מחול העקרבים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מחול העקרבים
מכר
מאות
עותקים
מחול העקרבים
מכר
מאות
עותקים

מחול העקרבים

4.6 כוכבים (13 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

שפרה הורן

שפרה הורן (נולדה ב-20 במרץ 1951) היא סופרת ישראלית. הייתה כתבת העיתון "מעריב", ותחנת "גלי צה"ל" במזרח הרחוק. עם סיום תפקיד זה, כתבה את ספרה הראשון "חוויה יפנית" (1992). "ארבע אמהות", יצא לאור בשנת 1994 בספריית מעריב. ספרה השליש, "היפה בנשים'", יצא בהוצאת קשת של הסופר רם אורן ב-1998. 

הורן זכתה במספר פרסים, בהם פרסי זהב ופלטינה לכל ספריה, פרס בת-ים לספרות, פרס ויצו ישראל, פרס היצירה לסופרים עבריים לשנת 2005, פרס ברנר לשנת 2006 ופרס ויצו צרפת לשנת 2008 לספר "המנון לשמחה". כמו כן זכתה בפרס אדי איטליה (פעמיים) על ספריה "המנון לשמחה" ו"מחול העקרבים" ופרס היצירה בתחום הציונות לשנת 2014 על ספרה "מחול העקרבים".

מספריה:
חתולים, סיפור אהבה (קשת הוצאה לאור, 1998)
אין חיה כזאת (ידיעות ספרים 2000) - ספר ילדים.
תמרה הולכת על המים (ספריה לעם, הוצאת עם עובד, 2002)
המנון לשמחה (ספריה לעם, הוצאת עם עובד, 2004)
גם ביום וגם בלילה (עם עובד 2006) - ספר ילדים.
חוויה ניו זילנדית (מסעות- עם עובד, 2008) 
מחול העקרבים (כנרת-זמורה-ביתן 2012)
דבשי ואני בארץ האבעבועות, (כנרת-זמורה-ביתן, 2015) - ספר ילדים.
נוצה של אהבה (הקיבוץ המאוחד 2016) - ספר ילדים.
פדני - סיפור משפחתי (כנרת, זמורה, דביר מוציאים לאור, מרץ 2021)
החדר שמול החומות (כנרת, זמורה, דביר מוציאים לאור, אוגוסט 2021)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/5n6txtha

תקציר

"שתי פליטות שואה ישישות התגוררו בילדותי במוסך ברחוב כ"ט בנובמבר שבשכונת קטמון הישנה בירושלים. כשהיינו חולפים ליד שער הברזל של חדרן היינו רוגמים אותו באבנים."

בשורות מפלחות לב אלה, הניצבות כשער לספרה החדש, מקפלת שפרה הורן עולם ומלואו שהיה ואיננו; עולם שאֶת מקבילו הבדיוני היא בוראת כמין אנדרטה לזכרן של אותן ישישות עלומות.

מחול העקרבים, המסופר מפיו של אוריון הרמן, הוא סיפורו של ילד שהתייתם מאביו במלחמת ששת הימים, עוד בטרם נולד, וסיפורן של שתי הנשים שגידלו אותו בנסיבות יוצאות דופן. אוריון, שחי בערבוביית חושים המתבטאת ביכולת "לטעום" ו"להריח" קולות, מגולל בישירות כובשת את נסיבות חייו כבן לאמא שהיא עצמה ילדה אבודה, כנצר לאב שהוא רוח רפאים וכנכד לסבתא שאיננה סבתא, ומתאר בפנינו את השתלשלותה של פרשת אהבים שהיא בלתי אפשרית ובלתי נמנעת גם יחד.

מחול העקרבים הוא סיפור חייהם של שלושה גיבורים הלכודים בין התשוקה לזכור לבין ההכרח לשכוח; גיבורים המשתוקקים לָאמת ובה במידה זקוקים לַשקר. אבל זהו גם מסע צבעוני מאוד שמתחיל בירושלים של אחרי מלחמת ששת הימים, חוזר אחורה אל מלחמת העולם השנייה ושב ונמשך עד ימינו אנו; מסע הלוכד בחיוּת רבה את קולותיה, צבעיה וריחותיה של העיר ואת החותם המרתק של מהגריה, ושותפים לו גם תוכי מדבר, אוטו גלידה שזוכה להסבה מקצועית מפתיעה, עקרבים בשמים ובארץ, ושיח ויסטריה אחד שמאיים להשתלט על כל אלה. ומעל לכול, זהו סיפור שמפגיש באופן מצמרר בין התת־אנושי לבין העל־אנושי וטובל את ידיו עמוק בשאלות הקשות של יחסינו עם העבר שלנו כפרטים וכעם.

מחול העקרבים הוא הרומן החמישי של שפרה הורן, כלת פרס ברנר ופרס ראש הממשלה, שספריה סחפו וריגשו קוראים רבים, היו לרבי־מכר ותורגמו למבחר שפות.

עמליה ברנע- עיתונאית, משוררת וסופרת:

כתבת יצירה ענקית.
קימטת לי את הלב. היו לי קטעים שנאלצתי לקחת אויר, וגם להפסיק..
לא אכתוב לך הרבה עכשיו, הוא עוד רועד לי בידיים.
אין לי ספק שפעלו עליך כוחות נסתרים .לא יודעת מאיפה.
לא נשאר שבריר של רגש ותחושה שלא מצאת להם מילה.
להגיד שאני גאה בך זה יהיה שבלוני. הספר הזה הוא נשימה עצורה אחת ארוכה.

ציפי רומן-עיתונאית לאישה:

הבוקר, סיימתי לקרוא את "מחול העקרבים", בלילה ללא שינה….. כדרכי, בכל ספרייך, אני רוצה להגיד לך שכישרונך מעורר התפעמות. התיאורים שלך, שנוטפים עסיס ונודפים ניחוחות וצבעים, ממש מביאים את התמונות החיות אל הקורא, כאילו היה שם, במקום ובזמן , כחלק מההתרחשות. אני לא מכירה מלבדך סופר, שאפשר לשמוע אצלו את רחשי העלים היבשים הנידפים ברוח ואת צרצורי הצרצרים בכזו חדות…. מדהים. והידע שלך בבוטניקה, בזואולוגיה, בחיי התוכים (שלא לדבר על חתולים, שהם חלק חשוב מחייך)… והנושא – שפתיים יישק.

רונית דור-סופרת ומפיקת סרטים:

המילים שלה חודרות דרכי ויש בהן ליטוף רך. שפה מופלאה ורכה….זה לא ספר שואה אלא ספר ישראלי כל כך. ירושלמי עדין שמפגיש אהבה ופחדים ובעיקר מפגיש אותי עם חיים אחרים כל כך, מופלאים, גדושי צבעים, ריחות ותחושות, הכל עובר ונספג בתוכך. העצב קיים בספר אבל הוא מרחף בעדינות בין הדפים ולא מעיק.
אני ממליצה ואפילו מאד. הנאה עצומה שמתהווה מההתחלה ועד סיומה של הקריאה. שווה!

אורה אחימאיר- מחברת הספר 'כלה' ולשעבר מנכ"ל מכון ירושלים לחקר ישראל:

לא יכולתי להפסיק והתענגתי עליו…

רבקה קרן – מוסף "הארץ ספרים":

אין מילים מתאימות מאלה להמחיש את מהות ספרה המשובח של שפרה הורן, שכולו סתירות וניגודים והוא כורך יחדיו פריחה, קמילה, רשעות וחסד. המחברת שמה הכול בפיו של אוריון, ילד יתום מאב שגדל בסביבה מטריארכאלית רוחשת תעלומות ותעתועי חושים, בגר, חקר, ואז התרסק לו כמעט אל קרקע האמת.
בחירתה של המחברת לדובב בכנות כה מרשימה את הזכר שבה הייתה בגדר הימור, והתוצאה משמחת. שפרה הורן מתבוננת הפעם בעצמה ובכלל הנשים בעיניים של זכר אחד מסוים שבראה, על מכלול סגולותיו וחולשותיו, ומה טוב להיווכח שהיא השכילה למצוא בדמותו הנוגעת ללב כעין אלטר אגו. רשות הדיבור ניתנת, אפוא, לקול הגברי, והלה עושה שימוש וירטואוזי בידע האנציקלופדי המגוון ובלשון העשירה והמרובדת שהוענקו לו. יש קסם עמוק בשילוב שבין הריאליזם הדקדקני לבין מילות הפיוט הלטפניות. קל להשתכנע שאוריון חי ואוטנטי והוא זה שיוצק רוח בכל דמות ודמות, מתאר התנסויות של כאב, חרדה, ערגה, אושר וסקס, מוליך את הקורא ברחובות ירושלים ויוצר אווירה דחוסה ששואבת אותנו פנימה, אל שדות האש המרהיבים והמסוכנים של סיפור המעשה. אין ספק, זוהי מרקחת כשפים של סופרת חכמה ואמיצה, שכותבת על החיים ועל המוות באותה אינטימיות חמה, לוטה דוק של בדידות ואיננה נרתעת מתיאורים מיקרוסקופיים מלאי אמפטיה וסבלנות, שיוצרים יחד תמהיל יחיד ומיוחד. תיאורי הטבע של שפרה הורן בספר זה הם מן היפים שקראתי, והעברית שלה מספקת תחושה של שובע נפשי.

זוהי כתיבה עקרבית במיטבה; הפרטנות החושנית המושהית והסטיות מן המסלול הליניארי לצדדים אינן פוגמות בעוצמת הדמויות ובשלמות המסופר. לכתוב כך יכול רק מי שחווה אהבה גדולה ונכון לחלוק אותה עם אחרים.

מחול העקרבים הוא שיר הלל לאדם שניצב בעוז מול גורלו. אין זה ספר במובן המקובל של המלה, אלא אורגניזם חי ונושם, שמוסיף ללוות אותנו בגווניו, בריחותיו ובקולותיו זמן רב עוד אחרי שנפרדנו ממנו.

שלומית כהן אסיף – סופרת:

"מחול העקרבים" ספרה החדש של שפרה הורן, מן הסופרות האהובות עלי, אינו הזמנה לריקוד, אלא לטיול מרתק בשכונת קטמון הישנה בירושלים. מצד אחד, זה טיול מענג וקסום, מצד שני, טיול מפותל, חובט ומטלטל של נוף ושל הוויה אנושית, המסופר מפיו של אוריון הרמן– "היתום הראשון שנולד בסדרת תינוקות מלחמת ששת הימים.
זיכרונות כואבים שרק חלקם ניתנים לקילוף גרו בבית הזה שברחוב כ"ט בנובמבר. שפרה הורן מנסה לשחזר את כאב הזיכרון ואת עוצמתו. אפילו את כאבם של הספרים שנדונו לשריפה ובכלל זה ספריו של אריך קסטנר. והיא עושה זאת במוסיקה מיוחדת, בשפה עשירה, קולחת וחושנית מאד. הספר הזה שמדגדג את חושיו של הקורא, נע בין מעגל הזיכרון למעגל השכחה.

פרק ראשון

פרק ראשון:

 

ביום שבו עשיתי דרכי אליה הירהרתי בה באהבה. ליד מוזיאון ישראל, כשהחלפתי מהלומות מילוליות עם נהג שניסה לעקוף את מכוניתי, התנחמתי בה ובסעודה המצפה לי עמה.
על המושב לצדי סִפרהּ של הלן קלר בשפה הגרמנית, "כיצד הייתי לסוציאליסטית", שביקשה שאשאל למענה בספרייה הלאומית. לאחר הארוחה, חשבתי, נוכל לשוחח על "הקץ לנשק" של המינגווי, שכבר קראה. שמחתי בעניין שגילתה ב"ספרים שרופים", כך כינתה את עיסוקה החדש, ונזכרתי ששוב שכחתי לקנות לה כרטיסיות למלאכת המיון.
עייף ורעב הגעתי לקטמון הישנה, השכונה שלה, שפעם, מזמן, לפני שנולדתי, נשמעה בה המולת מלחמה, וקרב יריות התחולל בה, וחיילים התהלכו ובתים נבזזו ואנשים נעקרו, ואחרים הגיעו והתיישבו בבתי הפאר שאבניהם הצטלקו מרסיסי פגזים.
השתחלתי אל מקום החניה הצר שכמו נשמר למעני, מרחק כמה בתים מחדרה. צינה נעימה ליטפה אותי, וכשדמותה לנגד עיני קטפתי למענה מגדר חיה שנקרתה בדרכי פרח שעונית ענק ומבושם שעמד בשיא פריחתו קצרת הימים. כעבור עוד כמה צעדים, מתוך הרגל שהתקבע בי בשנות ילדותי, נשאתי עיני אל הקומה השלישית בבניין הסמוך לשלה — אבל החדר של גולן היה חשוך, כמו תמיד, וכמו תמיד תקף אותי געגוע צורב.
עוד במישורת הכניסה לחדרה הבחנתי שמשהו אינו כשורה. חתול־סף תורן לא עמד על משמרתו, ושלא כרגיל היה שער הברזל המחוטט מאבנים שהוטחו בו מוגף בפני, ורק חריץ האור שניגר תחתיו האיר את מדרך רגלי. נקשתי עליו. מבפנים עלו צרחות סופרן שהידהדו כמענה לנקישותי והקריאה "יבוא" בקול מעושן במבטא גרמני, שנשמעה לי תמיד כ"יָבוֹל".
פתחתי את השער במפתח שהיה שמור עמי ונכנסתי לחדרה. היא לא היתה בבית. התפלאתי שיצאה, שהרי בשבוע האחרון לא חשה בטוב וחששה לצאת לרחוב בגפה. שרה קידמה את פני בקרקור נרגש, קירקשה בפנכת האוכל, דידתה על המוט ופשקה את נוצות הקודקוד הצהובות שלה כפורשת מניפה. הנחתי את הספר שהבאתי איתי על שולחן המטבח, לצד "הקץ לנשק" שביקשה שאחזיר לספרייה, ופניתי אל הציפור הנבערת: "איפה אוֹמי?" הציפור התפיחה נוצות בחשיבות עצמית, פערה מקור כמפהקת משעמום וחרצה לשון שחורה. השתרעתי על המיטה שבחדר ופירקתי את פרח השעונית כפי שהייתי עושה בילדותי: פרמתי את עלי הכותרת הלבנים, תלשתי את זירי העטרה הסגולים, את עלי הגביע ואת הצלקות, ואחר כך ליקקתי את הצוף שהפריש ונזכרתי כיצד כינתה את הפרח בשם "כוכב אימא של אלוהים", ואיך התווכחתי איתה ואמרתי שלאלוהים אין אימא, ואיך כששיתפה אותי בסוד "שפת הפרחים" אמרה על פרח השעונית שהוא מבטא רוחניות.
ציפיתי לה עד שהחלון האפיל ופתחתי שוב את הדלת. כמה דקות עוד עמדתי על הסף והתבוננתי בחשכה, אבל צלליתה טרם הסתמנה ברחוב. בלב כבד יצאתי, הסעתי את השער על מסילתו ונעלתי אותו אחרי. בדרכי חזרה לחדרי שברחוב צפת בנחלאות הירהרתי שמא עלי להתקשר למשטרה ולדווח על היעדרה, אך מיד הנסתי מפני את הרעיון. וכי מה אשיב לשאלה כמה ימים היא נעדרת? שהרי עוד היום בצהריים שוחחתי איתה, וכתמיד סיימנו את שיחתנו בכך שניפגש אצלה בחדר המוסך בשעה הקבועה, שש בערב, שבה היתה ממתינה לי כשארוחת הערב מעלה אדים על הכיריים.

העלטה כבר גלשה מעבר לשלולית האור של פנס הרחוב ואצבעותי פישפשו אחר מפתח הדלת שלי במעמקי תיקי הגדוש ספרים. חדרי קידם אותי ריק וצונן — רק יום קודם לכן ארזה נירית, חברתי האחרונה, את מעט חפציה שהיו בביתי ונפרדה ממני בתואנה שאיננה מוכנה לבזבז את חייה על גבר שאיננו מסוגל להתחייב. בנמיכות רוח הירהרתי בארוחה התפלה שאתקין עכשיו ואוכל בגפי, ובעיקר — דאגתי לה.
באפלה, מעברו האחר של החדר, קרצה לי עין הציקלופ של המשיבון שהטילה סביבה בהרות אזהרה אדמדמות. גיששתי דרכי, כושל על ערמת ספרים ומקלל כשברכי נחבטה מזווית הספה. כמה הודעות בהולות נקלטו שם, הצטברו זו על גבי זו ונשמעו דחופות יותר ויותר. כולן נמסרו מאחד בשם "ג'ינג'י קעקועים" מרחוב המלך אגריפס, ששב והפציר בי להתקשר אליו בהקדם, הכתיב לי מספר טלפון ואיים שאם לא אחזיר לו צלצול, ומיד, ינעל את הדלת ו"היא תיאלץ לבלות כאן לבד עד הבוקר". בהודעה האחרונה כבר נשמע הייאוש גואה בקולו שהצטווח, "אם לא תחזיר לי טלפון תוך רבע שעה אני מתקשר למשטרה, ואני ממש, אבל ממש, לא רוצה איתם עניינים."
הדלקתי את האור, התיישבתי על הספה וחייגתי. כבר בצלצול הראשון הורמה השפופרת ובקול נכאים נשאלתי אם אני מכיר איזה זקנה אחת עם שיער לבן. כשדאגה מצמיתה בלבי השבתי שירושלים משופעת בזקנות שכאלה, והוא היסס רגע ואמר שלזקנה הזאת יש קעקוע על היד והיא גם הזכירה את שמי, ו"אל תשאל כמה שעות ניסיתי עד שמצאתי את הטלפון שלך, כבר כמעט התקשרתי למשטרה, ולמגן דוד, וברוך השם שהצלחתי למצוא אותך, ואני בעצמי לא מבין איך," והוסיף כי אני מוזמן לאסוף אותה מהסטודיו שלו, כבר שעות היא יושבת אצלו, מסרבת להתפנות ומבריחה לקוחות.
במהירות חזרתי לרכב שמנועו עדיין היה חם ונהגתי את המרחק הקצר מביתי לכתובת שהכתיב לי, "ממש ברחוב אגריפס, ממש בכניסה לשוק מחנה יהודה, דלת ליד החנות 'ברכת כוהנים' לתשמישי קדושה."
חניתי בכניסה לסטיקיית סימה "בשר ומעורב ירושלמי", ונחירי, שהתרחבו אל ניחוחות הבשרים הנצלים שפרצו מארובות המזללות, הזכירו לי כי מאז שעות הבוקר המוקדמות לא בא דבר מאכל אל פי. טיפסתי במעלה הרחוב ופילסתי דרכי בינות לארגזי קרטון ריקים, אבטיחים מבוקעים שהגירו דמים על המדרכה, חתולים רזים בעיצומה של קטטה אלימה על מעי תרנגול, ומלקטי השכחה והפאה שנברו בערמות רקבובית תוססת שהושלכה כלאחר יד בצד צפרדעי הזבל. בעלי הדוכנים כבר הסיטו ברעש גדול את תריסי הגלילה, נעלו את תיבות מרכולתם ולא נתנו דעתם עלי.
"ג'ינג'י קעקועים ופירסינג באחריות" זימזמו אותיות ניאון משוננות כְּתַיִל מעל דלת פלדה אפורה שנדחקה בין "מסעדת הפתילייה" ובין "ברכת כוהנים". אחזתי בידית הדלת וחשתי בכאב צורב, כמין ריאקציה כימית שהתרחשה בין ידית המתכת לכף ידי. צחנת זיעה ההבילה מקרבי כוך קטן, וכבמכת ברק נצרבה בזיכרוני בבואתה המשוכפלת עשרות פעמים במראות הרבות שהתנוצצו בחדר: על כיסא הבר הגבוה בקיטון המחניק, בינות לדרקונים ירקרקים, לבבות מפולחי חצים ונשים כבדות שדיים שנעצו בגבה מבטים מושחרים, ישבה זקופה האישה שאהבתי. זרקור מיטת ניתוחים מאולתרת צלף עליה את אורו, וזה נקרש בהילת קדושים בשיער שהתפרע סביב ראשה.
עוד בטרם הספקתי לברך אותה לשלום כבר זינק לקראתי מעבר למחיצת הווילון. שער ראשו המקורזל היה כהה דווקא, ומעל עיניו התקמרו גבות דקיקות ומעוצבות שכמו עברו מריטה הגונה. מרכולתו המצוירת נחשפה מבעד לחרירי גופיית הרשת שלבש: נשים נוגות סבר ומרופטות שדיים קיפצו על שרידי שריריו והצטנעו בשיער המקליש שצימח בגדודיות על חזהו. בזווית הפה לעס גדם גפרור שקופד ראשו, ועיניו הביטו בי במבט מוזר, שרק לאחר זמן הצלחתי לשייך לעובדה שסבל מפזילה קשה.
באצבעו המורה הצביע בשתיקה קודרת עליה. על יוהאנה. רק אז הבחנתי בזרועה החשופה עד המרפק המונחת על הדלפק.
התחמקתי מעיניו שנתיבן עקלתוני, מיקמתי מבט בקצה אפו, הודיתי לו בקצרה על שטרח וחיפש אותי ולא התקשר למשטרה, והוא לא שלף את הגפרור מפיו כשלחש, "היא רוצה שאקעקע לה מחדש את המספר שלה מהמחנות."
יוהאנה נשאה אלינו את ראשה ומיד חזר מבטה והתמקד בזרועה.
"בטח שלא הסכמתי," התהדר, "אני לא עושה דברים כאלה, זה חולני, ובמיוחד זה מסוכן לזקנים. אתה יודע, זיהומים וכאלה. אבל היא צעקה עלי, לא רצתה לעזוב והבהילה לי לקוחות."
טיפות התעבו על פלדת עיניה וטישטשו את מבטה — היא נראתה כמי שאינה מסוגלת לשייך את פרצופי לאדם המוכר לה. קרבתי אליה ובחנתי את זרועה הנבולה, שהמספר שנחקק עליה דהה והעלה ירוקת. גוללתי מטה את שרוול השמלה, הצנעתי את חרפת הקעקוע וניסיתי לשלב את זרועי בזרועה. אבל היא משכה את ידה ממני ושבה והטיחה אותה בדלפק.
"סבתא שלך?"
לא השבתי. וכי כיצד אסביר מהי יוהאנה בשבילי?
פניתי אליה בעדינות, "נלך הביתה?" והיא מיצמצה בעיניה כתוהה, ורק לאחר הפצרות נוספות, שלי ושלו, התרצתה. תמכתי בה והובלתי אותה החוצה, ומשם כשלנו יחד על משטח המדרכה המלא מהמורות והתרחקנו מן החתולים החומסים בשיניהם זה את בלעו של זה.
כשהגענו למכונית כבר החל הסתיו לשפוך עלינו את זעפו הצונן. הפעלתי את החימום והבל כיסה את השמשה הקדמית בדוק ערפילי. נסעתי היישר אל חדר המוסך שלה, וכשעמדה איתי על המישורת הרחבה, ידה אוחזת בלבה ונשימתה מאומצת, ניעורה בי עצבות — כל חברי כבר נשואים ומגדלים ילדים, ואילו אני נאלץ לטפל בה ומסתפק בבנות זוג אקראיות.
מתוך הבית נשמעו צרחות וחבטות כנפיים, ושלא כהרגלה לא נתנה את דעתה אל עדר החתולים שמיהר להקיף את קרסוליה ביללות חנף מתחסדות. הסרתי את המנעול הכבד מעל הדלת ובאנחת מתכת צורמנית החליקה הכנף על מסילתה. שרה זקפה ציצת ראש מגונדרת, ציחקקה כילדה וייללה כחתול, ומיד טמנה את מקורה בין נוצותיה, מפשפשת אחר טפילים נעלמים מעין וזורה סביבה אבקת תוכים לבנבנה. דיגדגתי את קודקודה והיא חרצה לשון בשרנית, לכדה את אצבעי במקורה המעוקל, ומיד חזרה בה מכוונתה הזדונית והניחה לי. על אצבעי שניצלה דבקו פתותי צבע שמן ירוק שתחרת חלודה עיטרה אותם מצדם האחד. חיככתי את ידי והבטחתי, "בשבת אבוא לצבוע את הדלת."
מכווצת כמטפחת הכותנה שלה, שהתקמטה עכשיו בין ידיה, ישבה יוהאנה בקיטון המטבח והביטה בי בשתיקה שעה שחיממתי את ארוחת הערב שכבר הכינה. בשתיקה גם אכלנו, וכשעזרתי לה לעלות על יצועה עדיין לא שוחחתי עמה על המעשה. הגשתי לה כדור שינה וכוס מים והמתנתי בצד מיטתה. כששמעתי את נשימתה נרגעת ונחירות רכות עלו מפיה הפעור למחצה יצאתי משם וגררתי אחרי את דלת הברזל. רק עכשיו הבחנתי במצב העציצים ברחבה שלה: עשבים רעים עלו בהם והצמחים שטיפחה באהבה קמלו וכמשו.
למחרת, כשביקרתי אותה בשעה הקבועה שלנו, היה נדמה ששבה לעשתונותיה. ארוחת הערב היתה מוכנה, וכמו לא היו הדברים מעולם שאלה ליומי בספרייה הלאומית ושוחחה איתי במתינות על הספרים שכבר קראה מתוך רשימת הספרים שביקשה שאביא לה, כולם ספרים שעותקים מהם הובערו במדורות גרמניה הנאצית.
"אומי, למה הלכת לשם?" שאלתי כשעמדנו זה לצד זה, היא שוטפת את הכלים ואני מנגב אותם.
מענה קרקוש צלחות עלה מהכיור.
"למה רצית לעשות את זה?"
"מה?" היתממה.
"לקעקע שוב את המספר שלך."
היא היססה מעט לפני שהשיבה בקול הקונטראלטו המעושן שלה, "שכו־לם יוֹדוּ אני שמה הלכתי כבר. אף אחד לא ישימו אותי שמה עודַ'פּם."
"איפה שמה?"
"מחנה."
"מי רוצה לשים אותך במחנה?" הזדעקתי.
"אתה —" ואצבעה כוונה אלי. יופייה קרן גם מזקנתה. יופי מיותר — ידיה המנוקדות כתמי כבד, גווה הנכפף מכוח הכבידה, עצמותיה המבקעות את העור הלבן היבש, שערותיה שהידלדלו. ועדיין היתה בעיני פאר היצירה, ויכולתי לראות בה את יוהאנה של פעם, של ילדותי, זו שהיתה ניצבת מרחוק, כורעת ברך, פורשת זרועותיה, ואני רץ רץ רץ עד שמחמת המהירות נחבט בה ומתכרבל בחיקה.



כחודש לפני האירוע בכוך הקעקועים התייעצתי עם ד"ר גליק, הרופא הגריאטרי, שטען כי הגיעה השעה לשכן אותה בדיור מוגן. הוא חושש שהבחין אצלה בסימני שיטיון, אמר לי, וכי בקרוב מאוד תחל הידרדרות נוספת במצבה.
בעצתו אמרתי לה שהגיע הזמן לעבור מחדרה לדירה נוחה יותר.
"לאן אני הולך?" נבהלה.
תיארתי באוזניה בניין חדש ברחביה, השכונה שתמיד ביקשה לדור בה, כי יש בה "קולטוּר" ומתגוררים בה אנשים הדוברים את שפתה, רבים מהם מלומדים ומפורסמים. "מצאתי לך דירה טובה," אמרתי, והוספתי שכבר קבעתי פגישה למחר: היא תוכל לראות את המקום בעצמה ולהחליט. ונזכרתי איך הבטחתי לה בילדותי: "פעם, כשאהיה גדול ועשיר, אקנה לך בית עם הרבה חדרים ואמבטיה ברחביה."
כרכוב המבנה התנאה בכותרת "מגדל הכסף", וכשפסענו לעבר הסף נפערה לפנינו בצרימה דלת זכוכית עבה. לצדי, על השטיחים המפוארים שכמו נפרשו לכבודה, פסעה יוהאנה בשמלתה האפורה החגיגית ושֹערה המגולגל בפקעת צדקנית הדוק על עורפה כאגרוף לבקן.
בעיני פלדה קרות כמלקחי מיילדת סקרה בזלזול את רבקה, אם הבית, שדווקא התחבבה עלי מיד בשל פרצופה העגול והצח וארשת טוּב הלב שהיתה נסוכה עליו. רבקה ביקשה שנתלווה אליה לסיור "ברחבי הממלכה", ובעודנו פוסעים בצייתנות בעקבות ישבנה המקפץ התייצבו משני צדי המסדרונות הארוכים, במקרה או שלא, כבמין משמר כבוד, דיירות שכמעט כולן הגיעו מ"שם". "הן דוברות גרמנית, קוראות ספרות, מצטטות את היינה וגתה ושילר ומשחקות ברידג'," אמרה עליהן רבקה, אבל לי נדמָה כי נשים אלה דווקא חידדו אצל יוהאנה את רגשות היוהרה והבדלנות. מה לה ולהן? מה לה ולמקום הזה? הלוא עד לפני שנתיים עוד הזמינו אותה ליילד תינוקות באופן פרטי.
רבקה הצביעה בגאווה על רשימת ההרצאות והטיולים התלויה על הלוח, ומשם הובילה אותנו למסעדה שמגישים בה שלוש ארוחות חמות ביום, לחדר ההרצאות ולחדרי חוגי היצירה. אחר כך הראתה לנו את הג'קוזי ואת "חדר היופי", שבו ספרית צעירה, מעלה גירת מסטיק, עסקה בעיצוב מגדלון תסרוקת במוך לבנבן של ישישה שקרקפתה נחשפה בקלונה הוורוד־תינוקי.
שיִש, סידורי פרחים, שטיחים מקיר לקיר, ברכת שחייה, חדרים עם נוף לכנסת ולמוזיאון, תמונות שמן — גן עדן הדוניסטי לקשישים, האחרון עלי אדמות, כך נדמָה לי המקום הזה.
במשרד הקבלה התמוטטה יוהאנה אל מעמקי הכורסה והשמיעה שריקות חורקניות. היא מוללה את מטפחתה, פרשה אותה על ברכיה כבוחנת את פרחיה הרקומים, יישרה את קמטיה וגילגלה אותה לנחש פרחוני דקיק. אחר כך פישפשה בתיקה ושלפה מתוכו קופסת סיגריות — אבל רבקה עצרה בעדה בעדינות והסבירה, "אצלנו בשטחים הציבוריים אסור לעשן." בשאט נפש השליכה יוהאנה את הקופסה לתיקה הפעור ובלי להעיף בי עוד מבט דרשה, "הביתה."
כשיצאנו משם כבר נסמכה עלי והילוכה כבד, כמו התנקזה כל זקנתה ברגליה, ובנסיעה חזרה סירבה לנהל איתי שיחה והפנתה אלי פקעת שיער קפוצה, עיניה לכודות בחלון.
רק כשנכנסנו לביתה הפרה את השתיקה. "קפה?" שאלה, ובלי להמתין לתשובה קירטעה למטבחון הזעיר וחזרה משם כעבור כמה דקות נושאת טס קטן ועליו שני ספלי רוזנטל דקיקים, מוזהבי שפה, מהסט החגיגי שלה, וצלוחית גדושה עוגיות חמאה. בזהירות הניחה את הטס על קצה השולחן, ובזרוע ימין הדיחה ממקומו את האגרטל ובו צרור כלניות שגבעוליהן נדחקו ונדחסו במים המעופשים ופרצופיהן המעוכים לעיסה הביטו בה בהמון עיני קטיפה כהות. תפזורת אבקנים שחורה ציירה על השולחן עיגול מדויק שהיקפו כשל בסיס האגרטל, אבל שלא כדרכה לא הזדרזה להביא את "השמרטוּ", ובמקום זאת שבה והרימה את הטס על ספליו המצטלצלים והניחה אותו בחבטה על הכתם.
היא לא מבינה איך יכולתי לקחת אותה ל"מחנה זקנים", מילמלה בעלבון, שהרי היא יכולה להמשיך לעבוד על אף שמונים שנותיה, ועוד אמרה כי די היה לה מחנה ריכוז אחד בחייה ולמקום הזה לא תשוב, גם לא בעגלת נכים. וחוץ מזה, מה יהיה על שרה ועל חתוליה?
כששבתי והעליתי באוזניה את ההצעה ימים ספורים לאחר האירוע אצל "ג'ינג'י קעקועים", הביטה בי בחוסר אונים והכריזה כי תעבור ל"מחנה זקנים" לניסיון בלבד, ובתנאי ששרה תתלווה אליה ושאמצא בתים טובים לכל חתוליה.
כבר למחרת בבוקר התקשרתי לרבקה, אם הבית, ששמחה לשמוע את קולי והכריזה בחדווה כי דייר מהקומה התשיעית נפטר והדירה שמורה ליוהאנה.
"קומה תשיעית?" נחרדתי, "אין לכם חדר בקומה נמוכה יותר?"
"מצטערת, זה מה שיש לי להציע. האם הגברת סובלת מפחד גבהים?"
לא שיתפתי אותה בעובדה שהבעיה היא שלי; שפחד שרכשתי אי שם בילדותי מונע ממני להיכנס למעליות — חדרונים זעירים ומחניקים המרחפים באוויר על קורי סתר דקיקים שבכל רגע עלולים להינתק.
עוד באותו שבוע נשאו שני סבלים על גבם את תכולת חייה שפורקה לגורמים: מיטת ברזל, ארון אחד, שטיח אחד, ארונית ויטרינה, שולחן מטבח, כלי מטבח, שני כיסאות, ספרים, אגרטל בדולח, נוצת טווס אחת, צנצנת אפר אחת, שתי מזוודות בגדים, שרה בכלובה וסרוויס הרוזנטל, עטוף ומוגן בשכבות נייר עיתון.
את החתולים שלה — ליתר דיוק, ארבעה מהם שהצלחתי לתפוס, ובהם חתול־סף — דחסתי למנשא כלבים ושילחתי לדרכם החדשה לצד חנותו של הקצב במושבה הגרמנית העשירה והמיוחסת. הרגעתי את מצפוני בכך שהוא עצמו אוהב חתולים ובטח יפריש גם לאלה מפרי עמלו.
אחר כך חזרתי לבית האבות וטיפסתי ברגל את תשע הקומות. כשהגעתי לחדרה החדש, מתנשף ומזיע, זרועותי שרוטות ממרדפי חתולים ומצב רוחי שפוף בשל הבדותות שנאלצתי לספר לה על חתוליה, כבר ניצבה כבעלת בית בדירתה והשגיחה בעיני נץ על הסבלים שפרקו את חפציה. בקולה התקיף הורתה להם להניח את הרהיטים בסדר שהכתיבה, והם הביטו בה ביראת כבוד ועשו כמצוותה. נדמָה כי התאמצה באופן מכמיר לב לארגן את חייה החדשים בסדר המוכר לה מחדרה הישן, וכשביקשתי לסייע שיתקו אותי עיניה בחִצֵי אשמה. הפכתי את גבי אליה, פני אל החלון המלא שמים, הידקתי את מצחי לשמשה הקרה והשקפתי מטה. מכוניות צעצוע החליקו על הכביש, וראשיהם הזעירים של העוברים והשבים נעו בשוליו. סחרחורת אחזה בי ונשאבתי מטה, לרחוב, מבטי מתערפל ומתרסק תשע קומות תחתי, במישורת המרוצפת שלפני הכניסה. כשנסוגותי משם הבחנתי בכתם שמנוני שהסתמן על השמשה בשל מצחי. נשאתי מבט למרחוק, אל המרבד המחורץ שתי וערב של סמטאות צרות וגגות רעפים של שכונת נחלאות. מעודד ממראה הסביבה המוכרת בישרתי לה כי מחלון חדרה שבקומה התשיעית תוכל להשקיף על גג הבית שלי. אבל כשהביטה בחלון הרחב נראה שהמראה לא נשא חן בעיניה, ומיד רטנה שהוא מלוכלך, נטלה פיסת עיתון, מאלה שעטפו את חפציה השבירים, ומיהרה ללטש את הזגוגית.
כבר למחרת אחר הצהריים התנפצה על השמשה הציפור הראשונה והותירה אחריה למזכרת פלומה אוורירית סמוקה. פחד תפח בחדר, וידעתי כי קורבן הציפור לא התקבל. עוד ערב חלף — ובסיומו, בהתנצלות מתנשפת, ביקשה רבקה שאגיע להתייעצות דחופה בעקבות האירועים החריגים, ואף הצביעה על האשם. שרה. "היא משמיעה להן קולות והציפורים מתפתות להיכנס בתוך הזכוכית. דבר כזה עוד לא קרה לנו אף פעם." ולא ידעה כי התעתוע טמון בשמשה המבהיקה בניקיונה, המשקפת את השמש ומצפה בסבלנות עיקשת לקורבן הבא; וכי עד שתעזוב יוהאנה את המקום באלונקת מתים יתנגחו על שמשת חדרה עוד אי אילו בעלי כנף, מאלה הטסים בענן שחור כבד במסלולם הקבוע בדרכם ללון על עץ החרוב הענקי ברחוב קינג ג'ורג'.
"אתה תהרוג אותי," אמרה לי יוהאנה אחרי תקרית הציפור הראשונה, ממש כפי שהיתה אומרת, ספק בצחוק ספק ברצינות, כשהיתה מועכת אותי אל בין שדיה הכבדים, מפרידה אותם זה מזה באמצעות ראשי. "אתה תהרוג אותי," היתה נוזפת בי בשנות ילדותי המוקדמות כשהייתי שב מיוזע בתום משחק סטנגה פרוע ברחוב. "אתה תהרוג אותי," גערה בי בעצב כשתעודת בית הספר שלי לא ענתה על ציפיותיה. "אתה תהרוג אותי," הטיחה בחימה לא אופיינית לה כשנערה שהצגתי בפניה לא הניחה את דעתה.
"אתה תהרוג אותי," רטנה אז, וטרם ידעה עד כמה צדקה.

שפרה הורן

שפרה הורן (נולדה ב-20 במרץ 1951) היא סופרת ישראלית. הייתה כתבת העיתון "מעריב", ותחנת "גלי צה"ל" במזרח הרחוק. עם סיום תפקיד זה, כתבה את ספרה הראשון "חוויה יפנית" (1992). "ארבע אמהות", יצא לאור בשנת 1994 בספריית מעריב. ספרה השליש, "היפה בנשים'", יצא בהוצאת קשת של הסופר רם אורן ב-1998. 

הורן זכתה במספר פרסים, בהם פרסי זהב ופלטינה לכל ספריה, פרס בת-ים לספרות, פרס ויצו ישראל, פרס היצירה לסופרים עבריים לשנת 2005, פרס ברנר לשנת 2006 ופרס ויצו צרפת לשנת 2008 לספר "המנון לשמחה". כמו כן זכתה בפרס אדי איטליה (פעמיים) על ספריה "המנון לשמחה" ו"מחול העקרבים" ופרס היצירה בתחום הציונות לשנת 2014 על ספרה "מחול העקרבים".

מספריה:
חתולים, סיפור אהבה (קשת הוצאה לאור, 1998)
אין חיה כזאת (ידיעות ספרים 2000) - ספר ילדים.
תמרה הולכת על המים (ספריה לעם, הוצאת עם עובד, 2002)
המנון לשמחה (ספריה לעם, הוצאת עם עובד, 2004)
גם ביום וגם בלילה (עם עובד 2006) - ספר ילדים.
חוויה ניו זילנדית (מסעות- עם עובד, 2008) 
מחול העקרבים (כנרת-זמורה-ביתן 2012)
דבשי ואני בארץ האבעבועות, (כנרת-זמורה-ביתן, 2015) - ספר ילדים.
נוצה של אהבה (הקיבוץ המאוחד 2016) - ספר ילדים.
פדני - סיפור משפחתי (כנרת, זמורה, דביר מוציאים לאור, מרץ 2021)
החדר שמול החומות (כנרת, זמורה, דביר מוציאים לאור, אוגוסט 2021)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/5n6txtha

עוד על הספר

מחול העקרבים שפרה הורן

פרק ראשון:

 

ביום שבו עשיתי דרכי אליה הירהרתי בה באהבה. ליד מוזיאון ישראל, כשהחלפתי מהלומות מילוליות עם נהג שניסה לעקוף את מכוניתי, התנחמתי בה ובסעודה המצפה לי עמה.
על המושב לצדי סִפרהּ של הלן קלר בשפה הגרמנית, "כיצד הייתי לסוציאליסטית", שביקשה שאשאל למענה בספרייה הלאומית. לאחר הארוחה, חשבתי, נוכל לשוחח על "הקץ לנשק" של המינגווי, שכבר קראה. שמחתי בעניין שגילתה ב"ספרים שרופים", כך כינתה את עיסוקה החדש, ונזכרתי ששוב שכחתי לקנות לה כרטיסיות למלאכת המיון.
עייף ורעב הגעתי לקטמון הישנה, השכונה שלה, שפעם, מזמן, לפני שנולדתי, נשמעה בה המולת מלחמה, וקרב יריות התחולל בה, וחיילים התהלכו ובתים נבזזו ואנשים נעקרו, ואחרים הגיעו והתיישבו בבתי הפאר שאבניהם הצטלקו מרסיסי פגזים.
השתחלתי אל מקום החניה הצר שכמו נשמר למעני, מרחק כמה בתים מחדרה. צינה נעימה ליטפה אותי, וכשדמותה לנגד עיני קטפתי למענה מגדר חיה שנקרתה בדרכי פרח שעונית ענק ומבושם שעמד בשיא פריחתו קצרת הימים. כעבור עוד כמה צעדים, מתוך הרגל שהתקבע בי בשנות ילדותי, נשאתי עיני אל הקומה השלישית בבניין הסמוך לשלה — אבל החדר של גולן היה חשוך, כמו תמיד, וכמו תמיד תקף אותי געגוע צורב.
עוד במישורת הכניסה לחדרה הבחנתי שמשהו אינו כשורה. חתול־סף תורן לא עמד על משמרתו, ושלא כרגיל היה שער הברזל המחוטט מאבנים שהוטחו בו מוגף בפני, ורק חריץ האור שניגר תחתיו האיר את מדרך רגלי. נקשתי עליו. מבפנים עלו צרחות סופרן שהידהדו כמענה לנקישותי והקריאה "יבוא" בקול מעושן במבטא גרמני, שנשמעה לי תמיד כ"יָבוֹל".
פתחתי את השער במפתח שהיה שמור עמי ונכנסתי לחדרה. היא לא היתה בבית. התפלאתי שיצאה, שהרי בשבוע האחרון לא חשה בטוב וחששה לצאת לרחוב בגפה. שרה קידמה את פני בקרקור נרגש, קירקשה בפנכת האוכל, דידתה על המוט ופשקה את נוצות הקודקוד הצהובות שלה כפורשת מניפה. הנחתי את הספר שהבאתי איתי על שולחן המטבח, לצד "הקץ לנשק" שביקשה שאחזיר לספרייה, ופניתי אל הציפור הנבערת: "איפה אוֹמי?" הציפור התפיחה נוצות בחשיבות עצמית, פערה מקור כמפהקת משעמום וחרצה לשון שחורה. השתרעתי על המיטה שבחדר ופירקתי את פרח השעונית כפי שהייתי עושה בילדותי: פרמתי את עלי הכותרת הלבנים, תלשתי את זירי העטרה הסגולים, את עלי הגביע ואת הצלקות, ואחר כך ליקקתי את הצוף שהפריש ונזכרתי כיצד כינתה את הפרח בשם "כוכב אימא של אלוהים", ואיך התווכחתי איתה ואמרתי שלאלוהים אין אימא, ואיך כששיתפה אותי בסוד "שפת הפרחים" אמרה על פרח השעונית שהוא מבטא רוחניות.
ציפיתי לה עד שהחלון האפיל ופתחתי שוב את הדלת. כמה דקות עוד עמדתי על הסף והתבוננתי בחשכה, אבל צלליתה טרם הסתמנה ברחוב. בלב כבד יצאתי, הסעתי את השער על מסילתו ונעלתי אותו אחרי. בדרכי חזרה לחדרי שברחוב צפת בנחלאות הירהרתי שמא עלי להתקשר למשטרה ולדווח על היעדרה, אך מיד הנסתי מפני את הרעיון. וכי מה אשיב לשאלה כמה ימים היא נעדרת? שהרי עוד היום בצהריים שוחחתי איתה, וכתמיד סיימנו את שיחתנו בכך שניפגש אצלה בחדר המוסך בשעה הקבועה, שש בערב, שבה היתה ממתינה לי כשארוחת הערב מעלה אדים על הכיריים.

העלטה כבר גלשה מעבר לשלולית האור של פנס הרחוב ואצבעותי פישפשו אחר מפתח הדלת שלי במעמקי תיקי הגדוש ספרים. חדרי קידם אותי ריק וצונן — רק יום קודם לכן ארזה נירית, חברתי האחרונה, את מעט חפציה שהיו בביתי ונפרדה ממני בתואנה שאיננה מוכנה לבזבז את חייה על גבר שאיננו מסוגל להתחייב. בנמיכות רוח הירהרתי בארוחה התפלה שאתקין עכשיו ואוכל בגפי, ובעיקר — דאגתי לה.
באפלה, מעברו האחר של החדר, קרצה לי עין הציקלופ של המשיבון שהטילה סביבה בהרות אזהרה אדמדמות. גיששתי דרכי, כושל על ערמת ספרים ומקלל כשברכי נחבטה מזווית הספה. כמה הודעות בהולות נקלטו שם, הצטברו זו על גבי זו ונשמעו דחופות יותר ויותר. כולן נמסרו מאחד בשם "ג'ינג'י קעקועים" מרחוב המלך אגריפס, ששב והפציר בי להתקשר אליו בהקדם, הכתיב לי מספר טלפון ואיים שאם לא אחזיר לו צלצול, ומיד, ינעל את הדלת ו"היא תיאלץ לבלות כאן לבד עד הבוקר". בהודעה האחרונה כבר נשמע הייאוש גואה בקולו שהצטווח, "אם לא תחזיר לי טלפון תוך רבע שעה אני מתקשר למשטרה, ואני ממש, אבל ממש, לא רוצה איתם עניינים."
הדלקתי את האור, התיישבתי על הספה וחייגתי. כבר בצלצול הראשון הורמה השפופרת ובקול נכאים נשאלתי אם אני מכיר איזה זקנה אחת עם שיער לבן. כשדאגה מצמיתה בלבי השבתי שירושלים משופעת בזקנות שכאלה, והוא היסס רגע ואמר שלזקנה הזאת יש קעקוע על היד והיא גם הזכירה את שמי, ו"אל תשאל כמה שעות ניסיתי עד שמצאתי את הטלפון שלך, כבר כמעט התקשרתי למשטרה, ולמגן דוד, וברוך השם שהצלחתי למצוא אותך, ואני בעצמי לא מבין איך," והוסיף כי אני מוזמן לאסוף אותה מהסטודיו שלו, כבר שעות היא יושבת אצלו, מסרבת להתפנות ומבריחה לקוחות.
במהירות חזרתי לרכב שמנועו עדיין היה חם ונהגתי את המרחק הקצר מביתי לכתובת שהכתיב לי, "ממש ברחוב אגריפס, ממש בכניסה לשוק מחנה יהודה, דלת ליד החנות 'ברכת כוהנים' לתשמישי קדושה."
חניתי בכניסה לסטיקיית סימה "בשר ומעורב ירושלמי", ונחירי, שהתרחבו אל ניחוחות הבשרים הנצלים שפרצו מארובות המזללות, הזכירו לי כי מאז שעות הבוקר המוקדמות לא בא דבר מאכל אל פי. טיפסתי במעלה הרחוב ופילסתי דרכי בינות לארגזי קרטון ריקים, אבטיחים מבוקעים שהגירו דמים על המדרכה, חתולים רזים בעיצומה של קטטה אלימה על מעי תרנגול, ומלקטי השכחה והפאה שנברו בערמות רקבובית תוססת שהושלכה כלאחר יד בצד צפרדעי הזבל. בעלי הדוכנים כבר הסיטו ברעש גדול את תריסי הגלילה, נעלו את תיבות מרכולתם ולא נתנו דעתם עלי.
"ג'ינג'י קעקועים ופירסינג באחריות" זימזמו אותיות ניאון משוננות כְּתַיִל מעל דלת פלדה אפורה שנדחקה בין "מסעדת הפתילייה" ובין "ברכת כוהנים". אחזתי בידית הדלת וחשתי בכאב צורב, כמין ריאקציה כימית שהתרחשה בין ידית המתכת לכף ידי. צחנת זיעה ההבילה מקרבי כוך קטן, וכבמכת ברק נצרבה בזיכרוני בבואתה המשוכפלת עשרות פעמים במראות הרבות שהתנוצצו בחדר: על כיסא הבר הגבוה בקיטון המחניק, בינות לדרקונים ירקרקים, לבבות מפולחי חצים ונשים כבדות שדיים שנעצו בגבה מבטים מושחרים, ישבה זקופה האישה שאהבתי. זרקור מיטת ניתוחים מאולתרת צלף עליה את אורו, וזה נקרש בהילת קדושים בשיער שהתפרע סביב ראשה.
עוד בטרם הספקתי לברך אותה לשלום כבר זינק לקראתי מעבר למחיצת הווילון. שער ראשו המקורזל היה כהה דווקא, ומעל עיניו התקמרו גבות דקיקות ומעוצבות שכמו עברו מריטה הגונה. מרכולתו המצוירת נחשפה מבעד לחרירי גופיית הרשת שלבש: נשים נוגות סבר ומרופטות שדיים קיפצו על שרידי שריריו והצטנעו בשיער המקליש שצימח בגדודיות על חזהו. בזווית הפה לעס גדם גפרור שקופד ראשו, ועיניו הביטו בי במבט מוזר, שרק לאחר זמן הצלחתי לשייך לעובדה שסבל מפזילה קשה.
באצבעו המורה הצביע בשתיקה קודרת עליה. על יוהאנה. רק אז הבחנתי בזרועה החשופה עד המרפק המונחת על הדלפק.
התחמקתי מעיניו שנתיבן עקלתוני, מיקמתי מבט בקצה אפו, הודיתי לו בקצרה על שטרח וחיפש אותי ולא התקשר למשטרה, והוא לא שלף את הגפרור מפיו כשלחש, "היא רוצה שאקעקע לה מחדש את המספר שלה מהמחנות."
יוהאנה נשאה אלינו את ראשה ומיד חזר מבטה והתמקד בזרועה.
"בטח שלא הסכמתי," התהדר, "אני לא עושה דברים כאלה, זה חולני, ובמיוחד זה מסוכן לזקנים. אתה יודע, זיהומים וכאלה. אבל היא צעקה עלי, לא רצתה לעזוב והבהילה לי לקוחות."
טיפות התעבו על פלדת עיניה וטישטשו את מבטה — היא נראתה כמי שאינה מסוגלת לשייך את פרצופי לאדם המוכר לה. קרבתי אליה ובחנתי את זרועה הנבולה, שהמספר שנחקק עליה דהה והעלה ירוקת. גוללתי מטה את שרוול השמלה, הצנעתי את חרפת הקעקוע וניסיתי לשלב את זרועי בזרועה. אבל היא משכה את ידה ממני ושבה והטיחה אותה בדלפק.
"סבתא שלך?"
לא השבתי. וכי כיצד אסביר מהי יוהאנה בשבילי?
פניתי אליה בעדינות, "נלך הביתה?" והיא מיצמצה בעיניה כתוהה, ורק לאחר הפצרות נוספות, שלי ושלו, התרצתה. תמכתי בה והובלתי אותה החוצה, ומשם כשלנו יחד על משטח המדרכה המלא מהמורות והתרחקנו מן החתולים החומסים בשיניהם זה את בלעו של זה.
כשהגענו למכונית כבר החל הסתיו לשפוך עלינו את זעפו הצונן. הפעלתי את החימום והבל כיסה את השמשה הקדמית בדוק ערפילי. נסעתי היישר אל חדר המוסך שלה, וכשעמדה איתי על המישורת הרחבה, ידה אוחזת בלבה ונשימתה מאומצת, ניעורה בי עצבות — כל חברי כבר נשואים ומגדלים ילדים, ואילו אני נאלץ לטפל בה ומסתפק בבנות זוג אקראיות.
מתוך הבית נשמעו צרחות וחבטות כנפיים, ושלא כהרגלה לא נתנה את דעתה אל עדר החתולים שמיהר להקיף את קרסוליה ביללות חנף מתחסדות. הסרתי את המנעול הכבד מעל הדלת ובאנחת מתכת צורמנית החליקה הכנף על מסילתה. שרה זקפה ציצת ראש מגונדרת, ציחקקה כילדה וייללה כחתול, ומיד טמנה את מקורה בין נוצותיה, מפשפשת אחר טפילים נעלמים מעין וזורה סביבה אבקת תוכים לבנבנה. דיגדגתי את קודקודה והיא חרצה לשון בשרנית, לכדה את אצבעי במקורה המעוקל, ומיד חזרה בה מכוונתה הזדונית והניחה לי. על אצבעי שניצלה דבקו פתותי צבע שמן ירוק שתחרת חלודה עיטרה אותם מצדם האחד. חיככתי את ידי והבטחתי, "בשבת אבוא לצבוע את הדלת."
מכווצת כמטפחת הכותנה שלה, שהתקמטה עכשיו בין ידיה, ישבה יוהאנה בקיטון המטבח והביטה בי בשתיקה שעה שחיממתי את ארוחת הערב שכבר הכינה. בשתיקה גם אכלנו, וכשעזרתי לה לעלות על יצועה עדיין לא שוחחתי עמה על המעשה. הגשתי לה כדור שינה וכוס מים והמתנתי בצד מיטתה. כששמעתי את נשימתה נרגעת ונחירות רכות עלו מפיה הפעור למחצה יצאתי משם וגררתי אחרי את דלת הברזל. רק עכשיו הבחנתי במצב העציצים ברחבה שלה: עשבים רעים עלו בהם והצמחים שטיפחה באהבה קמלו וכמשו.
למחרת, כשביקרתי אותה בשעה הקבועה שלנו, היה נדמה ששבה לעשתונותיה. ארוחת הערב היתה מוכנה, וכמו לא היו הדברים מעולם שאלה ליומי בספרייה הלאומית ושוחחה איתי במתינות על הספרים שכבר קראה מתוך רשימת הספרים שביקשה שאביא לה, כולם ספרים שעותקים מהם הובערו במדורות גרמניה הנאצית.
"אומי, למה הלכת לשם?" שאלתי כשעמדנו זה לצד זה, היא שוטפת את הכלים ואני מנגב אותם.
מענה קרקוש צלחות עלה מהכיור.
"למה רצית לעשות את זה?"
"מה?" היתממה.
"לקעקע שוב את המספר שלך."
היא היססה מעט לפני שהשיבה בקול הקונטראלטו המעושן שלה, "שכו־לם יוֹדוּ אני שמה הלכתי כבר. אף אחד לא ישימו אותי שמה עודַ'פּם."
"איפה שמה?"
"מחנה."
"מי רוצה לשים אותך במחנה?" הזדעקתי.
"אתה —" ואצבעה כוונה אלי. יופייה קרן גם מזקנתה. יופי מיותר — ידיה המנוקדות כתמי כבד, גווה הנכפף מכוח הכבידה, עצמותיה המבקעות את העור הלבן היבש, שערותיה שהידלדלו. ועדיין היתה בעיני פאר היצירה, ויכולתי לראות בה את יוהאנה של פעם, של ילדותי, זו שהיתה ניצבת מרחוק, כורעת ברך, פורשת זרועותיה, ואני רץ רץ רץ עד שמחמת המהירות נחבט בה ומתכרבל בחיקה.



כחודש לפני האירוע בכוך הקעקועים התייעצתי עם ד"ר גליק, הרופא הגריאטרי, שטען כי הגיעה השעה לשכן אותה בדיור מוגן. הוא חושש שהבחין אצלה בסימני שיטיון, אמר לי, וכי בקרוב מאוד תחל הידרדרות נוספת במצבה.
בעצתו אמרתי לה שהגיע הזמן לעבור מחדרה לדירה נוחה יותר.
"לאן אני הולך?" נבהלה.
תיארתי באוזניה בניין חדש ברחביה, השכונה שתמיד ביקשה לדור בה, כי יש בה "קולטוּר" ומתגוררים בה אנשים הדוברים את שפתה, רבים מהם מלומדים ומפורסמים. "מצאתי לך דירה טובה," אמרתי, והוספתי שכבר קבעתי פגישה למחר: היא תוכל לראות את המקום בעצמה ולהחליט. ונזכרתי איך הבטחתי לה בילדותי: "פעם, כשאהיה גדול ועשיר, אקנה לך בית עם הרבה חדרים ואמבטיה ברחביה."
כרכוב המבנה התנאה בכותרת "מגדל הכסף", וכשפסענו לעבר הסף נפערה לפנינו בצרימה דלת זכוכית עבה. לצדי, על השטיחים המפוארים שכמו נפרשו לכבודה, פסעה יוהאנה בשמלתה האפורה החגיגית ושֹערה המגולגל בפקעת צדקנית הדוק על עורפה כאגרוף לבקן.
בעיני פלדה קרות כמלקחי מיילדת סקרה בזלזול את רבקה, אם הבית, שדווקא התחבבה עלי מיד בשל פרצופה העגול והצח וארשת טוּב הלב שהיתה נסוכה עליו. רבקה ביקשה שנתלווה אליה לסיור "ברחבי הממלכה", ובעודנו פוסעים בצייתנות בעקבות ישבנה המקפץ התייצבו משני צדי המסדרונות הארוכים, במקרה או שלא, כבמין משמר כבוד, דיירות שכמעט כולן הגיעו מ"שם". "הן דוברות גרמנית, קוראות ספרות, מצטטות את היינה וגתה ושילר ומשחקות ברידג'," אמרה עליהן רבקה, אבל לי נדמָה כי נשים אלה דווקא חידדו אצל יוהאנה את רגשות היוהרה והבדלנות. מה לה ולהן? מה לה ולמקום הזה? הלוא עד לפני שנתיים עוד הזמינו אותה ליילד תינוקות באופן פרטי.
רבקה הצביעה בגאווה על רשימת ההרצאות והטיולים התלויה על הלוח, ומשם הובילה אותנו למסעדה שמגישים בה שלוש ארוחות חמות ביום, לחדר ההרצאות ולחדרי חוגי היצירה. אחר כך הראתה לנו את הג'קוזי ואת "חדר היופי", שבו ספרית צעירה, מעלה גירת מסטיק, עסקה בעיצוב מגדלון תסרוקת במוך לבנבן של ישישה שקרקפתה נחשפה בקלונה הוורוד־תינוקי.
שיִש, סידורי פרחים, שטיחים מקיר לקיר, ברכת שחייה, חדרים עם נוף לכנסת ולמוזיאון, תמונות שמן — גן עדן הדוניסטי לקשישים, האחרון עלי אדמות, כך נדמָה לי המקום הזה.
במשרד הקבלה התמוטטה יוהאנה אל מעמקי הכורסה והשמיעה שריקות חורקניות. היא מוללה את מטפחתה, פרשה אותה על ברכיה כבוחנת את פרחיה הרקומים, יישרה את קמטיה וגילגלה אותה לנחש פרחוני דקיק. אחר כך פישפשה בתיקה ושלפה מתוכו קופסת סיגריות — אבל רבקה עצרה בעדה בעדינות והסבירה, "אצלנו בשטחים הציבוריים אסור לעשן." בשאט נפש השליכה יוהאנה את הקופסה לתיקה הפעור ובלי להעיף בי עוד מבט דרשה, "הביתה."
כשיצאנו משם כבר נסמכה עלי והילוכה כבד, כמו התנקזה כל זקנתה ברגליה, ובנסיעה חזרה סירבה לנהל איתי שיחה והפנתה אלי פקעת שיער קפוצה, עיניה לכודות בחלון.
רק כשנכנסנו לביתה הפרה את השתיקה. "קפה?" שאלה, ובלי להמתין לתשובה קירטעה למטבחון הזעיר וחזרה משם כעבור כמה דקות נושאת טס קטן ועליו שני ספלי רוזנטל דקיקים, מוזהבי שפה, מהסט החגיגי שלה, וצלוחית גדושה עוגיות חמאה. בזהירות הניחה את הטס על קצה השולחן, ובזרוע ימין הדיחה ממקומו את האגרטל ובו צרור כלניות שגבעוליהן נדחקו ונדחסו במים המעופשים ופרצופיהן המעוכים לעיסה הביטו בה בהמון עיני קטיפה כהות. תפזורת אבקנים שחורה ציירה על השולחן עיגול מדויק שהיקפו כשל בסיס האגרטל, אבל שלא כדרכה לא הזדרזה להביא את "השמרטוּ", ובמקום זאת שבה והרימה את הטס על ספליו המצטלצלים והניחה אותו בחבטה על הכתם.
היא לא מבינה איך יכולתי לקחת אותה ל"מחנה זקנים", מילמלה בעלבון, שהרי היא יכולה להמשיך לעבוד על אף שמונים שנותיה, ועוד אמרה כי די היה לה מחנה ריכוז אחד בחייה ולמקום הזה לא תשוב, גם לא בעגלת נכים. וחוץ מזה, מה יהיה על שרה ועל חתוליה?
כששבתי והעליתי באוזניה את ההצעה ימים ספורים לאחר האירוע אצל "ג'ינג'י קעקועים", הביטה בי בחוסר אונים והכריזה כי תעבור ל"מחנה זקנים" לניסיון בלבד, ובתנאי ששרה תתלווה אליה ושאמצא בתים טובים לכל חתוליה.
כבר למחרת בבוקר התקשרתי לרבקה, אם הבית, ששמחה לשמוע את קולי והכריזה בחדווה כי דייר מהקומה התשיעית נפטר והדירה שמורה ליוהאנה.
"קומה תשיעית?" נחרדתי, "אין לכם חדר בקומה נמוכה יותר?"
"מצטערת, זה מה שיש לי להציע. האם הגברת סובלת מפחד גבהים?"
לא שיתפתי אותה בעובדה שהבעיה היא שלי; שפחד שרכשתי אי שם בילדותי מונע ממני להיכנס למעליות — חדרונים זעירים ומחניקים המרחפים באוויר על קורי סתר דקיקים שבכל רגע עלולים להינתק.
עוד באותו שבוע נשאו שני סבלים על גבם את תכולת חייה שפורקה לגורמים: מיטת ברזל, ארון אחד, שטיח אחד, ארונית ויטרינה, שולחן מטבח, כלי מטבח, שני כיסאות, ספרים, אגרטל בדולח, נוצת טווס אחת, צנצנת אפר אחת, שתי מזוודות בגדים, שרה בכלובה וסרוויס הרוזנטל, עטוף ומוגן בשכבות נייר עיתון.
את החתולים שלה — ליתר דיוק, ארבעה מהם שהצלחתי לתפוס, ובהם חתול־סף — דחסתי למנשא כלבים ושילחתי לדרכם החדשה לצד חנותו של הקצב במושבה הגרמנית העשירה והמיוחסת. הרגעתי את מצפוני בכך שהוא עצמו אוהב חתולים ובטח יפריש גם לאלה מפרי עמלו.
אחר כך חזרתי לבית האבות וטיפסתי ברגל את תשע הקומות. כשהגעתי לחדרה החדש, מתנשף ומזיע, זרועותי שרוטות ממרדפי חתולים ומצב רוחי שפוף בשל הבדותות שנאלצתי לספר לה על חתוליה, כבר ניצבה כבעלת בית בדירתה והשגיחה בעיני נץ על הסבלים שפרקו את חפציה. בקולה התקיף הורתה להם להניח את הרהיטים בסדר שהכתיבה, והם הביטו בה ביראת כבוד ועשו כמצוותה. נדמָה כי התאמצה באופן מכמיר לב לארגן את חייה החדשים בסדר המוכר לה מחדרה הישן, וכשביקשתי לסייע שיתקו אותי עיניה בחִצֵי אשמה. הפכתי את גבי אליה, פני אל החלון המלא שמים, הידקתי את מצחי לשמשה הקרה והשקפתי מטה. מכוניות צעצוע החליקו על הכביש, וראשיהם הזעירים של העוברים והשבים נעו בשוליו. סחרחורת אחזה בי ונשאבתי מטה, לרחוב, מבטי מתערפל ומתרסק תשע קומות תחתי, במישורת המרוצפת שלפני הכניסה. כשנסוגותי משם הבחנתי בכתם שמנוני שהסתמן על השמשה בשל מצחי. נשאתי מבט למרחוק, אל המרבד המחורץ שתי וערב של סמטאות צרות וגגות רעפים של שכונת נחלאות. מעודד ממראה הסביבה המוכרת בישרתי לה כי מחלון חדרה שבקומה התשיעית תוכל להשקיף על גג הבית שלי. אבל כשהביטה בחלון הרחב נראה שהמראה לא נשא חן בעיניה, ומיד רטנה שהוא מלוכלך, נטלה פיסת עיתון, מאלה שעטפו את חפציה השבירים, ומיהרה ללטש את הזגוגית.
כבר למחרת אחר הצהריים התנפצה על השמשה הציפור הראשונה והותירה אחריה למזכרת פלומה אוורירית סמוקה. פחד תפח בחדר, וידעתי כי קורבן הציפור לא התקבל. עוד ערב חלף — ובסיומו, בהתנצלות מתנשפת, ביקשה רבקה שאגיע להתייעצות דחופה בעקבות האירועים החריגים, ואף הצביעה על האשם. שרה. "היא משמיעה להן קולות והציפורים מתפתות להיכנס בתוך הזכוכית. דבר כזה עוד לא קרה לנו אף פעם." ולא ידעה כי התעתוע טמון בשמשה המבהיקה בניקיונה, המשקפת את השמש ומצפה בסבלנות עיקשת לקורבן הבא; וכי עד שתעזוב יוהאנה את המקום באלונקת מתים יתנגחו על שמשת חדרה עוד אי אילו בעלי כנף, מאלה הטסים בענן שחור כבד במסלולם הקבוע בדרכם ללון על עץ החרוב הענקי ברחוב קינג ג'ורג'.
"אתה תהרוג אותי," אמרה לי יוהאנה אחרי תקרית הציפור הראשונה, ממש כפי שהיתה אומרת, ספק בצחוק ספק ברצינות, כשהיתה מועכת אותי אל בין שדיה הכבדים, מפרידה אותם זה מזה באמצעות ראשי. "אתה תהרוג אותי," היתה נוזפת בי בשנות ילדותי המוקדמות כשהייתי שב מיוזע בתום משחק סטנגה פרוע ברחוב. "אתה תהרוג אותי," גערה בי בעצב כשתעודת בית הספר שלי לא ענתה על ציפיותיה. "אתה תהרוג אותי," הטיחה בחימה לא אופיינית לה כשנערה שהצגתי בפניה לא הניחה את דעתה.
"אתה תהרוג אותי," רטנה אז, וטרם ידעה עד כמה צדקה.