כל הסיפורים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כל הסיפורים
מכר
מאות
עותקים
כל הסיפורים
מכר
מאות
עותקים

כל הסיפורים

4.2 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אברהם ב. יהושע

אברהם ב. יהושע (יליד 1936), סופר ישראלי. חתן פרס ישראל לספרות שנת תשס"ה (1995). אחד מחשובי היוצרים בתרבות הישראלית, וממובילי הגל החדש (המכונה גם "דור המדינה") בספרות העברית המודרנית.
 
יהושע נולד בירושלים, בן לאחת המשפחות הספרדיות הותיקות בעיר, דור חמישי בארץ. כינויו, "בולי", הוא המקור לאות ב' שבשמו. בבגרותו למד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. יצירותיו הראשונות הופיעו בעיתונות היומית ובכתבי עת ספרותיים בראשית שנות ה-50. החל משנת 1967 שימש כמרצה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. ברבות הזמן מונה לפרופסור, ומשמש גם כמרצה אורח באוניברסיטאות פרינסטון ושיקגו.
 
כתיבתו של יהושע נטתה בראשיתה לכיוונים סוריאליסטיים ומופשטים, אולם בהמשך דרכו החל לכתוב בסגנון ריאליסטי יותר, השואב את השראתו מהפסיכולוגיה וההוויה החברתית של ישראל. לגיבוריו הטיפוסיים אין יכולת החלטה ומעשה, והם תלויים בין הכוונה למימושה. על פי רוב הם מונעים על ידי הרצון לפרוץ את מעגל הבדידות שהם נתונים בו.
 
לבד מכתיבת פרוזה, מפרסם יהושע מאמרים פוליטיים רבים ומסות בעיתונות ובכתבי עת, בהם הוא דן בענייני השעה של החברה הישראלית, ביחסי ישראל-תפוצות ועוד. בשנת 1995 הוענק לסופר פרס ישראל לספרות. יצירתו זוכה להצלחה רבה גם מחוץ לישראל ורבים מספריו תורגמו לשפות זרות.
יהושע נפטר ב-14 ביוני 2022 בגיל 85, ממחלת הסרטן. נקבר בקיבוץ עין כרמל.

ארכיונו מופקד במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית בירושלים.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

סיפוריו של א.ב יהושע, מבכירי הסופרים של ישראל בדור הזה, הפכו זה מכבר ל``קלאסיקה מודרנית`` של הספרות הישראלית. תריסר מטובי הסיפורים שפירסם יהושע, למן סיפור הביכורים ``מות הזקן``, שראה אור ב-1957, ועד ל``תחילת קיץ 1970`` ו``בסיס טילים 612`` שהופיעו בתחילת שנות השבעים, קובצו כאן לראשונה בכרך אחד ומאפשרים לקורא לעמוד על ההתפתחות והגיבוש של ההיבטים היחודיים והמרתקים המאפיינים את כתיבתו של מספר חשוב זה - מחברם של הרומנים ``המאהב``, ``גירושים מאוחרים``, ``מולכו``,``מר מאני`` ועוד.

פרק ראשון

מות הזקן


א
ראיתי שאני בטל מעבודתי זה מחצית השעה, והלכתי לראות מי ומה הבטילו אותי מעבודתי. ראיתי ששמש־אחר־הצהריים טרם רכנה מבעד האילן שלפני הבית, ולא שלחה רצדי אור, לסנוור את הדפים הריקים שליד עטי. בדקתי את שולחני - שמא מונח עליו ספר, המסיח דעתי ומבטילני מזה חצי השעה מעבודתי, אבל ראיתי ששולחני ריק מספרים. הרכנתי אוזני אל מקלט הרדיו לשמוע, אם אין מנגינה נאה בוקעת מתוכו והיא שמושכת את לבי, ושמעתי שהמקלט דמום. שמתי כפי בפי לראות, שמא יש בו מאכל שבעטיו אני בטל מעבודה, ומצאתי את פי יבש ושוקק. פסעתי אל הדלת לראות, אולי פתחה אדם והוא יושב לידי בחדרי, ובשלו אני אפס ללא מעשה, ראיתי שהדלת נעולה. משמע, אין איש בחדר.
עמדתי ליד החלון וראיתי את ההרים הרחוקים, שרחקתי מהם בעטיו של הספר שאני רוצה לכתוב. זה ימים רבים לא ירדתי לשדות ולא הלכתי בדרכים כדי שאפנה לכתוב ספר. עד עכשיו לא כתבתי אפילו שורה אחת. הולך אני ומבטל את הזמן, ואין אני יודע איך.
פתע נזכרתי בגב׳ עשתור מן הדירה הראשונה, שבאה לפני חצי שעה ואמרה לי משהו. ואף שנענעתי לה בראשי לאות שהבנתי וקבלתי דבריה, נשכח ממני מה אמרה. החלטתי לרדת לדירתה ולשאול מה אמרה, אולי בקשה או שאלה היו לה אלי ואם לא אמלא אותה אהיה מזיק לה. באמת איני יודע מדוע אני כרוך אחרי הגב׳ עשתור: הרי היא זקנה ואני זקן. בגלל מעשיה הרבים אני כרוך, כנראה, אחריה, שהרי אני עני במעשים.
יצאתי מחדרי ונעלתי אחרי את הדלת. ירדתי במעלות המהודרות (בבניין חדש אנחנו גרים) עד שבאתי אל מול הדירה הראשונה, היא דירתה של הגב׳ עשתור והקשתי בכפתור. מיד פתחה לי הגב׳ עשתור את הדלת וכל פניה מביעים חרדה זוהרת, בזריזות שמה אצבע על פי, כדי שאחשה, אף שלא נתכוונתי לומר דבר.
נכנסתי לדירה ובאתי אל חדר צדדי שליד המטבח. החדר היה חשוך כולו, מפני הוילאות השחורים שתלתה הגב׳ עשתור על החלונות. על המיטה שכב הזקן של גב׳ עשתור, מכוסה כולו בשמיכה שחורה.
לחשה:
-מת הזקן של הגב׳ עשתור - ואחר הוסיפה בלשון רפה - סוף סוף.
שריקה חרישית של תמהון נתמלטה מפי, וכבר אמרתי לספוק כף אל כף בתנועת אבל, אלא שהגב׳ עשתור מנעה זאת ממני ולחשה בחופזה:
-בלי רעש אדוני, בלי רעש. למה להפריע את מנוחתו?
אחר הוסיפה, כאל עצמה:
-קרוב לוודאי שאיננו מת לחלוטין, רק תרדמה חזקה נפלה עליו. מכל מקום אני עומדת לקבור אותו עוד היום.
וזרקה כלפי את עיניה החודרות.
-וודאי, וודאי שאתה מסכים.
נענעתי ראשי כמסכים, שהרי אחד מדרי הבית החדש הזה אני. וכולם מסכימים עם הגב׳ עשתור ועם מעשיה הטובים.

ב
הזקֵן של גב׳ עשתור זקן הוא מאוד מאוד. ישנם זקנים, שזקנתם אינה אלא שארית חייהם שנתנוולה, ואילו זקן זה זקנתו היא פרק־חיים מופלא לעצמו. מניין הביאה אותו הגב׳ עשתור וכיצד נתגלגל לדירתה - אין איש יודע. אולי נקרה לה באחד ממסעותיה ומשם הביאה אותו אל ביתה. מכל מקום, הוא שייך לגב׳ עשתור, ולא ניתן לו שם שלא נזכר בו שמה של גב׳ עשתור, במישרין או בעקיפין. בתחילה הביאה הגב׳ עשתור את ידידיה לראותו, והוא היה נאות לשוחח עמם כיד הטפשות הטובה עליו. עמדה לו זקנתו לעשותו מופלא בעיני באי־ביתה של הגב׳ עשתור, אלא שלא עבר זמן רב וחינו פג ורק טרדתו נשארה. לא ניכרו בו שום סימני מחלה או תשישות־כוח, שירמזו כי עומד הוא להסתלק מן העולם. להיפך, כוחו הלך וגבר. אינני יודע אם היה זה מר כוך מן הקומה העליונה, בכל אופן מישהו אמר לגב׳ עשתור, שעתיד זקן זה לראות בקבורת כל בני־הבית - זקנינו ונערינו. מאז התחלנו ייראים מפניו. כשראה, שאנו ייראים מפניו התחיל אף הוא להתיירא מפנינו. כשהזדמנו לדירה, לכינוסיה של הגב׳ עשתור, מצאנו אותו מצטמצם בפינתו - קטן וצמוק - נושא אלינו את עיניו הבהירות והחזקות באימה. לפעמים, כשהיה ממהר במדרגות ומדלג על שתיים שלוש מדרגות כאחת, היו הדיירים מציצים עליו בעין זעומה, ואז היה מזדרז להאיט את צעדיו ולהתקינם כצעדי זקן. או שהיה נראה לעת ערב בשובו ממסיבת הבלים עם זקנים אחרים, והוא מפזם לו בקול חזק את אחד השירים, השגורים באותו זמן על שפתי הנערים, היו הדיירים ממלמלים זה אל זה בלחש רם, ״הרי אי־אפשר כך״, ואז היה משתעל ומכעכע בגרונו, כאילו נשתנק.
עד שבא היום המר והנמהר ושמועה עברה ברחוב, שאין זקן זה בן־מוות כלל, ועתיד הוא לחיות לעולם.
כששמעה הגב׳ עשתור שמועה זאת, ניגשה אליו ערב אחד, במעמד שכנים רבים, ושאלה אותו בקפידה לגילו.
חייך אליה חיוך מבין ומתחטא, ולחש בקולו הצלול:
-אולי אלף, אולי יותר.
הסתכלה בו הגב׳ עשתור במבט חודר ופסקה בהחלטיות:
-כבר הגיעה השעה למות.
חייך חיוך עגום, כאילו אמרה דבר לצון, ועיניו מתרוצצות סביבו ביִראה גוברת.
-אולי, אולי...
-חייב אתה למות תוך השבוע הקרוב, ואנו נערוך לך לוויה גדולה ומכובדת. זקן למדי אתה.
העביר עיניו משכן לשכן וראה, שכולם מסכימים עם דבריה הברוכים של גב׳ עשתור.
הוסיפה ואמרה:
-ואם לא תאבה למות, אני תופסת אותך בשנתך, קובעת את מותך וקוברת אותך. איני אומרת, שתאבד את עצמך מן העולם בכוח, אולם מן הראוי, שתוציא את רוחך מעסקי העולם ואז גם יסתלק גופך מאותם הבלים.
הצטנף בפינתו מתוך יראה גוברת, אבל כשראה, שכל הנוכחים מסכימים עם דבריה אלה, ואולי אף עתידים לתת לה יד, חייך שוב חיוך עגום, כאילו השמיעה דבר לצון.
מאז חדל לישון. היה מתנמנם, חציו ער חציו ישן, כשעינו האחת צופה לרגע שתבוא ותנסה לקוברו חי, ואילו הגב׳ עשתור היתה אורבת לו למצאו ישן. שעות שלמות היה מבלה בחדרי בשיחות בטלות, ומפעם לפעם חוטף לעצמו בהעלם תנומה קלה, שכן שמורותיו נופלות היו מעצמן על עיניו הדלוקות, אותן לא עצם זמן רב.
היום אחר־הצהריים, כשראה שהגב׳ עשתור יצאה למסע דחוף בעסקיה, אמר להחזיר לעצמו את השינה שחיסר בימים האחרונים, אלא שהגב׳ עשתור חזרה פתאום, מצאה אותו נתון בתרדמה עמוקה, וראתה שהשעה כשרה לקבוע את מותו.

ג
התבוננתי בזקן בעניין ובתמהון. חשבתי בלבי, כיצד יהיה מקבל את מותו זה, שקבעה לו הגב׳ עשתור, וכבר חשבתי לרמוז לו להתעורר, אלא שלא רציתי לפגוע בגב׳ עשתור, והרי אמת יש בדבריה, שאין אדם רשאי לחיות יותר מן המקובל, במיוחד אדם זה שיש לו כוונות לחיות לנצח. סופו של כל אדם למות ולהיקבר, עד שהוא משתכח מהלב ועפרו נישא כרוח ועובר בשדות ומתערב עם עפר אחר, או שהוא נעשה עפר שמצמיח יבול, או שהוא נעשה אבק דרכים הדבק בבני-אדם חיים, והולך אִתם בדרכים הקצרות והארוכות.
אמרה הגב׳ עשתור:
-חייבים להביא קברנים, שיקחו אותו אל בית־הקברות.
אמרתי: תחילה יבוא רופא וייקבע את מותו.
הציצה בי בדאגה, אחר צנחה לאט על שפת־המיטה, ונאנחה בגלוי־לב.
-אני תוהה לדעת, אם באמת הבנת אותי. זקן זה איננו חכם, ולא בעל־מידות, ואין אבידה לעולם במותו. טובת הנאה אחת לא תצמח לי במותו. אין לו ירושה, והקיצבה שהוא מקבל מהיכן שהוא - תיפסק עם מותו. כל המעשים שאני עושה הם לשם שמים, שאדם זה לא יהיה מתהלך בארצות־החיים, עמוּס שפע זכרונות, שאינם מניחים לו לראות את העולם שמסביבו. הבטתי בה במבט רך, אבל תהיתי איך ייעשו הדברים והרי הם גדולים ממנה ומכולנו.
באותו רגע זע הזקן מעט מתחת לשמיכה. השמיכה שהניחה עליו הגב׳ עשתור מנעה ממנו אויר צח, וטרדה את שנתו.
פתאום נמלכה הגב׳ עשתור בדעתה קצרות, כדרך שהיא נוהגת תמיד. שלחה את ידיה הקטנות והחזקות וניערה את הזקן משנתו. לא במהרה קם. תחילה המהם בלשונו, מסרב להפרד מחלומותיו, אבל כיוון שהגב׳ עשתור הוסיפה לנערו פקח לבסוף את עיניו, והבין מיד שישן שינה ארוכה. כאשר ראה את הגב׳ עשתור לפניו, קפץ במהירות מן המיטה ואמר:
-ישנתי, הגב׳ עשתור... עכשיו אני ער... ער בתכלית... ער בארץ־החיים.
-אין הוא, המנוח, ער, כי־אם מת. כל העולם כבר קבע, שהמנוח מת הוא. אלא שרציתי לשאול אותו, זכרונו־לברכה, אילו מלים הוא מבקש שייכתבו במודעות־האבל שברחובות.
הליט הזקן את פניו בפחד ומילמל:
-לא... לא... הגב׳ עשתור. הכיצד? הרי חי אני, חי ובריא ושלם - -
הביטה בו הגב׳ עשתור במבט קשה.

ד
ידע הזקן שנחרץ גזר־דינו. התבונן בעיניים בוהות בי ובגב׳ עשתור. אולי רצה לומר דברים קשים על הגב׳ עשתור ועלי, המסייע לה, אלא שלא מצא לו לב. היתה דממה. לבסוף הפטיר בלחש:
- איך יהיה המעשה?
פרשה לו הגב׳ עשתור בבהירות ובקיצור את כל סדר הקבורה, כדי שלא להעציב את רוחו בפרטים מיותרים. כל אותה שעה נענע הזקן בראשו מתוך סירוב הולך וגובר, מפלבל את עיניו באימה:
-לא... לא... אי־אפשר. אסור, אסור, הגב׳ עשתור.
אמרה לו הגב׳ עשתור:
-באמת, הזקן, קשה לי הדבר לאין־ערוך. אל תכביד עלי בהבעת רגשותיך. חביב אתה עלי מאוד, כי זקן עליז אתה, וזקנתך תפארת לזקנים. הרבה ארגיש בחסרונך, כי יחידים אנחנו בדירה זו, אפילו שמסתובבים בה הרבה אנשים. אל נא, אל נא, הזקן שלי, אל תכביד עלי.
קרובה היתה לפרוץ בדמעות. עד עמקי לבבנו נרעשנו שנינו בראותנו אותה בכך. הזקן הצטער על דבריו.
-אל תענה את עצמה. מעשים גדולים ותוכניות רבות לפניה. תשמור על עצמה. אני אעשה ככל אשר תגיד.
אותה שעה נשמע קול הפעמון בדלת. מחתה הגב׳ עשתור את עיניה, ושוב לבשו פניה סבר של תקיפות מיושבת בדעתה.
-זה הרופא - אמרה כשהיא פונה אלי - זה הרופא שעליו דיברת. גם אני ידעתי שיש להזמינו - ואחר פנתה אל הזקן - דע כיצד להתנהג עמו.
יצאנו שנינו, הגברת ואני, אל המסדרון, ואני הלכתי לפתוח את הדלת. בפתח עמד אדם גבוה מאוד ותיק של רופאים בידו. הוא נכנס לדירה בצעדים זעירים, שלא תאמו כלל את דמותו הקיפחת. כשראה את הגב׳ עשתור הזדרז להסיר את כובעו מעל לראשו, והרכין את קומתו קלות בהכנעה שבנמוס, ולא נזדקף עד שלא הושיטה לו הגב׳ עשתור את ידה.
-בשעה קשה בא הדוקטור - אמרה - ולתפקיד קשה.
חייך חיוך קל.
-הזקן שלנו גוסס. אולי כבר מת - הוסיפה בקול תקיף. הרופא המשיך לחייך את חיוכו הקל, ולא שינה את מצב גופו.
-הגוף אולי עוד מתנועע, ומפרפר - התערבתי אני - אבל הרוח, הרוח כבר אינה פה. זקן האיש מאוד מאוד.
הושיט הרופא הזר את ראשו אלי בתמיהה קלה, על שמתיר אני לעצמי לומר דברים עקרוניים בנוכחות הגב׳ עשתור. אחר גילגל בפני עצמו ואמר:
-הרוח... הרוח... אה... כן, כן, הלא היא העיקר.
החזירה אליו הגב׳ עשתור את פניה בהתענינות גלויה.
-אכן, הבין הדוקטור את הכל.
והורתה לו להיכנס אל החדר.
הזקן השוטה היה משים את עצמו מת. שוכב היה על גבו כשידיו פשוטות לאחור, מקפיא, כמידת יכולתו, את נשימתו ועיניו העצומות מפרפרות קמעה, כי רצה לראות את הנכנס אל החדר.
לקח הרופא את ידו השמוטה של הזקן ובדק את הדופק, כשהוא מסתכל בחיוך על הזקן שמשים את עצמו מת. מנה את פעימות הדם בקול רם, וכשסיים אמר לגב׳ עשתור:
-הדופק, גברתי, מראה על בריאות איתנה ושורשית.
פניה של הגב׳ עשתור לבשו חרדה קלה כהרף־עין, אך מיד חזרו לשלוותם הרגילה.
קרע הרופא ביד חזקה את חולצתו של הזקן, הרים את הגופייה עד שנתגלה הגוף הלבן והרזה. הוציא את כלי־השמע שלו מנרתיקו, ובדק את לבו וריאותיו של הזקן. כשראה שהזקן עוצר את נשימתו, גחן אליו הרופא ובפניו סבר של בדיחות־דעת.
-נשום, נשום, זקני - לחש לו - הרי דבר זה לא עולה לך במאומה...
התחיל הזקן שואף רוח ונושפה, תחילה במנות מעטות, מתוך יראה מהגב׳ עשתור, אחר ברווחה, שאיפות עמוקות.
-כך, כך, עוד עוד - אמר הדוקטור והחל בבדיקה קפדנית וממושכת. כשסיים, הזדקף ועמד מול הגב׳ עשתור שניצבה חיוורת.
-אריכות ימים. אריכות ימים לו. זאת מסקנה יחידה של הבדיקה. כל גופו מרמז על אריכות ימים.
הושטתי ידי אל מול הגב׳ עשתור, כמבקש לנחמה. אלא שהיא צעדה פתאום צעד אחד קדימה, הרימה את ראשה ונתנה ברופא מבט נוקב, כשהיא הוגה בבהירות:
-אדוני הדוקטור, רציתי לשאול, האם יש טעם בחייו הארוכים של זקן זה.
ענה לה מתוך הבנה:
-אין.
נפלו פניו של הזקן שהציץ על הכל בעין בוחנת.
-משמע? - הוסיפה הגב׳ עשתור.
-משמע שהוא מת. ואני מאשר את הדבר.
-יבין נא הרופא - אמרה הגב׳ עשתור - זהו הטעם העליון של חיינו, שאותו חייבים אנחנו לבקש.
תפס הרופא לפתע בידה:
-תנוחם הגברת בפועליה הרבים על מות הזקן החביב.
ופנה בצעדים קטנים, לצאת מן החדר. ליוויתי אותו עד למפתן הדירה, ושנינו שותקים.

ה
כבר היה הערב ממשמש ובא, וקדחת סידורי הקבורה תקפה את כל הבית. אנשים נכנסו ויצאו כדי לעזור לגב׳ עשתור בכל מעשיה. מודעות־אבל התנוססו כבר על כל לוחות המודעות, ואוטובוסים קרבו ובאו בשאון אל פתח הבית הגדול, כדי לקחת את כל שפעת האנשים לבית־הקברות. אנשים רבים החלו לנהור לרחובנו, מסתופפים בהמולה עצורה. סגן־ראש־העיר ופמלייתו עתידים להגיע בכל רגע.
הזקן שוטט בלא מנוחה בבית. מראש הוסכם עם הגב׳ עשתור, שיהלך על רגליו בשעת ההלוויה, ואילו ארונו יישאר ריק. אי אפשר היה לחשוש פן יכירו אדם, שהרי כל האנשים הרבים הללו לא לכבודו באו, אלא לכבודה של הגב׳ עשתור.
ואפילו יימצא אדם שיכיר את הזקן, יש לשער, שכדרך רב בני־האדם, שיודעים מהו עולם אמיתי ונכון שעה שהם רואים אותו, יסבור אל-נכון, כי דמיונו מטעהו, או החשיכה היא שגורמת לו להזיות. הזקן היה מתלבט בין הרגליים ומעלה עליו את חמתם של כל האנשים, אלא שבגלל רצינות השעה נמנעו מלעורר עליו זעם גלוי.
בתחילה ביקש לקחת עמו ספרים קלים לקברו, כדי שלא ישתעמם עד שתמית אותו האדמה, אלא שהגב׳ עשתור אסרה עליו זאת בתכלית האיסור והתירה לו לקחת את ספר־הספרים בלבד. כיוון שלא רצה לקחת ספר שיביא עליו שיעמום, טמן את הספר מתחת למזרן מיטתו לאחר שהגב׳ עשתור היסבה את פניה. הרבה טרדה גרם בבחירת בגדיו, כי לא ידע אם יהיו אלה בגדי חורף או קיץ, יום או לילה, עד שלבסוף מיזגה הגב׳ עשתור את בגדיו במזיגה נאה והלבישה אותו במו ידיה לקראת הקבורה. אגב, היא עצמה לבשה שחורים שזה מכבר התקינה לעצמה לכבוד מאורע זה. ואף שגב׳ עשתור זקנה מלהתעסק במלבושים, היו הבגדים השחורים הולמים אותה ואת סבר פניה החמוּרים המשווה לכל רושם של אבל.
סוף־סוף הגיעה שעת ההלוויה. דמדומים אחרונים ירדו על הרחוב והאנשים המצטופפים נראו כגוש כהה אחד. הגב׳ עשתור ופמלייתה ירדו במדרגות אחר הארון הריק, שנישא על כתפי ארבעה מטובי ידידיה של הגברת. הזקן ירד עמדי בסוף כל החבורה, כשהוא מסתכל על הכל בנשימה עצורה. לפתע נשמט ממני, ואיכשהו הצליח להידחק ולהגיע סמוך לארונו ופתאום עצר את כל הפמלייה, טיפס ועלה על גדר הבית ונשא הספד, שנשמע היטב בדממה שנפלה ברחוב.
אמר הזקן:
- היום אנחנו מלווים לבית הקברות איש יקר שחי בעולמנו - הזקן שגר בדירה של הגב׳ עשתור. אף כי הגיע זקן זה לשיבה מסויימת, בכל אופן יכול היה להאריך ימים ושנים אלמלא היד שנשתלחה בו. כיוון שהמוות הוא בידי נעלמים, אין איש יכול להתאונן על מותו של זקן יקר זה, שהיה נשאר פה אולי לנצח. סופם של כל העומדים פה ללכת בדרכו. כל איש מן העומדים כאן יזכה ללוויה כזו ממש, ואף לכבודו יעמוד אדם ויספוד, ממש כמוני עכשיו. ואחר יובילוהו לבית־הקברות ויכסוהו עפר עד מעל לראשו, כדי שלא יוכל עוד לנשום...
נאום נלעג ואווילי היה הנאום הזה, והקהל התמרמר על הנואם האלמוני, שקולו החזק הרעיד את כל הרחוב החשוך. הגב׳ עשתור היתה קרובה לפרוץ בצעקה מעוצר זעם.
שמטנו את הזקן בכוח מעל הגדר. נכנסנו כולנו למונית שהמתינה לנו, וכל השיירה יצאה בדרכה לבית־הקברות.

ו
כשהגענו לבית־הקברות, נשבה רוח קדים חזקה מול פנינו. ערפילים קודרים מלילה וגשם כיסו פניהם של השמים הנמוכים והאדומים. אבק וערפל הסתוללו על הארץ והכבידו על הראייה.
ריח מתוק של פרחים ושיחים נותני־ריח, הנטועים סביב לקברים, עלה אלינו, ומפעם לפעם גחנו, תולשים פרח וממוללים אותו עד שהיה כל ריחו בידינו. האנשים דמומים, כי הגב׳ עשתור דמומה. כל האנשים באו לכבודה של הגב׳ עשתור, ואם יאה השתיקה לה, יאה היא לכולם.
הערפל הדק צרב את פנינו, ומפני החשיכה הלכנו צמודים זה לזה. היו שהחזיקו בכנף מעילי ובכנף מעילו של הזקן, ההולך עמדי. אמת, שאין מנהג אנשי המקום לקבור את המתים בחשיכה, אלא שהגב׳ עשתור מיהרה לקבור את הזקן מטעמים ידועים.
הזקן ביקש לדבר ולהשיח מעט עם האנשים, אלא שאיש לא נענה לו. אדרבה, היו נועצים בו מבט זועם על שהוא מבטילם מרגעי הדממה הספורים שנזדמנו להם בסוף היום, בהם יוכלו להיות עם עצמם בלבד.
נתתי לו סיגריה חריפה, מן הסוג החביב עליו, ואחזתי בכפו דרך ריעות טובה.
הגענו אל הקבר, שאף שנכרה מבעוד בוקר, נשתמר בו ריח מהביל של אדמה רווּית גשמים. תלולית גדולה של עפר עמדה בשפת הקבר. עמדנו ליד הקבר משתוממים מעט, כאילו בפעם ראשונה אנחנו רואים משכן זה של בני־אדם. הסתכלנו זה בזה, כאילו לא גמרנו בינינו מי ירד לתוך הבור.
כשראה הזקן שהוא קרוי לרדת לתוך הבור, תלה בנו את עיניו המתחננות, סבור היה שנבטל את גזר־דינו. כשראה, שהגב׳ עשתור נרעשת כולה מן העניין, ואף שהיא אשה נבונה ומושלת ברגשותיה, אין בכוחה לעצור את הדמעות המקלחות על פניה, ניגש אליה לנחמה, ואפילו שהוא עני מביטויים ומליצות, ניחמה כמיטב יכולתו.
לבסוף ראה, שלא יוכל לבקש על עצמו, מפני שמחוּיב הוא לעמוד לגב׳ עשתור, שידידות־אמת שררה ביניהם כל ימי שבתו אצלה. ניגש לשפת הבור והשחיל את עצמו בזריזות אל הקבר וכרע שם כריעה מתוך המתנה.
הרמנו רגבים. מי שלא מצא רגב, גחן וחפן עפר שפוך, כדי לזרוק אל הקבר הפתוח. כולם לפתו בכוח את האדמה שבכפותיהם עד שנגרו גרגירים מבין האצבעות. היתה זו אדמה דשנה, שהצמיחה הרבה עד שהפכה לאדמה של בית־קברות.
הרוח הלכה וגברה. השמים נעלמו מעינינו וכוכבים רחוקים נשארו תלוּיים בחלל, מרמזים על עצמם בנצנוץ פנימי. אימצנו את עינינו לראות מה מסביבנו, נאלצים להשתוחח, כדי לראות את הזקן של גב׳ עשתור בתוך הקבר. עכשיו התבוננו בגב׳ עשתור, שעמדה גאה ובודדה. גוש אדמה שבידה התפורר והתמעט. הירח הדק נסך על פניה גוון של פחד.
צעדה צעדים קטנים ומהירים אל עבר הקבר ועמדה מעל ראשו של הזקן. הוא פשט את זרועותיו לאחוז ברגליה, בצורת תחינה מקובלת. התירה לו להתחנן ולא כיהתה בו, כדי שילך לעולמו בידיעה שעשה כל מה שביכולתו.
כיסה את רגליה בנשיקות.
-אין איש...? - ולא גמר, כי החניקו הדמעות את קולו.
-אין טעם - ענתה.
-הטעם שיש בחיים.
רכנתי אני עליו ואמרתי:
-לא היה לך. גם לא לנו.
נענעו אנשים ראשיהם, כי דיברתי דברים של טעם.
החל מרטט מפחד, מתופף באצבעותיו בעצבנות על הקרקע של שפת הקבר.
חזר ושאל בקול רועד:
-הכל בגלל זיקנתי, הגב׳ עשתור?
נענתה בסבר של סבלנות:
-לא, לא בגלל זיקנתך, אלא מפני עייפותנו הרבה, עייפים אנחנו משאתך.
-עייפים... - לחשו אחריה הרבה אנשים, שהצטופפו ליד הקבר.
נשא את עיניו הבהירות והעבירן על כולנו, וראינו שהן מלאות דמעות. גחנה הגב׳ עשתור עליו, פרשה פיסת־ידה, הסתירה את עיניו ועצמתן, ואילו ביד השניה משכה את ראשו לאחור ושפכה עפר על עיניו ופניו. ניער את העפר מפניו ומחה את עיניו, אולם כשניתן האות ניגשתי אני ושאר האנשים ושפכנו עפר על ראשו. נכנס עפר לעיניו ולא היה יכול לראות עוד, אלא מצמץ בעיניו והמשיך למחותן. לא פסקנו משפוך את העפר ולא ייגענו במלאכתנו, כל אברינו וכל פעולותינו היו מכוונים לכסותו בעפר. איני זוכר שעה של דומייה כשעה זו בה שפכנו עפר על פניו ועל גופו. לבסוף ראינו, שידיו נשמטו משולי הקבר והוא נופל על פניו בכריעה שלֵמה. הקבר נתמלא בכל האדמה שהוצאה ממנו, וכבר החלה תלולית מתרוממת עליו. כוסה הכל בעפר, ונתפוררו רגבים, וחומר כיסה חומר. התלולית הלכה וגבהה ולא היה איש שיאמר די. ומי שעיניו בראשו ראה שסוף התלולית להגיע עד שמי הערפילים הפרושים מעל, אלא שהגב׳ עשתור גחנה אל התלולית, הרימה את ראשה ואמרה: די - ועיניה מלאו דמעות, ולא מצא איש, שיוכל למחות את דמעותיה.
קפאנו במקומנו וקפאו ידינו עם העפר. אמרתי לעצמי: מה גדולה הגב׳ עשתור, שיודעת לעצור בעדנו, שהרי מי יודע כמה שנים היינו טורחים פה, כדי למחות את זכרו של הזקן בתלולית, שהיתה נעשית להר.
פנתה הגב׳ עשתור והלכה. הלכנו גם אנחנו כולנו אחריה, ובלכתנו שמטנו את שיירי האדמה שדבקה בכפותינו.

ז
אף שהדרך מבית־הקברות לביתי רחוקה, לקחתי לי לב ועזבתי את הציבור וחזרתי הביתה לבדי. ברגלי חזרתי לביתי. את כל המלווים החזירו האוטובוסים הרבים, ואני העדפתי משום־מה ללכת לבדי. אולי פחדתי משעות הלילה, שנותרו לי להעבירן לבדי בחדרי באפס־מעשה זה, שאני נתון בו זמן כה רב, ורציתי להעביר את הזמן בחזרה ממושכת.
הלכתי בין השדות, מבקש לקצר, ובאמת רק הארכתי את הדרך חזרה. לא הרהרתי בקבר, וגם בגב׳ עשתור לא הרהרתי. התרכזתי בבחירת הדרך חזרה, וכמה שבררתי לי שבילים נוחים, וכמה שהתוויתי לי בדמיוני דרכי קיצור מפתיעות שהכרתי, בגד בי זכרוני ובאתי אל דרכים קשות שהיו קורעות את רגלי.
הגעתי אל ביתי מאחוריו, מטפס ועובר בקושי משוכה גבוהה. נכנסתי אל חדר המדרגות וראיתי אור דולק בדירתה של הגב׳ עשתור, היא הדירה הראשונה. ידעתי שאני עייף מאוד. קשה לאדם לקבור את רעהו, אפילו חי הוא. אבל אמרתי, הלילה לא אוכל להרדם, ובוודאי שלא אוכל לכתוב אפילו שורה אחת בספרי, שלא נכתבה בו שורה אחת. אולי אגש לגב׳ עשתור. וודאי שהיא עייפה אחרי כל טרדות היום, והאנשים והטכסים הוגיעוה מאוד. אולי אעזור לה.
דפקתי חרש על הדלת, ואחרי שעה קלה נפתחה לי והגב׳ עשתור עמדה במפתן. כשראתה אותי, לבשו פניה ארשת של רצון ומיד הכניסה אותי לדירתה. נכנסתי לחדר האורחים וראיתי, שהגב׳ עשתור, כדרכה, אינה עוסקת בכלום, אלא רק הוגה במה שעשתה ובמה שעוד תעשה. זו דרכה של הגב׳ עשתור, שאינה קוראת ספר, אינה כותבת דבר שעולה במחשבה, אלא רק הוגה ועושה, הוגה ועושה וכאן כל גדולתה.
נתנה לי רשות לשבת לפניה, ואני ראיתי שאשה זקנה היא באמת. חיוורת ואפורה נראתה באור החשמל הבהיר. אמרתי, ובפי בת־צחוק דקה:
-הגב׳ עשתור, נדמה לי שכבר אנחנו זקנים.
היא נשאה אלי עיניים תמהות, כאילו דבר חדש אמרתי, דבר שלא ידעה.
-כיצד אדוני? זקנים אמר?
-כן, כן - אמרתי בסבר של לצון ואחר הרצנתי - כבר תקופת שנים נכבדה עשינו בחיינו. צעירים שברחוב בוודאי רואים אותנו כזקנים מופלגים.
-אל יאמר כך, אדוני - מחתה הגב׳ עשתור - עוד חיים רבים לפנינו. טרם עשיתי את מחצית הדברים, שאני תאבה לעשות.
דממה. פכרתי את אצבעותי חרישית. היא נשאה אלי את עיניה.
-אדוני יעבור לגור לכאן. לדירה הראשונה.
לא גיליתי את תדהמתי, אלא נענעתי בראשי לאות הן.
כבר השעה מאוחרת. השעון הגדול צלצל ארוכות. לקחתי את ידה הקטנה והצמוקה ואמרתי לה מלים, שאומרים לאבלים. אפילו שדיברתי דברים ארוכים וידועים, ואפילו שעייפה היא מטרדות היום, לא הראתה סימן של קוצר־רוח.
לבסוף נפטרתי ממנה ויצאתי שוב לרחוב. ליד בית העומד בבניינו, ראיתי מעדר, בעזרתו יכולתי לגרוף אדמה מעל לראשו של אותו זקן, אלא שלא נטיתי ללכת לבית הקברות, שמא אטעה ובמקום לגרוף אדמה מהקבר החדש, אכרה בור ואכנס לישון בו.

1957

אברהם ב. יהושע

אברהם ב. יהושע (יליד 1936), סופר ישראלי. חתן פרס ישראל לספרות שנת תשס"ה (1995). אחד מחשובי היוצרים בתרבות הישראלית, וממובילי הגל החדש (המכונה גם "דור המדינה") בספרות העברית המודרנית.
 
יהושע נולד בירושלים, בן לאחת המשפחות הספרדיות הותיקות בעיר, דור חמישי בארץ. כינויו, "בולי", הוא המקור לאות ב' שבשמו. בבגרותו למד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. יצירותיו הראשונות הופיעו בעיתונות היומית ובכתבי עת ספרותיים בראשית שנות ה-50. החל משנת 1967 שימש כמרצה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. ברבות הזמן מונה לפרופסור, ומשמש גם כמרצה אורח באוניברסיטאות פרינסטון ושיקגו.
 
כתיבתו של יהושע נטתה בראשיתה לכיוונים סוריאליסטיים ומופשטים, אולם בהמשך דרכו החל לכתוב בסגנון ריאליסטי יותר, השואב את השראתו מהפסיכולוגיה וההוויה החברתית של ישראל. לגיבוריו הטיפוסיים אין יכולת החלטה ומעשה, והם תלויים בין הכוונה למימושה. על פי רוב הם מונעים על ידי הרצון לפרוץ את מעגל הבדידות שהם נתונים בו.
 
לבד מכתיבת פרוזה, מפרסם יהושע מאמרים פוליטיים רבים ומסות בעיתונות ובכתבי עת, בהם הוא דן בענייני השעה של החברה הישראלית, ביחסי ישראל-תפוצות ועוד. בשנת 1995 הוענק לסופר פרס ישראל לספרות. יצירתו זוכה להצלחה רבה גם מחוץ לישראל ורבים מספריו תורגמו לשפות זרות.
יהושע נפטר ב-14 ביוני 2022 בגיל 85, ממחלת הסרטן. נקבר בקיבוץ עין כרמל.

ארכיונו מופקד במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית בירושלים.

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

כל הסיפורים אברהם ב. יהושע

מות הזקן


א
ראיתי שאני בטל מעבודתי זה מחצית השעה, והלכתי לראות מי ומה הבטילו אותי מעבודתי. ראיתי ששמש־אחר־הצהריים טרם רכנה מבעד האילן שלפני הבית, ולא שלחה רצדי אור, לסנוור את הדפים הריקים שליד עטי. בדקתי את שולחני - שמא מונח עליו ספר, המסיח דעתי ומבטילני מזה חצי השעה מעבודתי, אבל ראיתי ששולחני ריק מספרים. הרכנתי אוזני אל מקלט הרדיו לשמוע, אם אין מנגינה נאה בוקעת מתוכו והיא שמושכת את לבי, ושמעתי שהמקלט דמום. שמתי כפי בפי לראות, שמא יש בו מאכל שבעטיו אני בטל מעבודה, ומצאתי את פי יבש ושוקק. פסעתי אל הדלת לראות, אולי פתחה אדם והוא יושב לידי בחדרי, ובשלו אני אפס ללא מעשה, ראיתי שהדלת נעולה. משמע, אין איש בחדר.
עמדתי ליד החלון וראיתי את ההרים הרחוקים, שרחקתי מהם בעטיו של הספר שאני רוצה לכתוב. זה ימים רבים לא ירדתי לשדות ולא הלכתי בדרכים כדי שאפנה לכתוב ספר. עד עכשיו לא כתבתי אפילו שורה אחת. הולך אני ומבטל את הזמן, ואין אני יודע איך.
פתע נזכרתי בגב׳ עשתור מן הדירה הראשונה, שבאה לפני חצי שעה ואמרה לי משהו. ואף שנענעתי לה בראשי לאות שהבנתי וקבלתי דבריה, נשכח ממני מה אמרה. החלטתי לרדת לדירתה ולשאול מה אמרה, אולי בקשה או שאלה היו לה אלי ואם לא אמלא אותה אהיה מזיק לה. באמת איני יודע מדוע אני כרוך אחרי הגב׳ עשתור: הרי היא זקנה ואני זקן. בגלל מעשיה הרבים אני כרוך, כנראה, אחריה, שהרי אני עני במעשים.
יצאתי מחדרי ונעלתי אחרי את הדלת. ירדתי במעלות המהודרות (בבניין חדש אנחנו גרים) עד שבאתי אל מול הדירה הראשונה, היא דירתה של הגב׳ עשתור והקשתי בכפתור. מיד פתחה לי הגב׳ עשתור את הדלת וכל פניה מביעים חרדה זוהרת, בזריזות שמה אצבע על פי, כדי שאחשה, אף שלא נתכוונתי לומר דבר.
נכנסתי לדירה ובאתי אל חדר צדדי שליד המטבח. החדר היה חשוך כולו, מפני הוילאות השחורים שתלתה הגב׳ עשתור על החלונות. על המיטה שכב הזקן של גב׳ עשתור, מכוסה כולו בשמיכה שחורה.
לחשה:
-מת הזקן של הגב׳ עשתור - ואחר הוסיפה בלשון רפה - סוף סוף.
שריקה חרישית של תמהון נתמלטה מפי, וכבר אמרתי לספוק כף אל כף בתנועת אבל, אלא שהגב׳ עשתור מנעה זאת ממני ולחשה בחופזה:
-בלי רעש אדוני, בלי רעש. למה להפריע את מנוחתו?
אחר הוסיפה, כאל עצמה:
-קרוב לוודאי שאיננו מת לחלוטין, רק תרדמה חזקה נפלה עליו. מכל מקום אני עומדת לקבור אותו עוד היום.
וזרקה כלפי את עיניה החודרות.
-וודאי, וודאי שאתה מסכים.
נענעתי ראשי כמסכים, שהרי אחד מדרי הבית החדש הזה אני. וכולם מסכימים עם הגב׳ עשתור ועם מעשיה הטובים.

ב
הזקֵן של גב׳ עשתור זקן הוא מאוד מאוד. ישנם זקנים, שזקנתם אינה אלא שארית חייהם שנתנוולה, ואילו זקן זה זקנתו היא פרק־חיים מופלא לעצמו. מניין הביאה אותו הגב׳ עשתור וכיצד נתגלגל לדירתה - אין איש יודע. אולי נקרה לה באחד ממסעותיה ומשם הביאה אותו אל ביתה. מכל מקום, הוא שייך לגב׳ עשתור, ולא ניתן לו שם שלא נזכר בו שמה של גב׳ עשתור, במישרין או בעקיפין. בתחילה הביאה הגב׳ עשתור את ידידיה לראותו, והוא היה נאות לשוחח עמם כיד הטפשות הטובה עליו. עמדה לו זקנתו לעשותו מופלא בעיני באי־ביתה של הגב׳ עשתור, אלא שלא עבר זמן רב וחינו פג ורק טרדתו נשארה. לא ניכרו בו שום סימני מחלה או תשישות־כוח, שירמזו כי עומד הוא להסתלק מן העולם. להיפך, כוחו הלך וגבר. אינני יודע אם היה זה מר כוך מן הקומה העליונה, בכל אופן מישהו אמר לגב׳ עשתור, שעתיד זקן זה לראות בקבורת כל בני־הבית - זקנינו ונערינו. מאז התחלנו ייראים מפניו. כשראה, שאנו ייראים מפניו התחיל אף הוא להתיירא מפנינו. כשהזדמנו לדירה, לכינוסיה של הגב׳ עשתור, מצאנו אותו מצטמצם בפינתו - קטן וצמוק - נושא אלינו את עיניו הבהירות והחזקות באימה. לפעמים, כשהיה ממהר במדרגות ומדלג על שתיים שלוש מדרגות כאחת, היו הדיירים מציצים עליו בעין זעומה, ואז היה מזדרז להאיט את צעדיו ולהתקינם כצעדי זקן. או שהיה נראה לעת ערב בשובו ממסיבת הבלים עם זקנים אחרים, והוא מפזם לו בקול חזק את אחד השירים, השגורים באותו זמן על שפתי הנערים, היו הדיירים ממלמלים זה אל זה בלחש רם, ״הרי אי־אפשר כך״, ואז היה משתעל ומכעכע בגרונו, כאילו נשתנק.
עד שבא היום המר והנמהר ושמועה עברה ברחוב, שאין זקן זה בן־מוות כלל, ועתיד הוא לחיות לעולם.
כששמעה הגב׳ עשתור שמועה זאת, ניגשה אליו ערב אחד, במעמד שכנים רבים, ושאלה אותו בקפידה לגילו.
חייך אליה חיוך מבין ומתחטא, ולחש בקולו הצלול:
-אולי אלף, אולי יותר.
הסתכלה בו הגב׳ עשתור במבט חודר ופסקה בהחלטיות:
-כבר הגיעה השעה למות.
חייך חיוך עגום, כאילו אמרה דבר לצון, ועיניו מתרוצצות סביבו ביִראה גוברת.
-אולי, אולי...
-חייב אתה למות תוך השבוע הקרוב, ואנו נערוך לך לוויה גדולה ומכובדת. זקן למדי אתה.
העביר עיניו משכן לשכן וראה, שכולם מסכימים עם דבריה הברוכים של גב׳ עשתור.
הוסיפה ואמרה:
-ואם לא תאבה למות, אני תופסת אותך בשנתך, קובעת את מותך וקוברת אותך. איני אומרת, שתאבד את עצמך מן העולם בכוח, אולם מן הראוי, שתוציא את רוחך מעסקי העולם ואז גם יסתלק גופך מאותם הבלים.
הצטנף בפינתו מתוך יראה גוברת, אבל כשראה, שכל הנוכחים מסכימים עם דבריה אלה, ואולי אף עתידים לתת לה יד, חייך שוב חיוך עגום, כאילו השמיעה דבר לצון.
מאז חדל לישון. היה מתנמנם, חציו ער חציו ישן, כשעינו האחת צופה לרגע שתבוא ותנסה לקוברו חי, ואילו הגב׳ עשתור היתה אורבת לו למצאו ישן. שעות שלמות היה מבלה בחדרי בשיחות בטלות, ומפעם לפעם חוטף לעצמו בהעלם תנומה קלה, שכן שמורותיו נופלות היו מעצמן על עיניו הדלוקות, אותן לא עצם זמן רב.
היום אחר־הצהריים, כשראה שהגב׳ עשתור יצאה למסע דחוף בעסקיה, אמר להחזיר לעצמו את השינה שחיסר בימים האחרונים, אלא שהגב׳ עשתור חזרה פתאום, מצאה אותו נתון בתרדמה עמוקה, וראתה שהשעה כשרה לקבוע את מותו.

ג
התבוננתי בזקן בעניין ובתמהון. חשבתי בלבי, כיצד יהיה מקבל את מותו זה, שקבעה לו הגב׳ עשתור, וכבר חשבתי לרמוז לו להתעורר, אלא שלא רציתי לפגוע בגב׳ עשתור, והרי אמת יש בדבריה, שאין אדם רשאי לחיות יותר מן המקובל, במיוחד אדם זה שיש לו כוונות לחיות לנצח. סופו של כל אדם למות ולהיקבר, עד שהוא משתכח מהלב ועפרו נישא כרוח ועובר בשדות ומתערב עם עפר אחר, או שהוא נעשה עפר שמצמיח יבול, או שהוא נעשה אבק דרכים הדבק בבני-אדם חיים, והולך אִתם בדרכים הקצרות והארוכות.
אמרה הגב׳ עשתור:
-חייבים להביא קברנים, שיקחו אותו אל בית־הקברות.
אמרתי: תחילה יבוא רופא וייקבע את מותו.
הציצה בי בדאגה, אחר צנחה לאט על שפת־המיטה, ונאנחה בגלוי־לב.
-אני תוהה לדעת, אם באמת הבנת אותי. זקן זה איננו חכם, ולא בעל־מידות, ואין אבידה לעולם במותו. טובת הנאה אחת לא תצמח לי במותו. אין לו ירושה, והקיצבה שהוא מקבל מהיכן שהוא - תיפסק עם מותו. כל המעשים שאני עושה הם לשם שמים, שאדם זה לא יהיה מתהלך בארצות־החיים, עמוּס שפע זכרונות, שאינם מניחים לו לראות את העולם שמסביבו. הבטתי בה במבט רך, אבל תהיתי איך ייעשו הדברים והרי הם גדולים ממנה ומכולנו.
באותו רגע זע הזקן מעט מתחת לשמיכה. השמיכה שהניחה עליו הגב׳ עשתור מנעה ממנו אויר צח, וטרדה את שנתו.
פתאום נמלכה הגב׳ עשתור בדעתה קצרות, כדרך שהיא נוהגת תמיד. שלחה את ידיה הקטנות והחזקות וניערה את הזקן משנתו. לא במהרה קם. תחילה המהם בלשונו, מסרב להפרד מחלומותיו, אבל כיוון שהגב׳ עשתור הוסיפה לנערו פקח לבסוף את עיניו, והבין מיד שישן שינה ארוכה. כאשר ראה את הגב׳ עשתור לפניו, קפץ במהירות מן המיטה ואמר:
-ישנתי, הגב׳ עשתור... עכשיו אני ער... ער בתכלית... ער בארץ־החיים.
-אין הוא, המנוח, ער, כי־אם מת. כל העולם כבר קבע, שהמנוח מת הוא. אלא שרציתי לשאול אותו, זכרונו־לברכה, אילו מלים הוא מבקש שייכתבו במודעות־האבל שברחובות.
הליט הזקן את פניו בפחד ומילמל:
-לא... לא... הגב׳ עשתור. הכיצד? הרי חי אני, חי ובריא ושלם - -
הביטה בו הגב׳ עשתור במבט קשה.

ד
ידע הזקן שנחרץ גזר־דינו. התבונן בעיניים בוהות בי ובגב׳ עשתור. אולי רצה לומר דברים קשים על הגב׳ עשתור ועלי, המסייע לה, אלא שלא מצא לו לב. היתה דממה. לבסוף הפטיר בלחש:
- איך יהיה המעשה?
פרשה לו הגב׳ עשתור בבהירות ובקיצור את כל סדר הקבורה, כדי שלא להעציב את רוחו בפרטים מיותרים. כל אותה שעה נענע הזקן בראשו מתוך סירוב הולך וגובר, מפלבל את עיניו באימה:
-לא... לא... אי־אפשר. אסור, אסור, הגב׳ עשתור.
אמרה לו הגב׳ עשתור:
-באמת, הזקן, קשה לי הדבר לאין־ערוך. אל תכביד עלי בהבעת רגשותיך. חביב אתה עלי מאוד, כי זקן עליז אתה, וזקנתך תפארת לזקנים. הרבה ארגיש בחסרונך, כי יחידים אנחנו בדירה זו, אפילו שמסתובבים בה הרבה אנשים. אל נא, אל נא, הזקן שלי, אל תכביד עלי.
קרובה היתה לפרוץ בדמעות. עד עמקי לבבנו נרעשנו שנינו בראותנו אותה בכך. הזקן הצטער על דבריו.
-אל תענה את עצמה. מעשים גדולים ותוכניות רבות לפניה. תשמור על עצמה. אני אעשה ככל אשר תגיד.
אותה שעה נשמע קול הפעמון בדלת. מחתה הגב׳ עשתור את עיניה, ושוב לבשו פניה סבר של תקיפות מיושבת בדעתה.
-זה הרופא - אמרה כשהיא פונה אלי - זה הרופא שעליו דיברת. גם אני ידעתי שיש להזמינו - ואחר פנתה אל הזקן - דע כיצד להתנהג עמו.
יצאנו שנינו, הגברת ואני, אל המסדרון, ואני הלכתי לפתוח את הדלת. בפתח עמד אדם גבוה מאוד ותיק של רופאים בידו. הוא נכנס לדירה בצעדים זעירים, שלא תאמו כלל את דמותו הקיפחת. כשראה את הגב׳ עשתור הזדרז להסיר את כובעו מעל לראשו, והרכין את קומתו קלות בהכנעה שבנמוס, ולא נזדקף עד שלא הושיטה לו הגב׳ עשתור את ידה.
-בשעה קשה בא הדוקטור - אמרה - ולתפקיד קשה.
חייך חיוך קל.
-הזקן שלנו גוסס. אולי כבר מת - הוסיפה בקול תקיף. הרופא המשיך לחייך את חיוכו הקל, ולא שינה את מצב גופו.
-הגוף אולי עוד מתנועע, ומפרפר - התערבתי אני - אבל הרוח, הרוח כבר אינה פה. זקן האיש מאוד מאוד.
הושיט הרופא הזר את ראשו אלי בתמיהה קלה, על שמתיר אני לעצמי לומר דברים עקרוניים בנוכחות הגב׳ עשתור. אחר גילגל בפני עצמו ואמר:
-הרוח... הרוח... אה... כן, כן, הלא היא העיקר.
החזירה אליו הגב׳ עשתור את פניה בהתענינות גלויה.
-אכן, הבין הדוקטור את הכל.
והורתה לו להיכנס אל החדר.
הזקן השוטה היה משים את עצמו מת. שוכב היה על גבו כשידיו פשוטות לאחור, מקפיא, כמידת יכולתו, את נשימתו ועיניו העצומות מפרפרות קמעה, כי רצה לראות את הנכנס אל החדר.
לקח הרופא את ידו השמוטה של הזקן ובדק את הדופק, כשהוא מסתכל בחיוך על הזקן שמשים את עצמו מת. מנה את פעימות הדם בקול רם, וכשסיים אמר לגב׳ עשתור:
-הדופק, גברתי, מראה על בריאות איתנה ושורשית.
פניה של הגב׳ עשתור לבשו חרדה קלה כהרף־עין, אך מיד חזרו לשלוותם הרגילה.
קרע הרופא ביד חזקה את חולצתו של הזקן, הרים את הגופייה עד שנתגלה הגוף הלבן והרזה. הוציא את כלי־השמע שלו מנרתיקו, ובדק את לבו וריאותיו של הזקן. כשראה שהזקן עוצר את נשימתו, גחן אליו הרופא ובפניו סבר של בדיחות־דעת.
-נשום, נשום, זקני - לחש לו - הרי דבר זה לא עולה לך במאומה...
התחיל הזקן שואף רוח ונושפה, תחילה במנות מעטות, מתוך יראה מהגב׳ עשתור, אחר ברווחה, שאיפות עמוקות.
-כך, כך, עוד עוד - אמר הדוקטור והחל בבדיקה קפדנית וממושכת. כשסיים, הזדקף ועמד מול הגב׳ עשתור שניצבה חיוורת.
-אריכות ימים. אריכות ימים לו. זאת מסקנה יחידה של הבדיקה. כל גופו מרמז על אריכות ימים.
הושטתי ידי אל מול הגב׳ עשתור, כמבקש לנחמה. אלא שהיא צעדה פתאום צעד אחד קדימה, הרימה את ראשה ונתנה ברופא מבט נוקב, כשהיא הוגה בבהירות:
-אדוני הדוקטור, רציתי לשאול, האם יש טעם בחייו הארוכים של זקן זה.
ענה לה מתוך הבנה:
-אין.
נפלו פניו של הזקן שהציץ על הכל בעין בוחנת.
-משמע? - הוסיפה הגב׳ עשתור.
-משמע שהוא מת. ואני מאשר את הדבר.
-יבין נא הרופא - אמרה הגב׳ עשתור - זהו הטעם העליון של חיינו, שאותו חייבים אנחנו לבקש.
תפס הרופא לפתע בידה:
-תנוחם הגברת בפועליה הרבים על מות הזקן החביב.
ופנה בצעדים קטנים, לצאת מן החדר. ליוויתי אותו עד למפתן הדירה, ושנינו שותקים.

ה
כבר היה הערב ממשמש ובא, וקדחת סידורי הקבורה תקפה את כל הבית. אנשים נכנסו ויצאו כדי לעזור לגב׳ עשתור בכל מעשיה. מודעות־אבל התנוססו כבר על כל לוחות המודעות, ואוטובוסים קרבו ובאו בשאון אל פתח הבית הגדול, כדי לקחת את כל שפעת האנשים לבית־הקברות. אנשים רבים החלו לנהור לרחובנו, מסתופפים בהמולה עצורה. סגן־ראש־העיר ופמלייתו עתידים להגיע בכל רגע.
הזקן שוטט בלא מנוחה בבית. מראש הוסכם עם הגב׳ עשתור, שיהלך על רגליו בשעת ההלוויה, ואילו ארונו יישאר ריק. אי אפשר היה לחשוש פן יכירו אדם, שהרי כל האנשים הרבים הללו לא לכבודו באו, אלא לכבודה של הגב׳ עשתור.
ואפילו יימצא אדם שיכיר את הזקן, יש לשער, שכדרך רב בני־האדם, שיודעים מהו עולם אמיתי ונכון שעה שהם רואים אותו, יסבור אל-נכון, כי דמיונו מטעהו, או החשיכה היא שגורמת לו להזיות. הזקן היה מתלבט בין הרגליים ומעלה עליו את חמתם של כל האנשים, אלא שבגלל רצינות השעה נמנעו מלעורר עליו זעם גלוי.
בתחילה ביקש לקחת עמו ספרים קלים לקברו, כדי שלא ישתעמם עד שתמית אותו האדמה, אלא שהגב׳ עשתור אסרה עליו זאת בתכלית האיסור והתירה לו לקחת את ספר־הספרים בלבד. כיוון שלא רצה לקחת ספר שיביא עליו שיעמום, טמן את הספר מתחת למזרן מיטתו לאחר שהגב׳ עשתור היסבה את פניה. הרבה טרדה גרם בבחירת בגדיו, כי לא ידע אם יהיו אלה בגדי חורף או קיץ, יום או לילה, עד שלבסוף מיזגה הגב׳ עשתור את בגדיו במזיגה נאה והלבישה אותו במו ידיה לקראת הקבורה. אגב, היא עצמה לבשה שחורים שזה מכבר התקינה לעצמה לכבוד מאורע זה. ואף שגב׳ עשתור זקנה מלהתעסק במלבושים, היו הבגדים השחורים הולמים אותה ואת סבר פניה החמוּרים המשווה לכל רושם של אבל.
סוף־סוף הגיעה שעת ההלוויה. דמדומים אחרונים ירדו על הרחוב והאנשים המצטופפים נראו כגוש כהה אחד. הגב׳ עשתור ופמלייתה ירדו במדרגות אחר הארון הריק, שנישא על כתפי ארבעה מטובי ידידיה של הגברת. הזקן ירד עמדי בסוף כל החבורה, כשהוא מסתכל על הכל בנשימה עצורה. לפתע נשמט ממני, ואיכשהו הצליח להידחק ולהגיע סמוך לארונו ופתאום עצר את כל הפמלייה, טיפס ועלה על גדר הבית ונשא הספד, שנשמע היטב בדממה שנפלה ברחוב.
אמר הזקן:
- היום אנחנו מלווים לבית הקברות איש יקר שחי בעולמנו - הזקן שגר בדירה של הגב׳ עשתור. אף כי הגיע זקן זה לשיבה מסויימת, בכל אופן יכול היה להאריך ימים ושנים אלמלא היד שנשתלחה בו. כיוון שהמוות הוא בידי נעלמים, אין איש יכול להתאונן על מותו של זקן יקר זה, שהיה נשאר פה אולי לנצח. סופם של כל העומדים פה ללכת בדרכו. כל איש מן העומדים כאן יזכה ללוויה כזו ממש, ואף לכבודו יעמוד אדם ויספוד, ממש כמוני עכשיו. ואחר יובילוהו לבית־הקברות ויכסוהו עפר עד מעל לראשו, כדי שלא יוכל עוד לנשום...
נאום נלעג ואווילי היה הנאום הזה, והקהל התמרמר על הנואם האלמוני, שקולו החזק הרעיד את כל הרחוב החשוך. הגב׳ עשתור היתה קרובה לפרוץ בצעקה מעוצר זעם.
שמטנו את הזקן בכוח מעל הגדר. נכנסנו כולנו למונית שהמתינה לנו, וכל השיירה יצאה בדרכה לבית־הקברות.

ו
כשהגענו לבית־הקברות, נשבה רוח קדים חזקה מול פנינו. ערפילים קודרים מלילה וגשם כיסו פניהם של השמים הנמוכים והאדומים. אבק וערפל הסתוללו על הארץ והכבידו על הראייה.
ריח מתוק של פרחים ושיחים נותני־ריח, הנטועים סביב לקברים, עלה אלינו, ומפעם לפעם גחנו, תולשים פרח וממוללים אותו עד שהיה כל ריחו בידינו. האנשים דמומים, כי הגב׳ עשתור דמומה. כל האנשים באו לכבודה של הגב׳ עשתור, ואם יאה השתיקה לה, יאה היא לכולם.
הערפל הדק צרב את פנינו, ומפני החשיכה הלכנו צמודים זה לזה. היו שהחזיקו בכנף מעילי ובכנף מעילו של הזקן, ההולך עמדי. אמת, שאין מנהג אנשי המקום לקבור את המתים בחשיכה, אלא שהגב׳ עשתור מיהרה לקבור את הזקן מטעמים ידועים.
הזקן ביקש לדבר ולהשיח מעט עם האנשים, אלא שאיש לא נענה לו. אדרבה, היו נועצים בו מבט זועם על שהוא מבטילם מרגעי הדממה הספורים שנזדמנו להם בסוף היום, בהם יוכלו להיות עם עצמם בלבד.
נתתי לו סיגריה חריפה, מן הסוג החביב עליו, ואחזתי בכפו דרך ריעות טובה.
הגענו אל הקבר, שאף שנכרה מבעוד בוקר, נשתמר בו ריח מהביל של אדמה רווּית גשמים. תלולית גדולה של עפר עמדה בשפת הקבר. עמדנו ליד הקבר משתוממים מעט, כאילו בפעם ראשונה אנחנו רואים משכן זה של בני־אדם. הסתכלנו זה בזה, כאילו לא גמרנו בינינו מי ירד לתוך הבור.
כשראה הזקן שהוא קרוי לרדת לתוך הבור, תלה בנו את עיניו המתחננות, סבור היה שנבטל את גזר־דינו. כשראה, שהגב׳ עשתור נרעשת כולה מן העניין, ואף שהיא אשה נבונה ומושלת ברגשותיה, אין בכוחה לעצור את הדמעות המקלחות על פניה, ניגש אליה לנחמה, ואפילו שהוא עני מביטויים ומליצות, ניחמה כמיטב יכולתו.
לבסוף ראה, שלא יוכל לבקש על עצמו, מפני שמחוּיב הוא לעמוד לגב׳ עשתור, שידידות־אמת שררה ביניהם כל ימי שבתו אצלה. ניגש לשפת הבור והשחיל את עצמו בזריזות אל הקבר וכרע שם כריעה מתוך המתנה.
הרמנו רגבים. מי שלא מצא רגב, גחן וחפן עפר שפוך, כדי לזרוק אל הקבר הפתוח. כולם לפתו בכוח את האדמה שבכפותיהם עד שנגרו גרגירים מבין האצבעות. היתה זו אדמה דשנה, שהצמיחה הרבה עד שהפכה לאדמה של בית־קברות.
הרוח הלכה וגברה. השמים נעלמו מעינינו וכוכבים רחוקים נשארו תלוּיים בחלל, מרמזים על עצמם בנצנוץ פנימי. אימצנו את עינינו לראות מה מסביבנו, נאלצים להשתוחח, כדי לראות את הזקן של גב׳ עשתור בתוך הקבר. עכשיו התבוננו בגב׳ עשתור, שעמדה גאה ובודדה. גוש אדמה שבידה התפורר והתמעט. הירח הדק נסך על פניה גוון של פחד.
צעדה צעדים קטנים ומהירים אל עבר הקבר ועמדה מעל ראשו של הזקן. הוא פשט את זרועותיו לאחוז ברגליה, בצורת תחינה מקובלת. התירה לו להתחנן ולא כיהתה בו, כדי שילך לעולמו בידיעה שעשה כל מה שביכולתו.
כיסה את רגליה בנשיקות.
-אין איש...? - ולא גמר, כי החניקו הדמעות את קולו.
-אין טעם - ענתה.
-הטעם שיש בחיים.
רכנתי אני עליו ואמרתי:
-לא היה לך. גם לא לנו.
נענעו אנשים ראשיהם, כי דיברתי דברים של טעם.
החל מרטט מפחד, מתופף באצבעותיו בעצבנות על הקרקע של שפת הקבר.
חזר ושאל בקול רועד:
-הכל בגלל זיקנתי, הגב׳ עשתור?
נענתה בסבר של סבלנות:
-לא, לא בגלל זיקנתך, אלא מפני עייפותנו הרבה, עייפים אנחנו משאתך.
-עייפים... - לחשו אחריה הרבה אנשים, שהצטופפו ליד הקבר.
נשא את עיניו הבהירות והעבירן על כולנו, וראינו שהן מלאות דמעות. גחנה הגב׳ עשתור עליו, פרשה פיסת־ידה, הסתירה את עיניו ועצמתן, ואילו ביד השניה משכה את ראשו לאחור ושפכה עפר על עיניו ופניו. ניער את העפר מפניו ומחה את עיניו, אולם כשניתן האות ניגשתי אני ושאר האנשים ושפכנו עפר על ראשו. נכנס עפר לעיניו ולא היה יכול לראות עוד, אלא מצמץ בעיניו והמשיך למחותן. לא פסקנו משפוך את העפר ולא ייגענו במלאכתנו, כל אברינו וכל פעולותינו היו מכוונים לכסותו בעפר. איני זוכר שעה של דומייה כשעה זו בה שפכנו עפר על פניו ועל גופו. לבסוף ראינו, שידיו נשמטו משולי הקבר והוא נופל על פניו בכריעה שלֵמה. הקבר נתמלא בכל האדמה שהוצאה ממנו, וכבר החלה תלולית מתרוממת עליו. כוסה הכל בעפר, ונתפוררו רגבים, וחומר כיסה חומר. התלולית הלכה וגבהה ולא היה איש שיאמר די. ומי שעיניו בראשו ראה שסוף התלולית להגיע עד שמי הערפילים הפרושים מעל, אלא שהגב׳ עשתור גחנה אל התלולית, הרימה את ראשה ואמרה: די - ועיניה מלאו דמעות, ולא מצא איש, שיוכל למחות את דמעותיה.
קפאנו במקומנו וקפאו ידינו עם העפר. אמרתי לעצמי: מה גדולה הגב׳ עשתור, שיודעת לעצור בעדנו, שהרי מי יודע כמה שנים היינו טורחים פה, כדי למחות את זכרו של הזקן בתלולית, שהיתה נעשית להר.
פנתה הגב׳ עשתור והלכה. הלכנו גם אנחנו כולנו אחריה, ובלכתנו שמטנו את שיירי האדמה שדבקה בכפותינו.

ז
אף שהדרך מבית־הקברות לביתי רחוקה, לקחתי לי לב ועזבתי את הציבור וחזרתי הביתה לבדי. ברגלי חזרתי לביתי. את כל המלווים החזירו האוטובוסים הרבים, ואני העדפתי משום־מה ללכת לבדי. אולי פחדתי משעות הלילה, שנותרו לי להעבירן לבדי בחדרי באפס־מעשה זה, שאני נתון בו זמן כה רב, ורציתי להעביר את הזמן בחזרה ממושכת.
הלכתי בין השדות, מבקש לקצר, ובאמת רק הארכתי את הדרך חזרה. לא הרהרתי בקבר, וגם בגב׳ עשתור לא הרהרתי. התרכזתי בבחירת הדרך חזרה, וכמה שבררתי לי שבילים נוחים, וכמה שהתוויתי לי בדמיוני דרכי קיצור מפתיעות שהכרתי, בגד בי זכרוני ובאתי אל דרכים קשות שהיו קורעות את רגלי.
הגעתי אל ביתי מאחוריו, מטפס ועובר בקושי משוכה גבוהה. נכנסתי אל חדר המדרגות וראיתי אור דולק בדירתה של הגב׳ עשתור, היא הדירה הראשונה. ידעתי שאני עייף מאוד. קשה לאדם לקבור את רעהו, אפילו חי הוא. אבל אמרתי, הלילה לא אוכל להרדם, ובוודאי שלא אוכל לכתוב אפילו שורה אחת בספרי, שלא נכתבה בו שורה אחת. אולי אגש לגב׳ עשתור. וודאי שהיא עייפה אחרי כל טרדות היום, והאנשים והטכסים הוגיעוה מאוד. אולי אעזור לה.
דפקתי חרש על הדלת, ואחרי שעה קלה נפתחה לי והגב׳ עשתור עמדה במפתן. כשראתה אותי, לבשו פניה ארשת של רצון ומיד הכניסה אותי לדירתה. נכנסתי לחדר האורחים וראיתי, שהגב׳ עשתור, כדרכה, אינה עוסקת בכלום, אלא רק הוגה במה שעשתה ובמה שעוד תעשה. זו דרכה של הגב׳ עשתור, שאינה קוראת ספר, אינה כותבת דבר שעולה במחשבה, אלא רק הוגה ועושה, הוגה ועושה וכאן כל גדולתה.
נתנה לי רשות לשבת לפניה, ואני ראיתי שאשה זקנה היא באמת. חיוורת ואפורה נראתה באור החשמל הבהיר. אמרתי, ובפי בת־צחוק דקה:
-הגב׳ עשתור, נדמה לי שכבר אנחנו זקנים.
היא נשאה אלי עיניים תמהות, כאילו דבר חדש אמרתי, דבר שלא ידעה.
-כיצד אדוני? זקנים אמר?
-כן, כן - אמרתי בסבר של לצון ואחר הרצנתי - כבר תקופת שנים נכבדה עשינו בחיינו. צעירים שברחוב בוודאי רואים אותנו כזקנים מופלגים.
-אל יאמר כך, אדוני - מחתה הגב׳ עשתור - עוד חיים רבים לפנינו. טרם עשיתי את מחצית הדברים, שאני תאבה לעשות.
דממה. פכרתי את אצבעותי חרישית. היא נשאה אלי את עיניה.
-אדוני יעבור לגור לכאן. לדירה הראשונה.
לא גיליתי את תדהמתי, אלא נענעתי בראשי לאות הן.
כבר השעה מאוחרת. השעון הגדול צלצל ארוכות. לקחתי את ידה הקטנה והצמוקה ואמרתי לה מלים, שאומרים לאבלים. אפילו שדיברתי דברים ארוכים וידועים, ואפילו שעייפה היא מטרדות היום, לא הראתה סימן של קוצר־רוח.
לבסוף נפטרתי ממנה ויצאתי שוב לרחוב. ליד בית העומד בבניינו, ראיתי מעדר, בעזרתו יכולתי לגרוף אדמה מעל לראשו של אותו זקן, אלא שלא נטיתי ללכת לבית הקברות, שמא אטעה ובמקום לגרוף אדמה מהקבר החדש, אכרה בור ואכנס לישון בו.

1957