לקרוא את דן צלקה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לקרוא את דן צלקה

לקרוא את דן צלקה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: אחוזת בית
  • תאריך הוצאה: 2011
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 246 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 6 דק'

אורי הולנדר

אורי הולנדר נולד בתל-אביב בשנת 1979. משורר, מתרגם ומבקר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". כתב עבודת דוקטור באוניברסיטה העברית על המוזיקה בשירתו של נתן זך, ומשמש עמית מחקר במרכז ללימודי היהדות של אוניברסיטת הרווארד. נמנה עם חברי המערכת של הוצאת קשב לשירה משנת 2003. כתב-היד של ספרו "הפסנתר הנודד" זכה בפרס שרת החינוך למשוררים צעירים לשנת תשס"ה.

תקציר

סדרת "לקרוא את" נועדה לאפשר לכל הקוראים, גם לאלה שלא למדו ספרות, להתוודע אל אופי הכתיבה הייחודי של סופרים עבריים מרכזיים.
כל ספר בסדרה עוסק בסופר אחר מהספרות העברית לדורותיה. עורך הסדרה, פרופ' אריאל הירשפלד, גייס את מיטב הכותבים והחוקרים, וכל אחד מהם בוחן בספרו את מאפייני היצירה, אתמקורות ההשראה ואת סגנונו של הסופר הנבחר. יחד משרטטים ספרי הסדרה – בהם אלו שיראו אור בעתיד – ציר היסטורי של ספרות עברית. ספרי הסדרה אינם באים להחליף את הקריאה ביצירות עצמן, אלא לעודד קריאה מחודשת ונלהבת בהן.
בספר זה: אורי הולנדר מציע דרך לקריאת ספריו של דן צלקה.

פרק ראשון

מסכה לחצי פנים



בספר האלף-בית - מרקם אוטוביוגרפי יפהפה של קטעי זיכרון, הגות והוויה - מתאר דן צלקה את פגישתו היחידה עם המשורר הפולני זביגנייב הרברט:

לעתים רחוקות מאוד עורר בי שיר שנכתב בימי חיי חוויה כה עזה, כמו שאירע לי במפגשי עם שירי הרברט [...] פגשתי אותו פעם, אבל לא הצלחתי להוציא מפי אלא מחמאה מוזרה ומתפייטת סביב דמות אמו של המשורר האנגלי ג'ורג' הרברט [...] כשפתחתי במחמאה הסבוכה, הרברט חשב שאני מנסה לומר משהו על חיפושיו הדתיים, הדומים אולי לאלה של ג'ורג' הרברט. הקלה ואכזבת-מה הצטיירו על פניו בתום דברי. (ספר האלף-בית, עמ' 25)

דברים דומים להפליא אמר צלקה כעשרים שנים לפני כן על המשורר האמריקאי רוברט לואל: "הוא היה המשורר היחיד שהערצתי, והודות ל'אימיטציות' שלו התחלתי לקרוא במוֹנטלֶה [...] אני מצטער שלא ניצלתי כהלכה את שהותו כאן. קשה לי להיות חופשי עם אנשים זרים שאני אוהב, וכשפתחתי את פי, אמרתי דברים מיותרים. בביתו של דן איתן אזרתי עוז ונתתי לו את הטבעת,* והוא שאל משהו כמו: 'מנין לך?...'. עניתי לו במלמול של אי-הבנה - ורק אחר כך נאמר לי, שהוא ידוע כאוהב טבעות" (מגד 1984).
[* כששמע צלקה על בואו של לואל, הוא הלך לחפש לו מתנה, ומצא "טבעת בדואית גדולה, מגושמת ונאה מאוד".]
שני מפגשים מעט משונים אלה עם משוררים נערצים מציגים כמה תכונות צלקאיות טיפוסיות, שאִפיינו, כך נדמה, את האיש עצמו ואת עולמו היצירתי: נגיעת הפאתוס, שהיא תוצאת מזיגתן של הביישנות ותאוות הלימוד; מַבּעֶיהָ המשעשעים-מדכדכים של אי-ההבנה, שלצורך תיאורם נדרש מבט חד וקול מודע לעצמו; מום מולד כלשהו הקשור בחיי העולם הזה ובהתנהגויותיו (ואיזו הילה סיפורית המחוללת ב"מום" מטאמורפוזה שעל גבול האגדה); ובעיקר, תחושת החמצה לא מוגדרת, שמקורה אולי בפער שבין ההתרחשות הסיפורית וההבטחות הגלומות בה ובין ההתרחשות הממשית.
יחסי תקשורת דומים לאלה היו לצלקה עם קהל הקוראים הישראלי. לאורך כארבעה עשורי כתיבה התנהל בינו ובין ה"ציבור" דיאלוג מקוטע, לעתים ערני, לפרקים מהוסס, שסופו ידוע מראש - סופהּ של כל שיחה אפשרית בין אריסטוקרט נוודי ליושבי השממה הפורחת. בדומה להרברט, ובמידת-מה גם ללואל, צלקה היה מלומד מדי (ידע שפות, אהב אמנות, ואף שלא הגדיר עצמו "אנציקלופדיסט", היה יכול לכתוב ערך או שניים באיזו אנציקלופדיה דידרויאנית מודרנית); פואטי מדי (המודעות לפרטים הקטנים ביותר - מודעותו של קורא שירה - נוכחת בכל סגנונות כתיבתו, כמו גם העדפתו הטבעית את המרומז והסודי על פני המפורש והצחיח); ומעל לכול - חופשי ומגוון מדי (צלקה כתב רומנים רחבי יריעה, אך שלט ביד רמה גם בסיפור הקצר, התאפיין יותר מכול בסגנונו המסאי הייחודי, תירגם שירים רבים ואף פירסם שירה אנינה משל עצמו). קשה לקטלג יוצר מעין זה, ודחף הקִטלוּג - הפועם הן במלומדי ובבערי האוניברסיטאות, והן בבערי ובמלומדי "הקהל הרחב" - הקטין מאוד את סיכוייו של צלקה להיות ל"סופר פופולרי".

* * *

כיצד התיישבו תכונותיו השונות וסגנונותיו המרובים של צלקה אלה עם אלה? על כך משיב, בדרכו, שירו מודעה על תערוכת דה קיריקו, מתוך הפואמה צהריים (מתוך שירים ותרגומים, עמ' 11):

שְׁנֵי חֶלְקֵי רֹאשׁ בְּצֶבַע לְבֵנָה אֲדֻמָּה
לוֹחֲשִׁים זֶה לָזֶה: בֵּין הָאֲנִי וְהָעַצְמִי, בֵּינִי וּבֵינִי
תִּהְיֶה יוֹם אֶחָד הַתְאָמָה מֻפְלָאָה. מַה שֶּׁהָיָה מִשְׁאָלָה
וּמַה שֶּׁהֻפְרַע
יִצְמַח עַכְשָׁו מִשְּׁנֵי חֶלְקֵי הָרֹאשׁ,
מִשְּׁנֵי הַמִּינִים, רוֹכְנִים זֶה אֶל זֶה. וְעַל הַלּוּחַ הַשָּׁחֹר
יֵרָשֵׁם הַקָּמֵעַ הַמֻּחְלָט. לֹא מַחֲלָה וְלֹא מַזָּל-בִּישׁ
יִפְגְּעוּ בַּתֹּאַם, שֶׁאֶפְשָׁר לְמָסְרוֹ בִּירֻשָּׁה וּלְלַמְּדוֹ
בְּמַאֲמָץ קָטָן וּמְעַט כְּמִיהָה.

לו נדרשנו לדחוס את עולמו של צלקה לנקודה אחת, שבה תכונותיו וסגנונותיו נהפכים למהות אחת, כדאי היה לכנותה - בעקבות השיר הזה - "תֹאַם". זהו מונח פשוט לכאורה, אלא שחבויים בו כל הקונפליקטים של העולם הצלקאי. ומהו תואם? מצב שאיננו קבוע, אשר ישויות וחפצים שואפים אליו, ומימושו אינו אלא העמדה מושלמת ובלתי פגיעה של רוח וחומר, זה לצד זה, לפרק זמן קצוב.
שאיפה זו להעמדה "נכונה" של הדברים, המלווה את יצירתו של צלקה לכל אורכה, מקורה בתבנית אידיאית עלומה. אף ש"גבולותיה" חמקמקים, אי-אפשר להבין את עולמו של צלקה בלעדיה. אותה "תבנית", השוכנת בממד אפלטוני כלשהו, מעמתת שוב ושוב את רכיבי העולם לגוניהם עם "רכיבי האָב" או "רכיבי האֵם" שלהם.
עימותים בלתי פוסקים אלה בין רוח וחומר משרים על רבות מיצירותיו של צלקה אווירה של חיפוש מתמיד, העשוי להתבטא בכמה אופנים: כמיהה אל הרחוק והבלתי מושג; התבוננות בקרוב מתוך רצון לפענח את רזיו; גילויי חיבה לשולי ולחריג - לא בגלל נידחותם האקזוטית, אלא מתוך רצון אמיתי להבין את מקומם בזמן; שיוט בין תרבויות ולשונות, השב פעם אחר פעם, בדרכים ראשיות וצדדיות, לנקודות מפתח בהיסטוריה האישית של צלקה (מלחמת העולם השנייה והעולם האירופי הישן מזה, ארץ ישראל של שנות ה-30 וה-40 ושנותיה הראשונות של מדינת ישראל מזה); וסקרנות שאינה יודעת שובע, המקיפה את כל תחומי התרבות והאמנות.
למרות היפרשׂות זו של מניפות התודעה והרגש, אין אצל צלקה חריגה מן הסגנון ה"ריאליסטי" הייחודי לו, שליווהו בכל יצירותיו (להוציא את הנימה האלגורית של סיפוריו המוקדמים, ונגיעות מתונות של "ריאליזם פנטסטי"). הוא גם אינו חורג מן הטון המתון והשקול, ולא תימצאנה אצלו הכלאות והכלבות של מילים ויצורים - מן הסוג המרמז על יחס פילוסופי ללשון, על נטייה מובהקת ל"אסתטיזציה" של המציאות, או על העדפה אפשרית של ה"בלתי נתפס" על ה"נתפס".
הדמויות הסמליות של הזאב והכבש, למשל, המופיעות בגן החיות התנ"כי (פרק מתוך הרומן אלף לבבות, שאף פורסם כסיפור עצמאי בקובץ 11 סיפורים), דרות אצלו בכלוב אחד, אך אינן מהוות ישות אחת. כל עוד נשמר האיזון הקיומי ביניהן - וכפי שניתן לשער, טבעם של איזונים קיומיים שיופרו במוקדם או במאוחר - מתחולל הפלא המוזר, התואם; דבר-מה שלעתים מגלה את פניו ביחס שבין אדם למושא התבוננותו, בהרכב חומריה של יצירת אמנות, בקשר בין מבנים בעיר מוכּרת או זרה, או בזיקה בין עיר, יצירה או אדם לייצוגם האסתטי. תואם שמעבר לו שוכן המסתורין, שאפשר שאינו אלא האחדוּת שמעבר לריבוי.
האם שמורה ההכרה בתואם הזה רק למתי מעט - נבחרים, נאורים או "מוארים"? "לא מחלה ולא מזל-ביש / יפגעו בתֹאַם, שאפשר למָסרוֹ בירושה וללַמדוֹ / במאמץ קטן ומעט כמיהה". כלומר, אפשר למוסרו בירושה. הדבר אמנם כרוך במאמץ ספרותי, שבשום פנים איננו "מאמץ קטן" - ומאמץ זה מותנה בקיומו של מישהו הכמה לו: הקורא הסקרן.
כמה צנועה הבקשה - הציפייה ל"מאמץ קטן ומעט כמיהה" מצד הקוראים - וכמה קשה למלאה במדינה שלא בורכה באוניברסיטאות ימי-ביניימיות או בספריות עתיקות, ותושביה חיים בשותפות תמוהה של א-היסטוריוּת ביום וזיקוקין די-נור בלילה. אך מעבר לתנאי הסביבה המעיקים שצלקה חי ופעל בה (ולמרות או בגלל היותו "מהגר", אף כתב עליה ומתוכה), ניצבת עובדה אוניברסלית שצלקה עצמו מתארה באופן הבא: "אני בעד התקופה שבה העולם הוא עדיין פואטי, לא כולו מנוחש. אם הממשוּת היא כמו ליבּרטוֹ של אופרה שזקוקה למוזיקה, כשהמוזיקה, שהיא המערכת של החלום ושל האסוציאציה, קובעת את הערך האמיתי של הליברטו, אז לדעתי המוזיקה מנוגנת הכי טוב בנעורים. היא נולדת בילדוּת. היא מנוגנת בנעורים, והיא פעמים רבות נפסקת די מהר. עולם המבוגרים נדמה בעיני לסלע בים, שכל הזמן מתמלא מים ומתרוקן מהם. מבלי שיהיה לו מעצמו דבר, מבלי שהוא יהיה בעל אוצר פנימי" (לויט 1987).
ה"מוזיקה" נולדת בילדוּת, מנוגנת בנעורים ופעמים רבות נפסקת די מהר. רגעי הכמיהה אליה חובקים שנים ארוכות בחיי העולם ובחיי האדם. התואם, הרגע שבו כמיהה זו פוגשת במושאה, הוא גם רגע הגישור בין "שני חלקי ראש", שני חלקים שהם אדם אחד, צעיר נצחי וזקן נצחי, המגלה לפתע את עצמו. "אין זה ציור של דמיון / מַשְׁלים", כותב צלקה בשיר מסכה לחצי פנים עשויה עור ונחושת, "אלא שני צללים שמזמן רצו להיפגש / בגעגועי לילה, עוצרים נשימותיהם" (שירים ותרגומים, עמ' 12).

* * *

"על מנת לשבח", כתב צלקה בשירו מהדורות שונות של דנטה, "עליךָ להיות מלא תעלולים / של שכל תמים" (שירים ותרגומים, עמ' 17). ספר זה לא נכתב "על מנת לשבח". אם יצליח לחשוף כמה מן התעלולים החבויים ביצירתו הענפה של צלקה - מטרתו הושגה. הספר עשוי סימניות; רשימות קצרות המתמקדות בנושא מסוים - יצירה צלקאית, פן בולט של העולם הצלקאי הכללי או מאפיין כלשהו, לאו דווקא מרכזי, של עולם זה. סימניות אלה הן הומאז' לסימניות שצלקה עצמו הפליא לכתוב, אך יש לראות בהן גם ויתור מפורש על היומרה למיצוי הדיון, ועל הדיבור בשמן של תיאוריות גדולות. הסימניות המובאות כאן אישיות במוצהר, וכך גם יש להתייחס אל הפרשנויות המוצעות בהן ליצירותיו של צלקה.
שהרי מי ידע כאותו "שכל תמים" שכל השכלים החיים תמימים, תמימים כסכלים מול מהדורות שונות של מוות. אמנם לא היה זה דנטה כי אם פטררקה שכתב את השורה האלמותית "המוות הזה ששְׁמוֹ חיים" - ומוות זה מגלה את פניו אצל צלקה בגלגולים שונים, עובר בירושה בין אגדות שונות, מבליח בין ההלצות החכמות והאבחנות המשויפות, חושף איזו חרדה המתמידה להופיע ברקע יצירתם של היודעים כי יש רק ציוני דרך ולא דרך, רק סימני אפשרויות ולא תכלית; השתקעויות קצובות בזמן במרחבים שונים - חירותו הפרובינציאלית של אזרח העולם.

* * *

לא הכרתי את דן צלקה אלא מבעד לכתביו, אבל זכור לי היטב מראהו משנת 2004, השנה שבה זכה בפרס "ספיר"; לאחר שהכריזו הרמקולים האימתניים של שבוע הספר על בואו, הופיע חתן השמחה עצמו, לבוש בבגדים שכינה "מדי החירות": טי-שרט (בצבע שחור, חגיגי), ג'ינס ומן הסתם גם סנדלים או נעלי "ניו-באלאנס", שהוסתרו מאחורי דוכן ספרים.
מרכולתה של הוצאת "חרגול", אשר הוציאה לאור את ספריו האחרונים, שימשה לו מחסה. הוא היה שזוף מאוד, ונראה מרוצה ונבוך. אי-אפשר היה שלא לזהות בפניו ארשת הרברטית של "הקלה ואכזבת-מה".
תחושה זאת נצבעת כעת בצבעי ההחמצה: כמה מרצים לספרות יאשרו בלא היסוס מחקרים על יצירת צלקה - וכמה סטודנטים עשויים לגלות בכך עניין? כמה מן הנפשות הפוקדות כרפאים מעונים את סדנאות הכתיבה השונות טרחו אי-פעם להציץ במסותיו? כמה קוראים תרו בשקיקה אחר שירי אומברטו סבא ואֶוּג'ניוֹ מוֹנטלֶה, לאחר שגילו את תרגומיו?
שלמה בְּלוּמגַרְטֶן, מתרגם התנ"ך ליידיש וגיבור הסיפור יהואש ורוכבי המרכבה השמימית, אומר על סף חתימת מפעלו: "צריך לכבד סופים, כמו התחלות". ואנו ממילא הוכשרנו לכבד סופים בלבד - ורק סופים גמורים. בשיר מוריס אנדרֶה: תקליט קונצ'רטי לחצוצרה מופיעה השורה: "ויש להחמיא למתים כפי שהם החמיאו לנו. / אולי עצבוּתָם בהרהוריהם עלינו". ואנו ממילא מחמיאים למתים בלבד - ורק למתים מוחלטים. בשיר אחר, פתקה עם תצלום של קדוש, צפה ועולה השאלה: "מה עם התקווה לומר פעם: אלה שאהבנו ניצחוּ". יש להניח כי "אלף הלבבות" שהיו ונשארו קוראיו הנאמנים של צלקה, יודו בפיכחון כי אלה שאהבנו לא ניצחו, ולא יוכלו לנצח בתרבות כשלנו. עם זה, לעתים נמהל הפסימיזם התרבותי בעובדה כמעט אופטימית: בנסיבות של מוות חגיגי, פרידה מאדם נוטה להיטיב עם כתביו.

אורי הולנדר

אורי הולנדר נולד בתל-אביב בשנת 1979. משורר, מתרגם ומבקר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". כתב עבודת דוקטור באוניברסיטה העברית על המוזיקה בשירתו של נתן זך, ומשמש עמית מחקר במרכז ללימודי היהדות של אוניברסיטת הרווארד. נמנה עם חברי המערכת של הוצאת קשב לשירה משנת 2003. כתב-היד של ספרו "הפסנתר הנודד" זכה בפרס שרת החינוך למשוררים צעירים לשנת תשס"ה.

עוד על הספר

  • הוצאה: אחוזת בית
  • תאריך הוצאה: 2011
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 246 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 6 דק'
לקרוא את דן צלקה אורי הולנדר

מסכה לחצי פנים



בספר האלף-בית - מרקם אוטוביוגרפי יפהפה של קטעי זיכרון, הגות והוויה - מתאר דן צלקה את פגישתו היחידה עם המשורר הפולני זביגנייב הרברט:

לעתים רחוקות מאוד עורר בי שיר שנכתב בימי חיי חוויה כה עזה, כמו שאירע לי במפגשי עם שירי הרברט [...] פגשתי אותו פעם, אבל לא הצלחתי להוציא מפי אלא מחמאה מוזרה ומתפייטת סביב דמות אמו של המשורר האנגלי ג'ורג' הרברט [...] כשפתחתי במחמאה הסבוכה, הרברט חשב שאני מנסה לומר משהו על חיפושיו הדתיים, הדומים אולי לאלה של ג'ורג' הרברט. הקלה ואכזבת-מה הצטיירו על פניו בתום דברי. (ספר האלף-בית, עמ' 25)

דברים דומים להפליא אמר צלקה כעשרים שנים לפני כן על המשורר האמריקאי רוברט לואל: "הוא היה המשורר היחיד שהערצתי, והודות ל'אימיטציות' שלו התחלתי לקרוא במוֹנטלֶה [...] אני מצטער שלא ניצלתי כהלכה את שהותו כאן. קשה לי להיות חופשי עם אנשים זרים שאני אוהב, וכשפתחתי את פי, אמרתי דברים מיותרים. בביתו של דן איתן אזרתי עוז ונתתי לו את הטבעת,* והוא שאל משהו כמו: 'מנין לך?...'. עניתי לו במלמול של אי-הבנה - ורק אחר כך נאמר לי, שהוא ידוע כאוהב טבעות" (מגד 1984).
[* כששמע צלקה על בואו של לואל, הוא הלך לחפש לו מתנה, ומצא "טבעת בדואית גדולה, מגושמת ונאה מאוד".]
שני מפגשים מעט משונים אלה עם משוררים נערצים מציגים כמה תכונות צלקאיות טיפוסיות, שאִפיינו, כך נדמה, את האיש עצמו ואת עולמו היצירתי: נגיעת הפאתוס, שהיא תוצאת מזיגתן של הביישנות ותאוות הלימוד; מַבּעֶיהָ המשעשעים-מדכדכים של אי-ההבנה, שלצורך תיאורם נדרש מבט חד וקול מודע לעצמו; מום מולד כלשהו הקשור בחיי העולם הזה ובהתנהגויותיו (ואיזו הילה סיפורית המחוללת ב"מום" מטאמורפוזה שעל גבול האגדה); ובעיקר, תחושת החמצה לא מוגדרת, שמקורה אולי בפער שבין ההתרחשות הסיפורית וההבטחות הגלומות בה ובין ההתרחשות הממשית.
יחסי תקשורת דומים לאלה היו לצלקה עם קהל הקוראים הישראלי. לאורך כארבעה עשורי כתיבה התנהל בינו ובין ה"ציבור" דיאלוג מקוטע, לעתים ערני, לפרקים מהוסס, שסופו ידוע מראש - סופהּ של כל שיחה אפשרית בין אריסטוקרט נוודי ליושבי השממה הפורחת. בדומה להרברט, ובמידת-מה גם ללואל, צלקה היה מלומד מדי (ידע שפות, אהב אמנות, ואף שלא הגדיר עצמו "אנציקלופדיסט", היה יכול לכתוב ערך או שניים באיזו אנציקלופדיה דידרויאנית מודרנית); פואטי מדי (המודעות לפרטים הקטנים ביותר - מודעותו של קורא שירה - נוכחת בכל סגנונות כתיבתו, כמו גם העדפתו הטבעית את המרומז והסודי על פני המפורש והצחיח); ומעל לכול - חופשי ומגוון מדי (צלקה כתב רומנים רחבי יריעה, אך שלט ביד רמה גם בסיפור הקצר, התאפיין יותר מכול בסגנונו המסאי הייחודי, תירגם שירים רבים ואף פירסם שירה אנינה משל עצמו). קשה לקטלג יוצר מעין זה, ודחף הקִטלוּג - הפועם הן במלומדי ובבערי האוניברסיטאות, והן בבערי ובמלומדי "הקהל הרחב" - הקטין מאוד את סיכוייו של צלקה להיות ל"סופר פופולרי".

* * *

כיצד התיישבו תכונותיו השונות וסגנונותיו המרובים של צלקה אלה עם אלה? על כך משיב, בדרכו, שירו מודעה על תערוכת דה קיריקו, מתוך הפואמה צהריים (מתוך שירים ותרגומים, עמ' 11):

שְׁנֵי חֶלְקֵי רֹאשׁ בְּצֶבַע לְבֵנָה אֲדֻמָּה
לוֹחֲשִׁים זֶה לָזֶה: בֵּין הָאֲנִי וְהָעַצְמִי, בֵּינִי וּבֵינִי
תִּהְיֶה יוֹם אֶחָד הַתְאָמָה מֻפְלָאָה. מַה שֶּׁהָיָה מִשְׁאָלָה
וּמַה שֶּׁהֻפְרַע
יִצְמַח עַכְשָׁו מִשְּׁנֵי חֶלְקֵי הָרֹאשׁ,
מִשְּׁנֵי הַמִּינִים, רוֹכְנִים זֶה אֶל זֶה. וְעַל הַלּוּחַ הַשָּׁחֹר
יֵרָשֵׁם הַקָּמֵעַ הַמֻּחְלָט. לֹא מַחֲלָה וְלֹא מַזָּל-בִּישׁ
יִפְגְּעוּ בַּתֹּאַם, שֶׁאֶפְשָׁר לְמָסְרוֹ בִּירֻשָּׁה וּלְלַמְּדוֹ
בְּמַאֲמָץ קָטָן וּמְעַט כְּמִיהָה.

לו נדרשנו לדחוס את עולמו של צלקה לנקודה אחת, שבה תכונותיו וסגנונותיו נהפכים למהות אחת, כדאי היה לכנותה - בעקבות השיר הזה - "תֹאַם". זהו מונח פשוט לכאורה, אלא שחבויים בו כל הקונפליקטים של העולם הצלקאי. ומהו תואם? מצב שאיננו קבוע, אשר ישויות וחפצים שואפים אליו, ומימושו אינו אלא העמדה מושלמת ובלתי פגיעה של רוח וחומר, זה לצד זה, לפרק זמן קצוב.
שאיפה זו להעמדה "נכונה" של הדברים, המלווה את יצירתו של צלקה לכל אורכה, מקורה בתבנית אידיאית עלומה. אף ש"גבולותיה" חמקמקים, אי-אפשר להבין את עולמו של צלקה בלעדיה. אותה "תבנית", השוכנת בממד אפלטוני כלשהו, מעמתת שוב ושוב את רכיבי העולם לגוניהם עם "רכיבי האָב" או "רכיבי האֵם" שלהם.
עימותים בלתי פוסקים אלה בין רוח וחומר משרים על רבות מיצירותיו של צלקה אווירה של חיפוש מתמיד, העשוי להתבטא בכמה אופנים: כמיהה אל הרחוק והבלתי מושג; התבוננות בקרוב מתוך רצון לפענח את רזיו; גילויי חיבה לשולי ולחריג - לא בגלל נידחותם האקזוטית, אלא מתוך רצון אמיתי להבין את מקומם בזמן; שיוט בין תרבויות ולשונות, השב פעם אחר פעם, בדרכים ראשיות וצדדיות, לנקודות מפתח בהיסטוריה האישית של צלקה (מלחמת העולם השנייה והעולם האירופי הישן מזה, ארץ ישראל של שנות ה-30 וה-40 ושנותיה הראשונות של מדינת ישראל מזה); וסקרנות שאינה יודעת שובע, המקיפה את כל תחומי התרבות והאמנות.
למרות היפרשׂות זו של מניפות התודעה והרגש, אין אצל צלקה חריגה מן הסגנון ה"ריאליסטי" הייחודי לו, שליווהו בכל יצירותיו (להוציא את הנימה האלגורית של סיפוריו המוקדמים, ונגיעות מתונות של "ריאליזם פנטסטי"). הוא גם אינו חורג מן הטון המתון והשקול, ולא תימצאנה אצלו הכלאות והכלבות של מילים ויצורים - מן הסוג המרמז על יחס פילוסופי ללשון, על נטייה מובהקת ל"אסתטיזציה" של המציאות, או על העדפה אפשרית של ה"בלתי נתפס" על ה"נתפס".
הדמויות הסמליות של הזאב והכבש, למשל, המופיעות בגן החיות התנ"כי (פרק מתוך הרומן אלף לבבות, שאף פורסם כסיפור עצמאי בקובץ 11 סיפורים), דרות אצלו בכלוב אחד, אך אינן מהוות ישות אחת. כל עוד נשמר האיזון הקיומי ביניהן - וכפי שניתן לשער, טבעם של איזונים קיומיים שיופרו במוקדם או במאוחר - מתחולל הפלא המוזר, התואם; דבר-מה שלעתים מגלה את פניו ביחס שבין אדם למושא התבוננותו, בהרכב חומריה של יצירת אמנות, בקשר בין מבנים בעיר מוכּרת או זרה, או בזיקה בין עיר, יצירה או אדם לייצוגם האסתטי. תואם שמעבר לו שוכן המסתורין, שאפשר שאינו אלא האחדוּת שמעבר לריבוי.
האם שמורה ההכרה בתואם הזה רק למתי מעט - נבחרים, נאורים או "מוארים"? "לא מחלה ולא מזל-ביש / יפגעו בתֹאַם, שאפשר למָסרוֹ בירושה וללַמדוֹ / במאמץ קטן ומעט כמיהה". כלומר, אפשר למוסרו בירושה. הדבר אמנם כרוך במאמץ ספרותי, שבשום פנים איננו "מאמץ קטן" - ומאמץ זה מותנה בקיומו של מישהו הכמה לו: הקורא הסקרן.
כמה צנועה הבקשה - הציפייה ל"מאמץ קטן ומעט כמיהה" מצד הקוראים - וכמה קשה למלאה במדינה שלא בורכה באוניברסיטאות ימי-ביניימיות או בספריות עתיקות, ותושביה חיים בשותפות תמוהה של א-היסטוריוּת ביום וזיקוקין די-נור בלילה. אך מעבר לתנאי הסביבה המעיקים שצלקה חי ופעל בה (ולמרות או בגלל היותו "מהגר", אף כתב עליה ומתוכה), ניצבת עובדה אוניברסלית שצלקה עצמו מתארה באופן הבא: "אני בעד התקופה שבה העולם הוא עדיין פואטי, לא כולו מנוחש. אם הממשוּת היא כמו ליבּרטוֹ של אופרה שזקוקה למוזיקה, כשהמוזיקה, שהיא המערכת של החלום ושל האסוציאציה, קובעת את הערך האמיתי של הליברטו, אז לדעתי המוזיקה מנוגנת הכי טוב בנעורים. היא נולדת בילדוּת. היא מנוגנת בנעורים, והיא פעמים רבות נפסקת די מהר. עולם המבוגרים נדמה בעיני לסלע בים, שכל הזמן מתמלא מים ומתרוקן מהם. מבלי שיהיה לו מעצמו דבר, מבלי שהוא יהיה בעל אוצר פנימי" (לויט 1987).
ה"מוזיקה" נולדת בילדוּת, מנוגנת בנעורים ופעמים רבות נפסקת די מהר. רגעי הכמיהה אליה חובקים שנים ארוכות בחיי העולם ובחיי האדם. התואם, הרגע שבו כמיהה זו פוגשת במושאה, הוא גם רגע הגישור בין "שני חלקי ראש", שני חלקים שהם אדם אחד, צעיר נצחי וזקן נצחי, המגלה לפתע את עצמו. "אין זה ציור של דמיון / מַשְׁלים", כותב צלקה בשיר מסכה לחצי פנים עשויה עור ונחושת, "אלא שני צללים שמזמן רצו להיפגש / בגעגועי לילה, עוצרים נשימותיהם" (שירים ותרגומים, עמ' 12).

* * *

"על מנת לשבח", כתב צלקה בשירו מהדורות שונות של דנטה, "עליךָ להיות מלא תעלולים / של שכל תמים" (שירים ותרגומים, עמ' 17). ספר זה לא נכתב "על מנת לשבח". אם יצליח לחשוף כמה מן התעלולים החבויים ביצירתו הענפה של צלקה - מטרתו הושגה. הספר עשוי סימניות; רשימות קצרות המתמקדות בנושא מסוים - יצירה צלקאית, פן בולט של העולם הצלקאי הכללי או מאפיין כלשהו, לאו דווקא מרכזי, של עולם זה. סימניות אלה הן הומאז' לסימניות שצלקה עצמו הפליא לכתוב, אך יש לראות בהן גם ויתור מפורש על היומרה למיצוי הדיון, ועל הדיבור בשמן של תיאוריות גדולות. הסימניות המובאות כאן אישיות במוצהר, וכך גם יש להתייחס אל הפרשנויות המוצעות בהן ליצירותיו של צלקה.
שהרי מי ידע כאותו "שכל תמים" שכל השכלים החיים תמימים, תמימים כסכלים מול מהדורות שונות של מוות. אמנם לא היה זה דנטה כי אם פטררקה שכתב את השורה האלמותית "המוות הזה ששְׁמוֹ חיים" - ומוות זה מגלה את פניו אצל צלקה בגלגולים שונים, עובר בירושה בין אגדות שונות, מבליח בין ההלצות החכמות והאבחנות המשויפות, חושף איזו חרדה המתמידה להופיע ברקע יצירתם של היודעים כי יש רק ציוני דרך ולא דרך, רק סימני אפשרויות ולא תכלית; השתקעויות קצובות בזמן במרחבים שונים - חירותו הפרובינציאלית של אזרח העולם.

* * *

לא הכרתי את דן צלקה אלא מבעד לכתביו, אבל זכור לי היטב מראהו משנת 2004, השנה שבה זכה בפרס "ספיר"; לאחר שהכריזו הרמקולים האימתניים של שבוע הספר על בואו, הופיע חתן השמחה עצמו, לבוש בבגדים שכינה "מדי החירות": טי-שרט (בצבע שחור, חגיגי), ג'ינס ומן הסתם גם סנדלים או נעלי "ניו-באלאנס", שהוסתרו מאחורי דוכן ספרים.
מרכולתה של הוצאת "חרגול", אשר הוציאה לאור את ספריו האחרונים, שימשה לו מחסה. הוא היה שזוף מאוד, ונראה מרוצה ונבוך. אי-אפשר היה שלא לזהות בפניו ארשת הרברטית של "הקלה ואכזבת-מה".
תחושה זאת נצבעת כעת בצבעי ההחמצה: כמה מרצים לספרות יאשרו בלא היסוס מחקרים על יצירת צלקה - וכמה סטודנטים עשויים לגלות בכך עניין? כמה מן הנפשות הפוקדות כרפאים מעונים את סדנאות הכתיבה השונות טרחו אי-פעם להציץ במסותיו? כמה קוראים תרו בשקיקה אחר שירי אומברטו סבא ואֶוּג'ניוֹ מוֹנטלֶה, לאחר שגילו את תרגומיו?
שלמה בְּלוּמגַרְטֶן, מתרגם התנ"ך ליידיש וגיבור הסיפור יהואש ורוכבי המרכבה השמימית, אומר על סף חתימת מפעלו: "צריך לכבד סופים, כמו התחלות". ואנו ממילא הוכשרנו לכבד סופים בלבד - ורק סופים גמורים. בשיר מוריס אנדרֶה: תקליט קונצ'רטי לחצוצרה מופיעה השורה: "ויש להחמיא למתים כפי שהם החמיאו לנו. / אולי עצבוּתָם בהרהוריהם עלינו". ואנו ממילא מחמיאים למתים בלבד - ורק למתים מוחלטים. בשיר אחר, פתקה עם תצלום של קדוש, צפה ועולה השאלה: "מה עם התקווה לומר פעם: אלה שאהבנו ניצחוּ". יש להניח כי "אלף הלבבות" שהיו ונשארו קוראיו הנאמנים של צלקה, יודו בפיכחון כי אלה שאהבנו לא ניצחו, ולא יוכלו לנצח בתרבות כשלנו. עם זה, לעתים נמהל הפסימיזם התרבותי בעובדה כמעט אופטימית: בנסיבות של מוות חגיגי, פרידה מאדם נוטה להיטיב עם כתביו.