זרמים באביב

שנים עליזות -
ימי אושר וזיו -
חלפו נחפזות
כזרמים באביב!
מתוך רומנסה ישנה
 
הוא חזר אל חדר עבודתו אחרי השעה אחת בלילה. שילח את המשרת שהדליק את הנרות, ולאחר שהטיל עצמו לכורסה על יד האח, הליט את פניו בשתי ידיו.
מעולם לא הרגיש עייפות כזאת, בגופו ובנפשו כאחד. ערב שלם בילה בחברת גברות נעימות וגברים משכילים; אחדות מן הגברות היו יפות, וכמעט כל הגברים הצטיינו בחוכמתם ובכישרונותיהם - וגם הוא עצמו שוחח איתם בהצלחה יתרה ואפילו הבריק בדיבורו... ולמרות כל זה, אותו taedium vitae,[1] שכבר בני רומא העתיקה דיברו עליו - אותו "תיעוב כלפי החיים" - מעולם לא השתלט עליו בעוצמה כה ניצחת; לא חנק אותו כך מעולם. אילו היה קצת יותר צעיר - היה פורץ בבכי בגלל התפלוּת, הכעס, השיממון: מרירות ארסית וצורבת, כמרירותה של הלענה, מילאה את כל נשמתו. דבר מה טורדני־ומאוס, דוחה־ומכביד הקיפוֹ מכל העברים כמו לֵיל סתיו חשוך; והוא לא ידע כיצד ייפטר מן החושך הזה, מן המרירות הזאת. לא היה טעם לסמוך על השינה: הוא ידע שלא יירדם.
והוא שקע בהרהורים... לֵאים, איטיים ורעים.
הוא הרהר בהבלוּת, במיותרוּת ובזיוף הנדוש שבכל האנושי. כל גיליו חלפו עתה זה אחר זה מול עיני רוחו (לו עצמו מלאו לא מכבר חמישים ושתיים שנים) - ושום גיל לא יצא נקי מלפניו. בכל אחד ואחד מהם - אותה הרקה ריקנית מכלי אל כלי, אותה טחינת קמח טחון, אותו פיתוי עצמי מתחסד למחצה ובה בעת מודע למחצה - ישתעשע התינוק במה שישתעשע, ובלבד שלא יבכה - ואז פתאום, כרעם ביום בהיר, תנחת עליך הזִקנה, ויחד איתה - אותו פחד מוות מתגבר והולך, המאכּל ומכרסם בכול... ואז - טְראח, לתוך התהום! ועוד טוב אם כך ייראה משחקם של החיים! כי הרי סביר מאוד שלפני בוא הסוף יתפשטו המחלות והסבל בגוף כולו כחלודה על פני ברזל... ים החיים לא הצטייר בעיניו גועש כולו בגלים סוערים כפי שמתארים אותו המשוררים; לא, הוא דמיין לעצמו את הים הזה רוגע וחלק ללא קמט, חסר כל תנועה ושקוף עד לקרקעית החשוכה; הוא עצמו יושב בסירה קטנה ומתנדנדת - ושם, בקרקעית החשוכה הזאת, הגדושה בטיט, בקושי נראות - כמו דגי ענק - המפלצות המכוערות: כל פגעי החיים, המחלות, הצער, הטירוף, העוני, העיוורון... הוא מסתכל, והנה אחת המפלצות מסתמנת לה באפלה, עולה עוד ועוד אל פני המים, נראית ברורה יותר, ברורה להחליא יותר ויותר... עוד רגע קט - וכלי השיט הקל שהיא דוחפת בגבה יתהפך! אבל הנה היא שוב כמו דוהה, מתרחקת, צוללת אל הקרקעית - ורובצת לה שם, מתנועעת קלות במעמקים... אבל יום הפקודה יבוא - והיא תהפוך את הסירה.
הוא טלטל את ראשו, קם בקפיצה מן הכורסה, התהלך בחדר פעם־פעמיים מקיר אל קיר, ישב אל שולחן הכתיבה, הוציא מגירה אחר מגירה והתחיל לחטט בניירותיו ובמכתבים הישנים אשר רובם נכתבו בידי נשים. הוא עצמו לא ידע לשם מה עשה זאת: הוא לא חיפש דבר אלא סתם ביקש לפטור את עצמו על ידי עיסוק כלשהו מן המחשבות שעינו אותו. מששלף כמה מכתבים שבחר באקראי (בתוך אחד מהם התגלה פרח יבש אשר סביבו נקשר סרט דהוי) - משך בכתפיו, ולאחר ששלח מבט אל האח השליכם הצידה, מן הסתם מתוך כוונה לשרוף את כל דברי ההבל המיותרים האלה. הוא הכניס בבהילות את ידיו פעם למגירה זו ופעם לאחרת, ופתאום פקח את עיניו לרווחה, ולאחר שהוציא לאִטו קופסה מתומנת לא גדולה, מעוצבת בסגנון ישן, הרים לאִטו את המכסה שלה. בתוך הקופסה, תחת שכבה כפולה של נייר כותנה מצהיב, היה מונח צלב קטן, עשוי מאבן הגְרַנַט.
כמה רגעים התבונן בצלבון הזה באי־הבנה - ופתאום פלט צעקה חלושה... ספק צער ספק שמחה הצטיירו בפניו. הבעה כזאת עולה על פניו של אדם שמזדמן לו לפגוש באורַח לא צפוי אדם שאותו לא ראה מזמן, אשר אהב אהבת נפש בעבר, והוא מופיע עתה מול עיניו במפתיע, אותו אדם עצמו - ובה בעת אדם שהשנים שינו אותו כליל.
הוא קם - וחזר אל האח ושוב ישב בכורסה - ושוב הליט את פניו בידיו... "אבל מדוע היום? מדוע דווקא היום?" חשב, והעלה בזיכרונו אירועים רבים שאירעו וחלפו זה כבר.
הוא נזכר...
אבל קודם כול יש לומר את שמו, את שם אביו ואת שם משפחתו. קראו לו סאנין, דְמיטְרי פּאוְולוביץ'.