הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • השתיין
  • השתיין
    הנס פאלאדה | תרגום: יוסיפיה סימון
    ידיעות ספרים, פן | 2014 | פרוזה תרגום | 319 עמ' מודפסים

    ארווין זומר, סוחר גרמני, מתמכר לטיפה המרה בעקבות משבר אישי. השתייה, מצידה, דוחפת אותו למסע דרך מוסדות סגורים ובתי סוהר.

     

    במבט רגיש אל תהומות נפשו של אלכוהוליסט ובסגנון הומוריסטי-מריר, מתאר פאלאדה את עולמו של האיש הבודד, האאוטסיידר. יצירת המופת הביוגרפית הזאת נכתבה על ידי פאלאדה בכתב צופן כאשר היה מאושפז במוסד נאצי לפושעים חולי נפש, לשם נשלח לאחר מריבה עם אשתו, שבמהלכה פלט בטעות, לטענתו, ירייה מאקדחו. הטקסט התגלה רק לאחר מותו.

     

    הטקסט, שהתגלה רק לאחר מותו, מגולל את סיפורו - לעתים באכזריות, לעתים בחריפות ולעתים בהומור - של איש עסקים קטן אשר מאבד את השליטה צעל חייו תוך שהוא נלחם באומץ בחברה שהולכת ונעשית יותר ויותר עריצה. באין מציל הוא מוצא נחמה בטיפה המרה, וזו דוחפת אותו למסע תופת דרך מוסדות סגורים ובתי סוהר.

     

    הנס פאלאדה - על שם הגיבור הנס והסוס פאלאדה מסיפורי האחים גרים - הוא שם העט של רודולף דיטצן (1947-1893). לפני מלחמת העולם השנייה היו הרומנים של הנס פאלאדה רבי–מכר בינלאומיים, לא פחות מספריהם של תומס מאן והרמן הסה. ספרו "איש קטן, מה עכשיו?" אף עובד לסרט הוליוודי, אך משנודע לנאצים שהסרט הופק על ידי יהודי הם אסרו למכור את זכויות התרגום של יצירותיו והוצב עליו מעקב.

    משסירב פאלאדה להצטרף למפלגה הנאצית הוא נעצר על ידי הגסטפו, ואף שבסופו של דבר שוחרר, זומן לעתים קרובות ל”שיחות” בנוגע לכתיבתו. בניגוד למאן, הסה ואנשי רוח גרמנים אחרים, פאלאדה סירב לברוח למקום מבטחים, אפילו כאשר המו”ל האנגלי שלו, ג’ורג’ פטמן, שלח סירה להצילו.

    אך הלחצים תבעו את מחירם ופאלאדה החל להשתמש יותר ויותר בסמים ואלכוהול. וזמן קצר לאחר שקיבל הוראה מגבלס לכתוב רומן אנטישמי, הוא התמוטט והושם בהסגר בבית מחסה ל”פושעים חולי נפש”, גזר דין השקול למעשה לעונש מוות. כדי לעצור את הבלתי נמנע, הוא העמיד פנים כאילו הוא מבצע את המשימה שהטיל עליו גבלס, אך למעשה כתב סיפורים וספרים מקודדים – "השתיין" וספר הזיכרונות "בארצי הזרה לי".

    הקידוד היה כל כך נוקשה שפוענח רק זמן רב לאחר מותו. פאלאדה שרד את הרייך ושוחרר בתום המלחמה, אבל נשאר שבר כלי. אחד מחבריו, משורר שהפך לשר התרבות של מזרח גרמניה, החליט לפעול למען החלמתו של פאלאדה בעזרת הכתיבה, ונתן לו תיק של הגסטפו על זוג ממעמד הפועלים שמרד בנאצים. פאלאדה הונע על ידי המסמכים וכתב את "לבד בברלין" בעשרים וארבעה ימים בלבד. הוא נפטר בפברואר 1947, שבועות אחדים לפני שהספר יצא לאור.

     

     

     

    "אין לי ספק שזהו הישר והאמיץ מכל ספריו."

    יהונתן גפן, "סופשבוע", מעריב

     

    "השתיין, לטעמי, הוא הספר הטוב ביותר של פאלאדה שתורגם לעברית."

    עמיחי שלו, YNET

     

    "השתיין של הנס פאלאדה: ספר מבריק, חשוף ואוטוביוגרפי... נצחי."

    דוד רוזנטל, וואלה!

     

    "גרמניה הנאצית של הנס פאלאדה, בספרו "השתיין" כמו גם ב"לבד בברלין", היא לא חברה של ביורוקרטים יעילים וגם לא של אידיאולוגים יוקדים, אלא חברה עבריינית, עלובה ומנוונת."

    אריק גלסנר, 7 לילות

     

    "השתיין מוכיח כי הנס פאלאדה היה גאון שיש לקרוא כל ספר פרי עטו... ספר מושלם."

    עדי שטמברגר, ג'רוזלם פוסט

     

    "רומן הרואי, אמיץ ונועז."

    The Sunday Times

     

    "כן, טרגי ויפהפה... הרומן המזעזע באופן מושלם, ומושלם באופן מזעזע, מגולל את סיפורו של פאלאדה עצמו שנדחה על ידי החברה והוא משיב לה עלבון."

    New Statesmen

     

    "השתיין הוא מעשה התנגדות מוסווה לנאציזם, אוטוביוגרפיה מוצפנת וחקירה פסיכולוגית חודרת של התמכרות."

    London Review of Books

     

     

    "זהו ספר טראגי ויפהפה, עם ביקורת חברתית נוקבת עם התנגדות מוסווית לנאצים, שימוש באמצעים פסיכולוגים רבים ותאור חד ומושחז של המתמכר והתמכרותו ותפקוד החברה בתווך."

    נענע 10

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

     

    מובן מאליו שלא תמיד שתיתי. למעשה, לא עבר זמן רב כל כך מאז התחלתי לשתות. בעבר סלדתי מאלכוהול, לכל היותר שתיתי לפעמים כוס בירה, יין היה חמוץ לחכי וריח השנאפס החליא אותי. אבל אז הגיעה התקופה שבה מצבי החל להידרדר. העסקים שלי לא התנהלו כהלכה, וגם ביחסי עם הבריות היה לי מזל ביש. מאז ומתמיד הייתי אדם חלש אופי, נזקקתי לסימפתיה ולהכרה מהסובבים אותי, גם אם לא הפגנתי זאת ותמיד ידעתי להעמיד פני אדם נחוש, בעל ביטחון עצמי רב. את מצבי החמירה התחושה שגם אשתי מתרחקת ממני. בתחילה היו אלה סימנים קלושים בלבד, דברים שהיו נעלמים מעיניהם של אחרים. באחד מימי ההולדת בביתנו, למשל, שכחה אשתי להציע לי עוגה. אמנם אף פעם אינני אוכל עוגות, אבל בעבר תמיד היתה מציעה לי פרוסה. והיתה אותה פעם, כאשר במשך שלושה ימים היו תלויים קורי עכביש מעל התנור בחדרי. עברתי בכל החדרים, ובאף אחד מהם לא היו קורי עכביש, רק בחדר שלי. בעצם היה בכוונתי להמתין ולראות כמה זמן היא תשאיר אותם רק כדי להרגיז אותי, אבל ביום הרביעי לא יכולתי לשאת זאת עוד ואמרתי לה את זה. בתגובה סולקו הקורים. מובן מאליו שאמרתי לה זאת בחריפות רבה למדי. בשום אופן לא רציתי שתבחין באיזו מידה אני סובל מבדידותי ומההשפלות הללו.

    אבל בזאת לא הסתיים הדבר. עד מהרה הגיע סיפור השטיחון שבכניסה. באחד הימים נקלעתי לקשיים עם הבנק, היתה זו הפעם הראשונה שסירבו לאשר לי משיכת מזומנים. ככל הנראה נפוצה השמועה שהפסדתי כספים. מנהל הבנק, אחד בשם הֶר אַלף, העמיד פנים חביבות מאוד, דיבר על קשיים זמניים ואפילו הציע לטלפן למשרד הראשי כדי לארגן עבורי אפשרות למשיכת יתר. דחיתי, כמובן, את ההצעה באותו חיוך ובאותה נחישות כתמיד. אבל הבחנתי היטב שהפעם, בניגוד לפעמים קודמות, האיש לא הציע לי סיגר. נראה שהלקוח הזה אינו משתלם לו עוד. בתחושת דיכאון עמוקה הלכתי הביתה בגשם סתווי שניתך בעוצמה. עדיין לא הייתי בקשיים מהותיים. עסקי נקלעו פשוט לתקופה של קיפאון, ואין ספק שבאותה נקודת זמן עוד ניתן היה להתגבר עליה עם קצת מעוף. אבל דווקא את אותו מעוף לא הצלחתי למצוא בי, הייתי מדוכא מדי בגלל הכישלון השקט הזה שנפל עלי.

    כשעמדתי מול הדלת עם הגעתי הביתה (אנחנו מתגוררים בפאתי העיר בווילה פרטית, והכביש אליה עדיין אינו סלול), רציתי לנקות את סוליות נעלי המלוכלכות, אך דווקא באותו היום השטיחון המונח תמיד בכניסה לא היה במקומו. פתחתי את הדלת בכעס וקראתי אל תוך חלל הבית בשמה של אשתי. כבר התחיל להחשיך אבל בשום מקום בבית לא ראיתי אור דולק, ומגדה לא באה. שבתי וקראתי בשמה פעמים אחדות אך לשווא. מצאתי את עצמי במצב הרה גורל: עמדתי בגשם מול דלת הווילה הפרטית שלי ולא יכולתי להיכנס הביתה, אם לא רציתי ללכלך את המבואה ואת המסדרון בצורה שתעורר רוגז. כל זאת רק מפני שאשתי שכחה להניח בחוץ את שטיחון הכניסה, וכעת היא לא היתה בבית דווקא בשעה שבה, כפי שידעה בדיוק, אני נוהג לשוב מהעבודה. בסופו של דבר נאלצתי לאזור אומץ: נכנסתי בזהירות על בהונות רגלי אל תוך הבית. כאשר התיישבתי על כיסא במסדרון כדי לחלוץ את הנעליים והדלקתי לשם כך את האור, ראיתי שזהירותי היתה ללא הועיל: על שטיח המסדרון שצבעו ירקרק בהיר נוצרו כתמים מכוערים ביותר. תמיד אמרתי למגדה שירוק עדין כזה אינו מתאים למסדרון, אבל היא האמינה ששנינו מבוגרים די הצורך כדי להיזהר מעט, ואלזה (המשרתת הקטנה שלנו) משתמשת בין כה וכה בכניסה האחורית ורגילה להתהלך בנעלי בית בתוך הבית. בכעס רב חלצתי את הנעליים שלי, ובדיוק ברגע שחלצתי את הנעל השנייה, ראיתי את מגדה נכנסת דרך דלת המרתף. הנעל החליקה מידי, נפלה ברעש על השטיח והשאירה עליו כתם גועלי.

    "אולי תיזהר קצת, ארווין!" קראה מגדה בכעס. "תראה איך השטיח היפה נראה עכשיו. אתה לא יכול לנקות את הנעליים כמו שצריך?!"

    העוול המשווע שבתוכחה הזו זעזע אותי אבל עדיין שלטתי בעצמי. "איפה היית, בשם אלוהים?" שאלתי, בעודי נועץ בה עיניים. "קראתי לך עשר פעמים לפחות!"

    "ירדתי להסקה המרכזית במרתף," אמרה מגדה בקרירות. "אבל איך זה קשור לשטיח שלי?"

    "הוא השטיח שלי בדיוק כמו שהוא שלך," השבתי ברוגז. "באמת לא ברצון לכלכתי אותו. אבל אם אין שטיחון לפני הדלת!"

    "לא מונח שטיחון לפני הדלת? מובן מאליו שהוא מונח לפני הדלת!"

    "אין אף שטיחון לפניה!" קראתי בהחלטיות. "בבקשה, תראי בעצמך!" אבל כלל לא עלה בדעתה לגשת אל הדלת. "אם אלזה בדיוק שכחה להניח אותו שם, היית יכול לחלוץ את הנעליים במבואה! על כל פנים לא היית צריך להשליך את הנעל בחבטה כזאת על השטיח!" אילם מרוב כעס רק הסתכלתי בה בזעזוע. "כן," אמרה, "עכשיו אתה שותק. כשבאים אליך בטענות, אתה שותק. אבל אלי אתה כל הזמן בא בטענות..."

    לא מצאתי שום היגיון בדבריה, אבל בכל זאת אמרתי: "מתי באתי אלייך בטענות?"

    "בדיוק לפני רגע," מיהרה לענות. "קודם, כי לא הגעתי בעקבות הקריאות שלך, וזאת בשעה שהייתי חייבת לטפל בחימום, כי לאלזה היה חופש היום אחר הצהריים. ואחר כך, כי השטיחון אינו מונח לפני הדלת. אבל אני הרי לא יכולה, נוסף על כל העבודה שלי, לפקח על כל תפקיד פעוט המוטל על אלזה."

    אספתי את עצמי. בלבי חשבתי שמגדה טועה בכל אחת מהנקודות שהעלתה, אבל בקול אמרתי רק: "אנחנו לא רוצים לריב בינינו. אני מבקש ממך שתאמיני לי שאת הכתמים לא עשיתי בכוונה."

    "ואתה, תאמין לי," ענתה, עדיין בנימה חריפה למדי, "שלא התעלמתי בכוונה מהקריאות שלך ולא גרמתי לך להמתין לי בכוונה." על כך הגבתי בשתיקה. שנינו הצלחנו במידת־מה לשלוט בעצמנו עד ארוחת הערב, אפילו הצלחנו לשוחח מעט. אז, לפתע עלה במוחי הרעיון להביא מהמרתף בקבוק יין אדום שהוענק לי פעם במתנה ממישהו וכבר שנים היה מונח שם. באמת אינני יודע מהיכן שאבתי את הרעיון הזה, ייתכן שההתפייסות בינינו עוררה בי תחושה חגיגית הנלווית בדרך כלל לטקסי נישואים או טבילה. מגדה ממש הופתעה, אך עם זאת חייכה חיוך של הסכמה. שתיתי כוס וחצי בלבד, אף שבערב ההוא לא היה היין חמוץ לחכי. אפילו מצב רוחי נעשה עליז והצלחתי לחלוק עם מגדה כל מיני דברים הנוגעים לעסק הגורם לי דאגות רבות כל כך. מובן מאליו שלא אמרתי אף מילה על הדאגות הללו, נהפוך הוא, שיקרתי והפכתי את כל הכישלונות להצלחות. מגדה הקשיבה ברוב עניין, כפי שכבר מזמן לא עשתה. היתה לי ההרגשה שהניכור בינינו נעלם לחלוטין, ובשמחתי על כך נתתי למגדה מאה מארק במתנה, כדי שתוכל לקנות לעצמה משהו יפה באמת: שמלה או טבעת או כל דבר שלִבּה יחפוץ בו.

    • הנס פאלאדה
    • הנס פאלאדה

      הנס פאלאדה (בגרמנית: Hans Fallada;‏ 21 ביולי 1893 - 5 בפברואר 1947) הוא שם העט של רודולף וילהלם פרידריך דיצן (Rudolf Wilhelm Friedrich Ditzen), סופר גרמני הידוע בספריו "איש קטן, לאן?" (1932) ו"לבד בברלין" (1947). שם העט "הנס פאלאדה" מורכב משמותיהם של שניים מגיבורי סיפורי האחים גרים.‏

      בעודו מאושפז בבית החולים הפסיכיאטרי, החל פאלאדה לעסוק בכתיבה. בשנים 1920 ו-1922 פרסם שני ספרים אוטוביוגרפיים "גדשל הצעיר" (Der junge Goedeschal) ו"אנטון וגרדה". הספרים לא זכו להצלחה.‏
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • המאבק שלי 2 - גבר מאוהב
    • המאבק שלי 1 - מוות במשפחה
    • היפי
    • מחוץ לחוק
    • אמרות משפחה
    • מוות רך מאוד
    • ריקוד המציאות
    • יומן חורף
    • חיים יקרים
    • ממעמקים
    • מרטין עדן
    • המהמר