הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • למי צלצלו הפעמונים
    ספר מוגן
     
  • למי צלצלו הפעמונים
    ארנסט המינגוויי | תרגום: תרצה גור-אריה
    ידיעות ספרים, פן | 2006 | פרוזה תרגום | 418 עמ'

    בשנת 1937 נשלח ארנסט המינגווי לספרד כדי לסקר את מלחמת האזרחים. כעבור שלוש שנים סיים לכתוב את הרומן הגדול למי צלצלו הפעמונים: סיפורו של אמריקאי צעיר מהבריגדות הבינלאומיות שסופח ליחידת גרילה בהרי ספרד. זהו סיפור אודות נאמנות ואומץ, אהבה ותבוסה ומותו הטרגי של אידאל.

     

    המינגוויי מתעלה על עצמו ברומן זה, אם בתאור אהבתו של ג´ורדן למריה היפה, בתיאור הקרב האחרון של אל סורדו, או בחיקוי המלגלג של לה פסיונרה, ובעיקר בסרובו להאמין בגורל העיוור. הוא מצליח ליצור רומן שהוא בעת ובעונה אחת נדיר ויפה, אך גם פראי ועצמתי, מרגש אך גם חכם.

     

    ארנסט מילר הֶמינגוויי (באנגלית: Ernest Miller Hemingway; ‏21 ביולי 1899 - 2 ביולי 1961) היה סופר ועיתונאי אמריקאי. סגנונו הספרותי הייחודי, המאופיין בשפה תמציתית ובמשפטים דקלרטיביים קצרים, השפיע רבות על הפרוזה במאה ה-20, וכמה מספריו נחשבים כיום ליצירות מופת. המינגוויי זכה בפרס פוליצר בשנת 1953 על ספרו "הזקן והים", ובפרס נובל לספרות בשנת 1954.

    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 37
    הוספה למועדפים שלי
  • 1


    הוא שכב על רצפת היער החומה ממחטי אורנים, סנטרו על ידיו השלובות ורוח נושבת בצמרות עצי האורן. צלע ההר גלשה במדרון מתון עד למקום משכבו; אך משם והלאה ירדה בתלילות והוא יכול לראות את הכביש המתפתל, שחור ושמנוני, במעבר ההרים. לצד הדרך זרם נחל ובמורד הגיא, מתחת למעבר ההרים, הבחין בטחנה ליד מפל מים הנופל אל סכר, שאור השמש צבע אותו בלבן.
    "זאת הטחנה?" שאל.
    "כן."
    "אני לא זוכר אותה."
    "היא נבנתה אחרי שהיית כאן. הטחנה הישנה נמצאת יותר למטה; הרבה יותר נמוך, מתחת למעבר."
    הוא פרש את תצלום המפה הצבאית שלו על רצפת היער והביט בה בעיון. הזקן הציץ מעבר לכתפו. הוא היה נמוך ומוצק, לבש חולצת איכרים שחורה ומכנסיים אפורים נוקשים ונעל נעלי בד עם סוליות חבלים. הזקן התנשם בכבדות מן הטיפוס וידו נחה על אחד משני תרמילי הגב הכבדים שנשאו שניהם.
    "זאת אומרת שאי-אפשר לראות את הגשר מכאן."
    "נכון," אמר הזקן. "זה החלק הקל של מעבר ההרים. פה הנחל זורם לאט. יותר למטה, איפה שהכביש נעלם בין העצים ואי-אפשר לראות אותו, הוא נעשה תלול פתאום ושם יש גיא עם קירות זקופים - "
    "אני זוכר."
    "ומעבר לגיא נמצא הגשר."
    "ואיפה העמדות שלהם?"
    "עמדה אחת נמצאת בטחנה שאתה רואה."
    האיש הצעיר, זה שבדק את השטח, הוציא מכיס חולצת החאקי הדהויה שלו משקפת, ניקה את העדשות במטפחת, סובב אותן עד שראה בבת אחת בבירור את לוחות העץ של הטחנה ואת ספסל העץ שליד הדלת; ערימה ענקית של נסורת התרוממה מאחורי הסככה הפתוחה, והוא ראה שם מסור עגול וחֵלק מן התעלה שבה החליקו בולי העץ מצלע ההר אל הגיא. המים נראו במשקפת בהירים ורגועים, ומתחת למפל התעופפו ברוח נתזי הקצף מן הסֶכר.
    "אין שם אף זקיף."
    "עשן עולה מהטחנה," אמר הזקן. "ובגדים תלויים על החבל."
    "אני רואה אותם, אבל אני לא רואה זקיף."
    "אולי הוא מתחת לסככה," הסביר הזקן. "חם שם עכשיו. הוא בטח יושב בצל בצד שאנחנו לא רואים."
    "מתקבל על הדעת. איפה העמדה הבאה?"
    "מתחת לגשר. ליד הצריף של סוללי-הכביש בקילומטר החמישי מסוף המעבר."
    "כמה אנשים יש פה?" הוא הצביע על הטחנה.
    "אולי ארבעה וסמל אחד."
    "ולמטה?"
    "יותר. אני אבדוק את זה."
    "וליד הגשר?"
    "תמיד שניים. אחד בכל צד."
    "נצטרך די הרבה אנשים," אמר. "כמה אנשים תוכל להשיג?"
    "אני יכול להביא כמה אנשים שתרצה," אמר הזקן. "יש עכשיו הרבה אנשים בהרים."
    "כמה?"
    "יותר ממאה. אבל הם נמצאים בקבוצות קטנות. כמה אנשים תצטרך?"
    "אני אגיד לך אחרי שאבדוק את הגשר."
    "אתה רוצה לבדוק אותו עכשיו?"
    "לא. עכשיו אני רוצה ללכת למקום שבו נחביא את חומר הנפץ עד שיגיע הזמן. הייתי רוצה שזה יהיה מקום ממש בטוח ומוסתר, במרחק של חצי שעה הליכה בערך מהגשר, אם אפשר."
    "זה יהיה קל מאוד," אמר הזקן. "מהמקום שאליו אנחנו הולכים יורדים במורד לגשר. אבל עכשיו אנחנו צריכים לטפס טיפוס רציני כדי להגיע לשם. אתה רעב?"
    "כן," אמר הגבר הצעיר. "אבל נאכל אחר-כך. איך קוראים לך? שכחתי איך קוראים לך." השיכחה הזאת היתה סימן רע בשבילו.
    "אַנְסֶלְמו," אמר הזקן. "קוראים לי אנסלמו ואני בא מבַּרְקוֹ דֶה אַוִוילָה. בוא, אני אעזור לך לסחוב את התרמיל הזה."
    האיש הצעיר, שהיה צנום וגבוה עם שיער בלונדיני ובו פסים בהירים ופנים שהרוח והשמש צרבו אותן, לבש חולצת פלנל דהויה, מכנסי איכרים ונעלי בד; הוא התכופף, תחב את ידו לתוך אחת מרצועות העור של התרמיל והניף אותו על כתפיו. הוא הכניס את ידו השנייה לתוך הרצועה השנייה ואיזן את משקל התרמיל הכבד על גבו. חולצתו היתה רטובה עדיין במקום שעליו נשען התרמיל.
    "התרמיל יושב טוב עכשיו," אמר. "איך ממשיכים מכאן?"
    "מטפסים," אמר אנסלמו.
    כורעים תחת משא התרמילים הכבדים ומזיעים המשיכו השניים את טיפוסם ביער האורנים שכיסה את מורדות ההר. האיש הצעיר לא ראה שום שביל, אבל הם המשיכו לטפס, מקיפים את ההר, חוצים פלג מים קטן. הזקן התקדם בביטחה לעבר ערוץ הפלג המסולע. המעלה נעשה תלול והטיפוס קשה יותר ויותר, עד שלבסוף נדמה היה שהפלג צונח במורד, מעל לקצהו של מדף-גרניט חלק שהתרומם מעל להם. הזקן חיכה למרגלות המדף לגבר הצעיר עד שיגיע אליו.
    "איך אתה מתקדם?"
    "בסדר," אמר האיש הצעיר, זיעתו ניגרת ושרירי ירכיו רועדים לאחר העלייה התלולה.
    "עכשיו חכה לי פה. אני אלך קדימה ואזהיר אותם. לא כדאי שמישהו יירה בך בזמן שאתה סוחב את הדבר הזה."
    "אפילו לא בתור בדיחה," אמר האיש הצעיר. "זה רחוק מכאן?"
    "לא, זה קרוב. איך קוראים לך?"
    "רוברטו," ענה האיש הצעיר. הוא פרק את המשא הכבד מגבו והניח אותו בזהירות בין שני סלעים ליד ערוץ הנחל.
    "חכה כאן, רוברטו, עד שאחזור."
    "טוב," אמר האיש הצעיר. "אבל אתה מתכוון לרדת בדרך הזאת אל הגשר?"
    "לא. כשנלך אל הגשר נלך מדרך אחרת. יותר קצרה ויותר קלה."
    "אני לא רוצה שהחומר הזה יאוחסן רחוק מדי מהגשר."
    "אתה תחליט. אם לא תהיה מרוצה, נמצא מקום אחר."
    "בסדר," אמר האיש הצעיר.
    הוא התיישב ליד התרמילים והסתכל בזקן המטפס על הסלע. לא נראה שהטיפוס היה קשה לו במיוחד, ומן האופן שבו מצא את נקודות האחיזה בלי לחפש אותן היה ברור שטיפס כבר על הסלע הזה פעמים רבות. ועם זאת, מי שהיה למעלה נזהר מאוד לא להשאיר אחריו עקבות.
    האיש הצעיר, ששמו היה רוברט ג'ורדן, היה רעב מאוד ומודאג. הוא היה רעב לעתים קרובות, אבל בדרך כלל לא היה מודאג, כי לא ייחס כל חשיבות למה שקורה לו וידע מן הניסיון כמה קל לנוע באזור הזה מאחורי קווי האויב. קל היה להסתובב מאחורי קווי האויב כמו שקל היה לחצותם, בתנאי שיש לך מדריך טוב. רק ייחוס חשיבות למה שיקרה לך אם תיתפס הִקשה על החיים; זה, וההחלטה במי לתת אמון. אתה חייב לתת אמון מלא באנשים שאיתם אתה עובד או לא לתת בהם אמון בכלל, ואתה חייב להיות זה המחליט ביחס למתן האמון באנשים. אבל זה לא הדאיג אותו. היו דברים אחרים שהדאיגו אותו.
    האנסלמו הזה היה מדריך טוב ובכושר מצוין לנוע בהרים. רוברט ג'ורדן עצמו היה מיטיב לכת אבל היה ברור לו, לאחר שהלך עם הזקן עוד מלפני עלות השחר, שהזקן מסוגל להפיל אותו מרגליו בהליכה. רוברט ג'ורדן נתן עד עתה אמון באיש הזה, אנסלמו, בכל דבר חוץ מאשר בכושר ההחלטה שלו. עדיין לא היתה לו הזדמנות לבחון את כושר ההחלטה שלו, ומכל מקום, ההחלטות היו באחריותו. לא, אנסלמו לא הדאיג אותו, והגשר לא היה בעיה קשה יותר מהרבה בעיות אחרות. הוא ידע לפוצץ את כל סוגי הגשרים הקיימים והוא פוצץ גשרים מכל הגדלים והמינים. בשני התרמילים היו לו חומר נפץ וציוד שיספיקו לפוצץ את הגשר כמו שצריך גם אילו היה גדול כפליים מן הגשר שתיאר אנסלמו, לפי איך שזכר אותו מאז שעבר בו בדרכו ללָה גְרַאנְחָה ב-1933 ולפי התיאור שקרא גוֹלץ באוזניו שלשום בלילה בחדר שבקומה השנייה בבית ההוא ליד אֶסקוריאל.
    "לפוצץ את הגשר זה כלום," אמר גולץ, אור המנורה נח על ראשו המגולח והמצולק, מצביע בעיפרון על המפה הגדולה. "אתה מבין?"
    "כן, אני מבין."
    "ממש כלום. אך ורק לפוצץ את הגשר - זה יהיה כישלון."
    "כן, חבר גנרל."
    "לפוצץ את הגשר בשעה מסוימת, לפי השעה שנקבעה להתקפה, כך צריך לעשות את זה. אתה בטח מבין את זה. זה בסמכותך וכך זה צריך להתבצע."
    גולץ התבונן בעיפרון ואחר-כך תופף בו על שיניו.
    רוברט ג'ורדן לא אמר דבר.
    "אתה מבין שזה בסמכותך וכך זה צריך להתבצע," המשיך גולץ, מביט בו ונד בראשו. עכשיו תופף בעיפרון על המפה. "כך אני הייתי עושה את זה. אבל זה לא יקרה."
    "למה, חבר גנרל?"
    "למה?" אמר גולץ בכעס. "כמה התקפות ראית שאתה שואל אותי למה? מי יערוב לי שהפקודות שלי לא ישונו? מי יערוב לי שההתקפה לא תבוטל? מי יערוב לי שההתקפה לא תידחה? מי יערוב לי שהיא תתחיל בתוך שש שעות מהרגע שהיתה צריכה להתחיל? האם היתה פעם התקפה שהתנהלה כמו שצריך?"
    "היא תתחיל בזמן אם זוהי התקפה שלך," אמר רוברט ג'ורדן.
    "ההתקפות הן אף פעם לא שלי," אמר גולץ. "אני מבצע אותן. אבל הן לא שלי. התותחים לא שלי. אני צריך לבקש תותחים. הם אף פעם לא נתנו לי את מה שביקשתי גם כשהיה להם. וזה במקרה הטוב. יש שם דברים אחרים. אתה מכיר את האנשים האלה. לא כדאי שאכנס לכל זה. תמיד צץ משהו. תמיד מישהו מתערב. אז עכשיו תבין."
    "אז מתי צריך לפוצץ את הגשר?" שאל רוברט ג'ורדן.
    "אחרי התחלת ההתקפה. ברגע שההתקפה תתחיל, לא לפני זה. כדי ששום תגבורת לא תצליח לעבור בכביש הזה." הוא הורה בעפרונו. "אני חייב להיות בטוח ששום דבר לא יעבור בכביש הזה."
    "ומתי ההתקפה?"
    "אני אגיד לך. אבל אתה צריך לראות את היום והשעה רק כאפשרות סבירה. אתה צריך להיות מוכן לזמן הזה. אתה תפוצץ את הגשר רק אחרי שההתקפה תתחיל. אתה מבין?" הוא הצביע בעפרונו. "זהו הכביש היחידי שבו הם יכולים להעביר תגבורת. זהו הכביש היחיד שבו הם יכולים להעביר טנקים, תותחים, או אפילו משאית למעבר ההרים שאני אתקיף. אני מוכרח לדעת שהגשר הזה נהרס. לא לפני ההתקפה, כי אם היא תידחה הם יוכלו לתקן אותו. לא. הגשר חייב להיהרס בהתחלת ההתקפה ואני חייב לדעת שהוא לא קיים כבר. יש שם רק שני זקיפים. האיש שיֵלך איתך הגיע משם לא מזמן. אומרים שאפשר בהחלט לסמוך עליו. אתה עוד תראה. יש לו אנשים בהרים. אסוף כמה אנשים שתצטרך. תפעיל כמה שפחות אנשים, אבל מספיק. אני לא צריך להגיד לך את זה."
    "ואיך אחליט שההתקפה התחילה?"
    "בהתקפה תשתתף דיוויזיה שלמה. תהיה הפצצה אווירית לריכוך. אתה לא חירש במקרה, מה?"
    "אז אני יכול להניח שכאשר המטוסים יטילו את הפצצות זה יהיה הסימן להתחלת ההתקפה?"
    "לא תמיד אתה יכול להניח את זה," אמר גולץ ונד בראשו. "אבל במקרה הזה, כן. זאת תהיה ההתקפה שלי."
    "אני מבין," אמר רוברט ג'ורדן. "זה לא אומר שזה מוצא חן בעיני."
    "גם בעיני לא. אם אתה לא רוצה לקחת את זה על עצמך, תגיד לי עכשיו. אם אתה חושב שלא תוכל לעשות את זה, תגיד לי עכשיו."
    "אני אעשה את זה," אמר רוברט ג'ורדן. "ואני אעשה את זה כמו שצריך."
    "כל מה שאני צריך לדעת," אמר גולץ, "זה ששום דבר לא יעבור על הגשר. זה הדבר הכי חשוב."
    "אני מבין."
    "אני לא אוהב לבקש מאנשים לעשות דברים כאלה ובדרך הזאת," המשיך גולץ. "אני לא יכול לצוות עליך לעשות את זה. אני יודע מה תצטרך לעשות בתנאים האלה שאני מציב לך. לכן אני מסביר לך את זה היטב כדי שתבין וכדי שתדע את כל הקשיים האפשריים ואת חשיבות הדבר."
    "ואיך אתה תתקדם אל לה גראנחה אם הגשר יפוצץ?"
    "אנחנו ננוע קדימה ונהיה מוכנים לתקן אותו מיד אחרי ההסתערות על מעבר ההרים. זה מבצע מאוד מורכב ומאוד יפה. מורכב ויפה כמו תמיד. התוכנית היא מתוצרת מדריד. זוהי עוד אחת מיצירות המופת של ויסֶנטָה רוֹחוֹ, הפרופסור השלומיאל. אני אבצע את ההתקפה וכמו תמיד אני אעשה זאת בלי מספיק כוחות. ולמרות זאת זה מבצע אפשרי בהחלט. אני מרוצה ממנו הרבה יותר משאני מרוצה בדרך כלל. הוא יכול להצליח אם הגשר יחוסל. נוכל לכבוש את סגוביה. תראה, אני אסביר לך איך זה יהיה. אתה מבין? אנחנו לא מתקיפים את פסגת מעבר ההרים. אנחנו נדחה את זה. אנחנו נתקיף הרבה יותר פנימה. תראה - כאן - ככה- "
    "אני מעדיף לא לדעת." אמר רוברט ג'ורדן.
    "מצוין," אמר גולץ. "יהיה לך פחות מה לסחוב איתך אל הגדה שממול, מה?"
    "אני תמיד מעדיף לא לדעת. ואז, אם קורה משהו, לא אני דיברתי."
    "עדיף לא לדעת," היכה גולץ בעיפרון על מצחו. "היו הרבה פעמים שהייתי שמח אילו לא הייתי יודע כל מיני דברים. אבל אתה יודע מה שאתה צריך לדעת על הגשר?"
    "כן. את זה אני יודע."
    "גם אני חושב כך," אמר גולץ. "אני לא אנאם לך יותר נאומים. בוא נלך לשתות. מרוב דיבורים אני נעשה צמא. חבר חורדן. יש לך שם מצחיק בספרדית, חבר חוֹרדאוּן."
    "איך אתה אומר גולץ בספרדית, חבר גנרל?"
    "חוֹצֶה," אמר גולץ וגיחך, קולו עולה ממעמקי גרונו כאילו כיחכח בהצטננות קשה. "חוֹצֶה," אמר בקול צרוד. "חבר חֶנֶרַל חוֹצֶה. אילו הייתי יודע איך מבטאים גולץ בספרדית הייתי בוחר שם מוצלח יותר לפני בואי להילחם פה. כשאני חושב על זה שבאתי לפקד על דיוויזיה ויכולתי לבחור כל שם שאני רוצה ובסוף במה בחרתי, בחרתי בחוֹצֶה. חנרל חוֹצֶה. עכשיו כבר מאוחר מדי לשנות את זה. איך מוצא חן בעיניך להיות פרטיזן?" כך נקראת ברוסית פעילות גרילה מאחורי קווי האויב.
    "מאוד," אמר רוברט ג'ורדן. הוא חייך חיוך רחב. "זה בריא מאוד להיות בחוץ, באוויר הצח."
    "גם אני אהבתי את זה מאוד כשהייתי בגילך," אמר גולץ. "מספרים לי שאתה מפוצץ גשרים טוב מאוד. מאוד מדעי. זאת רק שמועה. אף פעם לא ראיתי אותך עושה משהו במו עיני. אולי בכלל לא יקרה שום דבר, באמת. אתה באמת פוצצת אותם?" הקניט אותו. "תשתה." הוא הגיש לרוברט ג'ורדן כוס ברנדי ספרדי. "אתה באמת פוצצת אותם?"
    "מפעם לפעם."
    "רצוי שלא יהיה לך איזה מפעם לפעם בגשר הזה. לא, בוא נפסיק לדבר על הגשר הזה. אתה מבין כבר מספיק על הגשר הזה. אנחנו מאוד רציניים אז אנחנו יכולים לספר בדיחות טובות. יש לך הרבה בחורות בצד השני של הקווים?"
    "לא, אין לי זמן לבחורות."
    "אני לא מסכים אתך. כשהשירות לא-סדיר, החיים לא-סדירים. יש לך שירות מאוד לא-סדיר. ואתה גם צריך להסתפר."
    "אני מסתפר לפי הצורך," אמר רוברט ג'ורדן. בחיים לא ייתן למישהו לגלח את ראשו כמו גולץ. "יש לי מספיק על הראש גם בלי בחורות," אמר בעצב.
    "איזה מדים אני אמור ללבוש?" שאל רוברט ג'ורדן.
    "אתה לא אמור," אמר גולץ. "התספורת שלך בסדר. סתם הקנטתי אותך. אתה מאוד שונה ממני," אמר גולץ ושב למלא את כוסותיהם.
    "אתה אף פעם לא חושב רק על בחורות. אני בכלל לא חושב. בשביל מה? אני
    גנרל סובייטי. אני אף פעם לא חושב. אל תנסה לפתות אותי לחשוב."
    מישהו מהצוות של גולץ, שישב ליד שולחן השרטוט ועבד על המפה, רטן לעברו משהו בשפה שרוברט ג'ורדן לא ידע מהי.
    "סתום את הפה," אמר גולץ באנגלית. "אני מספר בדיחות אם אני רוצה. אני כזה רציני שאני יכול לספר בדיחות. עכשיו תשתה ואחר-כך תלך. אתה מבין, אה?"
    "כן," אמר רוברט ג'ורדן. "אני מבין."
    הם לחצו ידיים, הוא הצדיע וניגש למכונית הצבאית שם חיכה לו הזקן הישן, ובמכונית הזאת הם חלפו על פני גוּאַדַרַמָה בעוד הזקן ממשיך לישון, והוא המשיך לישון גם במעלה הדרך לנַוַוסֶרַדָה, לצריף "מועדון מטפסי ההרים," שם ישן גם הוא, רוברט ג'ורדן, כשלוש שעות, ושוב יצאו לדרך.
    זו היתה הפעם האחרונה שראה את גולץ עם פניו הלבנות המוזרות, שאף פעם לא השתזפו, עם עיני הנץ, האף הגדול והשפתיים הדקות והראש המגולח, חרוש הקמטים והצלקות. מחר בערב, בשעות החשיכה, הם יהיו בכביש לא רחוק מאסקוריאל; טורי המשאיות הארוכים יעמיסו חיילים בחושך; החיילים עם ציודם הכבד יטפסו על המשאיות; מחלקות המקלענים יעמיסו מקלעים על המשאיות; את הטנקים יעלו באמצעות המשטחים המשופעים על מובילי הטנקים הארוכים; כל הדיוויזיה יוצאת לדרך והיא תנוע בשעות הלילה לעבר המתקפה על מעבר ההרים. הוא לא יחשוב על זה. זה לא עניינו. זה עניינו של גולץ. עליו הוטל לעשות רק דבר אחד ועליו הוא צריך לחשוב ולברר אותו לעצמו, לקבל את הדברים כמו שהם ולא לדאוג. לדאוג זה גרוע כמו לפחד. זה סתם מסבך את העניינים.
    הוא ישב עכשיו ליד הנחל, מביט במים הצלולים הזורמים בין הסלעים. מעבר לגדה השנייה הבחין במִקבץ צפוף של צמחי גרגיר הנחלים. הוא חצה את הנחל, קטף גרגיר נחלים מלוא החופן, שטף את השורשים הבוציים במי הנחל הזורמים, התיישב ליד תרמיליו ואכל את העלים הירוקים הקרירים ואת הגבעולים הפריכים שטעמם מפולפל. הוא כרע על ברכיו ליד הנחל, דחף את אקדחו האוטומטי שעל החגורה אחורנית אל גבו שלא יירטב, נשען בשתי ידיו על הסלעים ושתה ממי הנחל. המים היו קרים עד להכאיב.
    הוא התרומם על ידיו, הפנה את ראשו אחורנית וראה את הזקן יורד ממדף הסלע. איתו היה עוד גבר, שלבש גם הוא חולצת איכרים שחורה ומכנסיים אפורים כהים, כמעט המדים בחבל הזה, נעל נעלי בד ועל גבו היה תלוי רובה קרבין. האיש היה גלוי ראש. השניים דילגו על הסלעים כעזים.
    הם התקרבו אליו ורוברט ג'ורדן התרומם ממקומו.
    "סַלוּד, ברכות, חבר," אמר לאיש עם רובה הקרבין וחייך.
    "סַלוּד," אמר השני, באי-רצון. רוברט ג'ורדן הביט בפניו המלאים, המכוסים זיפים. הוא היה כמעט עגול וגם ראשו היה עגול, מכונס בין כתפיו. עיניו היו קטנות, רחוקות מדי זו מזו, ואוזניו קטנות ודבוקות לראשו. הוא היה איש כבד-גוף, גובהו כמטר ושמונים, ידיו ורגליו גדולות. אפו נשבר מתישהו, באחת מזוויות פיו נראה חתך וקו הצלקת ביצבץ משפתו העליונה עד ללסת התחתונה מבעד לזיפים שכיסו את פניו.
    הזקן נד בראשו לעבר האיש הזה וחייך.
    "זה הבוס כאן," גיחך, קישת את ידיו כאילו כדי להבליט את שריריו והביט באיש עם רובה הקרבין בהערצה מלגלגת מעט. "איש מאוד חזק."
    "את זה אני יכול לראות," אמר רוברט ג'ורדן וחייך עוד פעם. מראה האיש לא מצא חן בעיניו ובתוך-תוכו לא חייך כלל.
    "מה יש לך שיוכל להוכיח את זהותך?" שאל האיש עם הקרבין.
    רוברט ג'ורדן פתח את סיכת הביטחון שבה רכס את דש כיסיו, הוציא נייר מקופל מן הכיס השמאלי העליון של חולצת הפלנל שלו והושיט אותו לאיש. האיש פתח אותו, העיף בו מבט ספקני והפך אותו בידיו.
    הוא לא יודע קרוא וכתוב, ציין רוברט ג'ורדן לעצמו.
    "תסתכל בחותמת," הוא אמר.
    הזקן הצביע על החותמת והאיש עם הקרבין בחן אותה, הופך והופך בה באצבעותיו.
    "איזה מין חותמת זאת"?
    "אף פעם לא ראית חותמת כזאת?"
    "לא."
    "יש שתיים כאלה," אמר רוברט ג'ורדן. "אחת של ש.מ.צ., שירות מודיעין צבאי, ואחת של המטה הכללי."
    "כן, את החותמת הזאת ראיתי פעם. אבל כאן אין שום מפקד חוץ ממני," אמר האיש השני בפנים זועפות. "מה יש לך בתרמילים?"
    "דינמיט," אמר הזקן בגאווה. "אתמול בלילה חצינו את הקווים בחושך וכל היום סחבנו את הדינמיט הזה בהרים."
    "קצת דינמיט לא יזיק לי," אמר האיש עם רובה הקרבין. הוא החזיר לרוברט ג'ורדן את הניירות ובחן אותו בעיניו. "כן. אני יכול למצוא שימוש לדינמיט. כמה הבאת לי?"
    "לא הבאתי לך שום דינמיט." אמר לו רוברט ג'ורדן בשוויון נפש. "הדינמיט נועד למטרה אחרת. איך קוראים לך?"
    "מה אכפת לך?"
    "זהו פַּבלו," אמר הזקן. האיש עם רובה הקרבין הביט בהם בפנים זועפות.
    "מצוין. שמעתי עליך רק דברים טובים," אמר רוברט ג'ורדן.
    "מה שמעת עלי?" שאל פבלו.
    "שמעתי שאתה מנהיג גרילה מעולה, שאתה נאמן לרפובליקה, שהוכחת את נאמנותך במעשים וגם שאתה גבר רציני ואמיץ. אני מביא לך ברכות מהמטה הכללי."
    "איפה שמעת את כל זה?" שאל פבלו. רוברט ג'ורדן ציין לעצמו שהאיש לא התרשם מדברי החנופה שלו.
    "מדברים על זה מבּוּיטרַחוֹ עד אסקוריאל," אמר, מציין את כל האזור המשתרע מן הצד השני של הקווים.
    "אני לא מכיר אף אחד בבּוּיטרַחוֹ או אסקוריאל," אמר לו פבלו.
    "יש הרבה אנשים בצד השני של ההרים שלא היו שם קודם. מאיפה אתה?"
    "מאַווילָה. מה אתה מתכוון לעשות עם הדינמיט?"
    "לפוצץ גשר."
    "איזה גשר?"
    "זה העסק שלי."
    "אם זה בשטח הזה, זה העסק שלי. אתה לא יכול לפוצץ גשרים קרוב למקום שבו אתה גר. אתה צריך לגור במקום אחד ולפעול במקום אחר. אני מכיר את העסק שלי. מי שנשאר עדיין בחיים כעבור שנה מכיר את העסק שלו."
    "וזה העסק שלי," רוברט ג'ורדן אמר. "אנחנו יכולים לדון בזה, שנינו. אתה מוכן לעזור לנו לסחוב את התרמילים?"
    "לא," אמר פבלו ונד בראשו.
    הזקן הסתובב אליו פתאום ודיבר בכעס במהירות, בניב שרוברט ג'ורדן יכול רק בקושי להבינו. אנסלמו דיבר קסטיליאנית עתיקה וזה נשמע כמו: "האם אתה פרא אדם? כן. האם אתה חיה? כן, הרבה פעמים כן. האם יש לך שכל? לא. שום כלום. אנחנו באים בגלל דבר בעל חשיבות עליונה ואתה, בגלל שאסור שהבית שלך ייפגע, אתה מציב את מאורת-השועל שלך מעל לאינטרסים של האנושות. מעל לאינטרסים של האנשים שלך. אני זה וזה בתוך הזה והזה של האבא שלך. אני זה וזה וזה בתוך הזה שלך. תרים את התרמיל."
    פבלו השפיל את מבטו.
    "כל אחד צריך לעשות מה שהוא יכול לפי מה שבאמת יכול להיעשות," אמר. "אני חי כאן ואני פועל מעבר לסֶגובְיָה. אם אתה תעשה פה מהומות, יגרשו אותנו מההרים האלה. רק בגלל שאנחנו לא עושים שום דבר בהרים האלה אנחנו יכולים להמשיך לחיות פה. זהו העיקרון של השועל."
    "כן," אמר אנסלמו במרירות. "זהו העיקרון של השועל ואנחנו זקוקים לזאב."
    "אני יותר זאב ממך," אמר פבלו, ורוברט ג'ורדן ידע שהוא ירים את התרמיל.
    "הי. הו...," הביט בו אנסלמו. "אתה יותר זאב ממני ואני בן שישים ושמונה."
    הוא ירק על הקרקע ונד בראשו.
    "כל-כך הרבה שנים?" שאל רוברט ג'ורדן, יודע שעכשיו, ברגע הזה, הכל יהיה בסדר ומנסה להקל על המהלך.
    "שישים ושמונה בחודש יולי."
    "אם בכלל נגיע לחודש הזה," אמר פבלו. "בוא, אני אעזור לך לסחוב את התרמיל הזה," אמר לרוברט ג'ורדן. "תשאיר את השני לזקן." הפעם דיבר לא בקדרות, אלא כמעט בעצב. "הוא זקן עם הרבה כוח."
    "אני אסחוב את התרמיל," אמר רוברט ג'ורדן.
    "לא," אמר הזקן. "תשאיר את זה לאיש החזק ההוא."
    "אני אסחוב אותו," אמר לו פבלו, ולזעפו התלווה עצב שהדאיג את רוברט ג'ורדן. הוא הכיר את העצבות הזאת והודאג כשנתקל בה כאן.
    "אז תן לי את רובה הקרבין שלך," אמר, וכשפבלו הושיט לו אותו תלה אותו על כתפו ושני האנשים טיפסו לפניו, צועדים בכבדות, מתאמצים להעפיל אל מדף הגרניט ומעל לקצהו העליון, למקום שבו נראתה קרחת יער ירוקה.
    הם הלכו בשולי האחו הקטן ורוברט ג'ורדן פסע אחריהם נינוח בלי התרמיל. מגע רובה הקרבין הקשה על כתפו נעם לו לאחר המשא הכבד והמגיר זיעה, והוא שם לב לכך שמישהו ליחך את העשב בכמה מקומות והבחין בסימנים לכך שבקרקע היו תקועים יתדות. הוא גם יכול לראות את השביל שסללו הסוסים בעשב כשהובילו אותם אל הנחל לשתות ממימיו ואת גלליהם הטריים של כמה סוסים. הם קושרים כאן בצווארי הסוסים חבלים המחוברים ליתדות כדי שירעו בלילה, ומסתירים אותם מעין רואה בין העצים במשך היום, חשב. מעניין כמה סוסים יש לפבלו הזה?
    הוא נזכר עכשיו שהבחין מבלי משים שהברכיים והירכיים במכנסיו של פבלו נראו מבריקים משימוש. מעניין אם הוא נועל מגפיים או את האַלפַּרגַטַס האלה כשהוא רוכב, הרהר. בטח יש לו חבורה שלמה של אנשים. אבל העצבות הזאת לא מוצאת חן בעיני. זאת העצבות שיורדת על האנשים האלה לפני שהם פורשים, או לפני שהם בוגדים. זאת עצבות המופיעה לפני שהם מסגירים מישהו.
    לפניהם, בין העצים, נשמעה צהלת סוס ואז הבחין רוברט ג'ורדן במכלאה שנוצרה על ידי חבל שנקשר סביב גזעי האורן, ורק מעט אור הצליח לחדור אל גזעיהם החומים של עצי האורן מבעד לצמרותיהם הסבוכות, שכמעט נגעו זו בזו. הסוסים עמדו וראשיהם פונים אל האנשים המתקרבים, ומחוץ למכלאה, לרגלי אחד העצים, נערמו האוכפים, מכוסים ביריעת אברזין.
    כשהתקרבו למכלאה נעצרו שני האנשים הנושאים את התרמילים, ורוברט ג'ורדן ידע שהוא חייב לדבר בשבח הסוסים.
    "כן," הוא אמר. "הם ממש יפים." הוא פנה אל פבלו. "אני רואה שיש לך כאן חיל פרשים משלך, ובכלל."
    במכלאה היו חמישה סוסים, שלושה חומים, אחד ערמוני ואחד אדמוני. אחרי שרוברט ג'ורדן העיף מבט כולל בקבוצת הסוסים הוא בחן אותם בקפידה אחד אחד. פבלו ואנסלמו היו מוּדעים לערכם האמיתי של הסוסים, ובשעה שפבלו עמד שם, מביט בהם בגאווה בעיניים אוהבות, ובפנים פחות עצובות, העמיד הזקן פנים כאילו היו הסוסים הפתעה גדולה שהוא עצמו שלף מן הכובע.
    "איך הם נראים לך?" שאל.
    "את כל אלה אני תפסתי," אמר פבלו, ורוברט ג'ורדן שמח לשמוע אותו מדבר בגאווה שכזאת.
    "זה," אמר רוברט ג'ורדן והצביע על אחד הסוסים החומים, זכר מגודל עם כתם לבן על מצחו ורגל קדמית לבנה, "זה סוס אמיתי."
    היה זה סוס יפהפה, שכאילו יצא מתמונה של וֶלַסקֶס.
    "הם כולם טובים," אמר פבלו. "אתה מבין בסוסים?"
    "כן."
    "זה כבר יותר טוב," אמר פבלו. "אתה רואה פגם באחד מהם?"
    רוברט ג'ורדן תפס שהאיש שאינו יודע קרוא וכתוב בודק עכשיו את תעודותיו.
    הסוסים המשיכו לעמוד זקופי ראש, מביטים באיש. רוברט ג'ורדן החליק מתחת לחבל הכפול שיצר את המכלאה וטפח לסוס האדמוני על ירכו. הוא נשען על החבלים ועקב אחר הסוסים הדוהרים במעגל במכלאה, עמד והביט בהם דקה נוספת בעת שנעצרו ועמדו בשקט, ואז התכופף ויצא מתחת לחבלים.
    "לאדמוני יש משהו ברגל האחורית והוא צולע," אמר לפבלו בלי להביט בפניו. "הפרסה שלו סדוקה, ולמרות שהמצב שלה לא יחמיר בזמן הקרוב אם יפרזלו אותה כמו שצריך, היא עלולה להתבקע אם הסוס יצעד יותר מדי על אדמה טרשית."
    "הפרסה היתה במצב הזה כשתפסנו אותו," אמר פבלו.
    "לסוס הכי טוב שלך, הזכר החום עם הפנים הלבנים, יש נפיחוּת בחלק העליון של עצם השוק שלא מוצאת חן בעיני."
    "זה שום דבר," אמר פבלו. "הוא קיבל שם מכה לפני שלושה ימים. אילו זה היה משהו רציני כבר היינו רואים את זה."
    פבלו הוריד את האברזין והראה להם את האוכפים. היו שם שני אוכפי בוקרים רגילים שדמו לאוכפי הבוקרים האמריקאים, אוכף בוקרים אחד מעוטר לתפארת בעבודת יד עם משוורות כבדות מחופות, ושני אוכפים צבאיים מעור שחור.
    "הרגנו שני שוטרים מן הגארדיה סיוויל (המשמר האזרחי)," אמר, מסביר את נוכחות האוכפים הצבאיים.
    "זה עסק רציני."
    "הם ירדו מהסוסים שלהם בדרך בין סגוביה לסנטה מריה דֶל רֵיאַל. הם ירדו מהסוסים כדי לבדוק ניירות של מישהו שנהג בעגלה. הצלחנו להרוג אותם בלי לפגוע בסוסים."
    "הרגתם הרבה שוטרים מן הגארדיה סיוויל?" שאל רוברט ג'ורדן.
    "אחדים," אמר פבלו. "אבל רק את שני אלה הרגנו בלי לפגוע בסוסים."
    "פבלו הוא האיש שפוצץ את הרכבת באַרֶוַולוֹ," אמר אנסלמו.
    "היה איתנו שם זר אחד שעשה את הפיצוץ," אמר פבלו. "אתה מכיר אותו?"
    "מה שמו?"
    "אני לא זוכר. זה היה שם לא רגיל."
    "איך הוא נראה?"
    "הוא היה בהיר כמוך אבל לא גבוה כמוך, והיו לו ידיים גדולות ואף שבור."
    "קַשְקִין," אמר רוברט ג'ורדן. "זה היה בטח קַשקין."
    "כן," אמר פבלו. "היה לו שם מאוד מוזר. משהו כזה. מה איתו?"
    "הוא מת באפריל."
    "זה מה שקורה לכולם," אמר פבלו בפנים קודרות. "ככה נגמור כולנו."
    "ככה גומרים כל האנשים," אמר אנסלמו. "ככה בני אדם גמרו תמיד. מה קורה לך, בן אדם? מה מציק לך בבטן?"
    "הם מאוד חזקים," אמר פבלו. הוא נשמע כאילו דיבר לעצמו. הוא הביט בסוסים בפנים קודרות. "אתם לא יודעים עד כמה הם חזקים. אני רואה אותם מתחזקים יותר ויותר, כל הזמן יש להם נשק טוב יותר. ציוד רב יותר. ואני כאן עם הסוסים האלה. לְמה אני יכול כבר לצפות? שיצודו אותי ויהרגו אותי. לא יותר."
    "אתה צד בדיוק כמו שצדים אותך," אמר אנסלמו.
    "לא," אמר פבלו. "כבר לא. ואם נעזוב את ההרים האלה עכשיו, לאן נלך? תענה לי? לאן נלך עכשיו?"
    "יש הרבה הרים בספרד. יש לכם את הסְיֶירָה דה גְרֶדוס אם תעזבו את ההרים האלה."
    "זה לא בשבילי," אמר פבלו. "אין לי כבר כוח להיות נרדף. כאן טוב לנו. אבל אם תפוצץ פה גשר, ירדפו אותנו. אם הם יֵדעו שאנחנו פה ויעקבו אחרינו ממטוסים, הם ימצאו אותנו. אם הם ישלחו את המוֹרים מצפון אפריקה, שעומדים לרשותם, לצוד אותנו - הם ימצאו אותנו ואנחנו נצטרך לעזוב. אין לי כוח לכל זה. אתה שומע?" פנה אל רוברט ג'ורדן. "איזה זכות יש לך, זר שכמוך, לבוא אלי ולומר לי מה אני צריך לעשות?"
    "לא אמרתי לך שום דבר שאתה צריך לעשות," אמר לו רוברט ג'ורדן.
    "אבל אתה תעשה את זה," אמר פבלו. "שָם. שם זה הרוע."
    הוא הצביע על שני התרמילים הכבדים שהניחו השניים על הקרקע כשהתבוננו בסוסים. נדמה שההסתכלות בסוסים הביאה אצלו את הדברים עד משבר, והעובדה שרוברט ג'ורדן התמצא בסוסים רופפה כנראה את המעצורים שלו. שלושתם עמדו ליד כבלי המכלאה, וכתם אור זהר על עורו של הסוס הזכר. פבלו הביט בו ואחר-כך דחף ברגלו את תרמילי הגב הכבדים. "כאן זה הרוע."
    "אני באתי הנה רק כדי לבצע את תפקידי," אמר לו רוברט ג'ורדן. "אני פה בפקודה של אלה שמנהלים את המלחמה. אם אני אבקש את עזרתך אתה יכול לסרב, ואני אמצא מישהו אחר שיעזור לי. עוד לא ביקשתי את עזרתך. אני צריך לעשות את מה שציוו עלי לעשות ואני רק יכול להבטיח לך שזה חשוב. זה שאני זר זה לא באשמתי. הלוואי שהייתי נולד כאן."
    "מה שחשוב לי עכשיו זה שלא יסלקו אותנו מכאן," אמר פבלו. "האחריות שלי ברגע הזה היא לאלה שנמצאים אתי ולעצמי."
    "לעצמך. כן." אמר אנסלמו. "הרבה זמן אתה חושב רק על עצמך. על עצמך ועל הסוסים שלך. עד שהשגת את הסוסים היית אִתנו. עכשיו הפכת לאחד קפיטליסט כזה."
    "זה לא צודק," אמר פבלו. "אני כל הזמן מסַכן את הסוסים למען המטרה."
    "מעט מאוד," אמר אנסלמו בבוז. "מעט מאוד, לדעתי. לגנוב, כן. לאכול טוב, כן. לרצוח, כן. להילחם, לא."
    "אתה איש זקן שיביא על עצמו צרות עם הפה הגדול שלו."
    "אני איש זקן שלא מפחד מאף אחד," אמר לו אנסלמו. "ואני גם איש זקן בלי סוסים."
    "אתה איש זקן שכנראה לא יחיה הרבה זמן."
    "אני איש זקן ואני אחיה עד שאני אמות," אמר אנסלמו. "ואני לא מפחד משועלים."
    פבלו לא אמר דבר, אלא הרים את התרמיל שלו.
    "וגם לא מזאבים," אמר אנסלמו בעת שהרים התרמיל השני. "אם אתה זאב."
    "סתום את הפה שלך," אמר לו פבלו. "אתה איש זקן שמדבר יותר מדי. תמיד."
    "ואני אעשה את כל מה שהוא אמר שהוא יעשה," אמר אנסלמו, כורע תחת המשא שעל גבו. "שהוא עכשיו רעב. וצמא. לֵך, מנהיג גרילה עם פנים עצובות. תוביל אותנו לאוכל."
    זה מתחיל לא טוב, הרהר רוברט ג'ורדן. אבל אנסלמו הוא גבר. הם נהדרים כשהם טובים, חשב. אין כמוהם כשהם טובים, אבל כשהם מתקלקלים אין גרועים מהם. אנסלמו כנראה ידע מה הוא עושה כשהביא אותנו הנה. אבל זה לא מוצא חן בעיני. כל העניין הזה לא מוצא חן בעיני.
    הסימן היחידי לטובה הוא שפבלו סוחב את התרמיל ושקודם לכן נתן לו לשאת את רובה הקרבין. אולי הוא תמיד כזה, חשב רוברט ג'ורדן. אולי הוא פשוט אחד הטיפוסים הקודרים האלה.
    לא, אמר לעצמו. אל תרמה את עצמך. אתה לא יודע איזה מין איש הוא היה קודם; אבל אתה כן יודע שהוא הולך ומתקלקל במהירות והוא לא מסתיר את זה. כשהוא יתחיל להסתיר את זה, פירוש הדבר יהיה שהוא החליט מה לעשות. זכור את זה, אמר לעצמו. כשתראה את המחווה הידידותית הראשונה שיעשה האיש, תדע שהוא החליט. אבל הם ממש טובים, הסוסים האלה, הרהר, סוסים נהדרים. מעניין מה יכול היה לגרום לי להרגיש כפי שגרמו הסוסים לפבלו להרגיש. הזקן צדק. הסוסים עשו אותו לאדם עשיר, ומאז שנעשה עשיר הוא רוצה ליהנות מהחיים. עוד מעט יתחיל להצטער על כך שלא יוכל להצטרף ל"מועדון המנצחים במרוצי הסוסים," הרהר. פבלו המסכן. הוא החמיץ את ההזדמנות להיות ג'וֹקי.
    המחשבה הזאת אוששה אותו. הוא גיחך והביט בשני האנשים הכפופים תחת משא התרמילים הגדולים שלפניו, העושים את דרכם בין העצים. הוא לא התבדח בלבו על חשבונו של אף אחד במשך כל היום, ועכשיו, לאחר שעשה זאת, הוקל לו. אתה מתחיל להיות כמו כולם, אמר לעצמו. גם אתה נעשה אדם קודר. מובן שבשיחה עם גולץ הוא היה רציני ומדוכדך. המשימה הזאת הממה אותו, חשב. כובד המשימה קצת המם אותו, חשב. המם אותו לגמרי. גולץ היה במצב רוח מרומם והוא רצה שגם הוא יהיה במצב רוח מרומם לפני שהוא יוצא לדרך, אבל הוא לא היה במצב רוח מרומם.
    כל הטובים, אם חושבים על זה, הם אנשים עליזים. הרבה יותר טוב להיות עליז, וזה גם אומר עליך משהו. זה כאילו אתה נמצא ברקיע השביעי בזמן שאתה עדיין חי. זה רעיון מורכב. אבל לא רבים מאלה, מהטובים, נשארו בחיים. לא, לא נשארו הרבה אנשים עליזים. בפועל נשארו רק מעטים, לעזאזל. ואם תמשיך לחשוב ככה, נערי, גם אתה לא תישאר. סגור את מכשיר החשיבה שלך, ידידי היקר. אתה מפוצץ גשרים עכשיו. לא פילוסוף. אלוהים, כמה שאני רעב, הוא חשב. אני מקווה שאצל פבלו אוכלים כמו שצריך.

    • ארנסט המינגוויי
    • ארנסט המינגוויי

      ארנסט מילר הֶמינגוויי (באנגלית: Ernest Miller Hemingway; ‏21 ביולי 1899 - 2 ביולי 1961) היה סופר ועיתונאי אמריקאי. סגנונו הספרותי הייחודי, המאופיין בשפה תמציתית ובמשפטים דקלרטיביים קצרים, השפיע רבות על הפרוזה במאה ה-20, וכמה מספריו נחשבים כיום ליצירות מופת. המינגוויי זכה בפרס פוליצר בשנת 1953 על ספרו "הזקן והים", ובפרס נובל לספרות בשנת 1954.

      סגנונו הספרותי של המינגוויי מתאפיין במשפטים קצרים ודקלרטיביים, תיאורים קונקרטיים והשמטה מכוונת של פרטים במטרה לאפשר לקורא להשלים את הפערים במידע בעצמו, ובאופן כזה "לערב" אותו בסיפור. בספרו מוות אחר הצהריים כתב המינגוויי: "הוד התנועה של הקרחון נובעת מכך שרק שמינית ממנו נמצאת מעל המים". בספרו חגיגה נודדת מתאר המינגוויי כיצד כאשר שהה בפריז הבין כי "ניתן להשמיט כמעט כל פרט בסיפור, כל עוד אתה עושה זאת במודע".
     
  • המלצות נוספות
    • הקץ לנשק
    • הזקן והים
    • וזרח השמש
    • איים בזרם
    • 10 סיפורים
    • מעבר לנהר ואל בין העצים
    • גן העדן
    • חגיגה נודדת
    • אשתו של מגדל התה
    • מה שאליס שכחה
    • זאב בשטאזי
    • הצל של אמי