כפתורים רכוסים היטב

גֶרבֶּרוֹת בחצי מחיר

מטומטמת שכמותך, זה מה שאמרתָ כשחגרתי את המזוודה הגדולה והתעסקתי ברוכסן של התיק השחור שקנינו פעם בלונדון. לא יכולת להבין איך אדם בוחר פתאום להצר את אופקיו. למרות שקדמו לזה דיבורים בינינו חשבת שהסיכוי שאעז יום אחד לקום וללכת קטן מהסיכוי לגשם באוגוסט.
שבעה חודשים עברו מאז אבל אני זוכרת היטב את השתיקה שהיתה בינינו אחרי המטומטמת שכמותך. עמדת בדלת ואפילו לא הושטת יד לעזור כשהרוכסן של התיק התעקש להיתקע בחצי הדרך ואני לא ראיתי טעם לשוב ולהסביר לך שנמאסו עלי האופקים האינסופיים של חיינו, ההתרוצצות הזאת בתוך הריק רחב הידיים שאנחנו קוראים לו חופש. בפעם המי יודע איזו להגיד לך שאני הולכת אל החיים האלה שיש להם גדר ושאפשר לגעת בחוטיה. כאן יודעים כולם איפה צריך לעצור ואיפה נחבלים כשלא עוצרים ולא הכול מפולש לרוח.
חמישה זוגות ג׳ינסים השארתי בארון, רק את החצאיות לקחתי, וגם את אוֹרִי, הילד האחד שהולדנו בתריסר שנות נישואינו, לקחתי אתי ולא מחית. מה יכולת להציע לו? היטב ידעת שילד בן שש וחצי זה לא סיפור שמסתכם בנשיקת לילה טוב. אורי לא שאל הרבה, כאילו כך הם החיים, אמהות עוזבות וילדים הולכים אחריהן. הוא ארז את המכוניות שלו ואת הקופסאות של הלגו ושמץ סקרנות לא נעור בו, לא שאל למה אנחנו הולכים, לא מה יהיה עם אבא ואפילו לא לאן. עד הרגע האחרון עמד נטוע מול הטלוויזיה שותף לגורלותיהם של הגיבורים המצוירים של וולט דיסני, כאילו שם החיים האמיתיים.
מהפרידה לא עשינו דרמה גדולה, הושטתי לך יד בדלת, לחצת לחיצה יבשה כמו של עורך דין ולקוח, אמרת בהצלחה וירדת אחרינו נושא את המזוודה. אורי התמקם במושב האחורי של המונית, חקר את ההגה ואת לוח השעונים ואפילו לא פרש את האצבעות של היד שנופף לך בה. כשהסתכלתי לאחור עוד עמדת שם, הידיים תקועות לך בכיסים של הג׳ינס והרוח מדביקה את החולצה השחורה לצלעותיך, כשהסתובבתי פעם שנייה כבר לא היית שם, כאילו מדובר בטיול של יומיים, פרידה מרושלת של אנשים שאמונים לכבד שגעונות פתע של זולתם.
זאת האנתרופולוגיה שמושכת אותך לשם, אמרת, אחרי שתכירי אותם ותכתבי עליהם מאמר או שניים יישבר לך מהם.
טעית. אני כאן לא בגלל התואר והעניין שיש לי באנתרופולוגיה, שבעה חודשים ולא כתבתי מלה.

הדלתות של חיה הורביץ ושל לאה גרוסמן פתוחות. החיים משני עברי המדרגות זורמים ומתערבבים אלה באלה. תינוקות מתפתלים להן בין הרגליים וזוחלים מדירה לדירה ותינוקות מתפתלים להן ברחם וכל הזמן השדיים גדושים.
כולם כאן שותפים לכרובית שבסיר, לכמות הפפריקה, למחירו של חלב דל שומן ולמחזור החודשי שמאחר כבר שישה ימים.
אני לא חזקה בנושאים האלה, הבישול שלי בינוני, אין לי מתכונים מפתיעים לכרובית וברוקולי והמחזור החודשי שלי מדויק מאוד וממילא כבר שבעה חודשים לא הייתי עם גבר.
זה מה שישבור אותך, אמרת, את לא נזירה ולא תוכלי בלי זה.
ולא צדקת, עד הביקור הראשון שערכת כאן בשבת ההיא.
שבעה חודשים מאז יולי, המלתחה שלי כולה חצאיות ועוד חצאיות, קווים ישרים, מכפלות רחבות ולכל חצאית מטפחת ראש תואמת. הפנים שלי עכשיו הם מה שהם. מבוגרים יותר, שום דבר לא מכסה על הקווים שיוצאים מהעיניים אל הרקות, בצנצנות הקטנות של הקרמים השכבה העליונה כבר קרושה, לעתים רחוקות אני מבקעת אותה ומורחת.
השמונה בינואר היום, קר מאוד, נראה שהחורף לא עבר עוד את קו האמצע.
באתי לכאן באמצע יולי אבל כאילו מישהו משך את כל הקיץ ההוא והסיע אותו לאחור. כן, ימי שישי של מאי ויוני התרחקו כל כך. שישי בצהריים, תמיד עם כולם באותו בית קפה, אורי מקפץ בין השולחנות עם הכלבים והילדים של האחרים ואנחנו כולנו מוגנים במשקפי שמש, נושפים קווים ישרים של עשן, השמש על הספלים ועל הזרועות העירומות ועל מחשופי הצוואר. משוחחים על אמנות, משווים ז׳אנרים ומבנים, מנתחים את האותנטיות של הגיבור בספר האחרון שיצא אל המדפים ולרגע לא מקילים ראש במנח של הרגליים, בייצובם של המרפק והיד שתומכת את הסנטר, פושטים רגליים ארוזות בג׳ינס משופשף וסוגדים לכל מה שלחות של נעורים עוד מופרשת ממנו. קמים רק כשהמלצריות מתחילות להושיב כיסא על כיסא, ואז רק בדרך למכונית מתפרקים הפנים מהמתח המכווץ והמראה בתקרת הפיאט משקפת רפיון עייף, מתעצבנים על אורי, למי יש סבלנות אז לנקישות הקטנות שהוא מקיש עם המכוניות שלו על הניקל של המושב.
אבל האישה ההיא עם הירכיים שהתחככו זו בזו כשחצתה את המדרחוב ממזרח למערב עברה שם כשהצהריים עוד היו בעיצומם ומפלס הקפה לא ירד עוד אל אמצע הספל. היא נשאה שקיות ניילון גדושות בכל יד, מאחת הציצו גרברות שנמכרות בחצי מחיר ביום שישי בצהריים והעלים שלהן כבר מקומטים בקצוות. צועדת קדימה והאריג הזול מציית לאיבריה הכבדים, מתעגל מתרחב ונמתח, חולצה משובצת וחצאית שפרחיה דהו, נעליה גסות ושטוחות כמו אלה של החיילות והרגל מנפחת ורידים בתוך גרב אטום ושועטת אל אוטובוס מספר עשרים וארבע, שלוש שעות לפני הדלקת נרות. אמרתי לך אז, תראה, אתה הסתכלת עליה ושאלת, מה יש לראות, והחזרת פנים לשולחן. לא היה לי אומץ לקום וללכת אחריה אבל זה מה שרציתי לעשות, להבין מה דוחף אותה קדימה עם השקיות האלה מתעלמת מהעיניים של הרחוב, ריקה מהצורך להרשים אותו.
מהחלון אני רואה את החצר המשתרעת מהקיר החיצוני של המטבח ואת השלט שאוסר כניסה של מכוניות בשבת. הילדים למטה משחקים בתופסת. אורי עומד על ידם ומסתכל, הוא חובש כומתה ארמנית רקומה שקניתי לו בעיר העתיקה, היה קשה לשכנע אותו לכסות את הראש, הוא שאל למה ולמען האמת לא היתה לי תשובה מניחה את הדעת. אליעזר הבן של גרוסמן מנסה לפתות אותו למשחק והוא כמו בן של מהגרים עומד בצד ולומד את שפתם. לגרוסמן הקטן יש כתפיים רחבות כמו של אביו ופעם יהיו לו הרגליים המוצקות שלו והעורף העבה, אבל את העיניים הכחולות שלו ירש מאמו. מבט גלוי ובהיר, לא כמו של יחיאל אביו שעיניו רוב הזמן ברצפה. פעם אחת, זה היה אולי יומיים אחרי שבאתי לגור כאן, פתח יחיאל גרוסמן את הדלת של חדר המדרגות ובאתי מולו מבחוץ ועיניו שהוכו מהאור הפתאומי ומההפתעה התנגשו בשלי, שני עיגולים כהים ירוקים, הוא מיהר לסלק אותן אל הברזל שמגרדים בו את הבוץ וזז עד הקיר ופינה לי את מלוא הרווח של הדלת. לא החשיך עדיין אבל בחצר נדלקו כבר פנסי התאורה ואליעזר גרוסמן קופץ לגובה ומנסה לגעת בצלחות המתכת שעוטפות אותם.
אתה זוכר את הנורה ההיא שהחלפת במקלחת? חודש או חודש וחצי לפני שעזבתי את הבית, נורה של מאה ואט שמת בתקרה במקום זאת שנשרפה והיא האירה את המקלחת כמו פרוז׳קטור, אור לבן ואכזרי, ואני, אישה בת ארבעים ואחת וקצת, עמדתי באור ההוא והמראה דייקה אתי מאוד ונהגה בי ביושר קשה. וכשאני כך במקלחת הופיעה הבייביסיטר של אורי, בת שש עשרה, ניצן יפהפה, בדיוק כשאני מתוודעת לקו חדש במצח ולשקעים שכהו מתחת לעין. ידעתי אז שמה שאוזל אצלי מתחיל עכשיו לנבוט אצלה והסדר הזה של הדברים קומם אותי. אני ככה עם שכבה של קרם על האצבע בשביל למרוח על העיניים ובסלון עומדת הבייביסיטר ותלתליה הכהים פזורים לה על הכתפיים ופתאום מובן מאליו שכל המרקחות שבעולם לא יועילו, בקרב הזה אני מובסת. כל כך מגוחך היה בעיני פתאום לעמוד בדרכו של הגוף ולהכריח אותו לייצר לחויות ולהוציא זקיקי נעורים מנקבוביותיו, שם, תחת הפרוז׳קטור ההוא של המאה ואט, שוב עלה בדעתי שהחיים האמיתיים מתרחשים במקום שאליו הלכה האישה ההיא עם הגרברות. לקחתי טישו, ניגבתי את הקרם היקר מהאצבע וכיביתי את האור.
אורי עומד בין השיחים ופורם גביע של ורד. עלים לבנים נושרים לו על הנעליים, הוא מטה את הגבעול המרוט לאור האחרון של היום ובוחן את האבקנים העירומים. אסור לקטוף בשבת אבל זה עוד לא ממש יושב אצלו, פנס התאורה מבהיק את העיגולים הרקומים על הכומתה הארמנית שלו. עדיין אין לו כאן חברים אבל גם אויבים לא, אליעזר גרוסמן בא אליו לפעמים בעיקר בשביל לגעת בזרות. הוא שופך את כל הקלפים על הרצפה ומתפעל מהלווייתנים והדינוזאורים, ואחר כך מסתכל לצדדים ולא מבין איך רק אני ואורי ואיך זה שיש רק מיטה אחת בכל חדר והשירותים אף פעם לא תפוסים.
בחרת לבוא אלינו דווקא בשבת, את הפיאט החנית שני רחובות מכאן אבל את השקשוק של המפתחות שמעתי מסוף המדרכה. לא פתחתי את החלונות אחרי שהלכת. שעות עמדו הריחות שלך בסלון הקטן, האפטר-שייב, הסיגריות שהיו לך בכיס, מעיל העור שלא הסרת והג׳ינס. שעה לפני ההבדלה חזרת אל הפיאט ואני נשמתי את מה שנשאר ממך.
ישבת פה על הספה ובמדרגות היה הריח הכבד של החמין שבעבע כל השבת על הפלטות ושל ההרינג שאכלו בסעודה שלישית והריח פעפע פנימה מהרווח שבין הדלת לרצפה.
איך את מחזיקה מעמד? שאלתָ ונראית כאילו האוויר הסמיך הזה סוגר עליך. אמרתי לך שהאור והאוויר מתחלקים כאן בין הרבה נפשות ובאמת מאוד צפוף כאן. רציתי להגיד שגם לי קשה לפעמים לסבול את הריח ובימים הראשונים כמעט הקאתי, אבל הקמט הלא סימטרי שהופיע לך במצח, שכל כך מוכר לי, שיש בו יותר משמץ של לגלוג, סחף אותי לשאת נאום נלהב.
תראה, אמרתי ובקושי התאפקתי שלא לגעת בזרועך, אנחנו הסתובבנו כמעט עירומים, בשורטס, בחולצות דקיקות שנגמרות סנטימטר לפני הטבור וחתוכות עד אמצע הגב אבל למעשה כל הזמן התכסינו והסתרנו וניסינו להיות מה שיועיל לנו ולא מה שאנחנו, מדברים על חופש אבל מסתובבים כלואים בתוך הפוזות האלה. וכאן אמנם כולם עטופים ואריג מכסה על אריג אבל החיים עירומים וכל הזמן נוגעים בבשרם, מלאים ריח של זרע ודם וחלב, לא נלחמים בבשר עם קרמים וצבעים, חיים אתו את המחזוריות שלו, יולדים, מניקים, סופרים ימי נידה... הפסקתי בשביל לקחת אוויר ולא המשכתי.
הרמת שתי קוביות של לגו מהרצפה והידקת אותן אחת לשנייה והקו במצחך התארך והיתוסף לו קמט דק בצדו הימני של הפה. לא אמרת מלה, הפרדת את הקוביות ושוב הצמדת אותן חמש או שש פעמים עד שנמאס לך. אלמלא הקווים האלה בפניך הייתי מספרת לך על לאה גרוסמן שנכנסת אלי לעתים קרובות ומלמדת אותי להתפלל. היא יושבת אתי במטבח והישבן הרחב שלה גולש משולי השרפרף ומקיף אותו כמו צמיג של סמיטריילר ורוב הזמן היא לוחצת את השדיים הגדולים שלה אל הירכיים ומתכופפת אל התינוקות שלה שנשרכים אחריה. הגרביים שלה לא לגמרי אטומים ויש עליהם טביעות שמנוניות של ידיים קטנות שאוחזות בה מהרצפה. ותמיד נדמה לי שבמחיצתה המטבח נעשה בהיר יותר. אולי בגלל האור השופע מעיניה.
הם גרים מעלינו, אינסוף פסיעות שלה נספגות אל התקרה שלנו ובערב מצטרפות אליהן פסיעותיו של בעלה, יחיאל גרוסמן, כבדות ועמומות, באות מהתקרה כמו הד של רעם מסערה רחוקה. כתפיו הרחבות ממלאות את הרווח בחדר המדרגות אבל מאז נפגשנו בדלת של המדרגות אני תמיד מחכה שיגמור לעלות או לרדת ורק אחר כך יוצאת.
שבת אחרי הצהריים, שעתיים לפני הדמדומים, המפתחות של הפיאט שקשקו כבר מקצה המדרכה ואתם הפסיעות שלך בתוך הריבוק הלבנות, האוושה הקלילה של הגומי המתגמש על האספלט. פתחתי את הדלת, הכנסת את המפתחות לכיס ולא לחצנו ידיים, אורי בחולצה הלבנה של שבת, עם הכומתה הארמנית, קם אליך משיירת המכוניות שהסיע למטבח.
היי בן, אמרת וחיבקת אותו חזק ואחר כך התבוננת סביבך ואמרת, את יותר רצינית ממה שחשבתי, הסתכלת על הפמוטים והחלב הקרוש עליהם, על המפה הלבנה ולבסוף על המטפחת שלי ועל הפנים שהיו נקיים מאיפור.
לא הסרת את המעיל למרות שלא היה קר, רוב הזמן הידיים בכיסים והרגליים מצולבות זו על זו בג׳ינס שאהבתי, השחור כחול שיושב חזק על עצמות האגן שלך, מתוח על ירכיך הקשות, פעם אחת הוצאת סיגריה נזכרת והכנסת לכיס. הפניות שלנו אל אורי היו ברובן בשביל למלא רווחים בשיחה, ולמרות זה לא מיהרת ללכת. פרסתי לנו מהאינגליש קייק הקנויה, טבלת אותה בקפה, חיכית שתגמור לטפטף והסתכלת עלי כאילו מעולם לא נפגשנו. ניסיתי לסגל לעצמי את השקט של לאה גרוסמן, לא הזזתי את הידיים שהיו שמוטות על משענת הכורסא ולא הסתרתי את הציפורניים הגזוזות עד הבשר, לא הזדקפתי ולא הרמתי את הראש בשביל למתוח את קמטי הצוואר, אבל ביני לביני אני מודה, זה לא נבע משקט, השקעתי הרבה כוח בהכנעתם של ההרגלים הישנים.
על העתיד לא שוחחנו. רק פעם אחת שאלת, אז מה, כבר יש מסקנות? אחר כך שאלתי על ידידים שלא ראיתי שבעה חודשים ואתה היית רגוע ונינוח יותר ככל שגדל המרחק בינינו ובין האנשים ששוחחנו עליהם.
אבל הפגישה האמיתית שלי אתך התרחשה אחרי שהלכת. לא פתחתי את החלונות, שעות עמד בסלון הריח שלך, במזרן עוד נשאר השקע שטבע בו הישבן הקשה שלך, והג׳ינסים האלה... אין לי אף אריג מג׳ינס והאצבעות רעבו לחספוס של הבד הגס ולעור החם שתחתיו.
שתית שתי כוסות קפה, אכלת פרוסה וחצי מהאינגליש קייק והלכת לפני שהחשיך, אורי ליווה אותך למטה, הלך אתך עד קצה המדרכה ואחר כך נשאר בחצר והחולצה הלבנה שלו זרחה בתוך השיחים שהשחירו. הגברים היו כולם בבית הכנסת והנשים ברפיון האחרון של היום, בבטלה שהשבת כופה עליהן עם שביסים חגיגיים נשענו על המשקופים. השעה הנינוחה הזאת ארגה את עצמה אל מה שהיה לפניה ואל מה שיהיה, מחר יטגנו כאן את הקישואים שנשארו משבת, ידללו את מה שנשאר מהחמין ויעשו ממנו מרק וימשיכו לספור ימים נקיים. לא שאלת אם יש גבר בחיי ואני לא שאלתי מה אצלך. מוזר, אנחנו שכל כך הרבה עסקנו בתשוקה וסגרנו לה והאמנו שהיא המנוע שמפעיל את העולם, יושבים זה מול זו בעל ואישה, שנים באותה מיטה ואפילו זרת לא נוגעת בזרת.
זה מה שישבור אותך, את לא נזירה ולא תוכלי בלי זה.
וכבר הייתי בטוחה שאתה טועה אבל אחרי שהלכת בפעם הראשונה זה חודשים הקשבתי לקולות של הגברים שמילאו את המדרגות כשחזרו מבית הכנסת. אורי עלה עם כולם והביא ענף של רוזמרין שקטף בחצר בשביל שנברך על הבשמים בהבדלה. הוא התעסק בעניין רב בצמת החלב הקלועה, זקר את הפתילות והאש הרקידה בהרות על לחייו החלקות עד שהוטבלה ביין וכבתה. מהתקרה חלחל קולו החזק של יחיאל גרוסמן, אל תירא עבדי יעקב, הוא שר והרעש של כל התינוקות יחד לא בלע את המלים.
אורי שאל אם תבוא פעם לגור אתנו ואמר שכאן כל האבות גרים עם הילדים שלהם ועם האמהות וכשדיבר היה לו מבע שווה נפש כאילו זו עובדה ששם לב אליה פתאום ולא משאלה שהוא מביע.
אבא לא דתי ויהיה לו קשה מאוד לחיות כאן, אמרתי והוא שאל מה זה להיות דתי.
דתי זה מי שמאמין באלוהים ומקיים את המצוות שלו. ואת?
אמרתי שכן אבל לאמיתו של דבר לא היתה לי תשובה, אלוהים בינתיים לא היה יותר ממושג שהשכנות ניסו להקנות לי בדרכי נועם. חייקה הורביץ אמרה שזה עוד יבוא ולאה גרוסמן אמרה, אמונה זה כמו אהבה, זה בא מפה, היא הצביעה על השד השמאלי שלה, עמוק מתחתיו שכן לבה הרחב.
דרך כוכב מיעקב, שר יחיאל גרוסמן ואני נתקפתי חולשה ברגליים והלכתי למקלחת בשביל לראות במראה מה ראית כשהסתכלת עלי ולקחתי מהקרם שהיה כמו חמאה קשה וניסיתי לרדד את הפסים שנמשכו מהעיניים אל הרקות. תצווה ישועות יעקב, אל תירא עבדי יעקב, אל תירא, הסתנן הקול שלו דרך הסורגים של האשנב הגבוה במקלחת ופתאום, בבת אחת תפסתי שלא ייתכן ששבעה חודשים לא שכבת עם אישה. ההבלח הפתאומי הזה כמעט הפיל אותי על הכיור, נגעתי בחרסינה הקרה וראיתי כתף חלקה של אישה מבצבצת משמיכת הטלאים הגדולה שקנינו בבזאר לאמנויות והיד שלך עושה עיגולים בכתף הזרה ועוטפת אותה. למרות שהיה קר הזעתי ולא הרגשתי ברטיבות שנספגה אל הסוליות הרכות של נעלי הבית שלי, רק כשכף הרגל היתה כבר רטובה כולה הבחנתי במים שטפטפו מהצינור של האסלה ופלשו מהמקלחת אל הפרוזדור שמוליך אליה.
למרות כל הסמרטוטים שפרשתי וסחטתי אל האמבטיה לא השגתי את קצב הטפטוף, אורי ניסה לתחום את המים עם המגב אבל מהר מאוד התחברו הטיפות לקו דק ולקחו אתן שבבי חלודה מהצינור הפרוץ וצבעו את הרצפה בכתום.
תעלה אל גרוסמן, אמרתי לו, אולי הם יוכלו לעצור את הזרם הזה עד שנביא אינסטלטור.
אורי היה נרגש מההזדמנות הלא צפויה לבקר אצל גרוסמן. שמעתי את הקפיצות שלו במדרגות ואת הנקישות העדינות בדלת. הם לא שמעו אותו, רק כשהעז לדפוק עם כל האגרוף נפתחה הדלת ושאון הבית על המולת הילדים ושקשוק הכלים שהדיחו פרץ אל המדרגות.
יחיאל גרוסמן במכנסי שבת שחורים ובחולצה לבנה דחק את עצמו בין הכיור לאסלה והעביר אצבע עבה על הסדק וקישורי הגדילים של הציצית שלו בלטו מהחולצה המתוחה על הגב. הוא סקר את המסלול של הצינור ואחר כך קם, הסתכל על הרצפה ואמר, צריכים להחליף, והציע שבינתיים נדביק שם משהו זמני ואפילו פעם אחת לא הרים את עיניו מהיובל הכתום שנספג אל הסמרטוטים שפרשתי.
אורי שעלה שוב בעקבותיו לא ירד אתו כשחזר עם שפופרת דבק, מברשת גסה וקערת גומי. דלת הכניסה נשארה פתוחה והרוח הקרה שנשבה ממנה הרקידה את האהיל בסלון. מפני ה״ייחוד״ לא סגרתי את הדלת וכדי שלא תיסגר מעצמה הנחתי מכונית אלומיניום של אורי בין הדלת למשקוף.
מהמסדרון הצר של המקלחת ראיתי איך הוא מפתל נחש צמיג של דבק ומוהל אותו בקערה ומתכופף אל הצינור הקרוע, פעמיים התעטשתי מהאדים המערפלים של הדבק או מהרוח הקרה, חלצתי את נעלי הבית הרטובות והרגליים העירומות שלי בתוך הגרביים השקופים סימנו עיגולים על הרצפה הקרה.
יחיאל גרוסמן נשען על הכיור, הסתכל ברצפה ואמר שצריך להחליף את הצינור מה שיותר מהר. שאלתי אם הוא מכיר אינסטלטור טוב והתביישתי ברגליים העירומות שלי. הוא החליק על הזקן הפרוע שלו ביד רטובה, אסף אותו ושוב החליק, הסתכל בי ואמר, הם פושטי עורות כולם, והירוק של עיניו היה קשה וחזק כמו של סרפדים.
ריח הדבק התערבב בריח הסמיך של גופו ובמה שנשאר ממך, החזקתי את נעלי הבית המטפטפות שלי וחשבתי על העקב העדין שאתה לש עכשיו ועל חלקת השוק שאתה מטפס אליה. עיניו של יחיאל גרוסמן היו בכתם הרטוב ברצפה, מרחק של אריח מהרגליים שלי, אני כבר אמצא משהו, אמר ואסף את הקערה והמברשת ועשה רבע עיגול עם הכתף הימנית בדלת ואמר שבוע טוב, ומיד הפך פנים ונבלע באפלת המדרגות והדלת חזרה אל המשקוף לאט לאט, נחבטת במכונית הקטנה של אורי ומשאירה סדק צר.
אורי חזר משולהב. את יודעת כמה מיטות יש להם? אולי תשע, היית מאמינה? הוא זקר תשע אצבעות של ידיים שהיו מהדורה מוקטנת של הידיים שלך, אותו מבנה שטוח ומוארך, אצבעות צרות, ציפורניים מלבניות וארוכות. שתיים מתוך תשע המיטות געשו בלילה, נאנקו וחרקו ובשעה מאוחרת נדמו. שעתיים או שלוש אחרי שיצאה השבת חזרה לאה גרוסמן מבחוץ ומילאה את המדרגות ריח של סבון מעורב בריחם של מים שמלחכים חרסינה לא ממורקת ומטהרים את הנשים מטומאתן.
בלילה חלמתי שיחיאל גרוסמן לובש את הג׳ינס השחור כחול שלך והמכנסיים מתנפחים וגדלים לממדיו והיד שאני שולחת אל האריג המחוספס נדבקת, דבק צהוב כמו זה שסותם את החור בצינור מרוח עליהם ואני לא מצליחה להפריד את היד מהמכנסיים. היד הימנית שלי היתה רדומה וכבדה כשהתעוררתי, נחיל נמלים רוחש טיפס לאורך הזרוע, קיפלתי את האצבעות ופרשתי עד שהנמלים נסוגו אל איזשהו קן אבל מהחלום לא הצלחתי להיפטר. חששתי שאולי אני מתקרבת מדי לגדר שמסמנת את גבולם של החיים כאן וצריך לעצור בזמן.

קו האור היה כמו שרביט מנצחים שהונף על הבית, בבת אחת פצחו בו החיים. המים שהדיחו את האסלות שטפו בצינורות ונדדו מקומה לקומה, התינוקות צווחו, הגברים ירדו לבית הכנסת רוכסים את המעיל במדרגות, והילדים עלו וירדו והביאו לחם טרי וחלב. דלתות נפתחו ונסגרו וריח חמוץ של סדינים יצא אל המדרגות. פתחתי את החלון לרוח הקרה, ענף הרוזמרין היה עוד שלם והפיץ בושם דק ולפתע היה מובן מאליו שיש אישה ששוכבת עכשיו על ידך והעובדה הזאת היתה פתאום נסבלת. שתיתי חלב חם עם דבש, אורי דחק לילקוט שתי חפיסות קלפים וסנדוויץ׳ מהחלה של שבת והלך לחכות למיניבוס שמסיע את הבנים לבית הספר.
כמו סופת אבק מתפוגגת ושוקעת נרגע הבית, הרצפה במקלחת היתה יבשה והגוש הצהוב של הדבק נח על הצינור כמו צרעה ענקית. הוצאתי מהמזוודה מאמרים באנתרופולוגיה ודפדפתי באחד שעסק בטקסי לידה ומוות אצל האסקימואים. בוקר של אמצע ינואר, כאן אומרים טבת, אבל עוד לא התרגלתי, החלון המערבי השחיר מעננים ובחלון המזרחי עוד עמדה שמש והזהיבה את הריפוד של הספה. לא היה לי עדיין מושג על מהותו של אלוהים אבל דווקא בבוקר ההוא, יותר מבימים רבים אחרים הרגשתי שזה כבר לא כל כך רחוק. השמש מהחלון המזרחי פרפרה על האסקימואי המוצק שבתמונה והאירה ערבות קרח שטוחות. חשבתי שבצהריים אספר לאורי על האנשים האלה שחיים בשדות אינסופיים של שלג וארבץ אתו על השטיח כמו שאתה היית עושה, ונבנה איגלו גדול מאבני לגו לבנות, ואז היתה נקישה בדלת.
צינור פלסטיק לבן ורחב נלחץ תחת הזרוע של יחיאל גרוסמן, ביד השנייה החזיק ארגז כלים כחול.
שאלתי אם האינסטלטור צריך לבוא עכשיו.
לא, חבל על הכסף, אני אתקן, אמר והביט בצינור כאילו הוא מודד אותו בפעם הראשונה.
לא התכוונתי להכביד עליך, אמרתי, אני אשלם לך בעד הצינור ואזמין אינסטלטור.
הם פושטי עורות כולם, אמר שוב וחסר מנוחה הוליך את עיניו לשוטט על הצינור ומהצינור אלי וחזרה אל הצינור.
המקלחת היתה צרה מדי לגופו הגדול, הוא הסיר את הז׳קט ותלה אותו על הניקל של הווילון של האמבטיה. מתחת לז׳קט לבש חולצה לבנה שאולי היתה פעם של שבת וירדה מגדולתה כשהחלה הזיעה לאכל את הצווארון ולרפט קו לרוחבו. לא יכולתי להציע לו עזרה אבל גם לחזור ולקרוא על אסקימואים לא יכולתי כשהוא רובץ לו כאן על הרצפה ועובד, אז הלכתי למטבח, ובתוך הקילוף של תפוחי האדמה שמעתי את הצינור הישן מסתובב בהברגות שלו וחורק.
היה קר, הדלת הראשית נשארה פתוחה וחזרה אל המשקוף ונשענה עליו ומדי פעם הרחיבה הרוח את הסדק ושבה ושאבה אותה אל המשקוף. מהפרוזדור שאלתי אם נחוץ משהו וראיתי את הגב הרחב שלו ואת עורפו העבה משתופפים אל הרווח שבין הכיור לאסלה.
שום דבר, הוא נהם מתוך זקנו ושרוולי החולצה הלבנה שקיפל ברישול התעופפו לו מהמרפקים כמו שתי יונים לבנות.
יש פה תה, אמרתי והסתכלתי איך הז׳קט שלו סופג את האד שעלה מהכוס שהנחתי על ארון הכביסה.
גם עוגיות יש, אמרתי.
יחיאל גרוסמן לא ענה, הוא הכה בצינור עם המפתח השוודי בשביל לפורר שכבת דבק ישנה שהקשיחה על הפלסטיק, גלדים לבנים וקשים נשרו על הרצפה. אחר כך קם, ניגב את הידיים בנייר טואלט, גמע מהתה והקשיב לפסיעותיה הגדולות של לאה אשתו שמילאו את התקרה. השעה היתה משהו כמו עשר, אולי עשר ורבע. החיים כאן כבר בעיצומם ואתה רק מתעורר עכשיו, חשבתי, מתמתח ופושט זרוע עירומה אל האישה שאתך. גם בשיאו של החורף אתה ישן רק בתחתונים, מאלף את הגוף להישאר בריא רזה וגמיש והצינה היא חלק מהחוסן שאתה מקנה לו. אחר כך שכיבות סמיכה, אופני כושר ומקלחת קרה ונעוריך לא נגמרים לעולם אבל משנה לשנה אתה משקיע יותר בשימורם.
יחיאל גרוסמן לא השאיר טיפה מהתה אבל בעוגיות לא נגע. עדיין הייתי חשודה בכל מה שנוגע לכשרות לדרגותיה, פרשתי את שקית הצלופן בשביל להראות לו את ההכשר שהוטבע בה באותיות דפוס לבנות ומנוקדות ואמרתי, כשר למהדרין.
פעם ראשונה שחייך, הלחיים שלו התרחבו ומשכו אתן את השפתיים וגילו שיניים צפופות. בחוץ החל לרדת גשם, נקישות קטנות ציירו עיגולים באבק שכיסה את האשנב הקטן של המקלחת. הוא לקח עוגייה, בירך ״בורא מיני מזונות״ ופירורים נשרו לו על הזקן כשנגס והוא לא ניער אותם, שעון אל ארון הכביסה אכל את העוגייה, הסתכל באשנב והקשיב לגשם.
עוד כוס תה? שאלתי.
ברווח שבין האשנב הפתוח לקיר נסעה פיסת שמים אפורה, אתה מסוגל שעות להסתכל בגשם ולהריח, אתה תמיד אומר שזאת האהבה שהשמים עושים עם האדמה. פעם כשהסתכלנו יחד בגשם אמרת, יש משהו כל כך חושני באדמה נרטבת, וסגרת אותי בזרועותיך ומשכת אותי אל המיטה. יחיאל גרוסמן הסתכל כמעט בפליאה בריבוע הקטן של הגשם, בבוקר התפלל ״משיב הרוח ומוריד הגשם״ ואמר ״נתתי מטר ארצכם בעתו״ ועכשיו כמו ילד התפעל מתפילותיו המתגשמות.
טוב, עוד כוס תה, אמר ועיניו בחלון.
הזקן הגדול שלו השתקף כולו במראה שמעל הכיור כשחזרתי בפרוזדור עם התה, פני הצטרפו למראה ונראו כמו בתוך מסגרת של תמונה משפחתית לצד פניו. אני לא יודעת אם בהה וחשב על הגשם או שמיקד מבט מכוון אבל הירוק החזק של עיניו היה על הפנים הלבנים שלי ועל שורשי השיער הבהיר שהמטפחת לא כיסתה ועל הצוואר שהיו בו כבר כמה קמטים והצווארון לא כיסה.
תה, אמרתי וחיכיתי שיפנה את הפתח ואוכל להניח לו את הכוס על הארון של הכביסה. הוא עמד יצוק בדלת, גבו אלי, העיניים מקובעות במראה ולא זז, ניסיתי לייצב את הכוס על המגש הקטן ופתאום השלימו כתפיו עיגול שלם, הוא הסתובב אלי והחזה הרחב שלו כמעט הפך את התה.
את אשת איש?
אפילו רווח של כף יד לא הפריד בין כפתורי החולצה שלו ובין התה שהחזקתי.
לא, אמרתי והתה גלש משולי הכוס ונשפך על המגש. יחיאל גרוסמן נעתק מהקיר אל הצינורות, כרע עם המכנסיים השחורים על הרצפה המאובקת והכה בצינור והמפתח השוודי שבר חתיכות שטוחות של דבק והעיף אותן לרוחב המקלחת. הלכתי למטבח להפוך את השניצלים שהיטגנו במחבת ולא חזרתי אליו בשביל להגיד לו שהתבלבלתי, שלא התגרשנו ושאני לא מפסיקה להיות אשתך גם אם שבעה חודשים אנחנו לא ביחד.
הגשם התחזק, ידיים מיהרו לאסוף כביסה מהחבלים ולהגיף חלונות. כמו עקיצה טורדנית היה האשת איש הזה, ניסיתי להתעלם אבל העקצוץ שב והציק, השניצלים היטגנו מדי, השוליים שלהם נחרכו והשחירו, ריח של שמן שרוף דחס את האוויר. פתחתי את החלון ומשב גדול של רוח רטובה פנימה וערבל את הריחות ולקח אתו חלק מהם. הרוח ציננה לי את המצח והחדירה אוויר קר אל הגב אבל לא הקלה במאום את העקצוץ.
הרשת המתוחה על החלון התכסתה גשם, חוטי מים שקופים ירדו לאורכה ונקוו על האדן. יכול היה להיות מושלם הבוקר הזה חשבתי, רק לפני שעה היה הכול מוצדק בעיני ונכון, נראה היה שהחיים האלה כאן למרות הכול זורמים אלי ונספגים בי בפיכוי שקט, וכבר היתה איזו שלווה ופתאום אבן לא משויפת נתקעת ומשבשת את הזרימה.
למה לא חיכית עם האישה האחרת? יכולת לחכות עד שאגיע לאיזושהי החלטה, אני מבינה, התשוקה צריכה את פורקנה, אבל למה להביא אותה הביתה ולהשכיב אותה על השקעים שהגוף שלי סימן במזרן ? הרוח הקרה אפילו לא נגעה בשרפה שהתלקחה לי בפנים, פתחתי את כל החלונות כך עד שדפקו בקיר והרעש שלהם התערבב במכות של המפתח השוודי. מה זה צריך להיות האשת איש הזה? כן! אני אשת איש והאיש שלי מסתכל עכשיו בגשם ואומר לה, תראי איך האדמה נדפקת.
למה שאלת את מה ששאלת? הפתעת אותו בדלת של המקלחת, הוא חיכך יד אחת בשנייה, קילף מהעור חוטים של דבק ולא שינה מרביצתו הדובית ולא סובב אלי את הראש.
מה זה משנה לך אם אני אשת איש או לא? התעקשתי.
בבת אחת אסף אליו את הידיים עם הדבק המרוח עליהן, כורע על ברכיו הגדולות סובב אלי את הראש והעור בתוך הזקן הסבוך ומעליו סמוק כולו, תעזבי את זה, ביקש וחזר אל הצינור.
אני לא מבינה, אמרתי ונכנסתי למקלחת שהתמלאה נשימות עבות, הרוח הלמה בחלונות והדפה אליהם את הגשם וטרקה את הדלת הראשית.
הוא קם, לקח את הז׳קט השחור מהניקל של הווילון ואמר, שמתי דבק מגע, צריך לחכות עשרים דקות שיתייבש ואחר כך לחבר את הצינור. עמדתי בין הדלת של המקלחת ובינו וחסמתי את דרכו, עוד לא קיבלתי תשובה, אמרתי ונלחצתי אל האמבטיה ופיניתי לו מעבר אבל הוא לא מיהר לצאת, מישש את קופסת הסיגריות שהתבלטה מהכיס של הז׳קט ואמר, בעולם שאת באה ממנו, הבשר מלכותו בכול מושלת, אצלנו הנשמה מנצחת את הגוף אבל גם אנחנו רק בשר ודם... לפעמים נחלשים פתאום.
הוא השתתק וקימט את הקרטון של הסיגריות דרך הבד הגס של המעיל ומישש את הגפרורים בכיס של המכנסיים ואחר כך אמר, לא לגעת בדבק עד שאני חוזר, ויצא ולא עלה אל לאה ואל התינוקות שלו ולא לבש את הז׳קט. מהחלון ראיתי אותו חותך את החצר לרוחבה, הרוח העיפה עליו טיפות גדולות מהעצים והרחיבה את הכתמים הרטובים בחולצתו, הוא נשם עמוק את הסיגריה ראשו כבוש באדמה, נעליו מועכות מצעים רטובים של שלכת שחורה והז׳קט אסוף אל שחיו כמו חתול שחור ועלוב.
אתה זוכר את האישה ההיא עם הגרברות שנמכרות בחצי מחיר, השמנה הזאת שצעדה קדימה עם הוורידים הנפוחים? נזכרתי בה פתאום כשהסתכלתי על הגבר הזה שסוליותיו התמלאו בוץ והוא כבר מעשן את הסיגריה השנייה. כמה תמימה היתה ההנחה שבעולם שלהם הכול על מי מנוחות והאנשים זורמים עם החיים זרימה חלקה כמו שזורם הדם בעורקיו של תינוק.
כעבור עשרים דקות בדיוק הוא חזר והביא אתו ענף שחור ורטוב. את הענף תקע בין הדלת למשקוף וחצה את הפרוזדור מדיף ריח של גשם וסיגריות ושוב תלה את הז׳קט על הפס של הווילון.
יש לך עכשיו הזדמנות לתקן, אמרתי לעצמי, ספרי לו שאת אשת איש ותקלי עליו ועלייך. עמדתי בדלת של המקלחת וחשבתי שזה הרגע הנכון, עכשיו כשפניו כבושים בצינורות אומר לו ואגמור עם זה, הסרתי עלה רטוב מהז׳קט שתלוי על הווילון ושאלתי אם הדבק מספיק יבש. הוא דחף צינור לתוך צינור ואמר, הדבק בסדר.
הסתכלתי על אחוריו הגדולים וחשבתי על האגן הקשה והצר שלך, לא הבנתי איך בכלל יכולתי לחלום אותו בתוך הג׳ינסים שלך, כשהוא מתפשט יש לו קו אדום ועמוק במותן מהלחץ של החגורה, ואתה, את הצלעות אפשר לספור לך אפילו דרך החולצה. כמה אדום ועמוק הקו שהחגורה הזאת חורצת בבשרו, טיפות זיעה הבריקו על עורפו ברווח שבין הכיפה הגדולה לצווארון. לא יכולתי לכבוש את החמלה הפתאומית כלפי האיש הגדול הזה שכרע על ארבע והשחיל צינור בצינור, האסלה מימינו, הכיור משמאלו והעיגול הגדול של אחוריו ביניהם.
מי יודע באיזה סחרור שועט בו הדם וקוצף ומתמלא ואין לו מוצא. עמדתי מעליו והיד שלי התמלאה מהחום של קרקפתו ושקעה בתוך שיער סמיך ומכוסח, הכיפה התגלגלה על כתפו וצנחה על הרצפה המאובקת, יחיאל גרוסמן קפא כמו צב כשריונו ולא שינה מרביצתו רק החולצה נמתחה על צלעותיו ובקושי הכילה את הבשר שהתרחב מנשימה לנשימה.
תירגע יחיאל, אמרתי ועיסיתי בידיים הקרות שלי את הצוואר הכבד והלח. בבת אחת התיק את ברכיו מהרצפה, הזדקף, הרים את הכיפה ונחלץ מהרווח שבין האסלה לכיור, התכופף אל האמבטיה, פתח את המים הקרים והכניס את ראשו הקודח לזרם. הוא לא נגע במגבת הנקייה שהנחתי לו על מעקה האמבטיה, מטפטף כולו לקח את הז׳קט שלו והתנגב בבטנת הסטן האפורה ולא אמר מלה כשאסף בחיפזון את המפתח השוודי והדבק והכניס לארגז הכחול. ופתאום הלך אל הדלת ומשך את הענף השחור שהיה תקוע בה והדף אותה אל המשקוף ונעל אותה מבפנים ובא אלי מהפרוזדור של המקלחת. אתה יודע, יש מין רגע עיוור כזה בו האדם הוא רק גוף, כמו חתול ששום רעיון או ערך לא מתערבים בהרף שבין הזינוק שלו ובין הציפור שמרעידה את הענף, ככה הוא היה כשבא אלי מהפרוזדור. ואני, ברגע שמשך את העץ מהדלת הייתי כמו ההבדלה שהוטבלה ביין, בבת אחת כבה אצלי הכול. זרועותיו עטפו אותי כמו מעיל חורף כבד, הוא אסף אותי אליו ואני העברתי יד קרה על מצחו המזיע ואמרתי, לא, יחיאל, והסרתי את ידיו הקשות מהכתפיים שלי ואמרתי, אין דבר יחיאל, שלוש או ארבע פעמים אמרתי לו אין דבר. הוא היה חיוור כמו החרסינה של הכיור, החזיק את היד שלי בין ידיו ושפשף אותה בתוכן וכשפתח את כפותיו לבסוף היא נשמטה מתוכן אדומה וחמה.
יחיאל גרוסמן שטף את הפנים בברז של האמבטיה והמים ירדו לו על הזקן הפרוע והוא שטף ושטף ולא חדל, וכופף את העורף והמים הקרים זרמו לו על הראש וירדו אל החזה והגב. אחר כך הרים את הכיפה ושפשף אותה במכנסיים והסתובב ודחק את החולצה שנרטבה למכנסיים והידק עליה את החגורה.
הייתי צריך לתת לך שם של אינסטלטור תכף בהתחלה, אמר והעיניים שלו נראו כאילו הן מנסות לקדוח לעצמן חור ברצפה מתחת לחתיכות השטוחות של הדבק. הסתכלתי עליו וידעתי איך מעכשיו עד יומו האחרון ינסה לרצות את אלוהים וכמה שיתאמץ ומה שלא יעשה תמיד ירגיש חייב. כבר אמרתי לך, במקום הזה הגבולות מסומנים, יש סוף לאופק, האישה עם הגרברות תוכל לשעוט מהר ורחוק אבל בסופו של דבר היא תבלום, ואם היא לא תבלום היא תחטוף ויש שלטי אזהרה לרוב.
הוא לבש את הז׳קט על החולצה הרטובה וכפתר אותו וגירד שבבים של דבק מהמכנסיים והאצבעות העבות שלו שהפרידו את הדבק מהבד רעדו, הרטבתי את המגבת ואמרתי, תן לי, ושפשפתי את הטרילין השחור והוא עם כל הגודל שלו עמד על ידי ונתן לי לנקות לו את המכנסיים כמו ילד אבוד.
אל תענה את עצמך, יחיאל, אמרתי לו, היצר הוא מהאלוהים שלך, הוא ברא אותך עם זה.
למה הוא האלוהים שלי, מה אתך?
אני עדיין ריקה מאלוהים, עשיתי לו כל כך הרבה מקום אצלי, פיניתי הכול והוא לא נכנס, אמרתי ואספתי את השיער וקשרתי עליו את המטפחת.
אלוהים גם לא ייכנס, אמר, אלוהים נולד בתוך האדם, הוא הסיר את הכיפה ושב ושפשף אותה במכנסיו ובדק את נקיונה מול האור.
אז אולי אני עקרה, אמרתי והסתכלתי על השמים הכהים והסמיכים שמילאו את החלון. יחיאל גרוסמן לקח את הצינור הישן תחת שחיו ואת ארגז הכלים, סובב את המפתח והאזין לקולות מהמדרגות, לא להוריד את המים שלוש שעות, צריך לתת לדבק לתפוס, אמר ויצא וסגר אחריו, ואני מותשת התיישבתי על הרצפה הקרה של המקלחת והרגליים לא הפסיקו לרעוד לי גם כשלחצתי אותן חזק אל הקיר.
בצהריים חזר אורי, הכיפה שלו רטובה מגשם והעיגולים הרקומים עליה כהים יותר. הוא קילף באצבעות את הקצוות החרוכים של השניצל וסיפר משהו מבית הספר. הגשם משך חוטים שקופים על הרשת של החלון וענף הרוזמרין רעד כאילו קר לו, ואני לא שמעתי מלה ממה שסיפר ולא יכולתי להכניס משהו לפה.
כשתגמור אני אספר לך משהו על האסקימואים ונבנה איגלו מהלגו, אמרתי לו, הוא שאל מה זה איגלו ולעס במהירות את השניצל ואחר כך בנינו איגלו מפואר מכל האבנים הלבנות. היית צריך לראות באיזו מיומנות הוא צירף את האבנים והידק אותן זו לזו, רק בקימור של התקרה נתקענו ולבסוף יצא איגלו עם כיפה שטוחה ואורי אמר, רק אבא יודע לעשות קשת אמיתית.
כל אחר הצהריים ירד גשם אנכי ומאופק אבל החיים שקלחו מהדלתות אל המדרגות החרישו אותו רק מאוחר בערב כשנרגע הבית שוב החליקה על החלון האוושה הרכה של המים. כמה טוב לאדמה ולגשם שהם יכולים בלי סוף, חשבתי ולקחתי את הטלפון ושאלתי אותך, נו, איך הגשם?
לא מה שהיה, אמרת, גשם צריך לראות בשניים.
אחר כך שתקת, והגשם התחזק, טיפות מלאות פקעו על השמשה וירדו לאורכה, כיוון ששתקת אמרתי שלפעמים קשה לנו בלעדיך, וכיוון שהמשכת לשתוק אמרתי שבלעדיך כל התקרות של האיגלואים שנבנה יצאו שטוחות כנראה, כי רק אתה יודע לעשות קשת אמיתית. אני לא יודעת אם מה ששמעתי אחר כך היה הצחוק שלך או הגשם שזחל על הרשת במטבח או שניהם.