נגד בדידות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נגד בדידות

נגד בדידות

ספר מודפס

עוד על הספר

גדי טאוב

ד"ר גדי טאוב (נולד ב-19 באפריל 1965 בירושלים), עיתונאי וסופר ישראלי; ד"ר להיסטוריה של ארצות הברית, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים, במגמה לתקשורת ומדיניות ציבורית, במסלול האקדמי של המכללה למנהל בראשון-לציון ובמרכז הבינתחומי בהרצליה.  הגיש בערוץ הראשון את רצועת תוכניות הילדים "זאפ לראשון", וכן מספר תוכניות בגלי צה"ל ובהן, "ציפורי לילה". ב-1990 שר בפסטיגל את השיר "הצגה" שכתב דני רובס. 

בשנת 1992 יצא לאור ספרו הראשון למבוגרים "מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב". על ספרו "המכשפה מרחוב מלצ'ט 3" זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער לשנת תשס"א (2000-2001). הספר עובד לסרט טלוויזיה בבימויה של דינה צבי-ריקליס.

מספריו:
דברים שאני לא מגלה (כתר, 1990)
מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב (הוצאת הקיבוץ המאוחד: ספרי סימן קריאה, תשנ"ג 1992)
המרד השפוף: על תרבות צעירה בישראל (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997)
המכשפה מרחוב מלצ'ט 3 (כתר, 2000)
הג'ירף שאהב לרחם על עצמו (כתר, 2003)
המתנחלים - והמאבק על משמעותה של הציונות (ידיעות ספרים, 2006)
אלנבי (ידיעות ספרים, 2009)
נגד בדידות: רשמים (ידיעות ספרים, 2011)
נגד בדידות - מחשבות (ידיעות ספרים, 2016)
ניידים ונייחים: מאבקן של האליטות כנגד הדמוקרטיה הישראלית (סלע מאיר, ספריית שיבולת, 2020)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yvsyzvyu

תקציר

על קו התפר שבין מסות לסיפורים קצרים, מציע ספרו של גדי טאוב, נגד בדידות - רשמים, סידרה מפתיעה של דיוקנאות ורשמים:
מועדון סקס בברלין והחבורה הפרועה שמפעילה אותו; מניפסט הניו-אייג' רב-המכר, באדולינה; חשפנית חד-הורית שגרה עם אחותה בדירת חדר ביפו; עברית סטרילית חדשה שאקדמאים הבזים לישראליות הפכו לשפתם; שיחות עם סופרות שכתבו זיכרונות על גילוי עריות; מבט על סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז; ומפיקה ישראלית צעירה של להקת טראנס בינלאומית שחורשת את הכפר הגלובלי.
 
מבעד לכל אלה נשקף עולם שהוא במידה הולכת וגוברת אינדיווידואליסטי. ומתוך כך עולות שאלות על המקומות שבהם נפרמים הקשרים בין יחיד, זולת ורבים. בעברית עזה ובהירה, ובאמפטיה גלויה ואמיצה לדמויותיו, החריגות ברובן, מעורר הספר מחשבות טורדות מנוחה, ומגשש אחר אופק שמעבר לאינדיווידואליזם החדש. הכרך השני של חיבור זה - נגד בדידות - מחשבות - מבקש להוסיף נקודות מבט כלליות וסדורות יותר על הרשמים שכאן.
 
גדי טאוב מלמד בחוג לתקשורת ובבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית. הוא כתב ספרי עיון ופרוזה וספרים לילדים ובני נוער. בין ספריו: הרומן רב-המכר 'אלנבי' (ידיעות ספרים), 'המרד השפוף: על תרבות צעירה בישראל' (הקיבוץ המאוחד), 'מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב' (הקיבוץ המאוחד), 'המתנחלים' (ידיעות ספרים), 'המכשפה מרחוב מלצ'ט 3' (כתר) ו'דברים שאני לא מגלה' (כתר).

פרק ראשון

הקדמה
 
במקור רציתי לקרוא לספר הזה "נגד אינדיווידואליזם". אבל זה לא היה מדויק. ההשקפה שהציבה את היחיד במרכז, עם כל הקשיים הכרוכים בה, הביאה יותר ברכות מקללות, והרבה פחות קללות ממה שהביא הקוטב הנגדי, הקולקטיביסטי. אבל כאשר מביאים את העמדה האינדיווידואליסטית לקיצוניות היא הופכת מהפרזה לאי הבנה. אי הבנה גם של היחיד שאותו היא מקדשת. עמדה כזאת, שהולכת ונעשית להשקפתה של רוב האליטה בישראל (גם ה"שמרנים" וגם ה"חתרנים" בתוכה), מתכחשת לרצף שמחבר בין יחיד, זולת ורבים, או מבקשת לפרום אותו.
אין כאן תזה מקיפה או שיטתית על "פרימת הרצף", לא בישראל, ולא בכלל. אבל ככל שיש למאמרים האלה משותף - כאן ובכרך השני של הספר - המשותף הוא עמדה לגבי הרצף, לגבי הלהט המופרז לפרום אותו, לגבי המידה שבה הוא דרוש, ולגבי מה שקורה במקומות שבהם הוא אכן נפרם. במקום אחד (מאמר על ארגון אלכוהוליסטים אנונימיים, בכרך השני) ניסיתי לתאר באופן מופשט את הרצף עצמו - את המינימום הדרוש כדי לחבר יחיד, זולת ורבים - כפי שהוא מצטייר מנקודת מבטה של תוכנית גמילה שמבקשת לשקם אותו. זאת, במובן מסוים, "נקודת המבט" גם בשאר המאמרים, העמדה שממנה נצפים הנושאים השונים שכאן. בכרך הזה (רשמים), בכתיבה אימפרסיוניסטית; בכרך השני (מחשבות), בצורה שמבקשת להיות קצת יותר שיטתית.
 
ג"ט
תל אביב, יוני 2008
 
 
"מה שמשותף לכולם, זה שהם מדברים עברית קלה. מדהים. כל הערבוב הזה, שחור, חום, שזוף ולבן ומלוכסן ובלונד, תאילנד, רוסיה, אתיופיה, חולון, תל אביב, ברזיל, אמריקה, כולם באותה עברית ישראלית, בסיסית, חד משמעית, שימושית, חותכת..."
 
 
1) להרוג את החזיר.
 
 
א. לָאוּרה ורוֹלף
 
לאורה בקריזה. היא יושבת במועדון XS ברחוב גלוֹגָאוֶור ברובע קרוֹיצְבֶּרג בברלין, והיא מנדנדת את הרגל דרך השסע של שמלת הגומי השחורה. החבר שלה, רולף, הלך לקיטקט קלאב לבד, ולמרות שיש להם יחסים פתוחים, כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה עם מי שהוא רוצה בתנאי שהוא מקבל אישור מהשני - אישור פר בן זוג, לא פס כללי - הערב אין לה חשק לכל זה, ולך תדע מה רולף עושה ממש ברגע הזה בקיטקט. זה יום שישי ובקיטקט מעלים מין עיבוד לז'ולייט של המרקיז דה סאד, ואלכסנדרה בָּר, שעובדת בכניסה למועדון בימי שבת, שיושבת שם בכניסה בתחתונים ושום דבר אחר, וגובה עשרה יורו מכל מי שבא, אלכסנדרה משחקת את ז'ולייט בעצמה. לאלכסנדרה יש נטייה לגוֹר תיאטרלי, ובהופעות האלה היא מדביקה על עצמה קונדומים מלאים בדם מזויף, והם מתפוצצים תחת הצלפות השוט, או הסכין או המסור, ומכתימים באדום את השמלה הלבנה או את העור החשוף. על הפלאייר של המסיבה היא נראית יותר כמו ז'סטין הכנועה מאשר כמו ז'ולייט האכזרית: היא כורעת על הברכיים בשמלה לבנה שמבליטה את החזה שלה, באיזה יער, וכפות הידיים שלה צמודות בתנועה של תפילה או תחינה והמבט שלה, שגם הוא מבט של תחינה, פונה למעלה כאילו מעל המצלמה עומד מישהו שמתכוון להוריד לה צליפת שוט על הפנים. מבט של תום ותמיהה ואי הבנה. אלכסנדרה ותום! אלכסנדרה שאוהבת גוֹר, ולא רק קונדומים עם דם: פעם אחת, באחת ההופעות האלה ניסרו אותה כאילו, ואיזה שני קילו של איברים פנימיים - כבדים של עוף כנראה, או משהו דומה - נשפכו מהבטן שלה לרצפה. אלכסנדרה היא בת עשרים ושתיים, והיא בעסק הזה מאז שהיא בת שמונה עשרה וחצי, והיא כבר הספיקה להשתתף בסרטים של תוֹר, שהוא בעל המועדון, וזה לא דבר קטן להשתתף בסרטים של האיש הזה, שהוא החידה הלא מפוענחת באמצע כל הבלגן, והוא נשאר חידה למרות שהוא מוכן לספר הכול - אין סודות - והכול במקרה הזה זה די הרבה. הסיפור של תור - האופן שבו הוא בא לעולם, והילדות וההתבגרות שלו - הוא סיפור מדהים בכל קנה מידה. אבל תשאל, הוא יגיד לך. שום סודות. אפשר לראות אותו במועדון, שט ברקע, רוקד לעצמו, או יושב בצד. ראש מגולח, רזה, גרום אפילו, קצת כפוף, חצי גוף ערום, גבות שחורות עבות, עיניים שקועות. אי אפשר לנחש בן כמה הוא. נראה כמו ילד, אבל גם כמו זקן.
ההופעות של אלכסנדרה בקיטקט לא מתנהלות רק על הבמה, אלא עוברות מאתר לאתר בתוך החלל הגדול של המועדון מהבמה עצמה - שמעליה כתוב בצבעים זרחניים "ההדוניסטים של כל הארצות - התאחדו" כמו בסיסמה הסוציאליסטית - לגלריה, ולאמצע רחבת הריקודים הגדולה, שפתיתי הקונפטי הלבנים שמפוזרים על משבצות השחמט שלה, שחור ולבן, זורחים באולטרה סגול, ומי שמתעקש להידחף קרוב יודע שהוא עלול לקבל איזה שפריץ של דם מלאכותי, או רוק אמיתי או שתן, בזמן שאלכסנדרה ושות' - מי זאת ה"נאסטי סינדי" שמופיעה על הפלאייר ואף אחד לא מכיר אותה? איזה דראג קווין, או מה? מי קורא לעצמו סינדי? - כולם עוברים מאתר לאתר בתחפושות שעיצבה מישהי בשם תמר אביב שגם היא מופיעה על הפלייר. וזה עוד כלום. זה כלום ליד סרטי הפּורנו של תור - הוא קורא להם אוונגרד - וזה לא רק הארד קור, אלא ביזאר קשה, שאלכסנדרה - אלכסנדרה מהקופה במסיבות של שבת! - משחקת בהם בעצמה, ולך תתאר את זה לעצמך כשהיא יושבת שם על כיסא בר גבוה, מאחורי דלפק עץ בגובה הכיסא, נקייה ויפה וערומה כמעט לגמרי ומפטפטת עם השומר, ועם קירסטן, חברתו ושותפתו לחיים של תור, ושותה קפה בכוס קרטון חד פעמית.
לאורה מנסה לתאר לעצמה איך זה נראה הז'ולייט של קיטקט, והיא מצליחה לא רע, מפני שהגוֹר התיאטרלי של אלכסנדרה בעצם די צפוי, ועד שרולף יגיע לשם זה בטח ייגמר ואלכסנדרה תשטוף את עצמה ותיקח משקה ותשב ליד הבר ותדבר עם חברים ומכרים, הקבועים של הקיטקט, שבתוך ההמון הם סוג של משפחה גדולה, ורולף, וגם לאורה בעצם, מרגישים חלק ממנה - בשוליים, אם לא בגרעין הקשה ממש - והם מופיעים באתר המתעדכן שבועית של תמונות מהמסיבות בקיטקט, אתר שהוא אחד הפורומים של Yahoo!. המסיבות של יום שישי בקיטקט הן עם אוריינטציה יותר ברורה, יותר אנשים שבאים לעשות סקס ופחות אנשים שבאים לרקוד, אם כי קשה להבדיל, מפני שגם אלה שבאים לרקוד בקיטקט באים בתלבושות פֶטיש שחלקן יותר חושפניות מעירום ביכולת שלהן להבליט את מה שבעירום מלא משתלב על דרך ההסוואה בין שאר חלקי הגוף. רולף בטח רוקד עכשיו על שאריות הדם הסינתטי של ז'ולייט, בנעלי צבא וחיוך אקסטזי ובלי חולצה, או שמישהי מתיישבת לו על הברכיים, אולי בחצר האחורית אפילו, מפני שאוגוסט וזה סוף השבוע הראשון שחמים בחוץ בברלין, או באחד מאזורי הישיבה הפחות מוארים שבתוך חלל המועדון. לאורה חושבת על זה ועל זה שהוא הרי לא יתקשר אליה לסלולרי פתאום לשאול אותה אם היא מסכימה ואם זה בסדר מבחינתה שהוא יזיין איזה הַייקֶה, או קרין או דריה, או מי שזאת לא תהיה ואיך שלא יקראו לה, כי מה? הוא יתחיל לתאר לה אותה בתוך המהומה והרעש והטכנו? והיא חושבת לרגע על השיחה הזאת, שלא תהיה, ועל הרעש ב XS שיתנגש ברעש של הקיטקט, ולא באותו קצב, והיא מדמיינת את עצמה ואותו מחזיקים אצבע באוזן נגדית וצועקים לתוך הסלולריים ורק הייקה או קרין או דריה מקלקלת את התמונה הזאת, שהיא אפילו, בדרכה, איכשהו רומנטית, ואולי הוא אפילו יגיד לה שזה לא שווה כאן בקיטקט בלעדיה ושתיקח מונית ותבוא. אבל היא מנסה לגרש את התמונה הזאת ואת תקוות השווא הקטנה הזאת מפני שהייקה או קרין או דריה הורסת את ההרמוניה, והיא לא רוצה לחשוב אפילו שאיזה הייקה כזאת אולי יושבת לחבר שלה על הברכיים ושמה יד מאחורי הראש המגולח שלו על הכתף שמתחת לאצבע באוזן, כתף שמבריקה מזיעה - הוא קצת שמַן בזמן האחרון ורואים את זה כשהוא בלי חולצה - ואולי הוא כבר מכניס לה יד מתחת לחולצה, אם יש לה חולצה, ומלטף לה את הגב או את החזה. רולף יודע שהיא לא תשאל אנשים מה הוא עשה ולמי, כי ככה לא מתנהגים בקשר זוגי פתוח, ולאורה מגרשת את המחשבה על הייקה או קרין או דריה ומכניסה את היד לתיק ושולפת את הסלולרי, אבל אין שיחות נכנסות, אפילו לא מקייט שאמרה שגם היא אולי תבוא ל XS.
אז לאורה נשענת אחורה ומסתכלת על הרוקדים, ואין הרבה כאלה, והיא נכנסת עם הרגל לקצב של המוזיקה כדי לא להקשיב לקצב של העצבים, ומוזגת לעצמה בירה מהבקבוק לכוס (היא שותה בירה רק מכוס, ובעיקרון - זה לא סטייל בעיניה להסתובב עם בקבוק בירה ביד ולשתות כמו גבר) וממשיכה לנדנד את הרגל דרך השסע הענק של שמלת הגומי השחורה, רק קצת יותר לאט. המקום שבו נמצא XS הוא הלוקיישן הישן של הקיטקט, לפני שהם התרחבו וצמחו, ומסיבות הסקס והפֶטיש ב XS התדרדרו מאוד בשנה האחרונה. למרות כל ציורי הקיר והתקרה עם איברי המין הפעורים והזקורים והשרירנים שאין להם פנים, והסַייבֶּר כוסיות הרובוטיות מתכתיות אירוביות בתנוחות לא לגמרי ניתנות לפיענוח, ולמרות הברמנית שיש לה כרבולת מוהיקן בלונדינית ושמלה כל כך שקופה שזה נראה כאילו היא מכוסה בקצת ערפל, זה בכל זאת לא מצליח להתרומם פה. בקושי חמישה עשר איש וכבר אחרי שתיים בלילה ורובם גברים ורובם צעירים מדי ולאורה לא אוהבת בוסר. זוג אחד, סטפן ואנה, נראה עם קצת פוטנציאל, הרבה יותר מהזוג המבוגר שלבוש בעור שחור מנעל עד וסט, סטייל שנות השמונים, ומתנשק קצת בפינה. סטפן יש לו בייבי פייס, יפה כמו בובה, ושיער קצר בצדעיים וארוך וגמיש וקופץ בבלורית, ואנה לובשת פאת קארֶה אדומה ולא הרבה חוץ מזה: חולצונת, תחתוני חוטיני זעירים עם הדפס עלי שלכת מלפנים, וגרביון רשת עם חורים שדולפין היה יכול לברוח דרכם בלי לשרוט את סנפיר הגב. יש לה מגפי ענק שחורים וכבדים עם הרבה אבזמים, יותר מעשרה, מהקרסול עד מעל הברך. לאורה לא מתלהבת מהאַנה הזאת, שדווקא נראית טוב, כולל הנקודה הכסופה, פירסינג במקום שבו לסינדי קרופורד יש שומה, מפני שהיא זולה בעיניה. זה לא נראה ככה, אבל לאנה יש שתי בנות, הגדולה בת שמונה והיא נפרדה מאבא שלהן קצת אחרי שהקטנה נולדה. ככה היא יצאה מהבית, בתלבושת הזאת, פאה, תחתונים, מגפיים, גרביונים והכול, אבל הבנות לא ראו אותה בתחפושת, כי הן כבר היו במיטה, והבייביסיטר היא בת דודה שלה והיא יודעת שאנה הולכת למועדונים כאלה כבר עשר שנים, או קצת יותר, מאז שהיא היתה בת שבע עשרה.
גם הבת של לאורה עם בייביסיטר, אבל לאורה יצאה מהבית לבושה בבגדי חול והחליפה בגדים בכניסה ל XS, ליד המלתחה, איפה שעומדים בתור - כלומר בערבים שבהם יש תור - לקנות כרטיסים ולהפקיד את המעילים. ככה. היא התפשטה לעירום מלא ומגולח שם בכניסה ולבשה את שמלת הגומי השחורה הארוכה על העירום, בלי הקדמות ובלי שום דבר מתחת, ואפילו הדורמן של XS, רוסי שרירי עם שיער חום וסנטר מרובע, קצת הופתע. הבת של לאורה היא בת 12, ורולף הוא לא האבא. היא בת 39, מסופרת קצר ומעשנת סיגריות מגולגלות אבל מחזיקה אותן בסטייל, כמו שהיא שותה בירה מכוס, ואיך שהיא מעשנת איכשהו מזכיר את איך שהיא שותה. לֵיידי. רולף הוא החבר, בּוֹיפרֶנד, בניגוד לבחור של אנה, סטפן, שאותו היא מציגה בתור "מַיין פִיקֶר". אבל סטפן לא נראה מי יודע מה מתלהב, למרות שהיא מתגרה בו ומכניסה את היד למכנסונים שהוא לובש, מלמטה, ואלה מכנסונים קצרצרים מלייקרה מבריקה. כשאנה גומרת את בקבוק הדיאט קולה הקטן היא מניחה אותו על במת הפיברגלס הקטנה, שיש לה תאורה אדומה מלמטה ומוט של ריקוד סטריפטיז באמצע, מניחה אותו ועומדת מעליו בפישוק עם ידיים על המותניים כמו באטמן על עטיפה של חוברת קומיקס. אחר כך היא יורדת לאט, ברכיים הצידה, בלי להוריד את העיניים ממיין פיקר עד שהפייה של הבקבוק דוחפת את התחתונים פנימה, ולאורה חושבת שכל זה זול, אבל האמת היא שזה מחרמן, מפני שאנה יש לה כישרון טבעי והיא שולחת דגדוגים של חרמנות עם טאץ' לכל הסביבה. איזה צעיר, עשרים וקצת בטח, עם מטפחת קשורה על הראש ובלי חולצה, רוכן אליה ומציע את עצמו לנשיקה והם מתנשקים בזמן שאנה מגששת ביד בלי לראות, כדי למצוא את הברך של מיין פיקר, כדי שיהיה לו, ולצעיר, ברור שהיא עם סטפן ושזה בשבילו בעצם, כל הנשיקה הזאת. זה לא עוזר ללאורה להיפטר מהמחשבות על הייקה או קרין או דריה, והיא מנצלת את ההזדמנות שהדילר שלה הגיע, בחור שחור מבוגר ממנה קצת, וקונה אקסטזי אחד ולוקחת חצי וקמה לרקוד. דאנס מיקס של ריפין קיטן -
Mommy, can I go out and kill tonight, I feel, I feel like taking a life...
- והנה זה מתחיל, בַּז נעים וניתוק, ולאורה עוצמת את העיניים ומטה את הראש אחורה והרעש הגדול עושה לה שקט ומרגיע. המסיבה הזאת היא רק הקדמה. חימום. בשבת אחר הצהריים יש יום הולדת לחברה שלה ומשם הולכים לקיטקט, עם רולף הפעם, והיא תוכל לראות מה הוא עושה ולהניד בראש לאישור כשהוא יסתכל עליה במבט שואל, אם זה בסדר שהייקה או קרין או דריה תשב לו על הברכיים, והיא תתיישב למישהו על הברכיים בעצמה, אם יהיה לה חשק, ותסתכל על רולף בשאלה והוא יניד בראש לאישור והכול יחזור להיות נעים, כמו לפני שהם רבו, בתחילת הערב הזה, והחליטו לצאת לחוד, מפני שהכול כבר היה מוכן והבייביסיטר כבר הגיעה. ובשבת באמת הכול יהיה בסדר. לה ולרולף ולקייט ולנדה - שהפכה לבודהיסטית לפני יותר מעשר שנים וגם היא משתתפת בסרטים של תור - ולסטודנט ישראלי אחד, חדש בעיר, שבא ללמוד כאן ארכיטקטורה, וקוראים לו אלמוג.

גדי טאוב

ד"ר גדי טאוב (נולד ב-19 באפריל 1965 בירושלים), עיתונאי וסופר ישראלי; ד"ר להיסטוריה של ארצות הברית, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים, במגמה לתקשורת ומדיניות ציבורית, במסלול האקדמי של המכללה למנהל בראשון-לציון ובמרכז הבינתחומי בהרצליה.  הגיש בערוץ הראשון את רצועת תוכניות הילדים "זאפ לראשון", וכן מספר תוכניות בגלי צה"ל ובהן, "ציפורי לילה". ב-1990 שר בפסטיגל את השיר "הצגה" שכתב דני רובס. 

בשנת 1992 יצא לאור ספרו הראשון למבוגרים "מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב". על ספרו "המכשפה מרחוב מלצ'ט 3" זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער לשנת תשס"א (2000-2001). הספר עובד לסרט טלוויזיה בבימויה של דינה צבי-ריקליס.

מספריו:
דברים שאני לא מגלה (כתר, 1990)
מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב (הוצאת הקיבוץ המאוחד: ספרי סימן קריאה, תשנ"ג 1992)
המרד השפוף: על תרבות צעירה בישראל (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997)
המכשפה מרחוב מלצ'ט 3 (כתר, 2000)
הג'ירף שאהב לרחם על עצמו (כתר, 2003)
המתנחלים - והמאבק על משמעותה של הציונות (ידיעות ספרים, 2006)
אלנבי (ידיעות ספרים, 2009)
נגד בדידות: רשמים (ידיעות ספרים, 2011)
נגד בדידות - מחשבות (ידיעות ספרים, 2016)
ניידים ונייחים: מאבקן של האליטות כנגד הדמוקרטיה הישראלית (סלע מאיר, ספריית שיבולת, 2020)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yvsyzvyu

עוד על הספר

נגד בדידות גדי טאוב
הקדמה
 
במקור רציתי לקרוא לספר הזה "נגד אינדיווידואליזם". אבל זה לא היה מדויק. ההשקפה שהציבה את היחיד במרכז, עם כל הקשיים הכרוכים בה, הביאה יותר ברכות מקללות, והרבה פחות קללות ממה שהביא הקוטב הנגדי, הקולקטיביסטי. אבל כאשר מביאים את העמדה האינדיווידואליסטית לקיצוניות היא הופכת מהפרזה לאי הבנה. אי הבנה גם של היחיד שאותו היא מקדשת. עמדה כזאת, שהולכת ונעשית להשקפתה של רוב האליטה בישראל (גם ה"שמרנים" וגם ה"חתרנים" בתוכה), מתכחשת לרצף שמחבר בין יחיד, זולת ורבים, או מבקשת לפרום אותו.
אין כאן תזה מקיפה או שיטתית על "פרימת הרצף", לא בישראל, ולא בכלל. אבל ככל שיש למאמרים האלה משותף - כאן ובכרך השני של הספר - המשותף הוא עמדה לגבי הרצף, לגבי הלהט המופרז לפרום אותו, לגבי המידה שבה הוא דרוש, ולגבי מה שקורה במקומות שבהם הוא אכן נפרם. במקום אחד (מאמר על ארגון אלכוהוליסטים אנונימיים, בכרך השני) ניסיתי לתאר באופן מופשט את הרצף עצמו - את המינימום הדרוש כדי לחבר יחיד, זולת ורבים - כפי שהוא מצטייר מנקודת מבטה של תוכנית גמילה שמבקשת לשקם אותו. זאת, במובן מסוים, "נקודת המבט" גם בשאר המאמרים, העמדה שממנה נצפים הנושאים השונים שכאן. בכרך הזה (רשמים), בכתיבה אימפרסיוניסטית; בכרך השני (מחשבות), בצורה שמבקשת להיות קצת יותר שיטתית.
 
ג"ט
תל אביב, יוני 2008
 
 
"מה שמשותף לכולם, זה שהם מדברים עברית קלה. מדהים. כל הערבוב הזה, שחור, חום, שזוף ולבן ומלוכסן ובלונד, תאילנד, רוסיה, אתיופיה, חולון, תל אביב, ברזיל, אמריקה, כולם באותה עברית ישראלית, בסיסית, חד משמעית, שימושית, חותכת..."
 
 
1) להרוג את החזיר.
 
 
א. לָאוּרה ורוֹלף
 
לאורה בקריזה. היא יושבת במועדון XS ברחוב גלוֹגָאוֶור ברובע קרוֹיצְבֶּרג בברלין, והיא מנדנדת את הרגל דרך השסע של שמלת הגומי השחורה. החבר שלה, רולף, הלך לקיטקט קלאב לבד, ולמרות שיש להם יחסים פתוחים, כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה עם מי שהוא רוצה בתנאי שהוא מקבל אישור מהשני - אישור פר בן זוג, לא פס כללי - הערב אין לה חשק לכל זה, ולך תדע מה רולף עושה ממש ברגע הזה בקיטקט. זה יום שישי ובקיטקט מעלים מין עיבוד לז'ולייט של המרקיז דה סאד, ואלכסנדרה בָּר, שעובדת בכניסה למועדון בימי שבת, שיושבת שם בכניסה בתחתונים ושום דבר אחר, וגובה עשרה יורו מכל מי שבא, אלכסנדרה משחקת את ז'ולייט בעצמה. לאלכסנדרה יש נטייה לגוֹר תיאטרלי, ובהופעות האלה היא מדביקה על עצמה קונדומים מלאים בדם מזויף, והם מתפוצצים תחת הצלפות השוט, או הסכין או המסור, ומכתימים באדום את השמלה הלבנה או את העור החשוף. על הפלאייר של המסיבה היא נראית יותר כמו ז'סטין הכנועה מאשר כמו ז'ולייט האכזרית: היא כורעת על הברכיים בשמלה לבנה שמבליטה את החזה שלה, באיזה יער, וכפות הידיים שלה צמודות בתנועה של תפילה או תחינה והמבט שלה, שגם הוא מבט של תחינה, פונה למעלה כאילו מעל המצלמה עומד מישהו שמתכוון להוריד לה צליפת שוט על הפנים. מבט של תום ותמיהה ואי הבנה. אלכסנדרה ותום! אלכסנדרה שאוהבת גוֹר, ולא רק קונדומים עם דם: פעם אחת, באחת ההופעות האלה ניסרו אותה כאילו, ואיזה שני קילו של איברים פנימיים - כבדים של עוף כנראה, או משהו דומה - נשפכו מהבטן שלה לרצפה. אלכסנדרה היא בת עשרים ושתיים, והיא בעסק הזה מאז שהיא בת שמונה עשרה וחצי, והיא כבר הספיקה להשתתף בסרטים של תוֹר, שהוא בעל המועדון, וזה לא דבר קטן להשתתף בסרטים של האיש הזה, שהוא החידה הלא מפוענחת באמצע כל הבלגן, והוא נשאר חידה למרות שהוא מוכן לספר הכול - אין סודות - והכול במקרה הזה זה די הרבה. הסיפור של תור - האופן שבו הוא בא לעולם, והילדות וההתבגרות שלו - הוא סיפור מדהים בכל קנה מידה. אבל תשאל, הוא יגיד לך. שום סודות. אפשר לראות אותו במועדון, שט ברקע, רוקד לעצמו, או יושב בצד. ראש מגולח, רזה, גרום אפילו, קצת כפוף, חצי גוף ערום, גבות שחורות עבות, עיניים שקועות. אי אפשר לנחש בן כמה הוא. נראה כמו ילד, אבל גם כמו זקן.
ההופעות של אלכסנדרה בקיטקט לא מתנהלות רק על הבמה, אלא עוברות מאתר לאתר בתוך החלל הגדול של המועדון מהבמה עצמה - שמעליה כתוב בצבעים זרחניים "ההדוניסטים של כל הארצות - התאחדו" כמו בסיסמה הסוציאליסטית - לגלריה, ולאמצע רחבת הריקודים הגדולה, שפתיתי הקונפטי הלבנים שמפוזרים על משבצות השחמט שלה, שחור ולבן, זורחים באולטרה סגול, ומי שמתעקש להידחף קרוב יודע שהוא עלול לקבל איזה שפריץ של דם מלאכותי, או רוק אמיתי או שתן, בזמן שאלכסנדרה ושות' - מי זאת ה"נאסטי סינדי" שמופיעה על הפלאייר ואף אחד לא מכיר אותה? איזה דראג קווין, או מה? מי קורא לעצמו סינדי? - כולם עוברים מאתר לאתר בתחפושות שעיצבה מישהי בשם תמר אביב שגם היא מופיעה על הפלייר. וזה עוד כלום. זה כלום ליד סרטי הפּורנו של תור - הוא קורא להם אוונגרד - וזה לא רק הארד קור, אלא ביזאר קשה, שאלכסנדרה - אלכסנדרה מהקופה במסיבות של שבת! - משחקת בהם בעצמה, ולך תתאר את זה לעצמך כשהיא יושבת שם על כיסא בר גבוה, מאחורי דלפק עץ בגובה הכיסא, נקייה ויפה וערומה כמעט לגמרי ומפטפטת עם השומר, ועם קירסטן, חברתו ושותפתו לחיים של תור, ושותה קפה בכוס קרטון חד פעמית.
לאורה מנסה לתאר לעצמה איך זה נראה הז'ולייט של קיטקט, והיא מצליחה לא רע, מפני שהגוֹר התיאטרלי של אלכסנדרה בעצם די צפוי, ועד שרולף יגיע לשם זה בטח ייגמר ואלכסנדרה תשטוף את עצמה ותיקח משקה ותשב ליד הבר ותדבר עם חברים ומכרים, הקבועים של הקיטקט, שבתוך ההמון הם סוג של משפחה גדולה, ורולף, וגם לאורה בעצם, מרגישים חלק ממנה - בשוליים, אם לא בגרעין הקשה ממש - והם מופיעים באתר המתעדכן שבועית של תמונות מהמסיבות בקיטקט, אתר שהוא אחד הפורומים של Yahoo!. המסיבות של יום שישי בקיטקט הן עם אוריינטציה יותר ברורה, יותר אנשים שבאים לעשות סקס ופחות אנשים שבאים לרקוד, אם כי קשה להבדיל, מפני שגם אלה שבאים לרקוד בקיטקט באים בתלבושות פֶטיש שחלקן יותר חושפניות מעירום ביכולת שלהן להבליט את מה שבעירום מלא משתלב על דרך ההסוואה בין שאר חלקי הגוף. רולף בטח רוקד עכשיו על שאריות הדם הסינתטי של ז'ולייט, בנעלי צבא וחיוך אקסטזי ובלי חולצה, או שמישהי מתיישבת לו על הברכיים, אולי בחצר האחורית אפילו, מפני שאוגוסט וזה סוף השבוע הראשון שחמים בחוץ בברלין, או באחד מאזורי הישיבה הפחות מוארים שבתוך חלל המועדון. לאורה חושבת על זה ועל זה שהוא הרי לא יתקשר אליה לסלולרי פתאום לשאול אותה אם היא מסכימה ואם זה בסדר מבחינתה שהוא יזיין איזה הַייקֶה, או קרין או דריה, או מי שזאת לא תהיה ואיך שלא יקראו לה, כי מה? הוא יתחיל לתאר לה אותה בתוך המהומה והרעש והטכנו? והיא חושבת לרגע על השיחה הזאת, שלא תהיה, ועל הרעש ב XS שיתנגש ברעש של הקיטקט, ולא באותו קצב, והיא מדמיינת את עצמה ואותו מחזיקים אצבע באוזן נגדית וצועקים לתוך הסלולריים ורק הייקה או קרין או דריה מקלקלת את התמונה הזאת, שהיא אפילו, בדרכה, איכשהו רומנטית, ואולי הוא אפילו יגיד לה שזה לא שווה כאן בקיטקט בלעדיה ושתיקח מונית ותבוא. אבל היא מנסה לגרש את התמונה הזאת ואת תקוות השווא הקטנה הזאת מפני שהייקה או קרין או דריה הורסת את ההרמוניה, והיא לא רוצה לחשוב אפילו שאיזה הייקה כזאת אולי יושבת לחבר שלה על הברכיים ושמה יד מאחורי הראש המגולח שלו על הכתף שמתחת לאצבע באוזן, כתף שמבריקה מזיעה - הוא קצת שמַן בזמן האחרון ורואים את זה כשהוא בלי חולצה - ואולי הוא כבר מכניס לה יד מתחת לחולצה, אם יש לה חולצה, ומלטף לה את הגב או את החזה. רולף יודע שהיא לא תשאל אנשים מה הוא עשה ולמי, כי ככה לא מתנהגים בקשר זוגי פתוח, ולאורה מגרשת את המחשבה על הייקה או קרין או דריה ומכניסה את היד לתיק ושולפת את הסלולרי, אבל אין שיחות נכנסות, אפילו לא מקייט שאמרה שגם היא אולי תבוא ל XS.
אז לאורה נשענת אחורה ומסתכלת על הרוקדים, ואין הרבה כאלה, והיא נכנסת עם הרגל לקצב של המוזיקה כדי לא להקשיב לקצב של העצבים, ומוזגת לעצמה בירה מהבקבוק לכוס (היא שותה בירה רק מכוס, ובעיקרון - זה לא סטייל בעיניה להסתובב עם בקבוק בירה ביד ולשתות כמו גבר) וממשיכה לנדנד את הרגל דרך השסע הענק של שמלת הגומי השחורה, רק קצת יותר לאט. המקום שבו נמצא XS הוא הלוקיישן הישן של הקיטקט, לפני שהם התרחבו וצמחו, ומסיבות הסקס והפֶטיש ב XS התדרדרו מאוד בשנה האחרונה. למרות כל ציורי הקיר והתקרה עם איברי המין הפעורים והזקורים והשרירנים שאין להם פנים, והסַייבֶּר כוסיות הרובוטיות מתכתיות אירוביות בתנוחות לא לגמרי ניתנות לפיענוח, ולמרות הברמנית שיש לה כרבולת מוהיקן בלונדינית ושמלה כל כך שקופה שזה נראה כאילו היא מכוסה בקצת ערפל, זה בכל זאת לא מצליח להתרומם פה. בקושי חמישה עשר איש וכבר אחרי שתיים בלילה ורובם גברים ורובם צעירים מדי ולאורה לא אוהבת בוסר. זוג אחד, סטפן ואנה, נראה עם קצת פוטנציאל, הרבה יותר מהזוג המבוגר שלבוש בעור שחור מנעל עד וסט, סטייל שנות השמונים, ומתנשק קצת בפינה. סטפן יש לו בייבי פייס, יפה כמו בובה, ושיער קצר בצדעיים וארוך וגמיש וקופץ בבלורית, ואנה לובשת פאת קארֶה אדומה ולא הרבה חוץ מזה: חולצונת, תחתוני חוטיני זעירים עם הדפס עלי שלכת מלפנים, וגרביון רשת עם חורים שדולפין היה יכול לברוח דרכם בלי לשרוט את סנפיר הגב. יש לה מגפי ענק שחורים וכבדים עם הרבה אבזמים, יותר מעשרה, מהקרסול עד מעל הברך. לאורה לא מתלהבת מהאַנה הזאת, שדווקא נראית טוב, כולל הנקודה הכסופה, פירסינג במקום שבו לסינדי קרופורד יש שומה, מפני שהיא זולה בעיניה. זה לא נראה ככה, אבל לאנה יש שתי בנות, הגדולה בת שמונה והיא נפרדה מאבא שלהן קצת אחרי שהקטנה נולדה. ככה היא יצאה מהבית, בתלבושת הזאת, פאה, תחתונים, מגפיים, גרביונים והכול, אבל הבנות לא ראו אותה בתחפושת, כי הן כבר היו במיטה, והבייביסיטר היא בת דודה שלה והיא יודעת שאנה הולכת למועדונים כאלה כבר עשר שנים, או קצת יותר, מאז שהיא היתה בת שבע עשרה.
גם הבת של לאורה עם בייביסיטר, אבל לאורה יצאה מהבית לבושה בבגדי חול והחליפה בגדים בכניסה ל XS, ליד המלתחה, איפה שעומדים בתור - כלומר בערבים שבהם יש תור - לקנות כרטיסים ולהפקיד את המעילים. ככה. היא התפשטה לעירום מלא ומגולח שם בכניסה ולבשה את שמלת הגומי השחורה הארוכה על העירום, בלי הקדמות ובלי שום דבר מתחת, ואפילו הדורמן של XS, רוסי שרירי עם שיער חום וסנטר מרובע, קצת הופתע. הבת של לאורה היא בת 12, ורולף הוא לא האבא. היא בת 39, מסופרת קצר ומעשנת סיגריות מגולגלות אבל מחזיקה אותן בסטייל, כמו שהיא שותה בירה מכוס, ואיך שהיא מעשנת איכשהו מזכיר את איך שהיא שותה. לֵיידי. רולף הוא החבר, בּוֹיפרֶנד, בניגוד לבחור של אנה, סטפן, שאותו היא מציגה בתור "מַיין פִיקֶר". אבל סטפן לא נראה מי יודע מה מתלהב, למרות שהיא מתגרה בו ומכניסה את היד למכנסונים שהוא לובש, מלמטה, ואלה מכנסונים קצרצרים מלייקרה מבריקה. כשאנה גומרת את בקבוק הדיאט קולה הקטן היא מניחה אותו על במת הפיברגלס הקטנה, שיש לה תאורה אדומה מלמטה ומוט של ריקוד סטריפטיז באמצע, מניחה אותו ועומדת מעליו בפישוק עם ידיים על המותניים כמו באטמן על עטיפה של חוברת קומיקס. אחר כך היא יורדת לאט, ברכיים הצידה, בלי להוריד את העיניים ממיין פיקר עד שהפייה של הבקבוק דוחפת את התחתונים פנימה, ולאורה חושבת שכל זה זול, אבל האמת היא שזה מחרמן, מפני שאנה יש לה כישרון טבעי והיא שולחת דגדוגים של חרמנות עם טאץ' לכל הסביבה. איזה צעיר, עשרים וקצת בטח, עם מטפחת קשורה על הראש ובלי חולצה, רוכן אליה ומציע את עצמו לנשיקה והם מתנשקים בזמן שאנה מגששת ביד בלי לראות, כדי למצוא את הברך של מיין פיקר, כדי שיהיה לו, ולצעיר, ברור שהיא עם סטפן ושזה בשבילו בעצם, כל הנשיקה הזאת. זה לא עוזר ללאורה להיפטר מהמחשבות על הייקה או קרין או דריה, והיא מנצלת את ההזדמנות שהדילר שלה הגיע, בחור שחור מבוגר ממנה קצת, וקונה אקסטזי אחד ולוקחת חצי וקמה לרקוד. דאנס מיקס של ריפין קיטן -
Mommy, can I go out and kill tonight, I feel, I feel like taking a life...
- והנה זה מתחיל, בַּז נעים וניתוק, ולאורה עוצמת את העיניים ומטה את הראש אחורה והרעש הגדול עושה לה שקט ומרגיע. המסיבה הזאת היא רק הקדמה. חימום. בשבת אחר הצהריים יש יום הולדת לחברה שלה ומשם הולכים לקיטקט, עם רולף הפעם, והיא תוכל לראות מה הוא עושה ולהניד בראש לאישור כשהוא יסתכל עליה במבט שואל, אם זה בסדר שהייקה או קרין או דריה תשב לו על הברכיים, והיא תתיישב למישהו על הברכיים בעצמה, אם יהיה לה חשק, ותסתכל על רולף בשאלה והוא יניד בראש לאישור והכול יחזור להיות נעים, כמו לפני שהם רבו, בתחילת הערב הזה, והחליטו לצאת לחוד, מפני שהכול כבר היה מוכן והבייביסיטר כבר הגיעה. ובשבת באמת הכול יהיה בסדר. לה ולרולף ולקייט ולנדה - שהפכה לבודהיסטית לפני יותר מעשר שנים וגם היא משתתפת בסרטים של תור - ולסטודנט ישראלי אחד, חדש בעיר, שבא ללמוד כאן ארכיטקטורה, וקוראים לו אלמוג.