית ולהפעיל את צופרי האזעקה, ולכן הוא עוצר שלושה או ארבעה רחובות לפני שהם מגיעים ל"קנדי" ומוריד אותה שם. הוא אינו נושק לה לפרדה. הוא אינו נוגע בה. האיפוק הזה מעציב אותה, כי בעיני עצמה היא כבר אישה בשלה, אבל היא מקבלת את האדישות המזויפת הזאת כי הוא אמר לה שהיא חייבת לקבל אותה.
הוריה של פילאר נספו בתאונת דרכים לפני שנתיים, ועד שעברה להתגורר בדירתו בתום שנת הלימודים, ביוני שעבר, היא התגוררה בבית המשפחה עם שלוש אחיותיה הגדולות. מרייה בת העשרים ואחת, טֶרֶסָה בת העשרים ושלוש, ואנג'לה בת העשרים וחמש. מרייה לומדת קוסמטיקה בקולג' קהילתי. טרסה עובדת כפקידה בסניף בנק מקומי. אנג'לה, היפה מכולן, מארחת בבר. לדברי פילאר היא שוכבת לפעמים עם הלקוחות תמורת כסף. פילאר מזדרזת להוסיף שהיא אוהבת את אנג'לה, שהיא אוהבת את כל האחיות שלה, אבל היא גם שמחה שעזבה את הבית המלא יותר מדי זיכרונות על אמה ואביה, וחוץ מזה אין מה לעשות אבל היא כועסת על מה שאנג'לה עושה כי היא חושבת שאישה שמוכרת את גופה עושה חטא, וקל לה יותר לא להיכנס אתה לוויכוחים בנושא זה. כן, היא אומרת לו, הדירה שלו אמנם עלובה וקטנה והבית שלה הרבה יותר גדול ונוח, אבל בדירה לא נמצא קרלוס ג'וניור בן השנה וחצי, וגם זו הקלה עצומה. הבן של טרסה הוא לא ילד רע, יחסית לילדים, כמובן, ומה יכולה טרסה לעשות כשבעלה מוצב בעיראק והיא עובדת שעות ארוכות בבנק, אבל זה לא נותן לה את הזכות לחייב את אחותה הקטנה להיות שמרטפית כל יומיים. פילאר רצתה להיות בסדר אתה, אבל לא יכלה שלא להתרעם על כך. היא זקוקה לזמן כדי להיות לבד וללמוד, היא רוצה להגיע למשהו, ואיך תוכל לעשות את זה אם תהיה עסוקה בהחלפת חיתולים? תינוקות זה בסדר גמור בשביל אנשים אחרים, אבל היא לא רוצה שום קשר אתם. תודה רבה, היא אומרת, אבל לא תודה.
הוא מתפעל מתעוזתה ומתבונתה. אפילו ביום הראשון, כשישבו בגן ושוחחו על גטסבי הגדול, הוא התרשם שהיא קוראת את הספר למען עצמה ולא מפני שאיזו מורה בבית הספר הטילה עליה לקרוא אותו, ואז, ככל שהשיחה התפתחה, התרשם שבעתיים כשהחלה לטעון שהדמות החשובה ביותר בספר איננה דייזי, גם לא טום או אפילו גטסבי עצמו, אלא דווקא ניק קארוויי. הוא ביקש שתסביר. כי הוא זה שמספר את הסיפור, אמרה. הוא הדמות היחידה שעומדת עם שתי רגליים על הקרקע, היחיד שיכול להסתכל מחוץ לעצמו. כל האחרים הם אנשים אבודים ורדודים, ובלי החמלה וההבנה של ניק לא היינו מסוגלים להרגיש אליהם שום דבר. הספר כולו תלוי בניק. אילו סוּפּר הסיפור מפי מספר כל יודע, הוא לא היה יוצא טוב כפי שיצא.
"מספר כל יודע". היא יודעת מה פירוש המונח, בדיוק כפי שהיא מבינה מה משמעותם של "השעיית חוסר האמון", "ביוגֶנֶזָה", "אנטילוגריתמים", ו"בראון נגד מועצת החינוך". איך ייתכן, הוא מתפלא, שילדה צעירה כמו פילאר סאנצ'ס, שאביה נולד בקובה ועבד כדוור כל חייו, ששלוש אחיותיה הגדולות מסתפקות בדשדוש בביצת השגרה היום־יומית המשעממת, יצאה שונה כל כך מיתר המשפחה? פילאר רוצה לדעת דברים, יש לה תוכניות, היא עובדת קשה, והוא שמח מאוד לעודד אותה, לעשות ככל יכולתו כדי לסייע בקידום השכלתה. מהיום שעזבה את ביתה ועברה לגור אתו, הוא התחיל לעבוד אתה על דרכים לשיפור הציון במבחני האס־אֵיי־טי, בדק היטב כל אחת מהעבודות שכתבה, לימד אותה את יסודות החשבון האינפיניטיסימלי (שאינו נלמד בתיכון שלה) וקרא באוזניה עשרות רומנים, סיפורים קצרים ושירים. הוא, איש צעיר חסר שאיפות, שנשר מהקולג' ודחה בבוז את המותרות שהציעו לו החיים הנוחים שחי פעם, לקח על עצמו להיעשות שאפתן למענה, לדחוף אותה הרחק ככל שתרצה להתקדם. העדיפות הראשונה היא קולג', קולג' טוב עם מלגה מלאה, והוא סמוך ובטוח כי ברגע שתגיע לשם, יסתדר כל השאר מאליו. כרגע היא חולמת להיות אחות מוסמכת, אבל זה ישתנה עם הזמן, הוא בטוח בכך, והוא יודע בוודאות שהיא ניחנה במה שנדרש כדי להמשיך ביום מן הימים לבית הספר לרפואה ולהיות רופאה.
היא זו שהציעה לעבור לגור אתו. הוא עצמו לא היה מעלה על דעתו להציע הצעה מחוצפת שכזאת, אבל פילאר גמרה אומר לעשות זאת, הן מתוך רצון לברוח והן בשל האפשרות המסעירה לישון אתו כל לילה, ואחרי שהפצירה בו לגשת לאנג'לה, המפרנסת העיקרית של המשפחה, ולפיכך בעלת המילה האחרונה בכל החלטה משפחתית, הוא נפגש עם הבת הבכירה לבית סאנצ'ס והצליח לשכנעה. בתחילה סירבה, בטענה שפילאר צעירה וחסרת ניסיון מכדי לשקול צעד משמעותי כזה. כן, היא יודעת שאחותה מאוהבת בו, אבל האהבה הזאת לא מוצאת חן בעיניה בגלל פער הגילים, שרק אומר שבמוקדם או במאוחר הוא יתחיל להשתעמם מהצעצוע המתבגר שלו ויעזוב אותה עם לב שבור. הוא השיב שלדעתו זה עלול להסתיים דווקא להפך, שהוא זה שיישאר עם לב שבור. ואז החליט לדחוק הצדה כל דיבור על לבבות ורגשות והציג את טיעונו במונחים מעשיים צרופים. לפילאר אין עבודה, הוא אמר, היא מהווה נטל כלכלי על משאבי המשפחה, והוא מסוגל לתמוך בה ולהוריד מהם את העול הזה. הרי הוא לא חוטף אותה לסין. בית המשפחה נמצא במרחק רבע שעת הליכה מדירתו, והן יוכלו לראות אותה ככל שירצו. כדי לסגור את העסקה הוא הציע להן מתנות, כל מה שהן רוצות, אבל לחוצות מדי לקנות לעצמן. וכך, לתדהמתם ולהנאתם המלגלגת של שלושת הליצנים העובדים אתו, הוא חזר בו באופן זמני מעמדתו בדבר כללי ההתנהגות הנאותים של חיסול בתים, ובשבוע שלאחר מכן סילק בשלווה טלוויזיה כמעט חדשה עם מסך שטוח, מכונת קפה חשמלית מן השורה הראשונה, תלת־אופן אדום, שלושים ושישה סרטים (לרבות מארז אספנות של כל סרטי הסנדק), מראת איפור באיכות מקצועית ומערכת של גביעי יין מקריסטל, שאותם הגיש לאנג'לה ולאחיותיה כביטוי להכרת הטובה שחש. במילים אחרות, פילאר חיה אתו עכשיו מפני ששיחד את המשפחה. הוא קנה אותה.
כן, היא מאוהבת בו, וכן, למרות ייסורי המצפון והלבטים הפנימיים, גם הוא אוהב אותה, ככל שהדבר אינו מתקבל על דעתו. למען הפרוטוקול יצוין כאן שהוא אינו ידוע בקיבעון מיוחד לילדות צעירות. כל הנשים בחייו עד כה היו פחות או יותר בנות גילו. פילאר אינה מייצגת אפוא התגלמות של טיפוס נשי אידאלי בעיניו - היא פשוט היא עצמה, מזל קטן שנקרה בדרכו יום אחד אחר הצהריים בגן ציבורי, חריג מכל כלל. הוא גם אינו יכול להסביר לעצמו מדוע הוא נמשך אליה. הוא מתפעל מתבונתה, כן, אבל לכך אין בסופו של דבר חשיבות רבה מפני שכבר התפעל מתבונתן של נשים אחרות בלי להימשך אליהן כהוא זה. הוא חושב שהיא נאה, אבל לא נאה בצורה יוצאת דופן, לא יפהפייה משום בחינה אובייקטיבית (אם כי אפשר לטעון שכל ילדה בת שבע עשרה היא יפהפייה, מהסיבה הפשוטה שהנעורים יפים תמיד). אבל אין בכך כלום. הוא לא התאהב בה בזכות גופה או בזכות שכלה. אלא למה? מה מחזיק אותו כאן בעוד שהכול אומר לו שעליו לעזוב? אולי בגלל הדרך שבה היא מסתכלת בו, הפראות שבמבטה, האינטנסיביות המוקסמת הניבטת מעיניה כשהיא מקשיבה לו, התחושה שהיא נוכחת לחלוטין כשהם יחד, שבשבילה הוא האדם היחיד הקיים עלי אדמות.
לפעמים, כשהוא מוציא את מצלמתו ומראה לה את תצלומי הדברים הנטושים, עיניה מתמלאות דמעות. יש בה צד רך ורגשני שבעיניו הוא כמעט מבדח, ובכל זאת הוא נרגש מאותו רוך שיש בה, מאותה רגישות למצוקת הזולת, ומכיוון שהיא מסוגלת גם להיות קשוחה כל כך, דברנית וצחקנית כל כך, הוא אינו יכול לצפות אף פעם איזה חלק יפרוץ ממנה בכל רגע נתון. בטווח הקצר זה עלול להיות מייגע, אבל לטווח הארוך הוא מרגיש שזה רק לטובה. הוא, ששלל מעצמו הרבה כל כך לאורך שנים רבות כל כך, שנהג בהקרבה עצמית בלי להתרגש יותר מדי, שלימד את עצמו לכבוש את יצרו ולזרום עם העולם מתוך ריחוק צונן ועיקש, חזר לאטו לחיים לנוכח הפרזותיה הרגשיות, נטייתה להתלהט, דמעותיה המתפרצות למראה דוב צעצוע נטוש, אופניים שבורים או אגרטל עם פרחים כמושים.
כשנכנסו לראשונה למיטה, היא אמרה לו שהיא כבר לא בתולה והוא האמין לה. אבל כשהגיע הרגע לחדור לתוכה, היא הדפה אותו ואמרה שאסור לו לעשות את זה. חור התינוקות הוא מחוץ לתחום, אמרה, הכניסה אליו אסורה לחלוטין לאיברים זכריים. לשונות ואצבעות יתקבלו, אבל לא איברים, בשום פנים ואופן ואף פעם לא, לעולם. לא היה לו כל מושג על מה היא מדברת. הוא משתמש בקונדום, לא? הכול בטוח ואין צורך לדאוג. אה, אמרה, כאן בדיוק הוא טועה. גם טרסה ובעלה האמינו תמיד בקונדומים ותראה מה קרה להם. שום דבר לא הפחיד את פילאר יותר מהאפשרות שתיכנס להיריון, והיא לא היתה מוכנה לסכן את עתידה ולשים את מבטחה בגומי מפוקפק. היא מעדיפה לחתוך לעצמה את הוורידים או לקפוץ מהגשר ולא להיכנס להיריון. ברור? כן, ברור, אבל מה עושים בִמקום? החור האחר, אמרה. אנג'לה גילתה לה את זה, והוא חייב להודות שמנקודת מבט ביולוגית ורפואית גרֵדא זוהי הצורה היחידה הבטוחה באמת של מניעת היריון.
זה חצי שנה הוא עושה את רצונה ומגביל את חדירת האיבר לחור האחורי בלבד, בעוד שאל חור התינוקות הוא מחדיר אך ורק לשון ואצבעות. אלה הן החריגויות והמוזרויות של חיי האהבה שלהם, ולמרות זאת אלה הם חיי אהבה עשירים, שותפות ארוטית נפלאה שאינה מגלה כל סימן לדעיכה קרובה. אותה שותפות לדבר עבֵרה היא שקושרת אותו אליה בסופו של דבר בעבותות ומחזיקה אותו כאן, בארץ הנשייה הלוהטת הזאת של בתים הרוסים וריקים. עורה מטיל עליו כישוף. הוא מרותק לפיה הצעיר והנלהב. הוא מרגיש בגופה כבתוך שלו, ואם ימצא אי־פעם בלבו את האומץ לעזוב, הוא יודע שיצטער על כך עד סוף ימיו.