וידוי

1

אובורן

אני מתפתלת בכיסאי ברגע שהוא אומר לי את התעריף שלו לשעה. אין סיכוי שאוכל להרשות את זה לעצמי עם ההכנסה שלי.

"אתה מחייב על פי הכנסת הלקוח?" אני שואלת אותו.

הקמטים סביב פיו מתחדדים בזמן שהוא משתדל שלא להזעיף פנים. הוא מניח את זרועותיו על פני שולחן המהגוני ומשלב את כפות ידיו, מצמיד קצות אגודלים זה אל זה.

"אובורן, מה שאת מבקשת ממני לעשות עולה כסף."

מה אתה אומר.

הוא נשען לאחור בכיסאו, מקרב את ידיו אל חזהו ומניח אותן על בטנו. "עורכי דין זה כמו חתונות. את מקבלת את מה שאת משלמת עליו."

אין סיכוי שאצליח להסביר לו איזו אנלוגיה נוראה זאת. במקום זה אני משפילה את מבטי לעבר כרטיס הביקור שבידי. המליצו לי עליו, וידעתי שזה הולך להיות יקר, אבל לא היה לי מושג עד כמה יקר. כל מה שאני צריכה זה עבודה שנייה. אולי אפילו שלישית. האמת, כנראה אצטרך לשדוד בנק מחורבן.

"ואין שום ערובה לכך שהשופט יפסוק לטובתי?"

"אני יכול להבטיח לך רק שאעשה כל מה שאני יכול כדי שהשופט יפסוק לטובתך. הטפסים שמילאת בפורטלנד מעמידים אותך במצב לא פשוט. זה ייקח זמן."

"כל מה שיש לי זה זמן," אני ממלמלת. "אחזור אליך ברגע שאקבל את המשכורת הראשונה שלי."

הוא דואג שהמזכירה שלו תקבע לי פגישה, ואז שולח אותי לדרכי, חזרה אל החום הלוהט של טקסס.

אני מתגוררת כאן כבר שלושה שבועות, ועד כה המקום הזה הוא כל מה שחשבתי שהוא יהיה: חם, לח ובודד.

גדלתי בפורטלנד, אורגון, והנחתי שאחיה שם כל חיי. ביקרתי בטקסס פעם אחת בגיל חמש־עשרה, ולמרות שזה לא היה טיול נחמד, אני לא מתחרטת על אף רגע בו. להבדיל מעכשיו, כשאני מוכנה לעשות הכול כדי לחזור לפורטלנד.

הרכבתי את משקפי השמש והתחלתי ללכת לכיוון הדירה שלי. לחיות במרכז העיר דאלאס זה ממש לא כמו לחיות במרכז העיר פורטלנד. בפורטלנד לפחות היתה לי גישה כמעט לכל מה שהיה לעיר להציע, הכול במרחק הליכה הגיוני. דאלאס, לעומת זאת, משתרעת על פני מרחבים ויקרה, והאם כבר הזכרתי את החום? כל כך חם כאן. הייתי צריכה למכור את המכונית שלי כדי שאוכל להרשות לעצמי לעבור לפה, אז אני יכולה לבחור בין תחבורה ציבורית לבין הליכה ברגל, בהתחשב בזה שעכשיו אני חוסכת כדי לממן את עורך הדין שזה עתה פגשתי.

אני לא מאמינה שהגעתי למצב הזה. לא הצלחתי ליצור אפילו מעגל לקוחות בסלון היופי שאני עובדת בו, אז בטוח אצטרך לחפש עבודה נוספת. פשוט אין לי מושג מתי אמצא זמן לזה הודות ללוח הזמנים הקדחתני של לידיה.

ואם כבר מדברים על לידיה.

אני מחייגת את המספר שלה ומחכה שהיא תענה. השיחה עוברת למענה הקולי, ואני מתלבטת אם להשאיר לה הודעה או פשוט להתקשר בלילה. היא בטח ממילא מוחקת את ההודעות שלה, אז אני מנתקת את השיחה וזורקת את הטלפון לתוך התיק. אודם עולה בצווארי ובלחיי, וצריבה מוכרת בעיניים. זאת הפעם השלוש־עשרה שאני הולכת הביתה במדינה החדשה שלי, בעיר שמיושבת אך ורק על ידי זרים, אבל אני נחושה להפוך אותה לפעם הראשונה שלא אבכה עד שאגיע לדלת הבית שלי. השכנים שלי בטח חושבים שאני פסיכוטית.

זאת פשוט הליכה ארוכה מהעבודה הביתה, והליכות ארוכות גורמות לי לחשוב על החיים שלי, והחיים שלי גורמים לי לבכות.

אני עוצרת ומסתכלת בחלון הזכוכית של אחד הבניינים כדי לבדוק אם המסקרה נמרחה לי. אני מתבוננת בהשתקפות שלי, ולא אוהבת את מה שאני רואה.

בחורה ששונאת את הבחירות שהיא עשתה בחייה.

בחורה ששונאת את הקריירה שלה.

בחורה שמתגעגעת לפורטלנד.

בחורה שזקוקה נואשות לעבודה נוספת, ועכשיו בחורה שקוראת שלט "דרושים עובדים" שהרגע הבחינה בו בחלון.

דרושים עובדים.

נא להיכנס כדי להציג מועמדות.

אני הולכת צעד אחורה ובוחנת את הבניין שמולו אני עומדת. עברתי על פניו בכל יום בדרך לעבודה ומעולם לא הבחנתי בו. בטח מפני שהייתי שקועה בטלפון בזמן ההליכה בבקרים, ובכיתי בהליכה אחר הצהריים מכדי לראות משהו מסביב.

וידוי

זה כל מה שכתוב על השלט. השם גורם לי להאמין שאולי זאת כנסייה, אבל אני שוללת את הרעיון הזה מיד כשאני מביטה מקרוב בחלונות הזכוכית שמעטרים את חזית הבניין. הם מכוסים בפיסות נייר בצורות ובגדלים שונים, אשר מסתירות את פנים הבניין ומונעות כל אפשרות להציץ פנימה. על פיסות הנייר כתובים מילים ומשפטים בכתבי יד שונים. אני מתקרבת צעד לפנים וקוראת כמה מהם.

בכל יום אני אסירת תודה על כך שהבעל שלי ואחיו נראים בדיוק אותו הדבר. זה אומר שיש פחות סיכוי שהבעל שלי יגלה שהבן שלנו הוא לא שלו.

אני מניחה את ידי על חזי. מה זה, לעזאזל? אני קוראת פתק נוסף.

לא דיברתי עם הילדים שלי במשך ארבעה חודשים. הם מתקשרים בחגים וביום ההולדת שלי, אבל אף פעם לא בין לבין. אני לא מאשים אותם. הייתי אבא נורא.

אני קוראת עוד אחד.

שיקרתי בקורות החיים שלי. אין לי תואר. במשך חמש השנים שאני עובד אצל המעסיק שלי, אף אחד לא ביקש לראות עדות לתואר שלי.

פי נפער בתדהמה, ואני פוקחת לרווחה את עיני בעודי קוראת את כל הווידויים שאני מצליחה לראות. עדיין אין לי מושג מהו הבניין הזה או מה אני חושבת על כל הפתקים האלה המוצגים לעיני כול, אבל כשאני קוראת כמה מהם, מתעוררת בי תחושה כלשהי של נורמליות. אם כל אלה נכונים, אולי החיים שלי לא כל כך גרועים כמו שאני חושבת.

אחרי לא פחות מרבע שעה, משסיימתי לקרוא את מרבית הווידויים שמימין לדלת, אני ניגשת אל החלון השני. לפתע הדלת נפתחת. אני צועדת לאחור כדי שלא תפגע בי, ובו־בזמן נלחמת בדחף העז לעמוד בפתח ולהציץ אל תוך הבניין.

יד מושטת ומורידה את השלט דרושים עובדים. אני שומעת חריקה של טוש על השלט, בעודי עומדת מאובנת מאחורי הדלת. בניסיון לראות במה מדובר אני מתחילה להקיף את הדלת, ובדיוק אז היד מדביקה את השלט בחזרה במקומו בחלון.

דרושים עובדים.

נא להיכנס כדי להציג מועמדות.

דחוף!!!

תדפקו על הדלת המחורבנת!!!!

אני צוחקת למראה השינויים שנעשו בשלט. אולי זו יד הגורל. אני זקוקה בדחיפות לעבודה נוספת, ומי שזה לא יהיה זקוק בדחיפות לעובדים.

פתאום הדלת נפתחת, ואני מוצאת את עצמי מול זוג עיניים בוחנות שיש בהן יותר גוונים של ירוק משאוכל למצוא בחולצה המותזת־צבע שלו. השיער שלו שחור וסמיך, והוא מסיט אותו ממצחו בשתי ידיו, חושף את פניו. עיניו רחבות וחרדות בהתחלה, אבל אחרי שהן ננעצות בי הוא פולט אנחה. כאילו הוא קולט שאני בדיוק במקום שבו אני אמורה להיות, ושהוקל לו שאני סוף־סוף כאן.

הוא בוהה בי בריכוז במשך כמה שניות. אני נעה באי־נוחות על רגלי ומביטה הצדה. לא מפני שלא נוח לי, אלא מפני שהדרך שבה הוא מסתכל עלי מנחמת בצורה משונה. זאת בטח הפעם הראשונה שאני מרגישה רצויה מאז שחזרתי לטקסס.

"באת לכאן להציל אותי?" הוא שואל ומושך את תשומת לבי בחזרה אל מבטו. הוא מחייך ומחזיק את הדלת פתוחה במרפקו. הוא בוחן אותי מכף רגל ועד ראש, ואני לא יכולה שלא לתהות מה הוא חושב.

אני מסתכלת על השלט דרושים עובדים ומריצה במוחי מיליון תרחישים של מה שיכול לקרות אם אענה בחיוב לשאלה שלו ואכנס אחריו אל תוך הבניין.

התרחיש הכי גרוע שאני יכולה לחשוב עליו מסתיים ברצח שלי. למרבה הצער, זה לא מספיק כדי להניא אותי מלהיכנס, בהתחשב בחודש שעבר עלי.

"אתה המעסיק?" אני שואלת אותו.

"אם את זאת שמחפשת עבודה."

הקול שלו ידידותי להפליא. אני לא רגילה לידידותיות כזאת, ואין לי מושג איך להגיב עליה.

"יש לי כמה שאלות לפני שאסכים לעזור לך," אני אומרת וגאה בעצמי על שאינני מוכנה להירצח בחפץ לב כזה.

הוא אוחז בשלט, מוריד אותו מהחלון ומשליך אותו לתוך הבניין. הוא נשען בגבו על הדלת, פותח אותה עוד ככל יכולתו ומחווה לי להיכנס. "אין לנו הרבה זמן לשאלות, אבל אני מבטיח לך שאני לא אֲעַנה, אאנוס או ארצח אותך, אם זה עוזר לך."

הקול שלו עדיין נעים למרות בחירת המילים שלו. וכמוהו גם החיוך הזה שחושף שתי שורות שיניים כמעט מושלמות וניב שמאל מעט מעוקם. אבל הפגם הקטן הזה בחיוכו הוא למעשה החלק שאני הכי מחבבת בו. זה וההתעלמות המוחלטת שלו מהשאלות שלי. אני שונאת שאלות. אולי זה לא יהיה כזה רעיון גרוע.

אני נאנחת וחולפת על פניו, עושה את דרכי לתוך הבניין. "לְמה אני מכניסה את עצמי?" אני ממלמלת לעצמי.

"למשהו שלא תרצי לצאת ממנו," הוא אומר. הדלת נסגרת מאחורינו וחוסמת את כניסתו של כל אור טבעי. יכלו להתקין פה תאורה פנימית, אבל לא עשו זאת. אור עמום בלבד מגיע ממה שנראה כמו מסדרון בקצה החדר.

ברגע שקצב הלב שלי מודיע לי איזו מטומטמת אני שנכנסתי לתוך בניין עם זר מוחלט, האורות מתחילים לזמזם ולהתעורר לחיים.

"סליחה," הקול שלו קרוב, אז אני מסתובבת בדיוק כשאור הניאון הראשון מגיע למלוא עוצמתו. "אני בדרך כלל לא עובד בחלק הזה של הסטודיו, אז אני לא מדליק את האורות כדי לחסוך בחשמל."

עכשיו כשכל האזור מואר, אני בוחנת את החדר באיטיות. הקירות לבנים להחריד ומקושטים בציורים. אני לא מצליחה לבחון אותם כמו שצריך, כי הם מפוזרים בכל החדר במרחק כמה מטרים ממני. "זאת גלריה לאמנות?"

הוא צוחק. זה נראה לי מוזר, אז אני מסתובבת להביט בו.

הוא מסתכל עלי בעיניים סקרניות, מצומצמות. "לא הייתי מגזים וקורא לזה גלריה לאמנות." הוא נועל את דלת הכניסה ואז מתקדם לפני. "איזו מידה את?"

הוא חוצה את החדר הרחב לעבר המסדרון. עדיין אין לי מושג למה אני כאן, אבל העובדה שהוא שואל אותי איזו מידה אני מדאיגה אותי קצת. האם הוא תוהה לאיזה גודל ארון קבורה אני אתאים? לאיזה היקף של אזיקים?

או־קיי, עכשיו אני כבר מאוד מודאגת.

"לְמה אתה מתכוון? כאילו מה מידת הבגדים שלי?"

הוא מביט בי והולך לאחור, עדיין לכיוון המסדרון. "כן, למידת הבגדים שלך. את לא יכולה ללבוש את זה הלילה." הוא אומר ומצביע על הג'ינס והטישרט שלי. הוא מחווה לעברי לבוא אחריו, בעודו מסתובב לעלות במדרגות שמובילות לחדר מעל החדר שאנחנו נמצאים בו. יכול להיות שיש לי חולשה לניב חמוד ומעוקם במקצת, אבל ללכת אחרי זרים אל שטח לא מוכר זה כנראה הקו האדום שלי.

"חכה," אני אומרת ונעמדת למרגלות המדרגות. הוא נעצר ומסתובב אלי. "אתה יכול לפחות לספר לי בקצרה מה קורה כרגע? כי אני מתחילה להטיל ספק בהחלטה המטומטמת שלי לתת אמון בזר מוחלט."

הוא מביט מעבר לכתפו אל המקום שהמדרגות מובילות אליו, ואז חזרה אלי. הוא פולט אנחה נואשת ואז יורד כמה מדרגות. הוא מתיישב ונועץ את מבטו במבטי. המרפקים שלו נוגעים בברכיו, והוא נרכן לפנים ומחייך בנחת. "שמי אוֹאֶן גֶנטרי. אני אמן וזה הסטודיו שלי. יש לי פתיחה בעוד פחות משעה, ואני צריך מישהו שיטפל בכל העניינים, והחבֵרה שלי עזבה אותי בשבוע שעבר."

אמן.

פתיחה.

בעוד פחות משעה?

וחברה? אני לא מתעסקת בזה.

אני נעה במקומי, מעיפה מבט נוסף לאחור אל הסטודיו ואז חזרה אליו. "אני אקבל הכשרה כלשהי?"

"את יודעת להשתמש במחשב?"

אני מגלגלת עיניים. "כן."

"אז את יכולה לראות בעצמך מוסמכת. אני צריך אותך רק לשעתיים מקסימום, ואז אתן לך את המאתיים דולר ותוכלי ללכת לדרכך."

שעתיים.

מאתיים דולר.

משהו לא מסתדר לי.

"מה המלכוד פה?"

"אין שום מלכוד."

"למה אתה צריך עזרה אם אתה משלם מאה דולר לשעה? חייב להיות פה מלכוד. אתה אמור להיות מוצף במועמדים לעבודה."

אואן מעביר את כף ידו מתחת ללסת ומזיז אותה קדימה ואחורה כאילו מנסה לשחרר ממנה את הלחץ. "ביום שהחברה שלי עזבה אותי היא שכחה להגיד לי שהיא גם מתפטרת מהעבודה. התקשרתי אליה כשהיא לא הגיעה לעזור לי להתארגן לפני שעתיים. זאת הזדמנות תעסוקה די ברגע האחרון. אולי פשוט היית במקום הנכון בזמן הנכון." הוא קם ומסתובב. אני נשארת במקומי.

"הפכת את החברה שלך לעובדת שלך? זה אף פעם לא רעיון טוב."

"הפכתי את העובדת שלי לחברה שלי. שזה רעיון אפילו יותר גרוע." הוא משתהה במעלה המדרגות ומסתובב שוב להביט מטה לעברי. "איך קוראים לך?"

"אובורן."

מבטו נופל על שערי, שזה מובן למדי. אנשים תמיד חושבים שקראו לי אובורן בגלל צבע השיער שלי, אבל השיער שלי בצבע בלונד־תות לכל היותר. זאת הגזמה לקרוא לו אדמוני.

"מה שאר השם שלך, אובורן?"

"מֵייסון ריד."

אואן מרים את ראשו לאט לעבר התקרה ונושף אוויר. אני עוקבת אחרי מבטו אל התקרה, אבל אין שם כלום חוץ מאריחי תקרה לבנים. הוא מרים את ידו הימנית ונוגע במצחו, ואז בחזהו, ואז ממשיך בתנועה מכתף אחת אל הכתף האחרת, עד שהוא מסיים להצטלב.

מה הוא עושה, לעזאזל? מתפלל?

הוא משיב אלי את מבטו ומחייך כעת. "מייסון זה באמת השם האמצעי שלך?"

אני מהנהנת. למיטב ידיעתי, מייסון הוא לא שם אמצעי מוזר, אז אין לי מושג למה הוא עורך כאן טקסים דתיים.

"יש לנו אותו שם אמצעי."

אני מסתכלת עליו בשתיקה ומניחה לעצמי לעכל את מה שהוא אמר. "אתה רציני?"

הוא מהנהן בנונשלנטיות, מושיט את ידו אל הכיס האחורי ומוציא את הארנק שלו. הוא יורד במדרגות ומושיט לי את רישיון הנהיגה שלו. אני מסתכלת עליו, ובהחלט כן, שמו האמצעי הוא מייסון.

אני מהדקת את שפתי ומושיטה לו בחזרה את רישיון הנהיגה שלו.

או־מיי־גוד.

אני מנסה לעצור את הצחוק שלי, אבל זה קשה, אז אני מכסה את הפה ומקווה שזה לא בולט מדי.

הוא תוחב את הארנק שלו בחזרה לכיס. הוא מרים את גבותיו ושולח לעברי מבט חשדני. "את כזאת זריזה?"

כתפי רועדות בשל הצחוק המרוסן. אני מרגישה כל כך רע. כל כך רע בשבילו.

הוא מגלגל את עיניו ונראה נבוך במקצת בניסיונו להסתיר את החיוך שלו. ואז הוא ממשיך לעלות במדרגות, הרבה פחות בטוח בעצמו עכשיו. "בגלל זה אני אף פעם לא אומר לאף אחד מה השם האמצעי שלי," הוא ממלמל.

אני מרגישה אשמה על כך שזה נראה לי כל כך מצחיק, אבל הצניעות שלו סוף־סוף נותנת לי את האומץ לטפס אחריו במדרגות. "ראשי התיבות של השם שלך הם באמת אוֹ־אֶם־ג׳י, או־מיי־גוד?" אני נושכת את פנים הלחי שלי ומחניקה חיוך לא רצוי.

אני מגיעה לקצה המדרגות, אך הוא מתעלם ממני ופונה לעבר שידה כלשהי. הוא פותח מגירה ומתחיל לחטט בתוכה, ואני מנצלת את ההזדמנות כדי להסתכל סביב בחדר הרחב ידיים. יש בו מיטה גדולה, קרוב לוודאי קינג סייז, שניצבת בפינה המרוחקת. בצד השני יש מטבח מאובזר, ובו שתי דלתות שמובילות כנראה לחדרים האחרים.

אני בדירה שלו.

הוא מסתובב אלי ומשליך לעברי דבר־מה שחור. אני תופסת ופותחת אותו. זאת חצאית. "זה אמור להתאים לך. את והבוגדת נראות כמעט באותה מידה." הוא ניגש אל הארון ומוריד חולצה לבנה מהקולב. "תראי אם זה מתאים. הנעליים שיש לך בסדר גמור."

אני לוקחת מידיו את החולצה ומעיפה מבט לעבר שתי הדלתות. "השירותים?"

הוא מצביע אל הדלת שמשמאל.

"ואם זה לא יתאים?" אני שואלת, מודאגת מכך שהוא לא יוכל להיעזר בי אם לא אהיה לבושה בצורה ייצוגית. מאתיים דולר זה לא צחוק.

"אם זה לא יתאים, נשרוף אותם עם כל מה שהיא השאירה מאחור."

אני צוחקת ועושה את דרכי אל השירותים. כשאני נכנסת, אני מתעלמת מחדר האמבטיה עצמו ומתחילה להחליף בגדים. למרבה המזל, הם מתאימים לי בדיוק. אני מסתכלת על עצמי במראה באורך הגוף ומעווה את פני למראה השיער הנורא שלי. איך אני מעיזה לקרוא לעצמי סַפּרית? לא נגעתי בו מאז שיצאתי מהדירה בבוקר, אז אני מסדרת אותו בזריזות ונעזרת באחד המסרקים של אואן כדי לאסוף אותו. אני מקפלת את הבגדים שפשטתי ומניחה אותם על הדלפק.

כשאני יוצאת מחדר האמבטיה, אואן במטבח, מוזג שתי כוסות יין. אני תוהה אם עלי לציין שרק בעוד כמה שבועות אני אגיע לגיל שמותר לשתות בו, אבל העצבים שלי זועקים לכוס יין כרגע.

"זה מתאים," אני אומרת ופוסעת לקראתו.

הוא מרים את מבטו ובוהה בחולצה שלי הרבה מעבר לדרוש כדי לקבוע אם החולצה מתאימה או לא. הוא מכחכח בגרונו ומשפיל את מבטו שוב אל היין שהוא מוזג. "עלייך היא נראית יותר טוב," הוא אומר.

אני מתיישבת על כיסא הבר ונאבקת להסתיר את החיוך שלי. עבר זמן־מה מאז שקיבלתי מחמאה, וכבר שכחתי כמה זה נעים. "אתה לא מתכוון לזה. אתה פשוט מריר בגלל הפרידה שלכם."

הוא דוחף לעברי כוס יין על הדלפק. "אני לא מריר, אני מרגיש הקלה. ואני בפירוש מתכוון לזה." הוא מרים את כוס היין שלו, ואני מרימה את שלי. "לחיי חברוֹת לשעבר, ועובדות חדשות."

אני צוחקת בזמן שהכוסות שלנו מושקות. "עדיף על עובדות לשעבר וחברות חדשות."

הוא נעצר עם הכוס ליד שפתיו ומתבונן בי לוגמת מהכוס שלי. כשאני מסיימת, הוא מחייך וסוף־סוף שותה גם הוא.

ברגע שאני מניחה את כוס היין שלי בחזרה על הדלפק, משהו רך מגרד לי ברגל. התגובה הראשונית שלי היא לצרוח, וזה בדיוק מה שקורה. ואולי מה שבוקע מהפה שלי הוא יותר צווחה. כך או כך אני מושכת את שתי רגלי מעלה ומשפילה את מבטי מטה ורואה חתול שחור עם פרווה עשירה מתחכך ברגל כיסא הבר שאני יושבת עליו. אני מיד מחזירה את רגלי אל הרצפה ומתכופפת להרים אותו. משום־מה הידיעה שלבחור הזה יש חתול מניחה מעט את דעתי. לא נראה שמישהו יכול להיות מסוכן אם יש לו חיית מחמד. אני יודעת שזאת לא הדרך הכי טובה להצדיק את העובדה שאני נמצאת בדירה של זר מוחלט, אבל זה משפר את ההרגשה שלי.

"איך קוראים לחתול שלך?"

אואן מושיט את ידו ומעביר את אצבעותיו על גבו של החתול. "אואן."

אני מיד צוחקת למשמע הבדיחה שלו, אבל הבעת פניו אינה משתנה. אני משתהה כמה שניות בציפייה שהוא יצחק, אבל הוא לא צוחק.

"קראת לחתול שלך על שמך? אתה רציני?"

הוא מסתכל עלי, וחיוך בלתי מורגש כמעט משתובב בזוויות פיו. הוא מושך בכתפיו כמעט בביישנות. "היא הזכירה לי את עצמי."

אני צוחקת שוב. "היא? קראת לחתולה בשם אואן?"

הוא משפיל את מבטו אל אואן־החתולה וממשיך ללטף בזמן שאני מחזיקה אותה. "ששש," הוא אומר לי בשקט. "היא יכולה להבין אותך. אל תגרמי לה תסביכים."

כאילו הוא צודק, וכאילו היא באמת מסוגלת להבין שאני צוחקת על השם שלה, אואן־החתולה קופצת מבין זרועותיו ונוחתת על הרצפה. היא נעלמת מאחורי הדלפק, ואני מאלצת את עצמי למחוק את החיוך מפני. אני אוהבת את הרעיון שהוא קרא לחתולה על שמו. מי היה עושה דבר כזה?

אני משעינה את מרפקי על הדלפק ומניחה את הסנטר בכף ידי. "אז מה אתה צריך שאני אעשה הערב, או־מיי־גוד?"

אואן מנענע בראשו, לוקח את בקבוק היין ומחזיר אותו למקרר. "את יכולה להתחיל בזה שבחיים לא תקראי לי שוב בראשי התיבות שלי. אחרי שנסכים על זה, אני אתן לך סקירה קצרה של מה שהולך לקרות."

אני אמורה להרגיש רע, אבל הוא נראה משועשע. "סגור."

"קודם כול," הוא אומר ונרכו לפנים על הדלפק, "בת כמה את?"

"לא מספיק גדולה בשביל לשתות יין," אני לוקחת עוד לגימה.

"אופס," הוא אומר באדישות. "מה את עושה? את בקולג'?" הוא מניח את סנטרו בכף ידו ומחכה לתשובה שלי.

"איך השאלות האלה מכינות אותי לעבודה הערב?"

הוא מחייך. החיוך שלו נחמד להפליא כשהוא מלוּוה בכמה לגימות מהיין. הוא מהנהן קצרות וקם על רגליו. הוא לוקח את כוס היין מידי ומניח אותה על הדלפק. "בואי אחרי, אובורן מייסון ריד."

אני עושה מה שהוא מבקש, כי תמורת מאה דולר לשעה אני מוכנה לעשות כמעט כל דבר.

כמעט.

כשאנחנו מגיעים שוב לקומת הקרקע, הוא ניגש אל מרכז החדר, מרים את זרועותיו ומשרטט באוויר מעגל שלם. אני עוקבת אחרי המבט שלו סביב החלל וקולטת עד כמה הוא רחב. תאורת־העל היא הדבר הראשון שצד את עיני. כל מנורה ממוקדת בציור שמתנוסס על הקירות הלבנים להפליא של הסטודיו ומושכת את כל תשומת הלב אך ורק אל יצירת האמנות. טוב, האמת היא שאין שם שום דבר אחר. רק קירות לבנים מהרצפה עד התקרה, רצפת בטון חלקה ויצירות אמנות. החלל הפשוט עוצר נשימה.

"זה הסטודיו שלי." הוא עוצר ומצביע על אחד הציורים, "אלה יצירות האמנות." הוא מצביע על דלפק בקצה החדר, "ושם את הולכת להיות רוב הזמן. אני אעבוד בחדר ואת תחַשבי את המכירות. זה פחות או יותר הסיפור." הוא מסביר את כל זה בקלילות, כאילו כל אחד מסוגל ליצור משהו בסדר הגודל הזה. הוא מניח את ידיו על מותניו ומחכה שהכול ייקלט אצלי.

"בן כמה אתה?" אני שואלת אותו.

עיניו מצטמצמות, והוא מטה את ראשו קלות לפני שהוא מפנה את מבטו. "עשרים ואחת." הוא אומר את זה כאילו הגיל שלו מביך אותו. כאילו לא נעים לו שהוא כל כך צעיר וכבר יש לו מה שנראה קריירה מצליחה.

לי הוא נראה הרבה יותר מבוגר. העיניים שלו לא נראות של מישהו בן עשרים ואחת. הן כהות ועמוקות, ואני נתקפת דחף פתאומי לצלול אל מעמקיהן כדי שאוכל לראות את מה שהוא ראה.

אני מביטה הצדה ומסתכלת על יצירות האמנות. אני הולכת לעבר הציור הקרוב ביותר אלי, והכישרון שמסתתר מאחורי המכחול הולך ומתבהר לי עם כל צעד שאני עושה. כשאני מגיעה אליו, נשימתי נעתקת.

איכשהו הציור עצוב ועוצר נשימה ויפהפה בו־זמנית. ציור של אישה שנראה כי היא מכילה בתוכה גם אהבה וגם בושה וכל טווח הרגשות שביניהן.

"במה אתה משתמש חוץ מצבעי אקריליק?" אני שואלת ומתקרבת צעד נוסף. אני מרפרפת באצבעי על פני הקנווס ושומעת את צעדיו מתקרבים אלי מאחור. הוא משתהה לידי, אבל אני לא יכולה להסיר את עיני מהציור כדי להביט בו.

"אני משתמש בהרבה שיטות, מאקריליק ועד צבעי ספריי. זה תלוי ביצירה."

העיניים שלי נמשכות אל פיסת נייר ליד הציור שדבוקה לקיר. אני קוראת את מה שכתוב בה.

לפעמים אני תוהה אם יהיה קל יותר למות

מאשר להיות אמא שלו.

אני נוגעת בנייר, ואז מסתכלת שוב בציור. "וידוי?" כשאני מסתובבת כדי להביט בו, החיוך השובב שלו נעלם. זרועותיו משולבות בחוזקה על חזהו, והסנטר שלו מוטה מטה. הוא מסתכל עלי כאילו הוא לחוץ מהתגובה שלי.

"כן," הוא אומר בפשטות.

אני מעיפה מבט לעבר החלון — לעבר כל גזירי הנייר שמעטרים את הזגוגית. העיניים שלי נעות מציור לציור בחדר, ואני מבחינה ברצועות נייר שדבוקות אל הקיר לצד כל אחד מהציורים.

"כולם וידויים," אני אומרת בתדהמה. "הם של אנשים אמיתיים? אנשים שאתה מכיר?"

הוא מנענע את ראשו ומחווה לעבר דלת הכניסה. "כולם אנונימיים. אנשים משאירים את הווידויים שלהם בחריץ שם, ואני משתמש בכמה מהם כדי לקבל השראה לאמנות שלי."

אני מתקדמת לעבר הציור הבא וקוראת את הווידוי לפני שאני אפילו מביטה ביצירה שנוצרה בהשראתו.

אני לעולם לא נותנת לאף אחד לראות אותי בלי איפור. הפחד הכי גדול שלי הוא איך אני איראה בלוויה שלי. אני כמעט בטוחה שאבקש לשרוף את גופתי, כי חוסר הביטחון שלי כל כך עמוק, שהוא יעקוב אחרי אל העולם הבא. תודה לך על כך, אמא.

מיד אני מפנה את תשומת לבי אל הציור.

"זה לא ייאמן." אני לוחשת ומסתובבת כדי להתבונן טוב יותר ביצירה שלו. אני הולכת אל חלון הווידויים ומוצאת וידוי שכתוב בדיו אדומה מודגשת.

אני מפחדת שלעולם לא אפסיק להשוות את החיים שלי בלעדיו לחיים שהיו לי בזמן שהייתי איתו.

אני לא יודעת ממה אני יותר מוקסמת — מהווידויים, מיצירות האמנות או מהעובדה שאני יכולה להזדהות עם הכול כאן. אני אדם מאוד סגור. לעתים נדירות אני חולקת את המחשבות האמיתיות שלי עם מישהו, לא משנה כמה זה יכול להועיל לי. כל הסודות האלה כאן, הידיעה שהאנשים האלה קרוב לוודאי מעולם לא חלקו אותם עם איש ולעולם לא יחלקו אותם, גורמת לי להרגיש חיבור אליהם. תחושת שייכות.

במידה מסוימת הסטודיו והווידויים מזכירים לי את אדם.

"ספרי לי משהו על עצמך שאף אחד אחר לא יודע. משהו שאוכל לשמור לעצמי."

אני שונאת את זה — אני תמיד קושרת את אדם לכל דבר שאני רואה ועושה, ואני תוהה אם ומתי זה אי־פעם יעבור. עברו חמש שנים מאז שראיתי אותו בפעם האחרונה. חמש שנים מאז שהוא הלך לעולמו. חמש שנים, ואני תוהה אם — כמו הווידוי שכתוב כאן מולי — אני לנצח אשווה את החיים שלי איתו לחיים שלי בלעדיו.

ואם אי־פעם לא אהיה מאוכזבת.