הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • כל הסיפורים
  • כל הסיפורים
    טרומן קפוטה | תרגום: רחל פן
    ידיעות ספרים, פן | יולי 2019 | פרוזה תרגום | 312 עמ' מודפסים

    לראשונה בעברית, אוסף הסיפורים המלא של טרומן קפוטה. הקובץ, שמאגד את עבודת חייו של קפוטה בז'אנר שהוא כינה "אהבתי הגדולה", מחזק את מעמדו הספרותי כאמן הסיפור הקצר.

     

    מרבית הקוראים מכירים את טרומן קפוטה כמחברם של בדם קר והנובלה ארוחת בוקר בטיפני'ס, אך הוא כתב גם סיפורים קצרים מופלאים; אלגנטיים באותה מידה שהם כנים, שאינם מרפים ממך ובה בעת חומלים. מהדרום הגותי ועד לחוף המזרחי, מילדים כפריים לעירוניים מתוחכמים מזדקנים – כל המקומות והאנשים הבלתי־נשכחים שביצירתו של קפוטה נמצאים בקובץ זה.

     

    הקריאה בהם מזכירה את כישרונו יוצא הדופן של הסופר האמריקאי המקורי הזה.

     

    "טרומן קפוטה הוא הסופר המושלם ביותר בדורי."–נורמן מֵיילֶר

     

    "כל הסיפורים מתחברים זה לזה באמצעות לשון זוהרת, אך לא ראוותנית, ובהבחנות רגישות הן מן הבחינה הפסיכולוגית והן מן הבחינה הפיזית."– Booklist, Starred Review

     

    "על מנת לחוות את סגנונו ואת כושר ההבחנה המרהיב של קפוטה יש לחזור לפרוזה הקצרה שלו."– The New Yorker

     

    "קפוטה עושה כמה דברים שסופרים אחרים אינם יכולים לעשות... הוא מזמן את העולם החושי על עושרו הבלתי־נדלה, המבלבל." Los Angeles Times Book Review–

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • הקירות קרים 
    (1943)
     
    "... אז גרַנט רק אמר להם בואו למסיבה נהדרת, וזה היה בקלי קלות. באמת, אני באמת חושבת שזה היה גאוני לאסוף אותם, אלוהים יודע שהם עשויים להקים אותנו לתחייה." הבחורה שדיברה הפילה את אפר הסיגריה שלה על המרבד הפרסי הקטן ונתנה במארחת מבט מתנצל.
    המארחת יישרה את שמלתה השחורה המהודרת וכיווצה את שפתיה בעצבנות. היא היתה צעירה מאוד, קטנת ממדים ומושלמת. פניה היו חיוורות וממוסגרות בשיער שחור מבריק, והשפתון שלה היה טיפה כהה מדי. השעה היתה אחרי שתיים, והיא היתה עייפה ורצתה שהם ילכו, אבל לא היתה זו משימה קלה להיפטר מכשלושים אנשים, במיוחד שרובם היו מלאים בוויסקי של אביה. נער המעלית כבר עלה פעמיים להתלונן על הרעש; אז היא נתנה לו כוס גדולה של ויסקי, שהרי זה מה שרצה בעצם. ועכשיו המלחים... הו, לעזאזל.
    "זה בסדר, מילדרד, באמת. מה זה כמה מלחים יותר או פחות? אלוהים אדירים, אני מקווה שהם לא ישברו שום דבר. את מוכנה, בבקשה, לחזור למטבח ולהביא קרח? נראה מה אני יכולה לעשות בקשר לחברים החדשים שלך."
    "באמת, יקירתי, אני לא חושבת שזה נחוץ. עד כמה שאני מבינה, הם מתאקלמים בקלות."
    המארחת פסעה לעבר אורחיה הבלתי־צפויים. הם התקבצו באחת מפינות חדר האורחים, וסתם עמדו שם ולא נראו כלל כמי שמרגישים בבית.
    הנאה ביותר מתוך השישייה סובב את כובעו בעצבנות ואמר, "לא ידענו שזאת כזאת מסיבה, מיס. זאת אומרת, את לא רוצה אותנו, נכון?"
    "בוודאי שאתם רצויים כאן. מה הייתם עושים כאן אילולא רציתי שתבואו?"
    המלח היה נבוך.
    "הבחורה הזאת, המילדרד הזאת, וחברה שלה אספו אותנו מאיזה בר ובכלל לא ידענו שאנחנו באים לבית כזה."
    "כמה מגוחך, מגוחך לחלוטין," אמרה המארחת. "אתה מהדרום, נכון?"
    הוא תחב את כובעו מתחת לזרועו ונראה נינוח יותר. "אני ממיסיסיפי. אני לא חושב שהיית שם פעם, נכון, מיס?"
    היא הפנתה את מבטה לעבר החלון והעבירה את לשונה על שפתיה. כבר נמאס לה מזה, נמאס לה מזה נורא. "הו, כן," היא שיקרה. "מדינה יפהפייה."
    הוא חייך. "את כנראה מתבלבלת עם מקום אחר, מיס. בטוח שאין שום דבר במיסיסיפי שמושך את העין, אולי רק בסביבות נאצֶ'ז."
    "נאצ'ז, בוודאי. למדה איתי ילדה מנאצ'ז. אליזבת קימברלי, אתה מכיר אותה?"
    "לא, אני לא חושב."
    היא קלטה לפתע שהיא והמלח נמצאים לבד; כל חבריו נדדו אל הפסנתר שלֶס ניגן בו מנגינה של פורטר. מילדרד צדקה בעניין ההתאקלמות.
    "בוא," היא אמרה, "אכין לך משקה. הם יכולים להסתדר בעצמם. שמי לואיז, אז אל תקרא לי מיס בבקשה."
    "לאחותי קוראים לואיז, אני ג'ייק."
    "באמת, נכון שזה מקסים? זאת אומרת, צירוף המקרים." היא החליקה את שערה וחייכה בשפתיה הכהות מדי.
    הם נכנסו לספרייה והיא ידעה שהמלח מתבונן בשמלתה המתנפנפת סביב ירכיה. היא רכנה ועברה בפתח אל מאחורי הבר.
    "טוב," אמרה, "אז מה זה יהיה? שכחתי, יש לנו ויסקי סקוטי וויסקי שיפון ורום; אולי רום עם קולה יהיה נחמד?"
    "אם את אומרת," הוא חייך, והחליק את ידו על משטח הבר המצופה במראה. "את יודעת, אף פעם לא ראיתי מקום כזה. זה כמו מהסרטים."
    היא ערבבה את הקרח בתוך הכוס במהירות בעזרת מקל ערבוב. "אם אתה רוצה אקח אותך לסיור. המקום די גדול בשביל דירה. יש לנו בית נופש הרבה־הרבה יותר גדול."
    זה לא נשמע טוב. זה היה מתנשא מדי. היא פנתה והחזירה את בקבוק הרום למקומו. היא ראתה במראה שהוא מביט בה, או אולי דרכה.
    "בת כמה את?" שאל.
    היא היתה צריכה לחשוב לרגע, לחשוב באמת. היא נהגה לשקר בקביעות בקשר לגילה עד שלפעמים שכחה בעצמה את האמת. מה זה משנה אם יֵדע את גילה האמיתי או לא? אז היא אמרה לו.
    "שש־עשרה."
    "ואף פעם לא נישקו אותך..."
    היא צחקה, לא מהקלישאה אלא מתשובתה.
    "אנסו, אתה מתכוון."
    היא ניצבה מולו וראתה שהוא המום ואחר כך משועשע ואחר כך משהו אחר.
    "הו, בשם אלוהים, אל תסתכל עלי ככה, אני לא בחורה רעה." הוא הסמיק והיא נחלצה שוב מבעד לדלת ואחזה בידו. "בוא, אני אעשה לך סיור."
    היא הובילה אותו לאורך מסדרון ארוך שקירותיו חופו לסירוגין במראות, והראתה לו חדר אחר חדר. הוא התפעל מהשטיחים הרכים בצבעי פסטל ומהעירוב העדין של רהיטים תקופתיים עם מודרניים.
    "זה החדר שלי," היא אמרה, והחזיקה את הדלת פתוחה בשבילו, "אל תתייחס לבלגן, לא כולו שלי, רוב הבחורות התארגנו כאן."
    לא היה לו למה להתייחס, החדר היה מסודר באופן מושלם. המיטה, השולחנות, המנורה — כולם היו לבנים פרט לקירות ולשטיח שהיו בירוק כהה, קר.
    "נו, ג'ייק... מה אתה חושב, הוא מתאים לי?"
    "אף פעם לא ראיתי משהו כזה, אחותי לא תאמין לי אם אני אספר לה... אבל אני לא אוהב את הקירות, תסלחי לי שאני אומר... הירוק הזה... הם נראים כל כך קרים."
    היא נראתה נבוכה, ומבלי לדעת למה, הושיטה את ידה ונגעה בקיר שלצד שולחן האיפור שלה.
    "אתה צודק. זאת אומרת, הקירות, הם באמת קרים." היא הרימה את מבטה אליו ולרגע פניה התעצבו בכזאת הבעה שהוא לא ידע אם היא עומדת לצחוק או לבכות.
    "לא התכוונתי. לעזאזל, אני לא ממש יודע למה אני מתכוון!"
    "באמת, או שאנחנו סתם משתמשים בלשון נקייה?" משלא קיבלה מענה היא התיישבה על צד מיטתה הלבנה.
    "בוא," היא אמרה, "שב ותעשן סיגריה. מה קרה למשקה שלך?"
    הוא התיישב לצדה. "השארתי אותו בבר. באמת שקט כאן אחרי כל המהומה מקדימה."
    "כמה זמן אתה בחיל הים?"
    "שמונה חודשים."
    "אתה אוהב את זה?"
    "לא כל כך חשוב אם אוהבים את זה או לא... ראיתי הרבה מקומות שאחרת לא הייתי רואה."
    "אז למה התגייסת?"
    "אה, עמדו לגייס אותי לצבא וחיל הים נראה מתאים לי יותר."
    "והוא באמת מתאים לך יותר?"
    "אני אגיד לך, אני לא נמשך לחיים כאלה, אני לא אוהב שאנשים אחרים נותנים לי פקודות. את היית אוהבת את זה?"
    היא לא ענתה אלא תחבה סיגריה לפיה. הוא החזיק לה את הגפרור והיא הניחה לידה להתחכך בידו. ידו רעדה והלהבה לא היתה כל כך יציבה. היא שאפה ואמרה, "אתה רוצה לנשק אותי, נכון?"
    היא התבוננה בו וראתה את האדום מתפשט לאט על פניו.
    "למה לא?"
    "את לא בחורה מהסוג הזה. הייתי פוחד לנשק בחורה כמוך. חוצמזה, את סתם עושה ממני צחוק."
    היא צחקה ונשפה את העשן בענן לעבר התקרה. "תפסיק עם זה, אתה נשמע כמו משהו ממלודרמה מיושנת. מה זה בכלל 'בחורה מהסוג הזה'? סתם רעיון. אין לזה שום חשיבות אם תנשק אותי או לא. אני יכולה להסביר, אבל למה לטרוח? קרוב לוודאי שבסופו של דבר תחשוב שאני נימפומנית."
    "אני אפילו לא יודע מה זה."
    "לעזאזל, לזה אני מתכוונת. אתה גבר, גבר אמיתי, ונמאס לי מכל הבחורים החלשים, הנשיים האלה, כמו לֶס. רק רציתי לדעת איך זה, זה הכול."
    הוא רכן מעליה. "את ילדה מצחיקה," אמר, והיא היתה בזרועותיו. הוא נישק אותה וידו החליקה מטה על פני כתפה ולחצה על שדהּ.
    היא התפתלה ודחפה אותו באלימות והוא השתטח על השטיח הירוק, הקר.
    היא קמה ועמדה מעליו והם הביטו זה בזה. "מלוכלך שכמוך," היא אמרה. ואז סטרה לפניו המבולבלות.
    היא פתחה את הדלת, עצרה, החליקה את שמלתה וחזרה למסיבה. הוא ישב לרגע על הרצפה, ואז קם ומצא את דרכו אל המבואה ואז נזכר ששכח את כובעו בחדר הלבן, אבל לא היה לו אכפת, כל מה שרצה זה להסתלק משם.
    "למען השם, מילדרד, תוציאי את האנשים האלה מכאן; המלחים האלה, מה הם חושבים שזה... הווי ובידור?"
    "מה קרה, הבחור הטריד אותך?"
    "לא, לא, הוא סתם טמבל מעיירה קטנה שאף פעם לא ראה משהו כזה וזה עלה לו לראש בצורה מצחיקה. זה פשוט שעמום נוראי ויש לי כאב ראש. את מוכנה, בבקשה, לסלק אותם בשבילי... את כולם?"
    היא הנהנה והמארחת פנתה בחזרה לאחור ופסעה לאורך המסדרון לחדר של אמהּ. היא נשכבה על השֶזלוֹנג הקטיפתי ובהתה בציור המופשט של פיקאסו. היא נטלה כרית תחרה קטנטנה והצמידה אותה אל פניה חזק ככל יכולתה. הלילה היא תישן כאן — כאן, היכן שהקירות ורודים־בהירים וחמימים.
    • טרומן קפוטה
    • טרומן קפוטה
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • האורות כבים
    • אנטארקטיקה
    • בלשון כרותה - פרוזה פלסטינית בעברית
    • יותר מדי אושר
    • חמישייה צרפתית
    • 10 סיפורים
    • ים בבוקר
    • סצנות מברצלונה
    • אתה יודע שאתה רוצה את זה
    • חיים יקרים
    • דו-קרב וסיפורים אחרים
    • ספר התשוקות