טוני וסוזן

לפנֵי

הכול התחיל במכתב שקיבלה סוזן מוֹרוֹ מבעלה הראשון, אדוארד, בספטמבר האחרון. הוא כתב ספר, רומן, ואולי היא תהיה מוכנה לקרוא אותו? סוזן היתה המומה, כי לבד מכרטיסי ברכה לחג המולד מאשתו השנייה, שבסופם היה כתוב "באהבה", לא שמעה מאדוארד כבר עשרים שנה.
היא פשפשה בזיכרונה. היא זכרה שרצה לכתוב - סיפורים, שירים, קטעים קצרים, כל דבר שיש בו מילים. היא זכרה את זה טוב מאוד. זו היתה הסיבה העיקרית לבעיות ביניהם. אבל היא חשבה שאחר כך ויתר על הכתיבה ונכנס לעסקי הביטוח. מתברר שלא.
בימי נישואיהם הלא מציאותיים עלתה השאלה אם כדאי שתקרא את הדברים שהוא כותב. הוא היה טירון, והיא היתה מבקרת קשוחה מכפי שהתכוונה להיות. מצב עדין, המבוכה שלה, העלבון שלו. אבל במכתב שלו עכשיו אמר - באמת שזה ספר טוב! הוא למד המון על החיים ובכלל, והוא רוצה להראות לה, שתקרא ותראה בעצמה. היא המבקרת הכי טובה שהיתה לו אי-פעם, כך אמר. והיא גם תוכל לעזור לו, כי למרות איכותו של הספר הוא חושש שחסר בו משהו. היא בטח תזהה מה ותוכל להגיד לו. אל תמהרי, אמר לה, ותשרבטי כמה מילים, מה שיעלה לך בראש. על החתום, "אדוארד שלך, שעדיין זוכר."
החתימה הזאת עצבנה אותה. היא העלתה בה יותר מדי זיכרונות וסיכנה את הפיוס שהצליחה להשיג עם העבר שלה. היא לא רצתה להיזכר או להידרדר בחזרה להלוך הרוח המעיק הזה. אבל בכל זאת אמרה לו שישלח את הספר. היא התביישה בחשדות שהתעוררו בה ובהתנגדות שחשה. למה הוא מבקש ממנה ולא מידיד עכשווי יותר? בקשה מוגזמת כזאת, כאילו מה שיעלה לה בראש לא יצריך חשיבה מעמיקה. אבל היא לא יכלה לסרב, לא בלי ליצור רושם שהיא עדיין חיה בעבר. החבילה הגיעה כעבור שבוע. בתה דורותי הביאה אותה למטבח כשהם ישבו ואכלו כריכים עם חמאת בוטנים, היא ודורותי והנרי ורוזי. החבילה היתה מלופפת בסרט הדבקה. היא הוציאה את כתב היד וקראה את עמוד השער:

חיות לילה
רומן
אדוארד שֶפילד

הדפסה יפה, דפים נקיים. היא תהתה מה פירוש השם. המחווה של אדוארד מצאה חן בעיניה, נראתה לה מחמיאה ומפייסת. תחושת החשאיות עוררה בה מתח, ולכן, כשבעלה הנוכחי ארנולד חזר הביתה בערב, הכריזה באומץ: שמעתי היום מאדוארד.
איזה אדוארד?
נו באמת, ארנולד.
אה, אדוארד. טוב. מה יש לממזר הזה להגיד להגנתו?

כל זה היה לפני שלושה חודשים. בלבה של סוזן, הדאגה מתעוררת ושוככת לסירוגין, בלתי-מוגדרת. כשהדאגה שוככת, היא דואגת שאולי שכחה מה מדאיג אותה. וכשהיא יודעת מה מדאיג אותה - למשל אם ארנולד הבין למה התכוונה, או למה התכוון כשאמר את מה שאמר הבוקר - אפילו אז היא מרגישה שלמעשה מדובר במשהו אחר, חשוב יותר. בינתיים היא מנהלת את הבית, משלמת את החשבונות, מנקה ומבשלת, מטפלת בילדים ומלמדת שלוש פעמים בשבוע במכללה המקומית, בזמן שבעלה מתקן לבבות בבית החולים. בערבים היא קוראת, תמיד העדיפה קריאה על פני צפייה בטלוויזיה. קוראת כדי להסיח את דעתה מעצמה.
היא מצפה בהתרגשות לקרוא את הספר של אדוארד כי היא נהנית לקרוא, ומוכנה להאמין שהוא אכן מסוגל להשתפר, אבל במשך שלושה חודשים דחתה את הקריאה. הדחייה לא היתה מכוונת. היא שמה את כתב היד בארון ושכחה, ואחר כך נזכרה רק בזמנים לא מתאימים - כשערכה קניות או הסיעה את דורותי לשיעור רכיבה או בדקה עבודות של תלמידי השנה הראשונה.
כשלא שכחה, ניסתה להתרכז כדי להעניק לרומן של אדוארד את תשומת הלב שהוא ראוי לה. הבעיה היתה זיכרון ישן ממנו, שחזר כמו הר געש, רועם ורוטט כולו. האינטימיות שהיתה להם וננטשה, הידע הלא מעודכן שלו עליה, הידע הלא מעודכן שלה עליו. ההערצה העצמית שלו, היוהרה, וגם פחדיו והקטנוניות שלו - כל הידע שלה עליו שתצטרך להתעלם ממנו כדי שהקריאה שלה תהיה הוגנת. היא נחושה בדעתה להיות הוגנת. וכדי להיות הוגנת היא חייבת להתכחש לזיכרון שלה ולהעמיד פנים שהיא זרה לו.
היא התקשתה להאמין שהוא רוצה בסך הכול שתקרא את הספר שלו. בוודאי יש כאן משהו אישי, פיתול חדש בסיפור האהבה שלהם שכבר מת מזמן. היא תהתה מה חסר בספר לדעתו של אדוארד. מהמכתב שלו השתמע שהוא לא יודע, אבל היא תהתה אם יש כאן מסר סמוי כלשהו - סוזן ואדוארד, שיר אהבה סמוי? - מסר שאומר, תקראי את הספר, וכשתחפשי את החסר תמצאי את סוזן.
ואולי שנאה - נראה סביר יותר - אף על פי שנפטרו ממנה לפני שנים. אם היא המרשעת בסיפור, הדבר החסר יהיה הרעל שתלקק, כמו התפוח האדום של שלגיה. חבל שהיא לא יודעת אם ועד כמה הוא אירוני, המכתב של אדוארד.
אבל למרות כל ההכנות הנפשיות שכחה שוב ושוב ולא קראה, וכעבור זמן מה הגיעה למסקנה שהכישלון שלה הוא עובדה מוגמרת. המחשבה קוממה אותה ועוררה בה בושה, עד שקיבלה כרטיס ברכה מסטפני, כמה ימים לפני חג המולד, שאליו צורף פתק מאדוארד. הוא יבוא לשיקגו ב-30 בדצמבר, כך נאמר בפתק, ליום אחד בלבד, יתאכסן במלון מַריוֹט, ומקווה לפגוש אותה. היא נבהלה, כי הוא בוודאי ירצה לדבר על כתב היד שלו שעדיין לא קראה, אבל אז ראתה שעדיין יש זמן, והוקל לה. זה יהיה רק אחרי חג המולד. בעלה ארנולד עומד לנסוע לשלושה ימים, לכנס של מנתחי לב, ובימים האלה היא תוכל לקרוא. הספר יעסיק את מחשבותיה, יסיח את דעתה מהנסיעה של ארנולד, ולא תהיה לה סיבה להרגיש אשְמה.
היא תוהה איך אדוארד נראה כיום. היא זוכרת שיער זהוב, פני ציפור דקים, עיניים שמביטות במורד אף נשרי ארוך, גוף רזה מאוד עם זרועות צנומות ומרפקים מחודדים, ואיברי מין שנראים גדולים מהרגיל בין העצמות. קול שקט, דיבור חטוף, קוצר רוח, כאילו נדמה לו שרוב הדברים שהוא נאלץ לומר הם טיפשיים כל כך שאין צורך לומר אותם בכלל.
האם כיום הוא נראה מכובד יותר או יהיר יותר? הוא בוודאי השמין קצת והשיער שלו האפיר אם הוא לא התקרח. מעניין מה יחשוב עליה. היא היתה רוצה שיָשים לב שהיא הרבה יותר סובלנית, נינוחה ונדיבה, וגם יודעת הרבה יותר. היא חוששת שהוא יירתע מההבדל שנפער בין עשרים וארבע לארבעים ותשע. היא החליפה משקפיים, אבל בתקופת אדוארד לא היו לה משקפיים בכלל. כיום היא שמנמנה יותר, השדיים שלה גדולים יותר, לחייה ורדרדות ולא חיוורות כמו פעם, קמורות ולא קעורות. בתקופת אדוארד השיער שלה היה ארוך, חלק ומשיי, ואילו עכשיו הוא קצוץ, מסודר ומאפיר. היא נעשתה בריאה וחסונה, וארנולד אומר שהיא נראית כמו גולשת סקי סקנדינבית.
עכשיו, כשהיא באמת מתכוונת לקרוא את כתב היד, היא תוהה איזה מין רומן זה. כמו לצאת לנסיעה בלי לדעת לאיזו ארץ נוסעים. במקרה הגרוע ביותר היא תיווכח שהספר גרוע, וזה יצדיק אולי את עמדתה בעבר אבל יביך אותה עכשיו. גם אם לא מדובר בספר גרוע, ישנם סיכונים: היא יוצאת למסע אינטימי בתוך נפש בלתי-מוכרת, היא תיאלץ להתבונן בסמלים שאנשים אחרים, להבדיל ממנה, מוצאים בהם משמעות רבה, לשהות במחיצת זרים שלא בחרה בהם בעצמה, לקחת חלק במנהגים לא מוכרים. והמדריך שלה יהיה אדוארד, שפעם התאמצה כל כך להשתחרר מן הדומיננטיות שלו.
יש המון אפשרויות שליליות: היא עלולה להשתעמם, להיעלב, פרץ של רגשנות עלול להציף אותה, ודיכאון ועגמומיות עלולים לשתק אותה. במה אדוארד מתעניין בגיל ארבעים ותשע? היא חשה ודאות רק לגבי מה שלא יהיה ברומן. אם לא חל שינוי קיצוני באדוארד, הספר לא יהיה תעלומה בלשית ולא יעסוק בבייסבול או במערב הפרוע. וגם לא יהיה סיפור על דם ונקמה.
אז מה נשאר? זה עוד יתברר לה. היא תתחיל ביום שני בערב, יום לאחר חג המולד, אחרי שארנולד ייסע. שלושה ערבים והיא תסיים את הספר.