ונדמה שהכל אפשרי

א. צדה הקריר של הכרית

הכול הסתיים כשקיבלתי סוף–סוף את מה שרציתי. כך הבנתי פתאום כשהתעוררתי מעוד שנת צהריים לא רצויה, אך הכרחית, במיטת הנוער שלי בחדרי הישן שבבית אמי. כמעט בכל יום אחרי הצהריים הייתי נרדמת, ומתעוררת כשבחוץ כבר הופר שיווי המשקל האופטימי שבין חושך לאור והחושך צבר לעצמו עוד נקודות כהות.
לפעמים צליל החדשות שאינן מחדשות דבר הוא שהודיע על מאזן הנקודות השלילי ביני לבין היום שחלף, ולפעמים קולו של המואזין שעלה מכיוון הנמל. הייתי מקשיבה להם מהמיטה. על רקע שירת המואזין המוקלטת הגיע אלי קולה של הקריינית, שסיפר ערב–ערב על אנשים שהתחילו את היום אבל לא הגיעו לסופו. יכולתי לעשות אז רק דבר אחד: הייתי הופכת את הכרית לצדה הקריר ונהנית כמה רגעים נוספים מתחנת המעבר שיצרתי לי, בגיל עשרים ותשע, בין סדיני הנעורים המהוהים.
רק כששכנעתי את עצמי שלא סביר שארגיש גרוע יותר מחוץ למיטה, קמתי. כפות רגלי היחפות ניווטו בים המרצפות הערביות החלקות כחלוקי נחל, והובילו אותי אל המקרר, שאותו התרגלתי לפתוח בכל פעם שהרגשתי אבודה. ולמרות שמדי ערב הייתי מוצאת את עצמי יחפה מול המקרר, בכל פעם הייתי מופתעת מהמעמד.
באותו יום, חודש אחרי שנפרדתי ממיכאל, עדיין ניצבת מול המקרר, התבוננתי בתכולתו, שהעידה בבירור שבבית הזה חיה בשנים האחרונות רק אמי, שבעבר גרו בו עוד אנשים, שלאחרונה אני שבתי אליו, ושאמי עדיין לא התרגלה לעובדה אחרונה זו. בין חלב הסויה, הבטריות, פחית השעווה להסרת שיער מהרגליים, חצאי מנות שמאסו בהן ורק רגשות אשמה הצילו אותן מהפח, ואינספור שקיות וקופסאות פלסטיק מיוחדות, שתכליתן המדכאת היתה לשמור על טריות המוצרים שבתוכן, הייתי מחפשת לשווא, בכל יום באותה השעה, סם שכנגד שיוציא מגופי את כל הרוע שהצטבר בו בשנת אחר הצהריים. וכששוב נואשתי מלמצוא אותו הרתחתי מים לספל הקפה הקבוע, שסימֵן את תחילתו של ערב שברירי נוסף בחיי החדשים.
בסופו של דבר הוצאתי מהמקרר בקבוק יין אדום, ריק למחצה, כשאני עדיין אוחזת ביד שמאל בכוס קפה שהכנתי קודם לכן. מה שבעצם רציתי היה להתחתן, או כך לפחות חשבתי. אבל אז, בוקר אחד, חודש בלבד לפני שהמקרר הפתוח התחיל להיות יפה בעיני כשקיעה, ישבנו מיכאל ואני על המיטה והתלבשנו. כל אחד ישב בצד הקבוע שלו: מיכאל ליד הקיר, במקום שבו הוא מרגיש בטוח, ואני ליד הדלת, כדי שאוכל לברוח במקרה הצורך. הייתי שקועה ברדיפה אחרי מחשבות הבוקר כשמיכאל שאל/הודיע, "נורה, מה דעתך על התשיעי בספטמבר?"
"לא יודעת. מה דעתו עלי?" חייכתי את החיוך החכם–טיפש שלי, שמנסה להיות חכם כשאני מרגישה טיפשה. לא הבנתי באיזה סוג אופטימיות ונחישות ניחן מיכאל, שהצליח לראות עד התשעה בספטמבר דרך האובך שהסתיר ממני אפילו את השתלשלות אותו יום עצמו.
"טיפשה אחת, בתור תאריך לחתונה," ענה מיכאל בטון קרוב לחמלה, וליטף את ראשי.
"מה מיוחד בתשעה בספטמבר?" שאלתי.
"רק העובדה שזה יוצא התשיעי לתשיעי תשעים ותשע," השיב לי כמעט בתוכחה.
נתקפתי סחרחורת. לבושה, חזרתי למיטה. עומר הוא שלימד אותי, עוד ביסודי, שבבוקר הכי כיף לחזור למיטה בלבוש מלא ולנמנם עוד כמה רגעים. מיכאל חשב שזה לא היגייני, מה שאולי היה נכון, אבל לא גרע מההנאה שבעניין. זרקתי את השמיכה באוויר, עצמתי את העיניים והנחתי לה ליפול עלי כמו שמים, יודעת שהעולם מתחלק לאלה שרוצים להתחתן בתשעה לתשיעי תשעים ותשע ולאלה שמנועים מלהתחתן אתם.
ביום ההוא, כשעזבתי את הדירה שחלקנו יותר מחמש שנים, השארתי מאחורי לא רק את מיכאל, שתמיד ביקש לתת לי את מה שרציתי, אלא גם אותי, שתמיד ביקשתי לרצות את מה שיכול היה לתת.
מיכאל היה עבורי הצליל שמשמיעה מכונת הכתיבה כשמגיעים לקצה השורה. הוא אותת לי לפני שעמדתי לחרוג מהשוליים, עזר לי להרגיש קצת כמו כולם, תחושה שאינה מוערכת די הצורך על-ידי אנשים שהם כולם בעצמם, אם בכלל קיימים כאלה. מיכאל הכניס אותי פנימה. לפני מיכאל הייתי בחוץ, מטיילת על המשקוף.
אמנם בחוץ היה לי אוויר לנשימה, אבל גם היה לי קר. אפי צמוד לזגוגית הקרה, הבטתי באנשים בפנים, צוחקים ורוקדים בזוגות בחדר מואר היטב ומחומם באש. ניסיתי לשנן את צעדי הריקוד, אולי יום אחד ארקוד ביניהם.
התיישבתי ליד השולחן עם בקבוק היין וספל הקפה. עבר כחודש מאז עזבתי את מיכאל, ובינתיים התחילו הדברים להשתנות בצורה מסודרת ובלתי ניתנת להכחשה. טעמתי מהקפה. הוא לא היה מוצלח, למרות שהיה אמור להביא ניחוחות של סמטה איטלקית רומנטית היישר אל דירותינו מוגפות הצלונים. היין הקר לא הדגיש את תכונותיו הטובות של הקפה. מתחתי את רגלי והנחתי את הקרסוליים על שולחן האוכל הכבד. בחנתי אותם. נראיתי כמו ילדה שגדלה בחטף, עם תסרוקת סתמית, שרק שחור השיער הציל אותה, וגוף שעסק בעיקר בשינה. אף שרציתי להניח לזה, לא יכולתי שלא לחשוב: את צריכה להוריד שערות, נורה, לסדר ציפורניים, לרדת במשקל לפחות ארבעה קילו, וגם קצת שמש לא תזיק לך. כשהיתה לי ביקורת על עצמי נטיתי למתוח אותה בגוף שלישי.
מכיווּן חדר השינה של אמי נשמעו רעשים. אף שידעתי שהיא בסך הכול מבצעת מספר תרגילי התעמלות שנתנה בהם אמון בעיניים עצומות, ואחר–כך מחליפה בגדים, דמיינתי שהיא עוטה מדי צבא ומהדקת את הצל"שים ואותות הגבורה לדש החולצה. אחרי שנים רבות שבהן חיתה לבדה הפכה אמי לאחד האנשים שאוהבים להצהיר שהם מתלבשים יפה בשביל עצמם. נקישות העקבים הקטנים שלה תמיד היו רמות מדי ביחס לגודלה הכללי, ונבעו, כך האמנתי, מכבדות הליכה שנועדה להכעיס אותי.
היא היתה אישה יפה, יפה ממני, גם כשהגיעה לגיל העמידה. קטנה ודקה, תמיד הלכה זקופה, שערה המלא מוברש היטב ומבריק כשל מגישת חדשות. היא לא עבדה לפרנסתה, אבל לא משום שלא רצתה, אלא משום שלא ידעה איך. היא האמינה שבחורה צריכה שני דברים בחיים: יכולת להתפרנס וקרסוליים דקים. בלית ברירה, היא עצמה הסתפקה בקרסוליים. בעבר היו לה משרה או שתיים. היא גייסה תרומות עבור גן ילדים יהודי–ערבי ביפו, אבל כשגמרה לעבור על ספר הטלפונים שלה התפטרה. בצעירותה עבדה בתור סטייליסטית בהפקות משרד הפרסום של אבא שלי, שבסופו של דבר הצטרפתי גם אני לשורותיו. לתפקיד הזה היה שם אחר בימים ההם. בכל מקרה, כשסיימה להשתמש באוסף אביזרי האופנה הפרטי שלה, התפטרה. בשנים האחרונות אפילו לא ניסתה למצוא עבודה. אבא שלי העביר לה בכל חודש סכום כסף שהספיק לה או לא הספיק לה.
היא לא היתה מודאגת מהעניין. "מקסימום נמכור את הבית," היתה אומרת לפעמים כשהיה מגיע חשבון טלפון גבוה במיוחד, והתכוונה לזה. היא היתה אמי, ואהבה אותי ככל שיכלה. על–פי–רוב היתה יכולת זו גדולה מהצפוי.
אמי לא יצאה מהחדר שלה. אני, בינתיים, סיימתי את הקפה, שכבר היה קר יותר מהיין, משתדלת ללגום לאט יותר. בבית הזה תמיד תקפו אותי דחפים כמעט חייתיים. הניסיון להאט את קצב השתייה היה מאמֵץ במידה מפתיעה, כאילו היה הספל מלא עופרת. רציתי לגמור את הקפה בלגימה אחת, שיישפך, ירטיב את הסנטר ויכתים את החולצה חסרת הצורה, שכל פתחיה כבר היו גדולים במידה שווה.
למה חזרתי הביתה? מעולם לא העליתי בדעתי שבגיל עשרים ותשע אחזור לגור בבית שהזיכרון הראשון שלי ממנו, עוד כשהייתי בגן חובה, הוא בריחה מתוכננת. מצד שני, להישאר בדירה ההיא בתל אביב נראה לי בלתי אפשרי. הזיכרונות והספקות שהסתתרו במקומות שבהם היו ספרי המשפטים של מיכאל, מערכת הסטראו שלו ושק האגרוף "Everlast" שפעם היינו נשענים עליו באהבה, היו נעשים קשים מדי עבורי. משכתי לעברי את העיתון היומי ודפדפתי בו.
בחורף ההוא היו לעיתון הערב שלוש כותרות קבועות - "טרגדיה", "שחיתויות" ו"התרעה", וכותרת אחת אלטרנטיבית - "ניצחון".
שלוש הראשונות התייחסו לאסונות, למחדלים ולפיגועים. הרביעית התייחסה, על–פי–רוב, לכדורגל. באותו יום הכריזה כותרת העיתון:
"ניצחון". הסתכלתי על תמונת הכדורגלן המאושר. שערותיו הארוכות התנופפו לאחור, פניו הזיעו, מקרינות תחושת שחרור מוחלט ואף לא מחשבה אחת שאפשר להביע במילים. הוא ניצב שם, מנופף בידיים קמוצות באוויר, בלי עבר, בלי עתיד, שומע רק את תשואות הקהל ברגע אחד נהדר שבו הכול מסתדר. פעם אחת, חשבתי, הייתי רוצה להרגיש כמוהו: להבקיע.