הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?
  • מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?
    סלע מאיר | 2017 | היסטוריה ופוליטיקה | 183 עמ' מודפסים
    מנחם בגין לא הביא מהפך אלא מפלה.
     
    הליכוד עלה לשלטון בשנת 1977 , אך בגין החליט להפקיר את השלטון. ״ממשלה באה וממשלה הולכת, והפקיד לעולם נשאר,״ ציין ראש הממשלה החדש בשאננות באזני בכירי הליכוד הנדהמים, שגילו כי מנהיג האופוזיציה הנצחי מעדיף להותיר על כנה את הגוורדיה הוותיקה ששלטה במערכת המשפט ובמשרדי הממשלה.
     
    התקדים של בגין קבע את הכלל: מפלגות הימין מנצחות בבחירות, ואליטות השמאל ממשיכות לשלוט במדינה. ולא רק ממשיכות, הן גם מרחיבות: המחדל של בגין, וחדלונם של ממשיכיו, סייעו לאליטות להעביר בהדרגה עוד ועוד עוצמה וסמכויות שלטוניות, מנבחרי הציבור למוקדי כוח שאינם כפופים לרצון העם.
     
    - מדוע אין סיכוי שתצפו בסרט ציוני בבית קולנוע בישראל?
    - כיצד הפכה ישראל למדינה היחידה בעולם הנשלטת על ידי עריצות משפטית?
    - מדוע התקשורת הישראלית נראית כמו סניף של מרצ?
    - כיצד אילפו אליטות השמאל את בני בגין, רובי ריבלין, ציפי לבני ומשה כחלון?
     
    מהי הדרך להכניע את אליטות השמאל ולכונן דמוקרטיה בישראל?
     
    "ספרו של ארז תדמור הינו קריאת תיגר על מציאות מעוותת וקריאת השכמה למחנה הלאומי ולמנהיגיו. בוחרי הימין מאסו במציאות האנטי-דמוקרטית השוררת במדינה. תדמור מפרט את הבעיה וגם את הפתרון. כעת נותרה שאלת המנהיגות. קריאת חובה לכל מי שהדמוקרטיה הישראלית ועתיד הציונות יקרים ללבו."
    - קרולין גליק
     
    "חובת קריאה לכל מי שלא מבין את הטירוף שאנחנו חיים בתוכו. חושף למה עשרות שנות שלטון ימין לא מצליחות להזיז את המדינה אפילו מילימטר ימינה, אלא להפך."
    -רועי עידן
  • ספר דיגיטלי
     
    36
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • מבוא
     
    מדינת ישראל נמצאת על סיפה של רעידת אדמה פוליטית. בעשור הקרוב - לכל המאוחר, בזה שאחריו - עשוי הימין הישראלי, לראשונה בתולדות המדינה, ליטול לראשונה לידיו את הנהגת מדינת ישראל.
    נכון, הליכוד כבר נבחר לשלטון לפני ארבעים שנה, במהפך שהתרחש בשנת 1977. אחיזה איתנה ברסן ההנהגה, עם זאת, אינה רק עניין טכני של מנדטים, ראשי־ממשלה או שרים.
    פוליטיקאים, ברוב המכריע של המקרים, אינם מנהיגים אלא מונהגים. נתיבו של הנהר הגדול שבתוכו פועלים וזורמים מרבית הפוליטיקאים מותווה בזירה רחבה ומתוחכמת בהרבה מכפי שמשתקף מההתנצחויות הילדותיות בכנסת ישראל - זירת מלחמת הרעיונות.
    שדות המערכה של זירה זו הם החיים האינטלקטואליים, מערכות החינוך, התקשורת והמשפט, הפקידות הבכירה, שיח התרבות והאמנות והזירה החוץ-פרלמנטרית. כל המאבקים האלו מתערבים זה בזה ומתמזגים זה בזה, וכתום תהליך ארוך של שילוב וברירה מבשילים ומתורגמים למהלכים בזירה הפוליטית.
    מדינת ישראל, ומוסדות היישוב שקדמו להקמתה, עוצבו מראשיתם בידי אנשי השמאל ותנועות השמאל. עובדה זו יצרה מציאות ייחודית, שבה כלל הזירות המשפיעות על המערכת הפוליטית נשלטות בידי אליטות שמאל ותיקות.
    הגמוניה זו של השמאל במוקדי הכוח אפשרה לאליטות לנתב ולתמרן את המערכת הפוליטית לפעולה במסגרת כללי משחק הנקבעים לפני ומעל למערך הכוחות הפוליטי. כך יצא שהימין אמנם ניצח ברוב מערכות הבחירות מאז 1977, אך השמאל אימץ את קביעתו הנבונה של הכלכלן מילטון פרידמן, לפיה לא צריך לשנות את הפוליטיקאים, אלא את התמריצים ואת האילוצים הניצבים בפניהם.
    השמאל נכשל בקלפי פעם אחר פעם - אך שליטתו בכלי התקשורת ובשיח האינטלקטואלי, המשפטי והתרבותי מעניקה לו את היכולת לתמרן פוליטיקאים חלשים מהימין, כדי לשמר ולבצר את אחיזתו במוקדי הכוח. במקביל פועל השמאל בשיטתיות להרחבת סמכויותיהם של אותם מוקדי כוח בלתי נבחרים על חשבון הממשלה והכנסת.
    שני תאריכים מרכזיים מסמלים את ריסוק הדמוקרטיה הישראלית. הראשון הוא יום המהפך - ה-17 במאי 1977 - שבו נבחר הליכוד לשלוט, ומנחם בגין החליט שלא לערוך שינויים במוקדי הכוח מיד עם חילופי השלטון. ראש־הממשלה הטרי סרב להיענות לבקשותיהם של אנשי הליכוד ותנועת חרות, שהפצירו בו למנות את אנשי התנועה לעמדות המפתח בממשלה, במערכת המשפט ובשירות הציבורי. ״באנו לשרת, לא לרשת״, אמר בגין לתומכיו ההמומים, שהבינו טוב ממנו כי אנשי השמאל לא ישיבו לבגין טובה תחת טובה, אלא יפעלו ככל יכולתם לחבל במדיניות ממשלת הימין. שמעון פרס, קרא בחושיו החדים את המתרחש: ״הקמת ממשלה בלי חרות ומק״י״, לעג מנהיג האופוזיציה המובסת לתמימותו הרת האסון של בגין, כשהוא רומז למדיניותו של בן־גוריון, שלא להעניק לגיטימציה לקומוניסטים או לאנשי חרות.
    ברגע המכריע, כשמנהיג האופוזיציה הנצחי הגשים סוף סוף את חלומו ועלה לשלטון, הוא הפגין כי לא הבין באמת את מורשתו של מורו ורבו ז׳בוטינסקי - הוא בחר להיות נדיב, כשהזמן תבע ממנו להיות אכזר.
    תאריך מפתח שני בתולדות כישלונו של הימין לעלות לשלטון היה ה-17 למרץ 1992 - היום בו אישרה הכנסת את חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. החוק התקבל בערוב ימיה של הכנסת השתים־עשר, בה נהנה הימין מרוב יציב. החוק העניק לשופט בית המשפט העליון אהרון ברק את ההזדמנות שלה ייחל, להפוך את בית המשפט לריבון האמיתי על מדינת ישראל.
    ברק עט על ההזדמנות והודה בכך בגלוי. זמן לא רב אחרי אישור החוק בכנסת כתב השופט כי ״עתה ניתן לשופטים 'נשק לא קונבנציונלי', המאפשר ביטולו של דבר חקיקה שאינו מקיים את דרישות חוקי היסוד״. תחת נשיאותו של ברק בשנים 1995-2006 ניכסה מערכת המשפט לעצמה עוד ועוד סמכויות שלטוניות מידי הרשות המבצעת והמחוקקת, כשברק מנצח על התהליך וממנה את ממשיכיו: 11 מתוך 12 שופטים שמונו לעליון בתקופת נשיאותו היו מועמדיו של ברק עצמו.
    פוליטיקאים, כציבור, אינם מנהיגים אלא מונהגים, וכוחם להתמודד עם תהליכי עומק תרבותיים מוגבל. כשכל מוקדי הכוח המשפיעים על הפוליטיקה נשלטים ביד רמה בידי אליטות השמאל, תבוסתו של הימין ידועה מראש, גם אם ינצח בקלפי.
    חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אושר בכנסת ברוב של 32 תומכים מול 21 מתנגדים. בשמאל הבינו היטב את משמעות החוק, אך רוב חברי הכנסת לא תפשו מה החשיבות שבדבר - רבים מהם כלל לא נכחו במליאה. התשתית האינטלקטואלית הרעועה של הימין הביאה לכך שלא היו משפטנים, מכוני מחקר או קבוצות לחץ שיהיו עזר כנגדם של הח״כים, ויסבירו להם כי הם כורכים את חבל התלייה סביב צווארם הם. זאת ועוד, תבוסת הימין במלחמת הרעיונות הביאה לכך שלא פחות מעשרה ח״כים מהליכוד וח״כ אחד מהמפד״ל הצביעו בעד חוק, שהעביר בפועל את השליטה במדינה מידי נבחרי העם לידי קבוצת משפטנים סגורה.
    אחד הבודדים שהבין כבר אז מה מתרחש היה לא אחר מדן מרידור, אחד מנסיכי תנועת חרות. ״אני זוכר שהבנתי אז ואמרתי אז שאנחנו עשינו כאן מהפכה אמיתית״, אמר מרידור בסרט השופט ששודר בערוץ 2. מרידור, מבכירי הליכוד ואחד מאלו שהיו אמורים לעמוד במרכז האליטה הימנית, שתירש את אליטת השמאל, פעל כשתול אידיאולוגי בלב הימין, והיה ממובילי הפוטש האנטי דמוקרטי הזה. האליטות הוותיקות הכניעו את המערכת הפוליטית והרוב הימני בלא קושי.
    על סף שינוי
    שינוי דרמטי עומד בפתח. כללי המשחק עומדים להשתנות מיסודם, ורסן השלטון עומד לעבור סוף סוף מידי אליטות השמאל לידי הרוב הימני.
    סיבה ראשונה לכך היא ירידת הדורות בקרב אליטות השמאל, שמשתמשות בכוחן בצורה בוטה וכוחנית ומעוררות זעם ציבורי גובר והולך. אהרון ברק ואנשיו השתמשו בכוח העצום שניכסו לעצמם במשורה ובתחכום, תוך הבנת ההיבט המהפכני של הניצחון שגרפו. יורשיהם, שופטי העליון, היועצים המשפטיים והפרקליטים שצמחו במערכת המשפט בשלושת העשורים האחרונים, כבר מתייחסים לעצמה הזו כדבר מובן מאליו. הם אינם טורחים להסתיר את הבוז שהם רוחשים לציבור הרחב ולנבחריו, ומתייחסים לכוח הכפייה שבידיהם כפי שהתייחסה האצולה האירופית לסמכויות היתר בהן החזיקה מאות שנים.
    סיבה שנייה לשינוי היא ההתעוררות בימין וההבנה של המחיר אותו משלם הציבור על פסיקותיהם היהירות וההרסניות של שופטי העליון. בעוד מרים נאור וחבריה לכס השיפוט מביטים בעליונות מוסרית ממרומי מגדל המשפט, חייהם של תושבי דרום תל־אביב ושכונות באשדוד, באילת ובפתח־תקווה הפכו בלתי נסבלים בעקבות עשרות אלפי מסתננים שחדרו והושארו בישראל בחסות בג״ץ. בעוד דינה זילבר וכמה מאות משפטנים בפרקליטות המדינה ובפרקליטות הצבאית מתפלספים על עקרונות מופשטים של זכויות אדם, לוחמי צה״ל בשירות סדיר ובשירות מילואים מוצאים עצמם כשידיהם קשורות מול פורעים פלסטינים ופעילי שמאל זרים חמושים במצלמות.
    וכך זה לכל רוחב החזית. הציבור בוחר ממשלות ימין, אך אלו מנוטרלות ונכנעות לתכתיבי אליטות השמאל. כך קורה ביחס להשתוללות הפרועה של הבדואים בנגב, בהתמודדות מול ההקצנה הגוברת של ערביי ישראל בגליל, ביחס לתוואי גדר ההפרדה, בהתמודדותם של עזמי בשארה וחנין זועבי בבחירות לכנסת, באכיפה סלקטיבית של חוקי תכנון ובנייה ביהודה ובשומרון או בהיעדר ריבונות ישראלית במזרח ירושלים.
    בזירה אחר זירה נחשפים אזרחי ישראל לעובדה הפשוטה, שגורלם וחייהם אינם מעוצבים בידי הכנסת והממשלה שבהם בחרו, כי אם בידי אליטה כוחנית ומתנשאת, שאינה נושאת באחריות ואינה נדרשת לשלם מחיר על יהירותה. המסתננים הרי לא מתגוררים ברחביה או בצהלה, וילדיהם של בני האליטות מזמן לא משרתים בגולני, במג״ב או בחטיבת כפיר, אלא ביחידות דובר צה״ל או בפרויקטים יוקרתיים של חיל המודיעין.
    המציאות הבלתי נתפשת היא שגם היום, ארבעים שנה לאחר המהפך, ילדי מצביעי ימין יודעים שאם ידבקו בגלוי בערכיהם ובעמדותיהם הפוליטיות, אין להם סיכוי להשתלב בתפקידי מפתח בפרקליטות או בכלי התקשורת המרכזיים. ודאי שאין להם שום סיכוי לפתח קריירה אקדמית או לצלוח את ועדות הלקטורים והקרנות החולשות על כספי ציבור ולהפיק סרט או מחזה.
    הנחת היסוד של ספר זה היא שהשינוי אפשרי והוא עשוי להתרחש במועד קרוב מכפי שאנו חושבים. זו גם הסיבה שהוא נכתב.
    שאיפתי כאן היא להעניק לכם, הקוראים, תמונה שלמה ורחבה ככל האפשר של פני המערכה במלחמת הרעיונות. אשתדל לסקור את המערכה זירה-אחר-זירה, לבחון את האירועים ההיסטוריים שהובילו את אליטת השמאל לעמדת שלטון נמשכת, ואת המנגנונים הסמויים מן העין שבאמצעותם ממשיכות האליטות לשמר ולחזק את שליטתן במוקדי הכוח.
    בהמשך הספר אנסה להציג את שורשיו האינטלקטואליים של העימות הרעיוני בין השמאל לימין, ואת שורש חולשתו של הימין - העובדה שרבים ממנהיגיו אימצו את הנחות היסוד של השמאל העולמי. בחלקו האחרון של הספר אנסה להצביע על נתיב אפשרי להתמודדות ולתיקון המעוות בדרך לדמוקרטיזציה של מוקדי הכוח ולכינונה מחדש של דמוקרטיה בישראל.
    • • •
    במלחמת רעיונות אין קיצורי דרך ואין ארוחות חינם. הימין הישראלי חייב לאחוז את השור בקרניו, להגדיר יעדים ברורים ולהשקיע את המשאבים והמאמצים הנדרשים בזירות הנכונות ובכיוונים הנכונים.
    אחרי עשרות שנים של קיפאון, נרשמו בשנים האחרונות סימנים הולכים ומתעצמים לכך שהימין שב מהכפור. אליטות השמאל שוקעות ונאלצות להשתמש בכוחנות במקום בתחכום, אך בימין מתרחש אביב תרבותי ואינטלקטואלי של ממש.
    עמדת הנחיתות של הימין עדיין מובהקת, אך אי אפשר להשוות את המצב בשנת 2017 לזה שבשנת 1992. בניגוד לשממה הרעיונית- תרבותית ששררה בימין לפני שניים ושלושה עשורים, ניתן היום להצביע על שורה ארוכה של ארגונים ומוסדות מהימין שהחלו להשיב מלחמה שערה בהתגוששות הרעיונות. מקור ראשון, ישראל היום, אתר מידה, רדיו גלי ישראל, ערוץ 20, בשבע ועשרות עיתונאים ימנים בזרם המרכזי של התקשורת משנים בהדרגה את פניה, כשלצידם נושבת רוח גבית אדירה ברשתות החברתיות. אם תרצו, ישראל שלי, עד כאן, האגודה לזכות הציבור לדעת, ngo מוניטור וארגונים נוספים מתחילים את השינוי בזירה החוץ- פרלמנטרית; פורום קהלת, כתב העת השילוח, התנועה למשילות ודמוקרטיה, המכון לאסטרטגיה ציונית, המכללה למדינאות ואוניברסיטת אריאל משנים את פני המערכה האינטלקטואלית והמשפטית.
    התייצבות הימין למלחמת הרעיונות, והמחיר שהציבור משלם על כך שממשלות ישראל כושלות בהתמודדותן עם שורה ארוכה של אתגרים מתורגמים לשינוי דרמטי גם במישור הפוליטי. בשנת 1992 תמכו 11 ח״כים מלב הימין במהפכה השיפוטית. היום יש בליכוד התנגדות גורפת לעוצמתה המופרזת של מערכת המשפט.
    השינוי המשמעותי לא יתחולל בקדנציה הנוכחית בשל העובדה שסיעת כולנו, על עשרת הח״כים שלה, לצד בני בגין וגילה גמליאל מהליכוד, עודם תומכים בקיום סמכויות היתר של החונטה השיפוטית, אך המגמה ברורה. אליטות השמאל המאיסו עצמן על הציבור והמערכת הפוליטית תיאלץ לישר קו עם המציאות.
    השינוי לא יתרחש מאליו. תפקידנו הוא לחולל אותו, להאיץ אותו ולהבטיח שממשלות ישראל ייטלו את רסן השלטון כדי להתמודד כהלכה עם האתגרים הגדולים שאנו עומדים בפניהם. בספרו הדמוקרטיה באמריקה הצביע אלכסיס דה-טוקוויל בראשית המאה התשע־עשרה על כוחה של הדמוקרטיה: ״כלום יהיה זה אפוא מן החכמה לסבור שיצליחו מאמציו של דור אחד לעכב תנועה חברתית שמקורה בעבר כה רחוק? וכי יעלה על הדעת שהדמוקרטיה שמיגרה את המשטר הפיאודלי וגברה על מלכים תירתע לאחור מפני בורגנים ובעלי הון? כלום תיעצר עכשיו לאחר שהתחזקה כל כך ויריביה נחלשו כל כך?״
    לא. היא לא.
    המאבק לא תם. הוא עשוי להימשך שנים נוספות, אך התהליך כבר התחיל. ישראל השנייה מתחילה לתבוע את מקומה ואת ריבונותה אל מול האצולה הישנה. העליהום שאנו רואים בשנים האחרונות כנגד הימין הוא קרב מאסף של אליטה קורסת, אליטה שזמנה עבר. בקרוב, עם ישראל יפסיק לפחד, יחדל מלפעול בצורה מפוצלת ויתאחד. הרוב הימני ונבחרי הציבור שלו איבדו את תחושת היראה ואת רגשי הנחיתות אל מול האליטות הישנות. בקרוב תהיה כאן דמוקרטיה.
    • ארז תדמור
    • ארז תדמור

      ארז תדמור הוא איש תקשורת, מגיש ברדיו 'גלי ישראל' ובעל טור באתר האינטרנט 'מידה'. ממייסדי ומראשי תנועת 'אם תרצו', מהקמת ה ועד 2012. בקמפיין הבחירות לכנסת העשרים שימש ככותב הנאומים של בנימין נתניהו. בעל תואר ראשון במדע המדינה מהאוניברסיטה העברית ותואר שני בתקשורת פוליטית מאוניברסיטת בר-אילן. תדמור מתגורר באפרת, נשוי לשרון ואב לירדן, סתיו ואביגיל.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • על הרודנות
    • מה לעשות עכשיו
    • שלום לקנאים
    • ממשלות ישראל לדורותיהן- החלטות חכמות והחלטות מטופשות
    • ואדי סאליב שלי
    • החרדים החדשים
    • הדרך החילונית
    • יורים ושופטים
    • המיליון ששינה את המזרח התיכון
    • הגל השלישי: מחאה ומהפכה במזרח התיכון
    • המיעוט הערבי בישראל והשיח על
    • נעשה לנו חג: חגים ותרבות אזרחית בישראל