הגעתי לירושלים עמוסת חטאים. פיזרתי את שרידיהם בדירת שני החדרים ששכרנו: מסמכים רשמיים הסתרתי בתוך קופסה, על גג הארון בחדר השינה; מכתבים ישנים - בעומקי ארון האמבטיה; תצלומים - בתיק פלסטיק, מתחת למזרן; ורק את רישיון הרופאה חסר הערך הנחתי במגירת ארונית הלילה שלי, בתקווה שיום אחד עוד יקרה נס ואוכל להשתמש בו.
בינתיים, עד שיקרה הנס, הרווחתי את לחמנו בלילות, בשמירה ליד מיטותיהם של חולים. בימים נדדתי על פני העיר בחיפוש אחר עבודה טובה יותר. לא היו לי דרישות גדולות. הייתי מוכנה לקבל על עצמי כל משרה שתהיה קצת יותר מספקת משמירות הלילה: עוזרת מחקר, עובדת סיעודית, אפילו לבורנטית במעבדה. זו לא היתה תקופה טובה. הארץ היתה מלאה בכוח אדם מיומן וזול שהגיע מרוסיה: כלכלנים אספו את הזבל, מהנדסים עבדו כמלצרים, מוסיקאים טאטאו את הרחובות. אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להתייאש. בחודשים הראשונים למגורינו שם הספקתי להירשם בארבעה משרדים לתיווך עובדים. בכולם היו הפקידים אופטימיים מאוד, ובדרכם הישראלית, הישירה, היו מוכנים גם לתת עצה חינם. ״את נראית סקסית מדי,״ הסביר אחד והמליץ על לבוש סגור ומכופתר. במשרד אחר דווקא הציעו לי להתלבש באופן שידגיש את נשיותי. במשרד השלישי התרשמו במיוחד מן התעודות שהבאתי ובמשרד הרביעי טענה המנהלת שאין בהשכלה שלי כל תועלת אם לא אסכים לשלם שלוש מאות דולר תמורת קורס של שלושה חודשים, שבסיומו אדע לדבר עברית רהוטה.
סירבתי. הסתדרתי לא רע במעט העברית שהספקתי לקלוט, וכל אחד בישראל יודע כמה מלים באנגלית. היא רשמה אותי בכרטסת בהבעה של ״לא יֵצא מזה שום דבר״. למרבה ההפתעה, דווקא היא השיגה לי את המשרה שכבר כמעט איבדתי תקווה שאקבל אי פעם.
תחילה היה הריאיון. זה לא היה הריאיון הראשון שלי וכבר הייתי מתורגלת: צילמתי את תעודות הגמר וההתמחות ושלחתי אותן אל הכתובת שמסרו לי, קראתי שוב את קורות החיים המשופצות שהכנתי וחשבתי על התשובות שאשיב אם השיחה תתגלגל אל השנים שעליהן לא רציתי לספר.
המקום שהוזמנתי אליו שכן במרכז העיר. כשקיבלתי את הכתובת בטלפון הנחתי שזהו בית-חולים, או לפחות מרפאה, אבל כשהגעתי לשם מצאתי בית-משרדים גדול עם פקיד מודיעין אדיש. עליתי במעלית אל הקומה השמינית. השעה היתה שש וחצי, לאחר שעות העבודה. במסדרון שררה אפלולית. על מדבקה שהוצמדה לאחד משלטי המשרדים היה רשום בכתב יד שם הארגון שהזמין אותי: ״רופאים למשימות הומניטריות״.
לחצתי לחיצה קצרה, מנומסת, על כפתור שהיה לצד השלט. הדלת הגיבה בצרצור ארוך. דחפתי אותה ונכנסתי פנימה, אל חדר מזכירות מהודר מאוד וריק. הדלת ממול היתה פתוחה והטילה ריבוע של אור רך על השטיח. מישהו עמד בפתח. ״גברת ברנסטין?״
כשעברתי על פניו חשתי במבטו, בוחן אותי לכל אורכי.
״שבי.״ הוא עקף את השולחן והתיישב בכורסה שמאחוריו. עכשיו יכולתי לראות שהיה בן ארבעים בערך, רזה וגבוה. היו לו זרועות ארוכות ורזות, שהתקפלו בחיקו כמו רגלי חרגול, פנים ארוכים עם ארשת עניינית ותספורת קצוצה של חייל בדימוס. לפניו, על תיק קרטון חדש לגמרי, היו מונחות קורות החיים ששלחתי. הוא שב וקרא אותן. בינתיים התבוננתי סביב. החדר היה גדוש סממנים של הצלחה, ומשום מה היה ברור לי שזו הצלחה של מישהו אחר, שיושב שם בשעות שבהן חדר המזכירות אינו ריק והמסדרונות מוארים. היו שם תצלומים של אישה מחייכת ושל ילדים, המון תעודות על הקיר ושתיים-שלוש תמונות שמן שנראו יקרות. בדיוק כשסיימתי לסקור הכול הרים האיש את ראשו ואמר: ״מרשימים מאוד, הציונים שלך מן האוניברסיטה.״
הודיתי לו בנימוס.
הוא שב והציץ בחומר. ״אני מבין שאת בת...״
״ארבעים. שלושים ותשע. כמעט ארבעים, בעצם.״
הוא חייך. ״ועלית לפני...״
״שנה בערך.״
הוא היישיר אלי מבט: ״רופאים מרוויחים כאן פחות, את יודעת.״
מבטו היה בהחלט אוהד, כמעט ידידותי, אבל אני הייתי רגישה מאוד לכל זנב של חשד וכבר הכרתי את השאלות הבאות: למה נדדת בשנים האחרונות בכל רחבי ארצות-הברית? ואיך, עם הכשרה כמו שלך, לא מצאת עבודה באף אחד מן המקומות שבהם גרת? ומדוע, בעצם, החלטת לעלות לישראל ולעבוד כאחות לילה?
אבל הוא רק כחכח בגרונו ושאל: ״יש לך משפחה?״
הייתי מופתעת, ולרגע אפילו הצצתי אל הקיר שמעל ראשו, תוהה אם מאחורי אחת התעודות המהודרות מסתתרת מצלמה והכול יסתיים בתכנית מתיחות טלוויזיונית. אלא שהאיש נראה רציני, ובארץ הזאת, שבה כל מתיחה עלולה להתברר כמציאות מרה, הטלוויזיה זהירה מאוד. אמרתי: ״רק הבת שלי. הזכרתי אותה...״
הוא עיין בדף, וכשמצא אמר: ״כן, בת אחת-עשרה, נטלי.״
״כאן קוראים לה טלי.״
״מי נמצא אתה כשאת בעבודה?״
״היא ישנה. זו גם הסיבה שאני עובדת בלילה.״
כל מה שקשור בנטלי תמיד עורר אהדה, וזה היה גם הנושא הכמעט יחיד שבו יכולתי להרשות לעצמי לספר את כל האמת, אלא שאותו, משום מה, זה לא הרשים. שום הבעה לא עלתה בפנים הארוכים. ״תחביבים?״ הוא שאל.
״אין.״
הוא סימן משהו בתיק הקרטון.
״בעצם, קריאה. יש שעות מתות בעבודת הלילה.״
הוא הנהן בהבנה והוסיף עוד סימן בתיק. לא היה לו עניין באף אחד מן הפרטים שהמראיינים האחרים התעמקו בהם - ההתמחות שלי, ההשתלמויות, טיפולים שלמדתי לבצע - ואני לא יכולתי להשתחרר מן החשש שאני נמצאת בעיצומה של אי-הבנה גדולה. ״תוכל,״ שאלתי בהיסוס, ״לספר קצת על העבודה שאתם מציעים?״
עיניו עפעפו בתנועה מהירה שוודאי לא הייתי מבחינה בה אלמלא ניסיתי גם אני פעמים רבות כל-כך להתגבר על הפרפור הזה, שמלווה שקר. ״ובכן,״ אמר בקול שופע ביטחון, ״אנחנו מייצגים קבוצה של רופאים שמאמינים שהרפואה לא מסתיימת בפתח הקליניקה שלהם. אלה אנשים אמידים שהיו רוצים לעזור לחלקים היותר נזקקים של האוכלוסייה...״ הוא גירד את ראשו והיישיר אלי מבט: ״הם אנשים פתוחים, נאורים, שמכירים את העולם ויודעים להעריך בני אדם לא על-פי תוויות שהחברה הדביקה להם...״
הנאום על אנשים שהחברה הדביקה להם תוויות יכול היה להתייחס לכל אדם, אבל ידעתי שהוא מכוּון אלי. עכשיו לא היה לי ספק: הוא יודע הכול, יודע ומשחק בי. היה בי דחף עצום להפסיק את הריאיון. אלף שעות של עבודה כאחות לילה עדיפות מלהיות קורבן לשעשועי אחר צהריים של אלמוני בבניין משרדים ריק. הצצתי בשעון ואמרתי: ״אני צריכה עוד לעבוד הערב.״
״הייתי רק רוצה לספר לך עוד על המקום.״
״אם תחליטו, תוכלו להזמין אותי שוב ו...״
״כבר החלטנו,״ הוא אמר בנימה שלווה, כאילו היה הדבר מובן כל הזמן, ״את יכולה להתחיל בשבוע הבא.״
אלה היו המלים שקיוויתי לשמוע בסיומם של כל-כך הרבה ראיונות, אבל משהו בנסיבות קלקל את השמחה. ״אני לא בטוחה,״ אמרתי בהיסוס, ״שהרישיון שלי תקף בישראל.״
הוא הנהן, כאילו אותת שהוא יודע שגם בארצות-הברית אין בו הרבה תועלת, והוציא מתיק הקרטון שלו מסמך פשוט למראה, כתוב, כצפוי, עברית. ״רישיון זמני,״ הציג אותו, ״זה מה שהצלחנו לסדר בינתיים.״
שתקתי, נדהמת.
הוא משך בכתפיו. ״כשראינו את התעודות ששלחת, החלטנו להפעיל כמה קשרים. הסמכה בארצות-הברית נחשבת כאן להמלצה טובה.״
משהו במעמד כולו היה מוזר. שלחתי יד לגעת ברישיון. הוא משך אותו בעדינות. ״אחרי שנה הוא יהפוך לרישיון קבוע ותוכלי לעבוד בכל מקום בישראל. בינתיים יש לו תוקף רק לצורך המשרה הזו.״
״אני עוד לא יודעת שום דבר עליה.״
הוא שב ופתח את התיק, הוציא מתוכו תצלום מוגדל של בניין אבן עם גג רעפים מחודד והניח אותו לפני. ״זה המקום,״ אמר בנימת גאווה שהלמה מתווך דירות יותר מאשר נציג של ארגון רופאים, ״הוא היה פעם מנזר ועכשיו שייך לממשלה השוודית. פועל שם ארגון צדקה בינלאומי שמעניק שירותים לנצרכים. יש להם מחסן בגדים משומשים, מטבח לנצרכים, אפילו עובדת סוציאלית. אבל אין כסף לרופא. זהו בדיוק הרגע שבו האנשים שאני מייצג נכנסים לפעולה.״
הוא הביט בי, ממתין לתגובה, אבל אני עוד לא הבנתי שום דבר. ״איזו פעולה?״
על פניו חלף גל של קוצר רוח. ״אנחנו מגייסים רופא ושולחים אותו לעבוד שם. המשכורת וכל ההוצאות - עלינו. יש לנו כמה וכמה רופאים כאלה במקומות שונים בעולם. עכשיו,״ הוא טפח על תצלום הבניין, ״הם רוצים להציב אותך שם.״
בחנתי שוב את התצלום. הוא דמה לחידות המצוירות שנטלי ואני היינו פותרות לפעמים: לכאורה, סתם תצלום של בית, אבל אי שם, מאחורי אחד העצים, בעליית הגג או אולי במרתף, הסתתר משהו שאולי היה יכול להסביר את המזל הפתאומי שנפל בחלקי. ״מה בדיוק כלול בתפקיד?״
״כל מה שרופא כללי עושה: לבדוק את מי שזקוק, לטפל במה שאפשר. יש שם מנהלת. היא כבר תנחה אותך בהתאם לצרכים של המקום. אנחנו רק נשלם את המשכורת.״
פלטתי המהום של היסוס. הוא מיהר לפרש זאת כהסכמה, משך מידי את התצלום, החזיר אותו לתיק ומיד שלף משם שני עמודים מודפסים בצפיפות. ״הנה החוזה. כתבנו אותו באנגלית, להקל עלייך. השכר הוא שלושת אלפים ושש מאות בחודש, נטו. זה לא רע, במושגים של הארץ, נכון?״ הוא קיפל את החוזה פעמיים והכניס למעטפה מבוילת. ״תוכלי לקרוא בבית. אחרי שתחתמי תשלחי בדואר. הכתובת כבר רשומה על המעטפה.״
זה היה תרגיל פשוט של רוכלים, אבל הוא פעל. הידיעה שההחלטה נשארה לכאורה בידי נסכה בי ביטחון וגרמה לי להסכים לקחת את המעטפה ולהכניס אותה לארנקי. האיש קם, רכן אל מעבר לשולחן והושיט לי את ידו. ״שמי גורדון, דוד גורדון,״ אמר כשלחצתי אותה, ״אני אכנס מדי פעם לתמונה, לראות שהכול בסדר.״
הוא ליווה אותי לדלת ונעל אותה מאחורי, אבל נוכחותו ליוותה אותי כמו מנגינה שאי אפשר להיפטר ממנה. כשהלכתי ברחוב קלטתי בחלונות הראווה את דמותי כפי שנראתה בעיניו: זרה ומנוכרת. הלבוש היה מסוגנן יותר מזה של הנשים שסביבי, העור בהיר ומטופח והשיער הערמוני מבריק וסרוק היטב. ארנק הדור מדי ונעליים תואמות השלימו את מראה התיירת שלי. במכונית, בדרך הביתה, היה לי ברור שמסיבה כלשהי נבחרתי למשרה ההיא עוד לפני שהגעתי לריאיון, ומאותה סיבה בדיוק אסור לי להסכים. אבל כשעליתי במדרגות כבר אחז בי ספק: האם אני יכולה לוותר על ההזדמנות לחזור ולהיות רופאה?
האוויר בדירה היה חמים ודחוס. עברתי בחדרים ופתחתי את החלונות אל רוח הערב. בּוּבּ, התוכי של נטלי, השמיע קריאות של בדידות מן המטבח. הרצפה סביבו היתה מנומרת במוך ובקליפות זרעונים. על השולחן היתה ערימה מייאשת של כלים מלוכלכים שנטלי, בניגוד להסכם בינינו, לא שטפה. הנחתי אותם בכיור. כששטפתי את ידי נדמה היה לי שאני חוזרת על תנועות הסיבון של לפני ניתוח וידעתי שמשהו בתוכי כבר הסכים לחתום על החוזה שבארנק.
על אף כל החששות, היה בעצם ההצעה דבר מה משקם, שגרם לי לרצות לשמח את נטלי. חשבתי על כל הדברים שקיוותה להם. כולם היו יקרים מדי או קשים לביצוע. נשאר רק להכין מאכל שהיא אוהבת. ערבבתי בקערה גבינה, סוכר וקינמון, הרתחתי מים בסיר ופתחתי שקית אטריות. כשהנחתי את הקערה על השולחן הוא נראה לי עלוב ומתקלף. הקיר שלידו היה מוכתם בשומן ומן הצינורות שבתוכו נשמעו קולות חרחור. לראשונה מאז שכרנו את הדירה הזאת חשתי דחף לתקן, לשפר. סידרתי את המטבח, אספתי את האשפה בשקית, קיפלתי את הכביסה והנחתי בארון. כשסיימתי הבטתי סביב. השינוי לא היה גדול. אף אחד מן האבזרים שמילאו את חיינו לא שפע חן. הכיסאות הפשוטים, השולחן, כלי האוכל שנערמו על מדף, אפילו הפוסטר של קערת מקרוני ענקית, שמסמרתי אל הקיר מעל המקרר - כולם היו שארית קטנה מדי של חיים אחרים, רחוקים.
מפתח ננעץ בפתאומיות במנעול הדלת ונטלי פרצה פנימה, חובקת את נרתיק הכינור שלה בשתי זרועות שזופות. ״הַיי, אמא,״ התרוממה ונשקה על לחיי, ״כל הדרך חלמתי שנאכל משהו מיוחד.״
״מה למשל?״
״אטריות עם גבינה, סוכר וקינמון.״
הצבעתי על החומרים שעל השולחן.
היא חיבקה אותי, נפעמת, ואני נשמתי אל עומק ריאותי את הריח החדש שהיה לה בישראל, מין מתיקות חמה, אורגנית, כאילו הסתירה שני תפוחים תוססים מתחת לבתי השחי שלה. השתוקקתי לספר על ההצעה שקיבלתי, אבל גם חששתי. יותר מדי אכזבות כבר היו לנו: המשרה בקיבוץ, שברגע האחרון נמסרה למישהו אחר, המשרה במרפאת הגמילה, שבוטלה בגלל העדר תקציב, היומיים שעבדתי כסייעת אצל רופא שיניים שרצה, כך התברר לבסוף, רק לשכב אתי על הספה שבחדר ההמתנה. ״איך היה השיעור?״
״איום. שוב פקע לי מיתר. המורה תיקנה איכשהו אבל אמרה שהסדק מתחת למיתרים מתקדם ועוד מעט יהיה צורך להחליף את הכינור. אמרתי לה שאין לנו כסף והיא סיפרה שיש מישהו שרוצה למכור כינור בזול...״
״הייתי היום בריאיון,״ אמרתי.
מיד נדלקה בה התעניינות. ״הצלחת?״
״אני לא יודעת.״
״מתי תדעי?״
המים בסיר רתחו. שפכתי פנימה אטריות מן השקית. ״אני לא חושבת שזו משרה טובה.״
״מה לא בסדר?״
״המשכורת.״
״היא יותר נמוכה ממה שאת מקבלת עבור העבודה בלילות?״
אספתי את האטריות שנשרו סביב הסיר, נאבקת בפיתוי לשקר. ״לא,״ הודיתי לבסוף, ״לא ממש.״
״אז אין סיבה שלא תיקחי את זה.״
סחררתי את האטריות בכף העץ. ״לא, אני מניחה שאין סיבה, אבל...״ אבל מה, חשבתי, מה, בעצם, לא בסדר? המראיין נראה מוזר? סביר להניח שאדם שנותן הזדמנות לרופאה שסרחה לא נראה כמו רופא ראשי מלוקק או מִנהלן של בית-חולים. הבחירה נעשתה עוד לפני שהגעתי? אולי שיערו שהעבר שלי דווקא מכשיר אותי לטפל באנשים שהגורל לא האיר להם פנים, או יגרום לי להסכים לעבוד במשרה לא מבוקשת, שאחרים סירבו לקבלה.
״אמא?״
הנחתי את הכף וכיביתי את האש. ״לכי להתרחץ עד שהאטריות יתקררו קצת.״
היא, כרגיל, התקוממה ורטנה שלא תספיק. היו עוד שיעורים להכין וסרט בטלוויזיה. לבסוף, כשנעתרה, הצצתי בשעון וחשבתי שזה יהיה עוד ערב שבו לא אספיק לנוח לפני העבודה. אחר-כך תפסתי שגם אילו היה לי זמן לא הייתי נרדמת.
עדיין עשיתי הכול כדי לדכא את התקווה. כשהיא חזרה, רטובה ועטופה בשתי מגבות, ניסיתי לסחוט מלה של התנגדות: ״איך תסתדרי אם אעבוד בכל יום עד ארבע או חמש?״
היא תקעה אצבע בקערה והגישה אותה אל פיה. ״לצהריים תשאירי לי משהו קל,״ אמרה בפשטות, ״ואת הארוחה הגדולה נאכל בערב.״
כשאכלנו, היא הכינה רשימה של שינויים שיהיה צורך לעשות בסדר היום שלנו, ומיד מנתה גם שורה ארוכה של דברים שאנחנו חייבות לקנות ״לקראת השינוי בחיינו״. אני, כמובן, דחיתי הכול. היא קראה לי אִיה, על שם החמור רואה השחורות ב״פו הדב״, וטענה שאני תמיד מקלקלת את הרגעים הכי יפים. איך יכולתי להסביר לה שמשהו בברכה הזו שעומדת לנחות על ראשינו נראה לי מסוכן מדי, מאיים, מוּכר?
ובכל זאת, כשהורדנו את הכלים ופרשנו את המחברות שלה בניסיון היומי לפענח את העברית העתיקה של ספר שמואל, כבר דבקה בי העליצות שמילאה אותה. אחר-כך, לפני ששכבה לישון, התעקשה להציג את הקטע הקבוע שלה, חיקוי של צ׳רלי צ׳פלין, והפיקה מן הכינור צלילים מצמררים. פתאום החיים נראו לי מבטיחים ופחות קשים. נישקתי וכיסיתי אותה, הוצאתי מן הארון חלוק לבן, מגוהץ, חטפתי מן המקרר שני תפוחים ויצאתי לעבודה.
שבע שעות אחר-כך, בחמש וחצי לפנות בוקר, עצרתי את המכונית ליד תיבת דואר ושלשלתי את המעטפה עם החוזה. אחרי ארבעה ימים הגיע מכתב תשובה שהזמין אותי להתייצב בעבודה ביום ג׳ הקרוב, בשעה שמונה בבוקר. בכותרת היה ציור של הבניין עם הגג המחודד שראיתי בתצלום במשרדו של גורדון, ומתחתיו, באותיות מסוגננות, היה כתוב ״מכון ינסן לקידום האחווה והשלום״. אבל מה שמילא אותי בגלים מתחלפים של שמחה, תקווה וחשש היה השורה שבה נפתח המכתב: ״דוקטור ברנסטין היקרה...״
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
