הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • יותר מדי אושר
  • יותר מדי אושר
    אליס מונרו | תרגום: דנה אלעזר הלוי
    כנרת זמורה-דביר | 2010 | פרוזה תרגום | 315 עמ' מודפסים

    "היא שנאה לשמוע את המילה "בריחה" בכל הנוגע לפרוזה. היא יכלה לטעון, ולא רק כהלצה, שהחיים האמיתיים הם הבריחה. אך זה עניין חשוב מכדי להתווכח עליו."

    שורות אלה מתוך הסיפור "רדיקלים חופשיים" הן הדרך ההולמת להתייחס לחיים המקופלים בקובץ הסיפורים המהולל הזה. החיים האמיתיים מתנפלים בברוטאליות על הדמויות של מונרו - בצורות של רצח ושיגעון, מוות, גירושין ומגוון דרכים של מפח נפש והולכת שולל - אבל אלה מגיבות בזקיפות קומה ובבהירות מחשבתית שפורקות את המציאות מנשקה, לעיתים בשיוויון נפש עוצר נשימה.

    ביקורות מחו"ל:
     
    מרתק... אם ישנה סופרת שמוכיחה שהסיפור הקצר אינו אחיו הצעיר וחסר ההשראה של הרומן, זוהי אליס מונרו. (פיננשל טיימס)

    "מדוע מונרו כל כך טובה? זה משום הסגנון - סגנון שכל כולו מתבסס על זרם שוצף של פרטים - שבו טמונה גדולתה של מונרו. זה משום שאנחנו מוצאים בו פרוזה שמבטאת משהו עמוק (צ'כובי): שיטוט חסר מנוחה בין עכבות, בדיוק כפי שעושה המוח." (אינדיפנדנט)

    "סיפורים מהפנטים, הקשורים זה לזה בקשרים פנימיים, ומאוזנים היטב - לא בדיוניים לחלוטין ולא עובדתיים ויבשים. מגעה הקליל של מונרו, והדרך המעודנת שבה היא מקשטת את האמת באים לידי ביטוי בספר זה המואר בדפוסי החיים." (אקונומיסט)

    אליס מונרו, סופרת קנדית ואמנית הסיפור הקצר, היא כלת פרס בוקר 2009 ופרס הסיפור הקצר הקנדי. פירסמה עד כה 15 ספרים שתורגמו ברחבי העולם. מספריה שראו אור בעברית: "חיי נערות ונשים (זמורה ביתן) ו"בריחה" (מחברות לספרות). היא נולדה וחיה באונטריו.

    אליס מונרו (שם נעוריה ליידלו) היא מחברתן של אסופות סיפורים קצרים רבות ונפלאות, ביניהן האסופות המהוללות בריחה ושנאה, ידידות, חיזור, אהבה, נישואים, שפורסמו לאחרונה, כמו גם The begger maid (שהיה מועמד לפרס הבוקר) וסודות גלויים (זוכה הפרס הספרותי מטעם רשת חנויות הספרים WH Smith). סיפוריה מופיעים כדרך קבע בניו יורקר, והיא זכתה פעמיים בפרס גילר ובפרס המושל הכללי במולדתה קנדה. אבות אבותיה נולדו בעמק אטריק שבאזור ישובי הגבול הסקוטי, והיא חיה באונטריו.
    מונרו, סופרת מצליחה ומוערכת בכל צפון אמריקה, מרבה לכתוב על דמויות מחייה באזור הכפרי של מחוז אונטריו בקנדה. כתיבתה מרבה לעסוק בנשים ובחייהן.

    יותר מכל סופר אחר מאז צ'כוב, מונרו מתאמצת להשיג - וגם משיגה - בכל אחד מסיפוריה שלמות כמו-גשטאלטית בהצגת מסכת חיים. מאז ומעולם היה לה כישרון גאוני לפיתוח רגעים של התגלות נשגבת, לקילוף אריזתם ולהגשתם לקורא... הרגעים שהיא דבקה בהם הם רגעים של מעשה דרמטי, הרה גורל, בלתי הפיך. ומבחינת הקורא, פירוש הדבר שאי-אפשר אפילו להתחיל לנחש את המשמעות של סיפוריה לפני שעוקבים אחר כל נפתול שלו. העמוד או שני העמודים האחרונים הם תמיד אלה שמדליקים בבת אחת את כל אורות הבמה.

    מונרו החלה לכתוב סיפרים כבר בגיל 15 וסיפורה הראשון "מימדים של צל" התפרסם בעיתון סטודנטים בשנת 1950. קובץ הסיפורים הראשון של מונרו "ריקוד הצללים המאושרים" ראה אור בשנת 1968 וזכה להצלחה מיידית . הספר זכה בפרס הספרותי החשוב ביותר בקנדה.

  • ספר דיגיטלי
     
    39
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • ממדים

    דורי נאלצה לנסוע בשלושה אוטובוסים — אחד לקינקרדן, שם חיכתה לאוטובוס ללונדון, שם חיכתה שוב לאוטובוס העירוני שיביא אותה עד למתקן. היא החלה את המסע ביום ראשון בתשע בבוקר. בגלל ההמתנות בין האוטובוסים רק בסביבות שתיים בצהריים היא הגיעה ליעדה, כמאה וחמישים קילומטרים משם. כל הישיבות האלה, באוטובוסים עצמם או בתחנות, היו אמורות דווקא להיות עניין מבורך. עבודת יומה לא כללה הרבה ישיבה.
    היא היתה חדרנית במוטל "האשוחית הכחולה". היא קירצפה אמבטים, הפשיטה והציעה מיטות ושאבה שטיחים וניגבה מראות. היא אהבה את העבודה — זה העסיק את מחשבותיה במידת־מה והתיש אותה כך שהצליחה להירדם בלילות. רק לעתים נדירות נתקלה דורי בחדר הפוך באמת, אף שכמה מהנשים שעבדה איתן ידעו לספר סיפורים מסמרי שיער. הנשים האלה היו מבוגרות ממנה, וכולן חשבו שעליה לנסות להתקדם בחיים. הן אמרו שכדאי לה לעבור השתלמות לעבודה בדלפק הקבלה כל עוד היא צעירה ונאה למראה. אך היא היתה מרוצה מהעבודה שלה. היא לא רצתה להידרש לדבר עם אנשים.
    איש מהאנשים שעבדה איתם לא ידע מה קרה. ואם ידעו, לא הראו זאת. תמונתה הופיעה בעיתון — פירסמו שם את התמונה שהוא צילם, שלה ושל שלושת ילדיה, התינוק החדש דימיטרי בזרועותיה, וברברה־אן וסשה משני צדיה, מביטים אל המצלמה. שערה היה אז ארוך וגלי וחום, טבעי בסלסולו ובצבעו, כפי שהוא אהב אותו, ופניה ביישניים ועדינים — מראה שלאו דווקא שיקף את מה שבאמת היתה, אלא יותר את האופן שבו רצה הוא לראות אותה.
    מאז היא סיפרה את שערה לתספורת קצרה והבהירה והעמידה אותו בתסרוקת קוצים, והפחיתה הרבה ממשקלה. והיא השתמשה עכשיו בשמה השני: פְלֶר. וכן, העבודה שמצאו לה היתה במרחק רב מהמקום שבו גרה פעם.
    זאת היתה הפעם השלישית שעשתה את הנסיעה הזאת. בפעמיים הראשונות הוא סירב לראות אותה. היא גמרה אומר שאם יסרב גם הפעם, היא תחדל לנסות. וגם אם יסכים לראותה, סביר שלא תבוא שוב בקרוב. אין לה שום כוונה לאבד שליטה. למעשה, היא לא באמת ידעה מה בדעתה לעשות.
    באוטובוס הראשון היא לא היתה מוטרדת מאוד. רק ישבה והשקיפה על הנוף החולף על פניה. היא גדלה באזור החוף, שם ממש היתה עונה שנקראת אביב, אבל כאן החורף מתחלף כמעט מיד בקיץ. לפני חודש ירד שלג, ועכשיו היה חם מספיק להסתובב בזרועות חשופות. טלאים נוצצים של מים נקוו בין השדות, ואור השמש שטף את הענפים העירומים.
    באוטובוס השני היא החלה לחוש מתוחה מעט, ולא יכלה שלא לנסות לנחש מי מהנשים שסביבה אולי נוסעת לאותו יעד. הן נסעו כולן לבדן, לבושות ברובן במידה של קפידה, אולי כדי להיראות כמי שפניהן לכנסייה. המבוגרות שבהן נראו כאילו הן חברות בכנסיות מחמירות ומיושנות, שם חייבות הנשים ללבוש חצאיות וגרבונים ולחבוש כובע כלשהו, ואילו הצעירות אולי השתייכו לקהילות נמרצות יותר, שאישרו מכנסיים, צעיפים ססגוניים, עגילים ותסרוקות מנופחות.
    דורי לא השתייכה לא לקבוצה זו ולא לזו. במהלך כל השנה ומחצה שעבדה כאן היא לא קנתה לעצמה ולו בגד חדש אחד. היא לבשה את מדיה לעבודה ואת מכנסי הג'ינס שלה לכל מקום אחר. היא כבר לא נהגה להתאפר, כי הוא אסר עליה לעשות כן, ועכשיו, אף שיכלה לו רצתה, היא לא עשתה זאת. הקווצות המחודדים של שערה שבצבע התירס לא הלמו את פניה החשופים הגרומים, אך זה לא היה חשוב.
    באוטובוס השלישי היא מצאה מקום ליד החלון וניסתה להרגיע את עצמה בקריאת השלטים — הן שלטי הפרסומת והן שלטי הרחובות. היה תעלול קטן שהיא למדה להשתמש בו כדי להעסיק את מחשבותיה. היא הסתכלה באותיות שבמילים החולפות לנגד עיניה וניסתה לבדוק כמה מילים חדשות תוכל ליצור מהן. מ"מזנון", למשל, אפשר ליצור "מזון" וגם "מן", ו"זמן" ו"נום", ומ"מהיר" אפשר לעשות "מה" ו"הר" ו"ים" וגם — אה, נכון — "רמה". מילים היו בשפע בדרך העירה, בעודם חולפים על פני שלטי חוצות, חנויות ענק, מגרשי חניה, ואפילו בלונים שריחפו מעל גגות ופירסמו מבצעי מכירות.

    דורי לא סיפרה לגברת סֶנְדְס על שני הניסיונות האחרונים שעשתה, וכנראה גם לא היתה מספרת לה על הניסיון הזה. גברת סנדס שעמה נפגשה בימי שני אחר הצהריים דיברה על הצורך להמשיך הלאה בחיים, אם כי תמיד אמרה שזה ייקח זמן, שלא צריך לזרז את התהליך. היא אמרה לדורי שמצבה לא רע, ושהיא מגלה בהדרגה את הכוחות הטמונים בה.
    "אני יודעת שהמילים האלה נדושות שבא למות," היא אמרה. "אבל הן בכל זאת נכונות."
    היא הסמיקה לשמע המילה שאמרה זה עתה — "למות" — אבל לא החריפה את המצב בכך שהתנצלה.
    כשדורי היתה בת שש־עשרה — וזה היה לפני שבע שנים — היא הלכה כל יום אחרי הלימודים לבקר את אמה בבית החולים. אמה התאוששה מניתוח גב, שנאמר עליו שהוא רציני אבל לא מסוכן. לוֹיד היה סניטר. הוא ואמה של דורי היו שניהם היפּים בעברם — אם כי לויד היה צעיר ממנה בלא מעט שנים — ובכל פעם שהיה לו רגע פנאי הוא בא לחדרה ופיטפט איתה על המופעים ועל צעדות המחאה ששניהם השתתפו בהם, על האנשים השערורייתיים שהכירו, על הטריפּים של סמים שלקחו, דברים כאלה.
    לויד היה חביב על החולים בגלל הבדיחות שסיפר ובגלל מגעו הבוטח והאיתן. הוא היה חסון ורחב כתפיים וסמכותי כל כך, שלפעמים חשבו שהוא רופא. (לא שזה שימח אותו — הוא האמין שהרפואה היא ברובה תרמית ושהרופאים הם ברובם חלאות.) היו לו עור אדמומי ורגיש, שיער בהיר ועיניים עזות מבע.
    הוא נשק לדורי במעלית ואמר לה שהיא פרח במדבר. ואז צחק על עצמו ואמר, "כמה מקוריים כבר אפשר להיות?"
    "אתה משורר ואתה לא יודע את זה," היא אמרה כדי להישמע נחמדה.
    לילה אחד מתה אמה פתאום, מתסחיף. לאמה של דורי היו המון חברות שהיו מן הסתם לוקחות אליהן בשמחה את דורי — היא גרה אצל אחת מהן לזמן־מה — אך היא העדיפה את החבר החדש לויד. עוד לפני שהגיע יום הולדתה הבא היא כבר היתה הרה, ואחר כך נשואה. לויד מעולם לא נישא, אף שהיו לו לפחות שני ילדים שמקום הימצאם לא היה ידוע לו בוודאות. הם ממילא כבר היו ודאי גדולים בשלב זה. פילוסופיית החיים שלו השתנתה ככל שבגר — הוא האמין עכשיו בנישואים, ביציבות ובהימנעות מאמצעי מניעה. והוא החליט שבחצי האי סישֶלְט, שם גרו הוא ודורי, יש יותר מדי אנשים — חברים מפעם, אורח חיים של פעם, מאהבות מפעם. עד מהרה חצו הוא ודורי את הארץ כולה ועברו לעיר שבחרו על פי שמה במפה: מַיילְדְמֵיי. הם לא גרו בעיר; הם שכרו בית בכפר. לויד מצא עבודה במפעל גלידה. הם שתלו גינה. לויד ידע הרבה על גינון, בדיוק כפי שידע על נגרות, על הבערת עצים באח ועל איך להתניע מכונית ישנה.
    סשה נולד.
    ***

    "טבעי לגמרי," אמרה גברת סנדס.
    דורי אמרה, "באמת?"
    דורי תמיד ישבה על כיסא זקוף מול שולחן הכתיבה, ולא על הספה בעלת הריפוד הפרחוני והכריות. גברת סנדס העבירה את כיסאה שלה לצד השולחן כדי שיוכלו לדבר בלי שיעמוד ביניהן מחסום.
    "איכשהו ציפיתי שתעשי את זה," היא אמרה. "אני חושבת שזה מה שגם אני הייתי עושה אם הייתי במקומך."
    גברת סנדס לא היתה אומרת דבר כזה בהתחלה. אפילו לפני שנה היא היתה ודאי זהירה יותר, כי ידעה כמה דורי היתה ודאי נזעקת אז למחשבה שמישהו, נפש חיה כלשהי, יכול בכלל להיות במקומה. עכשיו היא ידעה שדורי פשוט תבין שזאת דרך, ולו צנועה, לנסות להבין אותה.
    גברת סנדס היתה שונה מרובם. היא לא היתה נמרצת, לא רזה, לא יפה. גם לא מבוגרת מדי. היא היתה בערך בגיל שבו היתה אמורה להיות עכשיו אמה של דורי, אם כי לא נראתה כמו מישהי שהיתה פעם היפּית. שערה המאפיר היה מסופר קצר, ועל אחת מלחייה התמקמה שומה. היא נעלה נעליים שטוחות ולבשה מכנסיים רפויים וחולצות פרחוניות. אפילו כשהיו בצבעי פטל או טורקיז, החולצות האלה לא שיוו לה מראה של מישהי שממש אכפת לה ממה שהיא לובשת — נדמה דווקא כאילו מישהו אמר לה שהיא צריכה להתגנדר, והיא הלכה בצייתנות לקנות לעצמה בגדים שהיא חשבה שיוכלו לעשות את העבודה. הישירוּת הנדיבה, השופעת והבלתי אישית שלה ניקזה מהבגדים האלה כל עליזות פוגענית, כל מידה של עלבון.
    "טוב, בפעמיים הראשונות בכלל לא ראיתי אותו," אמרה דורי. "הוא לא הסכים לבוא."
    "והפעם כן? הפעם הוא בא?"
    "כן, הוא בא. אבל בקושי הצלחתי לזהות אותו."
    "הוא הזדקן?"
    "נראה לי. נראה לי שהוא ירד במשקל. והבגדים האלה. מדים. אף פעם לא ראיתי אותו לובש דברים כאלה."
    "הוא נראה לך כמו אדם אחר?"
    "לא." דורי נשכה את שפתה העליונה וניסתה לחשוב במה נעוץ ההבדל. נדמה שהוא אפילו לא ידע שהוא עומד לשבת מולה. המילים הראשונות שאמרה לו היו, "אתה לא מתכוון לשבת?" והוא אמר, "מותר לי?"
    "הוא נראה כאילו מנותק," היא אמרה. "שאלתי את עצמי אם מסממים אותו שם."
    "אולי נותנים לו משהו כדי לשמור אותו רגוע. אבל האמת היא שאני לא יודעת. אז מה, ניהלתם שיחה?"
    דורי תהתה אם אפשר לקרוא לזה שיחה. היא שאלה אותו כמה שאלות טיפשיות, רגילות. מה שלומו? (בסדר.) הוא מקבל מספיק אוכל? (נדמה לו.) יש איזה מקום שהוא יכול להסתובב בחוץ אם הוא רוצה? (בהשגחה, כן. נראה לו שאפשר לקרוא לזה מקום. נראה לו שאפשר לקרוא לזה להסתובב.)
    היא אמרה אז, "אתה צריך לנשום קצת אוויר צח."
    הוא אמר, "נכון."
    היא כמעט שאלה אותו אם יש לו חברים. כמו שאת שואלת את הילד שלך על בית הספר. כמו שהיית שואלת את הילדים שלך, לוּ היו הולכים לבית הספר.
    "כן, כן," אמרה גברת סנדס והסיטה קדימה את קופסת ממחטות הנייר שהוכנה מבעוד מועד. דורי לא היתה זקוקה לה; עיניה היו יבשות. הבעיה היתה בתחתית בטנה. הגלים.
    גברת סנדס שתקה וחיכתה, והיתה נבונה מספיק לשמור את ידיה לעצמה.
    ואז, כאילו חש מה היא עומדת לומר, אמר לה לויד שיש פסיכולוג שבא לדבר איתו מדי פעם.
    "אני אומר לו שהוא מבזבז את הזמן שלו," אמר לויד. "לי זה ברור לגמרי."
    זאת היתה הפעם היחידה שהוא נשמע לדורי כמו הוא־עצמו.
    במהלך כל הביקור לא חדל לבה להלום. היא חשבה שעוד רגע תתעלף או תמות. היא נדרשה למאמץ עליון רק להביט בו, רק להכניס לשדה הראייה שלה את האיש הרזה והאפור הזה, השונה אך הקר, הנע במכניוּת אך בתנועות לא תואמות.
    היא לא אמרה על כך דבר לגברת סנדס. גברת סנדס היתה עלולה לשאול — ברוב טקט — ממי היא פוחדת. מעצמה או ממנו?
    אבל היא לא פחדה.

    כשסשה היה רק בן שנה וחצי נולדה ברברה־אן, וכשמלאו לברברה־אן שנתיים נולד להם דימיטרי. על השם סשה הם החליטו יחד, ואחרי כן סיכמו שהוא יבחר את שמות הבנים, והיא תבחר את שמות הבנות.
    דימיטרי היה הראשון שסבל מגזים. דורי חשבה שאולי הוא לא מקבל די חלב, או שהחלב שלה דל מדי. ואולי עשיר מדי? משהו מדי, בכל אופן. לויד הזמין מישהי מארגון "לָה לֶצֶ'ה" שתבוא ותדבר איתה. לא משנה מה, אמרה הגברת, אסור לך לתת לו תוספת מבקבוק. זה מדרון חלקלק, היא אמרה, ומהר מאוד הוא בכלל לא ירצה לינוק מהשד.
    לא עלה על דעתה של הגברת שדורי כבר נתנה לו תוספות מבקבוק. ונדמה שנכון שהוא העדיף את זה — הוא התפתל יותר ויותר ליד החזה שלה. בגיל שלושה חודשים הוא כבר ניזון רק מבקבוק, ואז כבר לא היתה לה שום דרך להסתיר את זה מלויד. היא אמרה לו שהחלב שלה התייבש ושלא היתה לה ברירה אלא לתת לו חלב מבקבוק. לויד מחץ אז את אחד משדיה בנחישות פראית והצליח לסחוט ממנו כמה טיפות חלב עלובות למראה. הוא קרא לה שקרנית. הם רבו. הוא אמר שהיא זונה בדיוק כמו אמא שלה.
    "כל ההיפיות האלה היו זונות," הוא אמר.
    עד מהרה הם התפייסו. אך בכל פעם שדימיטרי היה חסר מנוחה, בכל פעם שסבל מהצטננות, או פחד מהארנבת־צעצוע של סשה, או עדיין נתמך בכיסאות בגיל שבו אחיו ואחותו כבר הלכו ללא תמיכה, הועלה נושא כישלון ההנקה.
    ***

    בפעם הראשונה שדורי הלכה למשרדה של גברת סנדס, נתנה לה שם אחת הנשים עלון. בחזיתו היה צלב מוזהב ולידו מילים מורכבות מאותיות בזהב ובארגמן. "כשהאובדן נראה בלתי נסבל..." בפנים היתה תמונה בצבעים רכים של ישו ועוד כמה משפטים באותיות קטנות שדורי לא קראה.
    בכיסא שמול השולחן, בעודה אוחזת בעלון, החלה דורי לרעוד. גברת סנדס ניסתה לתלוש את העלון מידה.
    "מישהו נתן לך את זה?" שאלה גברת סנדס.
    דורי אמרה, "היא," וזקרה את ראשה לעבר הדלת הסגורה.
    "את לא רוצה את זה?"
    "בדיוק כשאתה במצב הכי קשה שלך, בדיוק ברגע הזה הם מנסים לתקוף," אמרה דורי, ואז הבינה שזה משהו שאמרה אמה בבית החולים כשהגיעו לבקר אותה כמה גברות ובפיהן מסר דומה. "הם חושבים שפשוט תיפול על הברכיים ואז הכול יהיה בסדר."
    גברת סנדס נאנחה.
    "טוב," היא אמרה, "אין ספק שזה לא כל כך פשוט."
    "זה בכלל לא אפשרי," אמרה דורי.
    "אולי לא."
    הן מעולם לא הזכירו את לויד באותם ימים. דורי לא חשבה עליו כלל כל זמן שיכלה לשלוט בזה, ואם כבר חשבה עליו, הרי לא ראתה בו יותר מאשר טעות איומה של הטבע.
    "גם אם הייתי מאמינה בשטויות האלה," היא אמרה והתכוונה לְמה שכתוב בעלון, "זה היה רק כדי ש..." היא התכוונה לומר שהיה יכול להיות נוח להאמין בדברים כאלה, מפני שאז היא יכלה לחשוב שלויד יישרף בגיהינום או משהו כזה, אבל היא לא הצליחה להמשיך לדבר, מפני שזה היה דבר טיפשי מדי לדבר עליו. ובגלל המצוקה המוכרת שהכתה בבטנה כמו פטיש.

    לויד חשב שילדיהם צריכים להתחנך בבית. זה לא היה מסיבות דתיות — התנגדות לרעיון של דינוזאורים ואנשי מערות וקופים וכל זה — אלא מפני שרצה שיהיו קרובים להוריהם ויתוודעו לָעולם בזהירות ובהדרגה במקום שייזרקו היישר לתוכו. "מה לעשות שאני פשוט חושב שהם הילדים שלי," הוא אמר. "כלומר, הילדים שלנו, לא הילדים של משרד החינוך."
    דורי לא היתה בטוחה שתצליח לעמוד בזה, אך התברר שלמשרד החינוך יש הנחיות ותוכניות לימוד שאפשר לקבל בבית הספר המקומי. סשה היה ילד נבון שלימד את עצמו לקרוא, והשניים האחרים ממילא היו קטנים מכדי ללמוד הרבה. בערבים ובסופי־שבוע לימד לויד את סשה על גיאוגרפיה ועל מערכת השמש ועל שנת החורף של חיות ועל דרך הפעולה של מכונית, וידע לענות על כל שאלה שעלתה בכל נושא. עד מהרה התקדם סשה בלימודיו בקצב מהיר מזה של תוכנית הלימודים, אך למרות זאת המשיכה דורי לקחת את תוכניות הלימודים מבית הספר והושיבה אותו להכין את שיעורי הבית בדיוק בזמן, כדי לא להכעיס את הרשויות.
    היתה עוד אמא באזור שחינכה את ילדיה בבית. שמה היה מגי, והיה לה מיניוואן. לויד נזקק למכוניתו כדי לנסוע לעבודה, ודורי לא למדה לנהוג, כך שהיא שמחה כאשר מגי הציעה לה להצטרף אליה בנסיעה לבית הספר פעם בשבוע כדי להגיש את שיעורי הבית המוכנים ולקחת את החדשים. כמובן, הן לקחו איתן את כל הילדים. למגי היו שני בנים. הגדול שבהם סבל מאלרגיות רבות כל כך, שהיא נאלצה להשגיח בשבע עיניים על כל דבר שנכנס אל פיו — בגלל זה היא לימדה אותו בבית. ואז היא עשתה חשבון שהיא כבר יכולה באותה המידה ללמד בבית גם את בנה הקטן. הוא רצה להישאר עם אחיו, וממילא הוא סבל מאסתמה.
    כמה אסירת תודה חשה אז דורי, כשחשבה על בריאותם של שלושת ילדיה. לויד אמר שזה מפני שהיא ילדה את כל ילדיה כשעדיין היתה צעירה, לעומת מגי שממש חיכתה עד לגיל המעבר. הוא הגזים באשר לגילה המופלג של מגי, אך נכון שהיא חיכתה. היא היתה אופטומטריסטית. היא ובעלה היו שותפים בעסק והקימו משפחה רק אחרי שנוכחו שהיא יכולה לעזוב את המרפאה, והם קנו בית בכפר.
    שערה של מגי כבר האפיר, והיה קצוץ. היא היתה גבוהה, שטוחת חזה, עליזה ודעתנית. לויד קרא לה "הלסבית". רק מאחורי גבה, כמובן. הוא ציחקק איתה בטלפון, אך בו בזמן לחש לדורי, "זאת הלסבית". זה לא באמת הפריע לדורי — הוא קרא להרבה נשים "לסביות". אבל היא פחדה שהצחקוקים ייראו למגי ידידותיים מדי, פוגעניים, או לפחות בזבוז של זמן.
    "רוצה לדבר עם הגברת? כן. היא ממש כאן לידי. עושה כביסה ביד. כן, אני מחזיק אותה כאן כמו שפחה. היא סיפרה לך זה?"

    דורי ומגי התרגלו לעשות קניות יחד אחרי שלקחו את שיעורי הבית מבית הספר. ואז, לפעמים, קנו לעצמן קפה בכוסות חד־פעמיות ב"טים הורטונס" ולקחו את הילדים לפארק ריבֶרסַייד. הן ישבו על ספסל בזמן שסשה ובניה של מגי התרוצצו על הדשא והשתלשלו ממתקני הטיפוס מעץ, וברברה־אן התנדנדה בנדנדה ודימיטרי שיחק בארגז החול. או שהן ישבו במיניוואן, אם היה קר בחוץ. הן דיברו בעיקר על הילדים ועל מה הן מבשלות, ואיכשהו גילתה דורי שמגי עשתה טיול תרמילאים באירופה לפני שלמדה להיות אופטומטריסטית, ומגי גילתה כמה צעירה היתה דורי כשרק נישאה. וכן באיזו קלות היא הרתה בפעם הראשונה, ועל כך שהיא כבר אינה נכנסת להיריון בקלות כזאת, ואיך זה מעורר בלויד חשדות, עד כדי כך שהוא פישפש פעם במגירות השידה שלה וחיפש גלולות למניעת היריון — כי חשב שמן הסתם היא לוקחת אותן בהיחבא.
    "וזה נכון?" שאלה מגי.
    דורי היתה המומה. היא אמרה שזה לא היה עולה על דעתה.
    "בחייך, זה נראה לי דבר נורא לעשות בלי לספר לו. זה סתם מין בדיחה כזאת, כשהוא מתחיל לחפש אותן במגירות."
    "אה," אמרה מגי.
    ופעם אחת אמרה מגי, "הכול בסדר איתך? כלומר, עם הנישואים והכול? את מאושרת?"
    דורי אמרה כן ללא היסוס. אחרי כן נזהרה יותר בדבריה. היא הבינה שיש דברים שהיא עצמה התרגלה להם, אבל בעיני אחרים הם נראים משונים. ללויד היתה דרך מיוחדת לראות את החיים: ככה הוא, וזהו. אפילו כשרק פגשה אותו, בבית החולים, הוא היה כזה. האחות הראשית היתה מין טיפוס קפוּץ, אז הוא קרא לה גברת כלבה מהגיהינום במקום לקרוא לה בשמה, גברת יאלום. הוא חשב שהיא נותנת יחס מועדף לכמה מהעובדים, והוא עצמו לא היה אחד מהם. עכשיו היה מישהו שהוא שנא במפעל הגלידה, מישהו שהוא קרא לו "לואי המוצץ". דורי לא ידעה מה שמו האמיתי של האיש. אבל לפחות זה הוכיח שלא רק נשים מרגיזות אותו.
    דורי היתה משוכנעת למדי שהאנשים האלה אינם איומים כפי שלויד מציג אותם, אך לא היה טעם להתווכח איתו. אולי גברים פשוט צריכים שיהיו להם אויבים, כפי שהם צריכים שיהיו להם בדיחות. ולפעמים לויד באמת התבדח על אויביו, בדיוק כפי שצחק על עצמו. הוא אפילו הרשה לה לצחוק איתו, כל עוד לא צחקה ראשונה.
    היא קיוותה שזה לא יקרה לו עם מגי. לפעמים היא חששה שמשהו כזה עומד לקרות. היא ידעה שאם יאסור עליה לנסוע עם מגי לבית הספר ולמכולת, זה יקשה עליה מאוד. אבל גרועה מכך תהיה הבושה. היא תצטרך להמציא איזה תירוץ מטופש כדי להסביר זאת. אבל מגי תדע — לפחות היא תדע שדורי משקרת, ומן הסתם תפרש זאת כאילו דורי במצב גרוע בהרבה ממצבה האמיתי. למגי יש דרך חריפה משלה להבחין בדברים.
    ואז שאלה דורי את עצמה למה אכפת לה בכלל מה תחשוב מגי. מגי היא זרה, אפילו לא אישה שדורי מרגישה נוח בחברתה. זה מה שלויד אמר, והוא צדק. הקשר האמיתי בין שניהם, החיבור ביניהם, הוא לא משהו שמישהו אחר יכול להבין, וזה לא עניינו של אף אחד. אם דורי תשמור על הנאמנות שלה, הכול יהיה בסדר.

    המצב הלך והורע בהדרגה. לא איסור ישיר, אבל ביקורת הולכת וגוברת. לויד החליט פתאום שהאלרגיות והאסתמה של הבנים של מגי נגרמו באשמתה של מגי. לעתים קרובות הסיבה היא האמא, הוא אמר. הוא ראה את זה בבית החולים כל הזמן. האימהות השתלטניות מדי, ובדרך כלל המשכילות מדי.
    "לפעמים ילדים פשוט נולדים עם זה," אמרה דורי, שלא בטובתה. "אתה לא יכול להגיד כל הזמן שזה בגלל האמא."
    "אהה. למה אני לא יכול?"
    "לא התכוונתי שאסור לך להגיד. התכוונתי... לא יכול להיות שילדים פשוט נולדים עם בעיות?"
    "ואת אומרת את זה בגלל שיש לך השכלה רפואית מרשימה כל כך?"
    "לא אמרתי שיש לי."
    "לא. ובאמת אין לך."
    מן הפח אל הפחת. הוא רצה לדעת על מה הן מדברות, היא ומגי.
    "אני לא יודעת. שום דבר מיוחד."
    "מוזר. שתי נשים נוסעות יחד במכונית. פעם ראשונה שאני שומע על זה. שתי נשים שלא מדברות על שום דבר. היא רוצה להפריד בינינו."
    "מי, מגי?"
    "יש לי ניסיון עם נשים כמוה."
    "כמו מה?"
    "כמוה."
    "אל תדבר שטויות."
    "זהירות. אל תגידי שאני מדבר שטויות."
    "למה שהיא תרצה להפריד בינינו?"
    "מאין לי לדעת? היא פשוט רוצה וזהו. חכי ותראי. היא תתחיל להשפיע עלייך ליילל ולקטר איזה חרא של בנאדם אני. עוד תראי, יום אחד זה יקרה."

    ואכן זה קרה, בדיוק כפי שאמר. או שלפחות כך היה לויד רואה את הדברים. היא באמת מצאה את עצמה ערב אחד, בסביבות השעה עשר, במטבחה של מגי, מחניקה את דמעותיה ושותה תה צמחים. בעלה של מגי אמר, כשדפקה על הדלת, "אלוהים, מה קורה כאן?" — היא שמעה אותו מבעד לדלת. הוא לא ידע מי היא. היא אמרה, "אני באמת מצטערת להפריע לך —" ואילו הוא הביט בה בגבות מורמות ובפה קפוץ. ואז באה מגי.
    דורי הלכה כל הדרך לשם בחשכה, בתחילה לאורך שביל החצץ שלידו גרו היא ולויד, ואחר כך לאורך הכביש המהיר. היא ירדה לתעלה בכל פעם שבאה מכונית, ואז האטה את התקדמותה במידה ניכרת. היא טרחה והביטה בכל מכונית שעברה מפני שחשבה שאולי אחת מהן היא מכוניתו של לויד. היא לא רצתה שימצא אותה, עדיין לא, לא לפני שיירגע מהשיגעון שתקף אותו. בפעמים הקודמות היא הצליחה להרגיע אותו לבדה בכך שבכתה וייללה ואפילו דפקה את ראשה על הרצפה ודיקלמה, "זה לא נכון, זה לא נכון, זה לא נכון," שוב ושוב. ובדרך כלל הוא היה נסוג בסופו של דבר. הוא היה אומר, "בסדר, בסדר. אני מאמין לך. מתוקה שלי, תהיי בשקט. תחשבי על הילדים. אני מאמין לך, מתוקה. רק תפסיקי."
    אבל הערב היא התעשתה בדיוק לפני שעמדה להתחיל בתרגולת הזאת. היא לבשה את מעילה ויצאה מהדלת, ושמעה אותו קורא אחריה, "אל תעשי את זה. אני מזהיר אותך!"
    בעלה של מגי הלך לישון, ולא נראה ממש שבע רצון מהמצב, ואילו דורי לא חדלה לומר, "אני מצטערת. אני כל כך מצטערת שנפלתי עליכם בשעה מאוחרת כל כך."
    "אוי, תשתקי כבר," אמרה מגי בנימה טובת לב ועניינית. "רוצה כוס יין?"
    "אני לא שותה."
    "אז לא כדאי שתתחילי עכשיו. אני אכין לך תה. זה מאוד מרגיע. פטל־קמומיל. לא קרה משהו לילדים, נכון?"
    "לא."
    מגי לקחה את מעילה והושיטה לה חפיסת ממחטות נייר לעיניה ולאפה. "אל תספרי לי עוד שום דבר. תכף נושיב אותך ונרגיע אותך."
    גם כשכבר היתה רגועה פחות או יותר, דורי לא רצתה לחשוף את כל האמת ולגלות למגי שהיא עצמה לב הבעיה. יותר מכך, היא לא רצתה להעמיד את עצמה במצב שבו תצטרך להסביר את לויד. נכון שכבר מאסה בו, אבל הוא עדיין היה האיש הקרוב אליה בעולם, והיא הרגישה שהכול יקרוס אם תספר למישהו מיהו באמת, אם תאבד את כל הנאמנות שלה.
    היא אמרה שהיא ולויד נקלעו לוויכוח נושן, ושכל כך נמאס לה מזה שהיא רק רוצה לקום ולברוח. אבל היא תתגבר, היא אמרה. שניהם יתגברו.
    "זה קורה לכל הזוגות מתישהו," אמרה מגי.
    ואז צילצל הטלפון, ומגי ענתה.
    "כן. היא בסדר. היא רק היתה צריכה לשחרר קצת קיטור. בסדר גמור. אז טוב, אני אביא אותה הביתה בבוקר. אין בעיה. בסדר. לילה טוב."
    "זה היה הוא," היא אמרה. "בטח הבנת לבד."
    "איך הוא נשמע? הוא נשמע כרגיל?"
    מגי צחקה. "טוב, אני לא בדיוק יודעת איך הוא נשמע כשהוא נשמע כרגיל, נכון או לא? הוא לא נשמע שיכור."
    "גם הוא לא שותה. אפילו אין לנו קפה בבית."
    "רוצה טוסט?"

    מוקדם בבוקר הסיעה אותה מגי הביתה. בעלה של מגי עוד לא יצא לעבודה, והוא נשאר עם הבנים.
    מגי מיהרה לשוב לביתה, ועל כן אמרה רק, "ביי־ביי. תתקשרי אלי אם תרצי לדבר," וסובבה את המיניוואן בחצר הבית.
    זה היה בוקר קר בתחילת האביב, ושלג עדיין נח על הקרקע, אך לויד ישב בחוץ על המדרגות בלי מעיל.
    "בוקר טוב," הוא אמר בקול רם ולעגני בנימוסו. והיא אמרה בוקר טוב בקול שהעמיד פנים שהיא אינה מבחינה בכך.
    הוא לא זז ממקומו כדי לאפשר לה לעלות במדרגות.
    "את לא יכולה להיכנס," הוא אמר.
    היא החליטה לנקוט גישה קלילה.
    "גם לא אם אני אגיד בבקשה? בבקשה."
    הוא הביט בה אך לא השיב. הוא חייך בשפתיים קפוצות.
    "לויד?" היא אמרה. "לויד?"
    "כדאי לך לא להיכנס."
    "לא סיפרתי לה שום דבר, לויד. אני מצטערת שקמתי והלכתי. פשוט הייתי צריכה מקום לנשום, נראה לי."
    "כדאי שלא תיכנסי."
    "מה קרה לך? איפה הילדים?"
    הוא טילטל את ראשו, כפי שעשה תמיד כשאמרה משהו שלא רצה לשמוע. משהו גס מעט, כמו "איזה חרא".
    "לויד. איפה הילדים?"
    הוא זע ממקומו אך מעט, כדי שתוכל לעבור אם זה רצונה.
    דימיטרי עדיין היה בעריסה שלו, שכוב על צדו. ברברה־אן היתה על הרצפה לצד מיטתה, כאילו יצאה ממנה או נשלפה ממנה. סשה היה ליד דלת המטבח — הוא ניסה לברוח. הוא היחיד שעל צווארו היו חבּורות. לכל השאר הספיק הכר.
    "כשהתקשרתי אתמול?" אמר לויד. "כשהתקשרתי, זה כבר קרה."
    "אַת הבאת את זה על עצמך," הוא אמר.

    פסק הדין קבע שהוא סובל מאי־שפיות, שאי־אפשר להעמידו לדין. הוא סובל מאי־שפיות פלילית — עליו להישלח למוסד סגור.
    דורי רצה מהבית וכשלה בדרכה אל החצר, משלבת את זרועותיה בחוזקה על בטנה כאילו מישהו שיסף אותה, והיא מנסה לאחוז בה כדי שלא תתפרק. זאת הסצנה שמגי ראתה כשחזרה לשם. היתה לה תחושה מבשרת רעות, והיא סובבה את המיניוואן בכביש. המחשבה הראשונה שעלתה על דעתה היתה שבעלה של דורי הכה אותה או בעט בבטנה. היא לא הבינה דבר מהקולות שדורי השמיעה. אך לויד, שעדיין ישב על המדרגות, נע הצידה בנימוס כדי לפנות לה דרך, בלי לומר מילה, והיא נכנסה לבית ומצאה את מה שעכשיו כבר ציפתה למצוא. היא צילצלה למשטרה.
    במשך זמן־מה דורי לא חדלה לתחוב אל פיה כל דבר שנקרה בדרכה. אחרי האדמה והעשב הגיע תורם של סדינים או מגבות או הבגדים שלגופה. כאילו ביקשה להחניק לא רק את היללות שבקעו ממנה, אלא גם את התמונות שעלו לנגד עיניה. היא קיבלה זריקה של משהו במרווחי זמן קבועים כדי להרגיעה, וזה עבד. למעשה, היא נעשתה שקטה מאוד, אם כי לא קטטונית. אמרו שמצבה התייצב. כשיצאה מבית החולים והעובדת הסוציאלית הביאה אותה למקום חדש, נכנסה גברת סנדס לפעולה, מצאה לה מקום לגור בו, מצאה לה עבודה, פתחה בשגרה של שיחות אחת לשבוע. מגי נהגה לבוא לבקרה, אך היא היתה האדם היחיד שדורי לא היתה מסוגלת לראות. גברת סנדס אמרה שזה טבעי לגמרי — שזה בגלל האסוציאציות. היא אמרה שמגי תבין.
    גברת סנדס אמרה עכשיו שאם דורי תמשיך לבקר את לויד או לא — זה תלוי רק בה. "התפקיד שלי זה לא לשפוט, את יודעת. זה עשה לך טוב לראות אותו? או רע?"
    "אני לא יודעת."
    דורי לא יכלה להסביר שאיכשהו זה לא הוא שהיא ראתה. זה היה כמעט כמו לראות רוח רפאים. כל כך חיוור. חיוור, הבגדים רפויים על גופו, לרגליו נעליים שלא עושות שום רעש — מן הסתם נעלי בית. היה נדמה לה ששׂערו מתחיל לנשור. שערו הסמיך והגלי בצבע הדבש. נראה שלכתפיו אין שום רוחב, שאין שום שקע בעצם הבריח שלו, היכן שנהגה פעם להניח את ראשה.
    מה שאמר אז, אחרי כן, למשטרה — וזה צוטט בעיתונים — היה, "עשיתי את זה כדי לחסוך מהם את הסבל."
    איזה סבל?
    "הסבל שהם ירגישו כשיגלו שאמא שלהם עזבה אותם," הוא אמר.
    זה נצרב במוחה של דורי, ואולי, כשהחליטה לנסות לראותו, היא עשתה זאת במחשבה שתוכל לאלץ אותו לחזור בו. להכריח אותו להבין מה באמת קרה ולהודות בכך.
    "אמרתָ לי להפסיק להתווכח איתך או לצאת מהבית. אז יצאתי מהבית.
    "הלכתי למגי רק ללילה אחד. היתה לי בפירוש כוונה לחזור. לא עזבתי אף אחד."
    היא זכרה בבהירות איך פרץ הוויכוח. היא קנתה קודם לכן פחית תבשיל ספגטי שהיתה מעוכה קלות בצדה האחד. בגלל המעיכה נמכרה הפחית במחיר מבצע, והיא החמיאה לעצמה על חסכנותה. היא חשבה שהיא עושה מעשה מחוכם. אך היא לא אמרה לו את זה ברגע שהתחיל לתחקר אותה בעניין. מסיבה כלשהי היא חשבה שמוטב לה להעמיד פנים שלא הבחינה במעיכה.
    כל אחד היה רואה את זה, הוא אמר. יכולנו כולנו לחטוף הרעלה. מה קורה לה? ואולי זאת בדיוק הכוונה שלה? אולי היא מתכננת לנסות להרעיל את הילדים או אותו?
    היא אמרה לו שלא ידבר כמו משוגע.
    הוא אמר שלא הוא המשוגע מבין שניהם. הרי רק אישה משוגעת תקנה רעל למשפחה שלה.
    הילדים עקבו אחרי השיחה מפתח הסלון. זאת היתה הפעם האחרונה שהיא ראתה אותם חיים.
    אז האם על כך היא חשבה — שתוכל לאלץ אותו להבין, סוף־סוף, מי משניהם המשוגע האמיתי?

    היא לא עשתה זאת, אך היתה צריכה לרדת מהאוטובוס ברגע שהבינה על מה היא חושבת. היא יכלה לשוב על עקבותיה גם ליד השערים, כשהתקרבה לשם עם הנשים המעטות שהשתרכו לאורך השביל. היא יכלה לחצות את הכביש ולחכות לאוטובוס שייקח אותה בחזרה העירה. מן הסתם היו אנשים שעשו זאת. שעמדו לבקר מישהו ואז חזרו בהם. אנשים בטח עושים את זה כל הזמן.
    אך אולי טוב שדבקה בתוכניתה וראתה אותו משונה וחלוש כל כך. לא אדם שיש טעם להאשימו במשהו. לא אדם. הוא היה כמו דמות מתוך חלום.
    היו לה חלומות. בחלום אחד היא רצה החוצה מהבית אחרי שראתה אותם, ולויד החל לצחוק בדרכו הקלילה הרגילה, ואז היא שמעה את סשה צוחק מאחוריה, ולפתע נחתה עליה ההכרה המופלאה שבעצם זאת היתה רק בדיחה.

    "שאלת אותי אם זה עשה לי טוב או רע כשראיתי אותו בפעם האחרונה שנפגשנו?"
    "כן, שאלתי," אמרה גברת סנדס.
    "הייתי צריכה לחשוב על זה."
    "כן."
    "החלטתי שזה עשה לי רע. אז לא חזרתי לשם."
    תמיד היה קשה לקרוא את תגובותיה של גברת סנדס, אך דומה שההנהון שלה אותת על מידה כלשהי של שביעות רצון או של אישור.
    כך שכאשר דורי החליטה שתבקר שם שוב למרות הכול, היא חשבה שמוטב לא להזכיר זאת. והיות שהיה לה קשה לא להזכיר דברים שקרו לה — הרי קרו כל כך מעט דברים רוב הזמן — היא צילצלה וביטלה את פגישתן. היא אמרה שהיא יוצאת לחופשה. הקיץ כבר עמד בפתח, וחופשות היו עניין שבשגרה. עם חבֵרה, היא אמרה.

    "את לא לובשת את המעיל שלבשת בשבוע שעבר."
    "זה לא היה בשבוע שעבר."
    "לא?"
    "זה היה לפני שלושה שבועות. עכשיו חם בחוץ. המעיל הזה קל יותר, אבל אני לא באמת צריכה אותו. בכלל לא צריך עכשיו מעיל."
    הוא שאל על הנסיעה שלה, באילו אוטובוסים היתה צריכה לנסוע ממַיילדמֵיי.
    היא אמרה לו שהיא כבר לא גרה שם. היא אמרה לו היכן היא גרה וסיפרה לו על שלושת האוטובוסים.
    "זאת חתיכת נסיעה בשבילך. מוצא חן בעינייך לגור במקום יותר גדול?"
    "קל יותר למצוא שם עבודה."
    "אז את עובדת?"
    היא כבר סיפרה לו בפעם הקודמת על המקום שהיא גרה בו, על האוטובוסים, על העבודה.
    "אני מנקה חדרים במוטל," היא אמרה. "סיפרתי לך."
    "כן, כן. שכחתי. אני מצטער. את חושבת לפעמים אולי לחזור ללמוד? לימודי ערב?"
    היא אמרה שבאמת חשבה על זה, אבל אף פעם לא ברצינות המתבקשת כדי לממש את זה. היא אמרה שלא מפריע לה לעשות את העבודה שהיא עושה.
    ואז נראה שהם לא מוצאים עוד נושאים לשיחה.
    הוא נאנח. הוא אמר, "סליחה. סליחה. נראה לי שאני כבר לא רגיל לשיחות."
    "אז מה אתה עושה כל הזמן?"
    "אני קורא לא מעט. חושב לעצמי מחשבות, פחות או יותר."
    "אה."
    "אני מעריך את זה שאת באה לבקר אותי. זה חשוב לי מאוד. אבל אל תחשבי שאת מוכרחה להמשיך לבוא. אני מתכוון, רק כשאת באמת רוצה. אם משהו צץ פתאום, או שמתחשק לך — מה שאני מנסה להגיד זה שעצם העובדה שאת באה, אפילו זה שבאת רק פעם אחת, בשבילי זה בונוס. את מבינה מה אני אומר?"
    היא אמרה שכן, נדמה לה שכן.
    הוא אמר שהוא לא רוצה להפריע לה בחיים.
    "אתה לא מפריע," היא אמרה.
    "זה מה שרצית להגיד? היה נדמה לי שרצית להגיד משהו אחר."
    האמת היא שהיא כמעט אמרה, "איזה חיים?"
    לא, היא אמרה, לא באמת, לא משהו אחר.
    "טוב מאוד."

    חלפו שלושה שבועות, והיא קיבלה שיחת טלפון. זאת היתה גברת סנדס עצמה על הקו, לא אחת הנשים מהמשרד שלה.
    "אה, דורי. חשבתי שאולי עוד לא חזרת. מהחופשה שלך. אז חזרת?"
    "כן," אמרה דורי וניסתה לחשוב איפה תוכל להגיד שהיתה.
    "אבל לא הספקת לקבוע איתי עוד פגישה?"
    "לא. עוד לא."
    "זה בסדר. רק רציתי לבדוק. את בסדר?"
    "אני בסדר."
    "יופי. יופי. את יודעת איפה אני, אם אי־פעם תזדקקי לי. אם אי־פעם תרצי רק לדבר."
    "כן."
    "אז תשמרי על עצמך."
    היא לא הזכירה את לויד, לא שאלה אם הביקורים נמשכים. טוב, בטח, דורי אמרה שהם ייפסקו. אבל גברת סנדס ידעה בדרך כלל לא רע להרגיש מה קורה. היא ידעה גם להתאפק, בכל פעם שהרגישה ששאלה מסוימת עלולה להביא אותה למבוי סתום. דורי לא ידעה מה היתה אומרת אילו נשאלה — אם היתה חוזרת בה ואומרת איזה שקר, או אומרת פשוט את האמת. היא נסעה לבקר אותו, בעצם, ביום ראשון הראשון אחרי שאמר לה פחות או יותר שלא משנה לו אם תבוא או לא.
    הוא היה מצונן. הוא לא ידע איפה חטף את זה.
    אולי כבר היה חולה, כך אמר, בפעם האחרונה שראה אותה, ובגלל זה היה אז כל כך מלנכולי.
    "מלנכולי." בימים אלה כבר כמעט לא היה לה קשר עם אנשים שמשתמשים במילים כאלה, והמילה נשמעה מוזרה באוזניה. אבל תמיד היתה לו נטייה להשתמש במילים כאלה, וכמובן, פעם הן לא הפתיעו אותה כפי שהפתיעו אותה עכשיו.
    "אני נראה לך אדם אחר?" הוא שאל.
    "חיצונית אתה נראה אחרת," היא אמרה בזהירות. "גם אני, לא?"
    "את נראית נפלא," הוא אמר בעצב.
    משהו בה התרכך. אך היא נלחמה בזה.
    "את מרגישה אחרת?" הוא אמר. "את מרגישה כאילו את אדם אחר?"
    היא אמרה שהיא לא יודעת. "ואתה?"
    הוא אמר, "לגמרי."

    בהמשך השבוע היא קיבלה בעבודה מעטפה גדולה. היא מוּענה אליה ונשלחה אל המוטל. היו בה כמה וכמה דפים, כתובים משני הצדדים. בתחילה לא עלה על דעתה שהמעטפה הגיעה ממנו — איכשהו היא חשבה שלאנשים בכלא אסור לכתוב מכתבים. אבל, כמובן, הוא היה אסיר מסוג מסוים. הוא לא היה פושע; הוא רק סבל מאי־שפיות פלילית.
    לא נכתב תאריך על המסמך, ואפילו לא "דורי היקרה". המכתב פשוט התחיל לדבר אליה בנימה כזאת, שהיא חשבה שאין ספק שיש בו מעין אמירה דתית:

    אנשים מחפשים בכל מקום אחר מזור. מוחותיהם יגעים (מהחיפוש). כל כך הרבה דברים מסתחררים סביבם ופוגעים בהם. רואים על פניהם את החבלות ואת הכאב. הם במצוקה. הם מתרוצצים כה וכה. הם מוכרחים לקנות דברים וללכת למכבסה האוטומטית ולהסתפר ולהתפרנס או לקבל את דמי האבטלה שלהם. העניים צריכים להסתפק בזה, והעשירים צריכים להתאמץ למצוא את הדרכים הכי טובות לבזבז את הכסף שלהם. גם זאת עבודה. הם צריכים לבנות את הבתים הכי טובים עם ברזים מזהב בשביל המים החמים והקרים. ומכוניות האאודי שלהם ומברשות השיניים המתוחכמות שלהם וכל המצאה משוכללת שאפשר לחשוב עליה ואז גם מערכות אזעקה להגן עליהם מפני טבח והכול (שכנ) כך שגם העשירים וגם העניים לא נהנים משום שלוות נפש. התכוונתי קודם לכן לכתוב "שכנים" במקום "כך ש". מעניין למה. אין לי כאן שום שכנים. במקום שאני נמצא בו, האנשים נמצאים כבר מעבר לשלב הבלבול. הם יודעים מה הנכסים שלהם עכשיו ומה הם יהיו תמיד, ואפילו לא צריכים לקנות או לבשל לעצמם אוכל. או לבחור אותו. בחירות הן מושג שכבר לא קיים.
    כל מה שאנו שנמצאים כאן יכולים לזכות בו הוא הזכות להחליט על מה לא לחשוב.
    בהתחלה היה ראשי אפוף בוכה ומבולקה (איוּת?). היתה סערה בלתי פוסקת, ונהגתי להטיח את הראש בקיר הבטון בתקווה להיפטר ממנו. להפסיק את ייסורַי ואת חיי. וזה המיט עלי עונשים. התיזו עלי מים מזרנוק וקשרו אותי והחדירו סמים למערכת הדם שלי. אינני מתלונן, מפני שהיה עלי ללמוד שיש לזה גם שכר. וגם אין זה שונה מאוד מהעולם הכביכול־אמיתי, שבו אנשים שותים בלי הפסקה ומבצעים פשעים כדי למגר את המחשבות שלהם, שמכאיבות להם. ולעתים קרובות תופסים אותם וכולאים אותם, אבל לזמן קצר מדי, כך שהם לא מספיקים להשתנות מהותית. ומה זה בעצם? זה טירוף מוחלט, או שלווה.
    שלווה. הגעתי לשלווה עם עצמי, ואני עדיין שפוי. אני מתאר לעצמי שכשאת קוראת את זה עכשיו את חושבת שאני עומד לומר משהו על ישו האל או לפחות על בודהה, כאילו היתה לי איזו הארה דתית. לא. אני לא עוצם את העיניים ומרגיש מרומם בידי איזה כוח עליון. אני לא באמת יודע לְמה אנשים מתכוונים בדברים כאלה. מה שאני עושה זה "לדעת את עצמי". "דע את עצמך" זה אחד הדיברות מאיזה מקום, בטח מכתבי הקודש,1 אז לפחות במובן הזה אני הולך בדרכה של הנצרות. וגם, "לעצמך שמור אמונים"2 — נדמה לי שגם זה מכתבי הקודש. בפתגם לא אומרים לאיזה חלק בך — הרע או הטוב — אתה צריך לשמור אמונים, כך שאין כאן כוונה לאיזו הנחיה מוסרית. גם "דע את עצמך" אינו קשור למוסר במובן שקשור ל"התנהגות". אבל "התנהגות" לא באמת מעניינת אותי, כי בית משפט הכריז עלי ובצדק כעל אדם שאין לסמוך על השיפוט שלו בכל הנוגע להתנהגות, ובגלל זה אני כאן.
    1    מימרה שמקורה דווקא ביוון העתיקה, ושמיוחסת לסוקרטס.

    2    ציטוט מ"המלט" לשקספיר בתרגום ט' כרמי.

    נחזור ל"דע" ב"דע את עצמך". אני יכול בהחלט לומר, במלוא הצלילות, שאני יודע את עצמי ויודע לאיזה שפל אני מסוגל להגיע ויודע שהגעתי אליו. "העולם" רואה בי "מפלצת" ואין לי ויכוח עם זה, אף שאם יורשה לי להעיר, אנשים שממטירים פצצות או שורפים ערים או מרעיבים ורוצחים מאות אלפי אנשים לא נחשבים בדרך כלל ל"מפלצות", אלא זוכים לשלל מדליות ואותות כבוד, כך שרק מעשים של מעטים נחשבים בסופו של דבר למעשי רשע מזעזעים. ואני לא אומר את זה בתור תירוץ, אלא רק כהבחנה.
    מה שאני "יודע בעצמי" הוא הרֶשע שיש בי. זה סוד הנחמה שלי. אני מתכוון שאני יודע את "הגרוע מכול" על עצמי. אולי זה גרוע יותר מהגרוע שיש באנשים אחרים, אבל בעצם אין לי סיבה לחשוב על זה או לדאוג מזה. שום תירוצים. אני שלֵו. האם אני "מפלצת"? "העולם" אומר שכן, ואם הוא אומר, אז אני מסכים. אבל אני גם אומר, לָ"עולם" אין באמת משמעות מבחינתי. אני "אני־עצמי", ואין לי שום אפשרות להיות "עצמי" אחר. אני יכול לומר שהייתי משוגע אז, אבל מה זה בעצם אומר? משוגע. שפוי. אני אני. לא יכולתי לשנות את "אני" אז, ואני לא יכול לשנות אותו עכשיו.
    דורי, אם קראת עד כאן, יש דבר אחד מסוים שאני רוצה לספר לך עליו אבל לא יכול לכתוב אותו. אם יעלה על דעתך לבקר אותי שוב, אז אולי אוכל לספר לך את זה. אל תחשבי שאין בי רחמים. הרי הייתי משנה את מה שקרה אם רק יכולתי, אבל אני לא יכול.
    אני שולח את זה למקום העבודה שלך כמו שאני זוכר אותו, ואת שם העיר שאת גרה בה, כך שהמוח שלי עדיין עובד במובנים מסוימים.

    היא חשבה שהן יהיו מוכרחות לדבר על הטקסט הזה בפגישתן הבאה, והיא קראה אותו כמה וכמה פעמים, אך לא הצליחה לחשוב על שום דבר שהיא יכולה לומר. מה שבאמת רצתה לדבר עליו היה הדבר ההוא שהוא אמר שהוא אינו יכול לומר אותו בכתב. אך כשראתה אותו שוב, הוא התנהג כאילו לא כתב לה שום דבר. היא חיפשה נושא לשיחה וסיפרה לו על זמר קאנטרי שהיה פעם מפורסם ושהתארח השבוע במוטל. להפתעתה הוא ידע יותר ממנה על הקריירה של הזמר. התברר שיש לו מכשיר טלוויזיה, או לפחות גישה למכשיר טלוויזיה, והוא צופה בקביעות בכל מיני תוכניות, וכמובן, בשידורי החדשות. זה סיפק להם עוד כמה נושאים לשיחה, עד שהיא לא הצליחה להתאפק עוד.
    "מה זה הדבר הזה שאמרת שאתה יכול להגיד לי רק פנים אל פנים?"
    הוא אמר שחבל שהיא שואלת. הוא לא ידע אם הם בשלים לזה.
    ואז היא פחדה שזה משהו שהיא באמת לא תוכל להתמודד איתו, משהו בלתי נסבל, למשל שהוא עדיין אוהב אותה. "אהבה" היא מילה שהיא לא יכלה לשאת.
    "טוב," היא אמרה, "אולי אנחנו באמת לא מוכנים לזה."
    ואז אמרה, "בכל זאת, כדאי שתגיד לי. אם אני אלך מכאן עכשיו ומכונית תפגע בי, אז אני לעולם לא אדע, ולא תהיה לך עוד הזדמנות לספר לי."
    "נכון," הוא אמר.
    "אז מה זה?"
    "בפעם הבאה. בפעם הבאה. לפעמים אני כבר לא יכול לדבר. אני רוצה, אבל אני פשוט מתרוקן מרוב דיבורים."

    דורי אני חשבתי עלייך מאז שהלכת ואני מצטער שאיכזבתי אותך. כשאת יושבת מולי אני נהיה איכשהו רגשני יותר ממה שכנראה רואים עלי. אין לי זכות להיות רגשני לידך, כי הזכות הזאת שמורה ללא ספק לך יותר מאשר לי ואת תמיד מאוד מאופקת. אז אני מתכוון עכשיו לחזור בי ממה שאמרתי קודם כי הגעתי למסקנה שבעצם אני יכול לכתוב לך בקלות יותר מאשר לדבר איתך.
    טוב אז איפה להתחיל.
    יש גן עדן.
    זאת דרך אחת, אבל לא מתאימה, כי אף פעם לא האמנתי בגן עדן ובגיהינום ובכל זה. מבחינתי זה היה פשוט קשקוש מקושקש. אז זה בטח די מוזר מצדי להעלות את הנושא עכשיו.
    אז אני פשוט אגיד: ראיתי את הילדים.
    ראיתי אותם ודיברתי איתם.
    הנה. על מה את חושבת ברגע זה? את חושבת, טוב, עכשיו ברור שהוא לא לגמרי בסדר. או, זה חלום והוא לא מסוגל להבחין בחלום, הוא לא יודע מה ההבדל בין חלום לערוּת. אבל אני רוצה להגיד לך שאני יודע טוב מאוד מה ההבדל, ומה שאני יודע זה שהם קיימים. אני אומר "הם קיימים", לא "הם חיים", כי "חיים" זה אומר שזה ב"ממד" המסוים שלנו, ואני לא אומר שהם קיימים בממד הזה. בעצם אני חושב שהם לא. אבל הם בהחלט קיימים, כך שמן הסתם יש עוד "ממד", ואולי הרבה "ממדים", אבל מה שאני יודע זה שנכנסתי לממד המסוים שהם נמצאים בו. אולי הצלחתי לעשות את זה מפני שאני כל הזמן לבד ומוכרח לחשוב ולחשוב, ולא סתם אלא על נושאים כמו אלה שאני צריך לחשוב עליהם. אז אחרי סבל ובדידות קשים כל כך יש איזה כוח של "חסד" שמצא דרך להעניק לי את הגמול הזה. אני, שזכאי לו פחות מכולם לפי נקודת המבט של העולם.
    טוב אם המשכת לקרוא עד הנה ולא קרעת את הדף הזה לחתיכות, את בטח רוצה לדעת משהו. כמו למשל מה שלומם.
    הם בסדר. ממש מאושרים וחכמים. לא נראה שהם זוכרים מהעבר שום דבר נורא. אולי הם קצת יותר גדולים ממה שהם היו אבל קשה לדעת בוודאות. נראה שהם מבינים דברים ברמות אחרות. כן. דימיטרי למשל למד לדבר, מה שהוא לא ידע לעשות אז. הם נמצאים בחדר שאני איכשהו מזהה. הוא כמו הבית שלנו אבל יותר מרוּוח ונעים. שאלתי אותם מי מטפל בהם, והם פשוט צחקו עלי ואמרו משהו כמו שהם מסוגלים לטפל בעצמם. אני חושב שסשה הוא זה שאמר את זה. לפעמים הם מדברים בנפרד או שבעצם אני לא יכול להפריד בין הקולות שלהם אבל הזהויות של כל אחד די ברורות וגם, אני מוכרח לומר, די מאושרות.
    בבקשה אל תחליטי שאני משוגע. הפחד שזה מה שתחשבי הוא שגרם לי לא לרצות לספר לך על זה. הייתי משוגע פעם אחת, אבל תאמיני לי שהשלתי מעצמי את כל השיגעון הישן שלי כמו דוב שמשיל את הפרווה שלו. ואולי אני צריך לומר הנחש שמשיל את העור שלו. אני יודע שאם לא הייתי עושה את זה, לא הייתי זוכה באפשרות הזאת ליצור שוב קשר עם סשה וברברה־אן ודימיטרי. עכשיו אני מייחל שגם את תזכי באפשרות הזאת כי אם זה קשור לכמה בנאדם ראוי לזה, אז את הרבה יותר ראויה ממני. אולי יהיה לך קשה יותר לעשות את זה כי את חיה בעולם הרבה יותר ממני אבל לפחות אני יכול לתת לך את המידע הזה — את "האמת" — ובזה שאני אומר לך שראיתי אותם, אני מקווה שזה יקל מעט על הלב שלך.

    דורי תהתה מה תאמר או תחשוב גברת סנדס אם תקרא את המכתב הזה. גברת סנדס תהיה זהירה, כמובן. היא תיזהר לא לחרוץ משפט מיד ולהכריז שהוא משוגע, אבל לאט ובעדינות היא תפנה את דורי לכיוון הזה.
    ואולי אפשר לומר שהיא לא תפנה — היא פשוט תפתור את הבלבול כך שדורי תיאלץ להתמודד עם מה שייראה לה כמו המסקנה שהיתה מגיעה אליה ממילא בעצמה. היא תצטרך לסלק איכשהו את כל השטויות המסוכנות האלה — אלה יהיו מילותיה של גברת סנדס — ממחשבותיה.
    משום כך לא היתה לדורי שום כוונה להתקרב אליה.
    דורי באמת חשבה שהוא משוגע. ובמה שכתב היה איכשהו רמז לשחצנותו הנושנה. היא לא כתבה לו חזרה. ימים חלפו. שבועות. היא לא שינתה את דעתה, אך עדיין נאחזה במה שכתב, כפי שנאחזים בסוד. ומפעם לפעם, כשהיתה בעיצומו של מירוק מראת אמבטיה או כשהחליקה סדין על מיטה, השתלטה עליה תחושה כלשהי. במשך שנתיים כמעט היא לא הבחינה בשום דבר מן הדברים שבדרך כלל משמחים אנשים, כמו מזג אוויר נאה או פרחים מלבלבים או ניחוח של מאפייה. וגם עכשיו היא עדיין לא חידשה בדיוק את החוש הספונטני לשמחה, אך נזכרה מעת לעת איך הרגישה בו פעם. לא היה לזה שום קשר למזג אוויר או לפרחים. המחשבה שהילדים נמצאים במה שהוא כינה "הממד" שלהם היא שהתגנבה לעתים אל מחשבותיה, ובפעם הראשונה נסכה בה תחושת הקלה, לא כאב.
    בכל הזמן שעבר מאז מה שקרה, כל מחשבה על הילדים היתה משהו שהיה עליה להיפטר ממנו, לעקור מיד כמו סכין שנתקעה בגרונה. היא לא היתה מסוגלת לחשוב על שמותיהם, ואם שמעה שם שנשמע כמו שמו של אחד מהם, היא נאלצה לעקור גם אותו. אפילו קולותיהם של ילדים, צווחותיהם וטפיפות רגליהם בעת שהם רצים אל ברֵכת המוטל ומחוצה לה היו צריכים להיות מגורשים אל מחוץ למעין שער שהיא יכלה לטרוק מאחורי אוזניה. מה שהשתנה עכשיו הוא שהיה לה מפלט שהיא יכלה לחמוק אליו ברגע שסכנות כאלה נקרו בדרכה.
    ומי העניק לה אותו? לא גברת סנדס — בזה אין ספק. לא בכל השעות ההן שישבה ליד השולחן בעוד קופסת ממחטות הנייר ממתינה לה בהישג יד.
    לויד העניק לה אותו. לויד האדם הנורא, לויד האדם המבודד והלא־שפוי.
    לא־שפוי, אם כך בוחרים לקרוא לו. אך האם לא ייתכן שהדברים שאמר נכונים — שהוא חצה את הדרך אל הצד שמנגד? ומי יכול לפסוק בוודאות שלחזיונות שיש לאדם שעשה דבר כזה ויצא למסע כזה אין שום משמעות?
    המחשבה הזאת הלכה וקנתה שביתה במוחה והתקבעה שם.
    ולצדה המחשבה שלויד, דווקא לויד, הוא אולי האיש שהיא צריכה להיות עכשיו לצדו. איזה עוד טעם יש לקיומה בעולם — היה נדמה שהיא אומרת את זה למישהו, מן הסתם לגברת סנדס — בשביל מה היא כאן אם לא לפחות להקשיב לו?
    לא אמרתי "לסלוח", היא אמרה לגברת סנדס במחשבותיה. לעולם לא אגיד את זה. לעולם לא אעשה את זה.
    אבל תחשבי. הרי אני מנותקת בגלל מה שקרה בדיוק כמוהו, לא? כל מי שישמע על זה לא ירצה להיות בקרבתי. הדבר היחיד שאני עושה זה להזכיר לאנשים משהו שאף אחד לא מסוגל להתמודד איתו.
    ולא היתה שום אפשרות להסתיר את זה, לא באמת. כתר הקוצים הצהובים האלה היה פתטי.
    ***

    כך שהיא מצאה את עצמה נוסעת שוב באוטובוס, שועטת על הכביש המהיר. היא זכרה את הלילות שעברו עליה בימים הראשונים שאחרי מות אמה, כשהתגנבה אל מחוץ לבית כדי להיפגש עם לויד, ושיקרה לחברתה של אמה, האישה שבביתה גרה, ולא אמרה לה לאן היא הולכת. היא זכרה את שמה של החברה, שמה של חברתה של אמה. לוֹרי.
    מי חוץ מלויד יזכור עכשיו את שמותיהם של הילדים, או את צבע העיניים שלהם? גברת סנדס, כשנאלצה להזכיר אותם, אפילו לא קראה להם ילדים אלא "המשפחה שלך", וקיבצה את כולם לחבילה אחת.
    אז, בימים ההם, כשהלכה להיפגש עם לויד ושיקרה ללורי, לא היו לה שום רגשות אשמה, רק תחושה של גורל, של כניעה. היא חשה אז שהיא הובאה אל העולם הזה מסיבה אחת ויחידה, והיא להיות איתו ולנסות להבין אותו.
    טוב, זה לא היה ככה עכשיו. זה לא היה אותו הדבר.
    היא ישבה במושב הקדמי ליד הנהג. היא ראתה את מלוא הנוף שנגלה מבעד לשמשה הקדמית. ומשום כך היא היתה הנוסעת היחידה באוטובוס — האדם היחיד מלבד הנהג — שראתה טנדר יוצא מכביש צדדי ואפילו לא מאט, וראתה אותו מתגלגל מולם על פני הכביש המהיר הריק של יום ראשון בבוקר וצולל אל תוך התעלה שבשוליים. והיחידה שראתה משהו מוזר עוד יותר: נהג הטנדר טס באוויר במהירות שהיתה בו בזמן מהירה ואיטית, מגוחכת ואצילית. הוא נחת על החצץ שבשולי הכביש הסלול.
    שאר הנוסעים לא ידעו מדוע לחץ הנהג על הבלמים והביא אותם לעצירה פתאומית ולא נעימה. ובתחילה הדבר היחיד שדורי יכלה לחשוב עליו היה, "איך הוא יצא משם?" הבחור הצעיר ההוא או הנער, שמן הסתם נרדם על ההגה. איך הוא טס אל מחוץ לטנדר ושיגר את עצמו בתנועה חלקה כל כך באוויר?
    "יש מישהו מולנו," אמר הנהג לנוסעים. הוא ניסה לדבר בקול רם ובשלווה, אך היה בקולו רטט של תדהמה, מעין מורא. "פשוט צלל לכביש ונפל לתעלה. נצא שוב לדרך ברגע שנוכל, ובינתיים בבקשה אל תצאו מהאוטובוס."
    כאילו לא שמעה את דבריו, או שניתנה לה זכות מיוחדת לעשות משהו מועיל, דורי ירדה בעקבותיו. הוא לא נזף בה.
    "חתיכת מטומטם," הוא אמר כשחצו את הכביש, ולא היה כעת בקולו שום דבר מלבד כעס ותסכול. "ילד מטומטם, פשוט לא ייאמן."
    הילד שכב על גבו, זרועותיו ורגליו פשוטות לצדדים, כמו מישהו ששוכב על שלג ומחקה מלאך. אלא שסביבו היה חצץ, לא שלג. עיניו לא היו עצומות לגמרי. הוא היה כל כך צעיר, ילד שצמח לגובה עוד לפני שהיה צריך אפילו להתגלח. כנראה בלי רישיון נהיגה.
    הנהג דיבר בטלפון שלו.
    "בערך קילומטר מדרום לבֵּייפילד, על כביש עשרים ואחת, הצד המזרחי של הכביש."
    זרזיף של קצף ורוד בקע מתחת לראשו של הילד, ליד האוזן. הזרזיף לא נראה כלל כמו דם, אלא כמו החומר שיוצא מתותי שדה כשמכינים מהם ריבה.
    דורי כרעה לצדו. היא הניחה יד על חזהו. הוא היה דומם. היא קירבה אליו את אוזנה. מישהו גיהץ לא מזמן את החולצה שלו — היא ידעה זאת על פי הריח.
    שום נשימה.
    אך אצבעותיה שהונחו על צווארו החלק מצאו דופק.
    היא זכרה משהו שאמרו לה פעם. לויד הוא שאמר לה את זה, למקרה שלאחד הילדים תהיה תאונה והוא לא יהיה בסביבה. הלשון. הלשון יכולה לחסום את הנשימה אם היא צונחת אל אחורי הגרון. היא הניחה את אצבעות ידה האחת על מצחו של הילד, ושתי אצבעות של ידה האחרת תחת סנטרו. יש ללחוץ מטה על המצח ולהרים את הסנטר מעלה כדי לפַנות נתיב אוויר. ליצור שיפוע מתון אך איתן.
    אם עדיין לא ינשום, היא תצטרך להנשים אותו.
    היא צובטת את הנחיריים, נושמת עמוק, חותמת את פיו בשפתיה ונושמת. שתי נשימות, הפסקה. שתי נשימות, הפסקה.
    עוד קול של גבר, לא של הנהג. אופנוען ודאי עצר לידם. "רוצה לשים לו שמיכה מתחת לראש?" היא הנידה קלות את ראשה. היא זכרה עוד משהו, על כך שאסור להזיז פצוע כדי לא לפגוע בעמוד השדרה שלו. היא עטפה את פיו. היא לחצה על עורו החמים והרענן. היא נשמה וחיכתה. היא נשמה וחיכתה שוב. וכנגד פניה עלתה מין לחוּת קלושה.
    הנהג אמר משהו, אך היא לא יכלה להרים אליו את מבטה. ואז היא הרגישה זאת בוודאות. נשימה מתוך פיו של הילד. היא פרשה את כף ידה על עור חזהו, ובתחילה לא הצליחה להבחין אם הוא עולה ויורד בגלל רעידותיה שלה.
    כן. כן.
    זאת היתה נשימה אמיתית. נתיב האוויר נפתח. הוא נשם בכוחות עצמו. הוא נשם.
    "תפרוש אותה עליו," היא אמרה לאיש עם השמיכה. "שלא יהיה לו קר."
    "הוא חי?" אמר הנהג ורכן מעליה.
    היא הינהנה. אצבעותיה מצאו שוב את הדופק. החומר הוורוד והנורא חדל לזרום. אולי זה לא שום דבר חשוב. אולי זה לא בא מהמוח שלו.
    "אני לא יכול לעכב את האוטובוס ולחכות לך," אמר הנהג. "גם ככה אנחנו מאחרים."
    האופנוען אמר, "זה בסדר. אני יכול לעזור."
    תהיו בשקט, תהיו בשקט, היא רצתה להגיד להם. היא חשה ששתיקה הכרחית עכשיו, שכל דבר בעולם שמחוץ לגופו של הילד צריך עכשיו להתרכז, לעזור לו לא להרפות מחובתו לנשום.
    נשיפות חרישיות אך קבועות עכשיו, צייתנות נפלאה בחזה. קדימה, קדימה.
    "את שומעת? הבחור כאן אומר שהוא יישאר איתך וידאג לו," אמר הנהג. "אמבולנס יצא הנה ויגיע הכי מהר שאפשר."
    "זה בסדר," אמרה דורי. "אני אקח איתם טרמפ העירה ואתפוס אותך שוב בערב, בדרך חזרה."
    הוא נאלץ לרכון כדי לשמוע אותה. היא דיברה כלאחר יד, מבלי להרים את ראשה, כאילו על נשימותיה שלה יש לשמור.
    "את בטוחה?" הוא אמר.
    בטח.
    "את לא צריכה להגיע ללונדון?"
    לא.

    • אליס מונרו
      צילום: RG654321
    • אליס מונרו

      אליס מונרו (שם נעוריה ליידלו, נולדה ב-10 ביולי 1931) היא סופרת קנדית הנחשבת לאחת מטובי הסופרים בתחום הסיפור הקצר.

      סיפוריה עוסקים במצב האנושי ובמערכות יחסים כפי שהן נשקפות מבעד לעדשת חיי היומיום. על אף שרוב עלילות סיפוריה מתרחשות בדרום מערב אונטריו, רכשה לעצמה מוניטין עולמי בתחום הסיפור הקצר. מונרו היא כלת פרס נובל לספרות לשנת 2013, כלת "פרס הסיפור הקצר הקנדי" וזוכת פרס בוקר הבינלאומי.‏‏‏
      בשנת 2013 זכתה בפרס נובל לספרות על היותה "אמנית הסיפור הקצר המודרני".
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות