השתיין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
השתיין
מכר
מאות
עותקים
השתיין
מכר
מאות
עותקים

השתיין

4.9 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: יוסיפיה סימון
  • הוצאה: ידיעות ספרים, פן
  • תאריך הוצאה: 2014
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 319 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 19 דק'

הנס פאלאדה

הנס פאלאדה (בגרמנית: Hans Fallada;‏ 21 ביולי 1893 - 5 בפברואר 1947) הוא שם העט של רודולף וילהלם פרידריך דיצן (Rudolf Wilhelm Friedrich Ditzen), סופר גרמני הידוע בספריו "איש קטן, לאן?" (1932) ו"לבד בברלין" (1947). שם העט "הנס פאלאדה" מורכב משמותיהם של שניים מגיבורי סיפורי האחים גרים.‏

בעודו מאושפז בבית החולים הפסיכיאטרי, החל פאלאדה לעסוק בכתיבה. בשנים 1920 ו-1922 פרסם שני ספרים אוטוביוגרפיים "גדשל הצעיר" (Der junge Goedeschal) ו"אנטון וגרדה". הספרים לא זכו להצלחה.‏

תקציר

ארווין זומר, סוחר גרמני, מתמכר לטיפה המרה בעקבות משבר אישי. השתייה, מצידה, דוחפת אותו למסע דרך מוסדות סגורים ובתי סוהר.

במבט רגיש אל תהומות נפשו של אלכוהוליסט ובסגנון הומוריסטי-מריר, מתאר פאלאדה את עולמו של האיש הבודד, האאוטסיידר. יצירת המופת הביוגרפית הזאת נכתבה על ידי פאלאדה בכתב צופן כאשר היה מאושפז במוסד נאצי לפושעים חולי נפש, לשם נשלח לאחר מריבה עם אשתו, שבמהלכה פלט בטעות, לטענתו, ירייה מאקדחו. הטקסט התגלה רק לאחר מותו.

הטקסט, שהתגלה רק לאחר מותו, מגולל את סיפורו - לעתים באכזריות, לעתים בחריפות ולעתים בהומור - של איש עסקים קטן אשר מאבד את השליטה צעל חייו תוך שהוא נלחם באומץ בחברה שהולכת ונעשית יותר ויותר עריצה. באין מציל הוא מוצא נחמה בטיפה המרה, וזו דוחפת אותו למסע תופת דרך מוסדות סגורים ובתי סוהר.

הנס פאלאדה - על שם הגיבור הנס והסוס פאלאדה מסיפורי האחים גרים - הוא שם העט של רודולף דיטצן (1947-1893). לפני מלחמת העולם השנייה היו הרומנים של הנס פאלאדה רבי–מכר בינלאומיים, לא פחות מספריהם של תומס מאן והרמן הסה. ספרו "איש קטן, מה עכשיו?" אף עובד לסרט הוליוודי, אך משנודע לנאצים שהסרט הופק על ידי יהודי הם אסרו למכור את זכויות התרגום של יצירותיו והוצב עליו מעקב.

משסירב פאלאדה להצטרף למפלגה הנאצית הוא נעצר על ידי הגסטפו, ואף שבסופו של דבר שוחרר, זומן לעתים קרובות ל”שיחות” בנוגע לכתיבתו. בניגוד למאן, הסה ואנשי רוח גרמנים אחרים, פאלאדה סירב לברוח למקום מבטחים, אפילו כאשר המו”ל האנגלי שלו, ג’ורג’ פטמן, שלח סירה להצילו.

אך הלחצים תבעו את מחירם ופאלאדה החל להשתמש יותר ויותר בסמים ואלכוהול. וזמן קצר לאחר שקיבל הוראה מגבלס לכתוב רומן אנטישמי, הוא התמוטט והושם בהסגר בבית מחסה ל”פושעים חולי נפש”, גזר דין השקול למעשה לעונש מוות. כדי לעצור את הבלתי נמנע, הוא העמיד פנים כאילו הוא מבצע את המשימה שהטיל עליו גבלס, אך למעשה כתב סיפורים וספרים מקודדים – "השתיין" וספר הזיכרונות "בארצי הזרה לי".

הקידוד היה כל כך נוקשה שפוענח רק זמן רב לאחר מותו. פאלאדה שרד את הרייך ושוחרר בתום המלחמה, אבל נשאר שבר כלי. אחד מחבריו, משורר שהפך לשר התרבות של מזרח גרמניה, החליט לפעול למען החלמתו של פאלאדה בעזרת הכתיבה, ונתן לו תיק של הגסטפו על זוג ממעמד הפועלים שמרד בנאצים. פאלאדה הונע על ידי המסמכים וכתב את "לבד בברלין" בעשרים וארבעה ימים בלבד. הוא נפטר בפברואר 1947, שבועות אחדים לפני שהספר יצא לאור.

"אין לי ספק שזהו הישר והאמיץ מכל ספריו."

יהונתן גפן, "סופשבוע", מעריב

"השתיין, לטעמי, הוא הספר הטוב ביותר של פאלאדה שתורגם לעברית."

עמיחי שלו, YNET

"השתיין של הנס פאלאדה: ספר מבריק, חשוף ואוטוביוגרפי... נצחי."

דוד רוזנטל, וואלה!

"גרמניה הנאצית של הנס פאלאדה, בספרו "השתיין" כמו גם ב"לבד בברלין", היא לא חברה של ביורוקרטים יעילים וגם לא של אידיאולוגים יוקדים, אלא חברה עבריינית, עלובה ומנוונת."

אריק גלסנר, 7 לילות

"השתיין מוכיח כי הנס פאלאדה היה גאון שיש לקרוא כל ספר פרי עטו... ספר מושלם."

עדי שטמברגר, ג'רוזלם פוסט

"רומן הרואי, אמיץ ונועז."

The Sunday Times

"כן, טרגי ויפהפה... הרומן המזעזע באופן מושלם, ומושלם באופן מזעזע, מגולל את סיפורו של פאלאדה עצמו שנדחה על ידי החברה והוא משיב לה עלבון."

New Statesmen

"השתיין הוא מעשה התנגדות מוסווה לנאציזם, אוטוביוגרפיה מוצפנת וחקירה פסיכולוגית חודרת של התמכרות."

London Review of Books

"זהו ספר טראגי ויפהפה, עם ביקורת חברתית נוקבת עם התנגדות מוסווית לנאצים, שימוש באמצעים פסיכולוגים רבים ותאור חד ומושחז של המתמכר והתמכרותו ותפקוד החברה בתווך."

נענע 10

פרק ראשון

1

 

מובן מאליו שלא תמיד שתיתי. למעשה, לא עבר זמן רב כל כך מאז התחלתי לשתות. בעבר סלדתי מאלכוהול, לכל היותר שתיתי לפעמים כוס בירה, יין היה חמוץ לחכי וריח השנאפס החליא אותי. אבל אז הגיעה התקופה שבה מצבי החל להידרדר. העסקים שלי לא התנהלו כהלכה, וגם ביחסי עם הבריות היה לי מזל ביש. מאז ומתמיד הייתי אדם חלש אופי, נזקקתי לסימפתיה ולהכרה מהסובבים אותי, גם אם לא הפגנתי זאת ותמיד ידעתי להעמיד פני אדם נחוש, בעל ביטחון עצמי רב. את מצבי החמירה התחושה שגם אשתי מתרחקת ממני. בתחילה היו אלה סימנים קלושים בלבד, דברים שהיו נעלמים מעיניהם של אחרים. באחד מימי ההולדת בביתנו, למשל, שכחה אשתי להציע לי עוגה. אמנם אף פעם אינני אוכל עוגות, אבל בעבר תמיד היתה מציעה לי פרוסה. והיתה אותה פעם, כאשר במשך שלושה ימים היו תלויים קורי עכביש מעל התנור בחדרי. עברתי בכל החדרים, ובאף אחד מהם לא היו קורי עכביש, רק בחדר שלי. בעצם היה בכוונתי להמתין ולראות כמה זמן היא תשאיר אותם רק כדי להרגיז אותי, אבל ביום הרביעי לא יכולתי לשאת זאת עוד ואמרתי לה את זה. בתגובה סולקו הקורים. מובן מאליו שאמרתי לה זאת בחריפות רבה למדי. בשום אופן לא רציתי שתבחין באיזו מידה אני סובל מבדידותי ומההשפלות הללו.

אבל בזאת לא הסתיים הדבר. עד מהרה הגיע סיפור השטיחון שבכניסה. באחד הימים נקלעתי לקשיים עם הבנק, היתה זו הפעם הראשונה שסירבו לאשר לי משיכת מזומנים. ככל הנראה נפוצה השמועה שהפסדתי כספים. מנהל הבנק, אחד בשם הֶר אַלף, העמיד פנים חביבות מאוד, דיבר על קשיים זמניים ואפילו הציע לטלפן למשרד הראשי כדי לארגן עבורי אפשרות למשיכת יתר. דחיתי, כמובן, את ההצעה באותו חיוך ובאותה נחישות כתמיד. אבל הבחנתי היטב שהפעם, בניגוד לפעמים קודמות, האיש לא הציע לי סיגר. נראה שהלקוח הזה אינו משתלם לו עוד. בתחושת דיכאון עמוקה הלכתי הביתה בגשם סתווי שניתך בעוצמה. עדיין לא הייתי בקשיים מהותיים. עסקי נקלעו פשוט לתקופה של קיפאון, ואין ספק שבאותה נקודת זמן עוד ניתן היה להתגבר עליה עם קצת מעוף. אבל דווקא את אותו מעוף לא הצלחתי למצוא בי, הייתי מדוכא מדי בגלל הכישלון השקט הזה שנפל עלי.

כשעמדתי מול הדלת עם הגעתי הביתה (אנחנו מתגוררים בפאתי העיר בווילה פרטית, והכביש אליה עדיין אינו סלול), רציתי לנקות את סוליות נעלי המלוכלכות, אך דווקא באותו היום השטיחון המונח תמיד בכניסה לא היה במקומו. פתחתי את הדלת בכעס וקראתי אל תוך חלל הבית בשמה של אשתי. כבר התחיל להחשיך אבל בשום מקום בבית לא ראיתי אור דולק, ומגדה לא באה. שבתי וקראתי בשמה פעמים אחדות אך לשווא. מצאתי את עצמי במצב הרה גורל: עמדתי בגשם מול דלת הווילה הפרטית שלי ולא יכולתי להיכנס הביתה, אם לא רציתי ללכלך את המבואה ואת המסדרון בצורה שתעורר רוגז. כל זאת רק מפני שאשתי שכחה להניח בחוץ את שטיחון הכניסה, וכעת היא לא היתה בבית דווקא בשעה שבה, כפי שידעה בדיוק, אני נוהג לשוב מהעבודה. בסופו של דבר נאלצתי לאזור אומץ: נכנסתי בזהירות על בהונות רגלי אל תוך הבית. כאשר התיישבתי על כיסא במסדרון כדי לחלוץ את הנעליים והדלקתי לשם כך את האור, ראיתי שזהירותי היתה ללא הועיל: על שטיח המסדרון שצבעו ירקרק בהיר נוצרו כתמים מכוערים ביותר. תמיד אמרתי למגדה שירוק עדין כזה אינו מתאים למסדרון, אבל היא האמינה ששנינו מבוגרים די הצורך כדי להיזהר מעט, ואלזה (המשרתת הקטנה שלנו) משתמשת בין כה וכה בכניסה האחורית ורגילה להתהלך בנעלי בית בתוך הבית. בכעס רב חלצתי את הנעליים שלי, ובדיוק ברגע שחלצתי את הנעל השנייה, ראיתי את מגדה נכנסת דרך דלת המרתף. הנעל החליקה מידי, נפלה ברעש על השטיח והשאירה עליו כתם גועלי.

"אולי תיזהר קצת, ארווין!" קראה מגדה בכעס. "תראה איך השטיח היפה נראה עכשיו. אתה לא יכול לנקות את הנעליים כמו שצריך?!"

העוול המשווע שבתוכחה הזו זעזע אותי אבל עדיין שלטתי בעצמי. "איפה היית, בשם אלוהים?" שאלתי, בעודי נועץ בה עיניים. "קראתי לך עשר פעמים לפחות!"

"ירדתי להסקה המרכזית במרתף," אמרה מגדה בקרירות. "אבל איך זה קשור לשטיח שלי?"

"הוא השטיח שלי בדיוק כמו שהוא שלך," השבתי ברוגז. "באמת לא ברצון לכלכתי אותו. אבל אם אין שטיחון לפני הדלת!"

"לא מונח שטיחון לפני הדלת? מובן מאליו שהוא מונח לפני הדלת!"

"אין אף שטיחון לפניה!" קראתי בהחלטיות. "בבקשה, תראי בעצמך!" אבל כלל לא עלה בדעתה לגשת אל הדלת. "אם אלזה בדיוק שכחה להניח אותו שם, היית יכול לחלוץ את הנעליים במבואה! על כל פנים לא היית צריך להשליך את הנעל בחבטה כזאת על השטיח!" אילם מרוב כעס רק הסתכלתי בה בזעזוע. "כן," אמרה, "עכשיו אתה שותק. כשבאים אליך בטענות, אתה שותק. אבל אלי אתה כל הזמן בא בטענות..."

לא מצאתי שום היגיון בדבריה, אבל בכל זאת אמרתי: "מתי באתי אלייך בטענות?"

"בדיוק לפני רגע," מיהרה לענות. "קודם, כי לא הגעתי בעקבות הקריאות שלך, וזאת בשעה שהייתי חייבת לטפל בחימום, כי לאלזה היה חופש היום אחר הצהריים. ואחר כך, כי השטיחון אינו מונח לפני הדלת. אבל אני הרי לא יכולה, נוסף על כל העבודה שלי, לפקח על כל תפקיד פעוט המוטל על אלזה."

אספתי את עצמי. בלבי חשבתי שמגדה טועה בכל אחת מהנקודות שהעלתה, אבל בקול אמרתי רק: "אנחנו לא רוצים לריב בינינו. אני מבקש ממך שתאמיני לי שאת הכתמים לא עשיתי בכוונה."

"ואתה, תאמין לי," ענתה, עדיין בנימה חריפה למדי, "שלא התעלמתי בכוונה מהקריאות שלך ולא גרמתי לך להמתין לי בכוונה." על כך הגבתי בשתיקה. שנינו הצלחנו במידת־מה לשלוט בעצמנו עד ארוחת הערב, אפילו הצלחנו לשוחח מעט. אז, לפתע עלה במוחי הרעיון להביא מהמרתף בקבוק יין אדום שהוענק לי פעם במתנה ממישהו וכבר שנים היה מונח שם. באמת אינני יודע מהיכן שאבתי את הרעיון הזה, ייתכן שההתפייסות בינינו עוררה בי תחושה חגיגית הנלווית בדרך כלל לטקסי נישואים או טבילה. מגדה ממש הופתעה, אך עם זאת חייכה חיוך של הסכמה. שתיתי כוס וחצי בלבד, אף שבערב ההוא לא היה היין חמוץ לחכי. אפילו מצב רוחי נעשה עליז והצלחתי לחלוק עם מגדה כל מיני דברים הנוגעים לעסק הגורם לי דאגות רבות כל כך. מובן מאליו שלא אמרתי אף מילה על הדאגות הללו, נהפוך הוא, שיקרתי והפכתי את כל הכישלונות להצלחות. מגדה הקשיבה ברוב עניין, כפי שכבר מזמן לא עשתה. היתה לי ההרגשה שהניכור בינינו נעלם לחלוטין, ובשמחתי על כך נתתי למגדה מאה מארק במתנה, כדי שתוכל לקנות לעצמה משהו יפה באמת: שמלה או טבעת או כל דבר שלִבּה יחפוץ בו.

הנס פאלאדה

הנס פאלאדה (בגרמנית: Hans Fallada;‏ 21 ביולי 1893 - 5 בפברואר 1947) הוא שם העט של רודולף וילהלם פרידריך דיצן (Rudolf Wilhelm Friedrich Ditzen), סופר גרמני הידוע בספריו "איש קטן, לאן?" (1932) ו"לבד בברלין" (1947). שם העט "הנס פאלאדה" מורכב משמותיהם של שניים מגיבורי סיפורי האחים גרים.‏

בעודו מאושפז בבית החולים הפסיכיאטרי, החל פאלאדה לעסוק בכתיבה. בשנים 1920 ו-1922 פרסם שני ספרים אוטוביוגרפיים "גדשל הצעיר" (Der junge Goedeschal) ו"אנטון וגרדה". הספרים לא זכו להצלחה.‏

סקירות וביקורות

אלכוהוליסטים אנונימיים גרמניה הנאצית של הנס פאלאדה, בספרו 'השתיין' כמו גם ב'לבד בברלין‭ ,'‬ היא לא חברה של ביורוקרטים יעילים וגם לא של אידיאולוגים יוקדים, אלא חברה עבריינית, עלובה ומנוונת הספרות הגרמנית בשליש הראשון של המאה ‭ ,20-ה‬ עוד לפני עליית הנאצים, מלאה בתיאורים של ניוון ופחד מהידרדרות לדק-דנס, שאין להם אח ורע בספרויות אחרות בדחיסות כזו, כלומר על פני תקופה כל כך קצרה. 'בית בוד - נברוק' של תומאס מאן, וגם 'מוות בוונציה' ובמובן מסוים 'הר הקסמים' שלו, 'פרופסור אונראט' של היינריך מאן, 'מפיסטו' של קלאוס מאן, יצירותיו של קפקא וביניהן '‭,'הגלגול‬ 'ברלין אלכסנדרפלאץ' של אלפרד דבלין ו'סנוורים' של אליאס קאנטי, 'התנוונות' העיוני של מקס נורדאו ו'שקיעת המערב' הפילוסופי של אוסוולד שפנגלר - אלה רק כמה דוגמאות. בני האדם מתוארים בספרים האלה כיצורים מעוותים ומעוררי בחילה, או שמסוגלים להידרדר להיות כאלה, ובמקרים המעודנים יותר, כמו אצל תומאס מאן, כיצורים השואפים לכיליונם. 'השתיין' שייך למסורת הזו, כלומר למסורת הכתיבה הגרמנית טרום התקופה הנאצית, למרות שנכתב במהלכה. הנס פאלאדה כתב את הספר ‭ 1944-ב‬ בזמן שהייתו הכפויה במוסד לפושעים חולי נפש, שאליו הגיע בגלל מריבה עם גרושתו שבמהלכה נפלט כדור מאקדחו (הגרסאות למה שאירע בדיוק במריבה שונות‭,(‬ אך גם אחרי שסר חינו בעיני המשטר הנאצי.

זה רומן חזק המתאר את הידרדרותו של ארווין זומר, סוחר בורגני, לשתיינות, בעקבות אי-הצלחה זמנית בעסקים, ומשם להסתופפות בקרב אנשים החיים בשולי החברה. בשלב הבא הוא מידרדר לפשיעה (גונב מאשתו ומכה אותה כדי לממן את התמכרותו‭,(‬ מתרועע עם אנשי העולם התחתון, נשלח למאסר בבית כלא ולבסוף למוסד למכורים ולמשוגעים שהוא בית כלא לכל דבר ועניין.

מעלתו הראשונה של הספר היא התיאור הפסיכולוגי הריאליסטי של ההידרדרות לשתייה, שזומר המספר מייחס לאופיו החלש ‭ ")‬מאז ומתמיד הייתי אדם חלש אופי, נזקקתי לסימפטיה ולהכרה מהסובבים אותי, גם אם לא הפגנתי זאת ותמיד ידעתי להעמיד פני אדם נחוש‭.("‬ תפקיד מרכזי בפסיכולוגיה של זומר ממלאות מערכות היחסים שלו עם נשים. אשתו, מגדה, נתפסת בעיניו כאישה מעשית שלא תסלח לו על כישלונו בעסקים. פנייתו לניחומיה של מוזגת צעירה, זנותית וסדיסטית, משווה גוון ארוטי להרס העצמי שלו. יש בספר גם קטעים יפים בהם מחקה פאלאדה באופן כמעט לא מורגש את מצב השכרות, כשהוא מוסר, בלי להכריז על כך במפורש, את תודעתו הלא יציבה, הקופצנית, של הגיבור.

פאלאדה מצטיין גם בתיאורים משכנעים ומרתקים של טיפוסים החיים בשולי החברה שפוגש זומר בדרכו מטה. השפעה של 'רשימות מבית ‭ ,'המוות‬ היצירה שבה תיאר דוסטויבסקי את שנותיו בסיביר כעציר פוליטי בין פושעים מסוכנים או עלובים, ניכרת כאן כשפאלאדה מתאר בסקרנות ובמבט של אמן את שותפיו של זומר בבית הכלא ובמוסד לפושעים שנחשבים למשוגעים. אבל אם דוסטויבסקי תיאר את עמיתיו מתוך מגמה אוהדת, על מנת להראות שרפורמות במשטר הצאריסטי המדכא יכולות היו לנצל למטרות קונסטרוקטיביות את האנרגיות שאוצרים הכלואים, פאלאדה חף ממטרות פוליטיות ותיאורו נייטרלי יותר. הוא אמנם מבקר את האכזריות והאטימות של מנהלי המוסד שבו נכלא גיבורו, אבל אינו סבור שחבריו כלואים שם לחינם, ולפרקים גם מתאר אותם, ללא כחל וסרק, כאויבי החברה.

'השתיין' מתרחש בגרמניה, אבל בגרמניה שאינה ממוקמת היסטורית במדויק. אין כאן אזכור של המשטר הנאצי ושל ההקשר הפוליטי הספציפי של הרומן. לכאורה, אין קשר בין הספר הזה ליצירתו האחרת של פאלאדה - ובראש ובראשונה 'לבד בברלין' - שעוסקת ישירות במשטר הנאצי. מבקרים שונים ניסו ליצור קשר כזה באופן מאולץ כשהצביעו על התנהגותו של גיבור הספר, "האאוטסיידר" האנטי-סוציאלי, כהתנגדות מוסווית למשטר הנאצי. בעיניי הפרשנות הזו מוטעית. אם כבר, נכונה הפרשנות ההפוכה לחלוטין, שלפיה תפס פאלאדה את המשטר הנאצי כשלטון של אלמנטים משולי החברה, עבריינים, עלובים למדי גם אם מסוכנים.

ועכשיו וידוי: לא קראתי את 'לבד בברלין' כשיצא כאן לפני ארבע שנים. נמנעתי מלקרוא אותו במשך זמן רב בגלל חשד כבד בסיבות שגרמו לו להפוך לרב-מכר גדול בארצות הדוברות אנגלית ואחר כך אצלנו. חשדתי שברית לא קדושה של אינטרסים הביאה להעלאתו לכס הנישא של רבנות המכר הראשית של ספר שמתאר את אימי הנאציזם ואת ניסיון ההתנגדות הקטן של בני זוג ממעמד הפועלים. האמריקאים והבריטים הרי ששים על כל ספר שמתאר את הדיקטטורות של המאה ‭ 20-ה‬ כי כך הוא מצדיק, בעקיפין, את הליברליזם הקפיטליסטי שלהם (בבחינת - ראו מה האלטרנטיבה לשוק חופשי ולדמוקרטיה המערבית‭.(‬ בישראל עטים על כל ספר שעוסק במלחמת העולם השנייה ובשואה מטעמינו הידועים. והגרמנים שמחים כמובן על ספרים שמתארים מתנגדים למשטר הנאצי ועוזרים לטהר את מחנם.

אבל בעקבות 'השתיין' קראתי עכשיו גם את 'לבד ‭ ,'בברלין‬ והקריאה הצמודה הזו התגלתה כמאלפת. זאת מעבר להתרשמות שלי מהספר עצמו, שאמנם אינו יצירת מופת, אבל הוא ספר מפוכח, ארסי ונטול סנטימנטליות, שמשרטט פנורמה גדולה ומספקת של דמויות המייצגות את התקופה, והוא בעיקר מותח מאוד. הקריאה ב'לבד בברלין' אחרי 'השתיין' הייתה מאלפת משום שפאלאדה מתאר בו את הרייך השלישי באופן דומה מאוד לתיאור העולם התחתון המופיע ‭ .'השתיין'ב‬ הרייך השלישי של פאלאדה הוא כלא אחד גדול, שהוא המדינה, ובו חיים בניוון אנשים קטנים, כשאדם לאדם הופך לזאב טורף, ורגשות של כבוד עצמי או הגינות אנושית כמעט אינם קיימים.

במילים אחרות, גם 'לבד בברלין' מזכיר את התיאורים הדוחים-במכוון שמצויים בספרות הגרמנית בשליש הראשון של המאה; תיאורי הדקדנס של ויימאר או של הרייך השני. אפילו "הטובים" ב'לבד בברלין' מתוארים בצדדיהם הפחות מחמיאים, באותו אופן סאטירי חומצתי-מעכל של הספרות הגרמנית המוזכרת. כך, למשל, השופט הזקן שסולד מהמשטר הנאצי נוהג בקשיחות לא אישית כשהוא מנסה להציל את היהודייה רוזנטל, נאמן באופן גרוטסקי לאיזה צו מוסרי קנטיאני. כך גם הקושרים הצעירים, חברי כלתם של בני הזוג העומדים במרכז הספר, המוצגים כפנאטים חסרי רגישות. בני הזוג קוונגל, הגיבורים הראשיים, שאמנם לא מטושטשים צדדי אופיים הפחות מחמיאים, הם היחידים כמעט בספר שמעוררים את התפעלותנו.

'לבד ‭ ,'בברלין‬ כאמור, מציג את הנאציזם כמין עולם תחתון עברייני. הוא עושה זאת הן באמצעות קישור ישיר בין חברי מפלגה פעילים לפושעים, זונות ומהמרים וכיוצא באלה, והן באמצעות אנלוגיה בין אי הביטחון של החיים בשולי החוק לאי הביטחון של החיים בתחומי "החוק" הנאצי. אבל אולי יותר מכל תורמת לאווירה העבריינית-גנגסטרית של הספר הבנייה שלו כרומן בלשי לכל דבר. פאלאדה משקיע חלק ניכר ממאמציו הספרותיים בתיאור המרדף אחר בני הזוג ובשרטוט דמותו ושיטותיו הבלשיות של החוקר המשטרתי, קומיסר אשריך, הדולק אחריהם; מה שיוצר אווירה "עבריינית" כללית לרומן. אשריך הוא בלש מוכשר, אבל אינו אידיאולוג פנאט. את התאבדותו - אחרי שהבין את השלכות מעשיו שהביאו, בין היתר, לתפיסת בני הזוג - אפשר לפרש כך: אשריך הפנים שהוא לא בלש הפועל נגד עבריינים בשירות "הטובים‭,"‬ אלא ההפך הגמור - הוא חלק מכנופיית העבריינים הגדולה המכונה גרמניה הנאצית.


תיאור החברה הנאצית כחברה בריונית, עולם- תחתונית, עלובה ומפחידה כמו עולם הפשע, הוא לא טריוויאלי. אנשי הגסטפו של פאלאדה הם די לא-יוצלחים; הם נפוחים ויומרניים, נטולי אתוס מחייב ובעיקר בעלי זרוע ו/או שיכורים. גרמניה הנאצית של פאלאדה לא לוהטת מאידיאולוגיה, לא יוקדת בפנאטיות, כפי שהיא מוצגת בתיאורים אחרים שלה, כמו למשל אצל ג'ונתן ליטל ב'נוטות ‭ .'החסד‬ היא גם לא אומה של ביורוקרטים וטכנוקרטים יעילים עד אימה כפי שהיא מתוארת, למשל, אצל חנה ארנדט. גרמניה הנאצית של פאלאדה היא חברה מנוונת, חברת שוליים עלובה, עם קודים של עולם תחתון, בה אדם לאדם זאב וכל דאלים גבר. התמונה הכללית אינה של טירוף רעיוני או דורסנות ביורוקרטית חסרת נשמה - אלא תמונה של ניוון ועליבות. כאילו גרמניה כולה הפכה להיות החברה הרקובה שמתאר פאלאדה ‭ .'השתיין'ב‬

מפקדו האימתני של קומיסר אשריך ב'לבד ‭ ,'בברלין‬ אוֹ ברגרופּּ נפיהרר פְּ ר ָ ל, הוא אלכוהוליסט: "הנה, אשריך! תמזוג כוס גם לך! אלה הם פירות הניצחון שלנו על צרפת: ארמניאק אמיתי‭."‬ כשאשריך מעיר שהוא צריך לשמור על ראש צלול בעבודתו המשטרתית, מבטל פרל את דבריו ומצווה עליו לשתות: "ראש צלול, שטויות! ‭ ]...[‬ פּ רוֹ סט ]לחיים‭,] ‬ אשריך - לחיי הפיהרר שלנו‭."‬ השתיין של פאלאדה, אם כך, אינו סמל למורד שיכור במשטר המפוכח. הוא סמל למשטר עצמו, לפי תפיסתו של פאלאדה - משטר עברייני, אגואיסטי ‭ כל')‬ אחד מת לבד' הוא הרי שמו המקורי של 'לבד ‭ ('בברלין‬ ומנוון; משטר שהתמכר ליצרים השפלים ביותר של האדם.

עוד 3 ספרים של הנס פאלאדה:
איש קטן, לאן? ‭ 1932 <‬
מי שאכל פעם אחת מצלחת פח ‭ 1934 <‬
בארצי הזרה לי‭ 1944 < ‬

בתמונה: 'אנשים הם טובים' של ג'ורג' גרוס, 1921
אריק גלסנר 7 לילות 07/02/2014 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: יוסיפיה סימון
  • הוצאה: ידיעות ספרים, פן
  • תאריך הוצאה: 2014
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 319 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 19 דק'

סקירות וביקורות

אלכוהוליסטים אנונימיים גרמניה הנאצית של הנס פאלאדה, בספרו 'השתיין' כמו גם ב'לבד בברלין‭ ,'‬ היא לא חברה של ביורוקרטים יעילים וגם לא של אידיאולוגים יוקדים, אלא חברה עבריינית, עלובה ומנוונת הספרות הגרמנית בשליש הראשון של המאה ‭ ,20-ה‬ עוד לפני עליית הנאצים, מלאה בתיאורים של ניוון ופחד מהידרדרות לדק-דנס, שאין להם אח ורע בספרויות אחרות בדחיסות כזו, כלומר על פני תקופה כל כך קצרה. 'בית בוד - נברוק' של תומאס מאן, וגם 'מוות בוונציה' ובמובן מסוים 'הר הקסמים' שלו, 'פרופסור אונראט' של היינריך מאן, 'מפיסטו' של קלאוס מאן, יצירותיו של קפקא וביניהן '‭,'הגלגול‬ 'ברלין אלכסנדרפלאץ' של אלפרד דבלין ו'סנוורים' של אליאס קאנטי, 'התנוונות' העיוני של מקס נורדאו ו'שקיעת המערב' הפילוסופי של אוסוולד שפנגלר - אלה רק כמה דוגמאות. בני האדם מתוארים בספרים האלה כיצורים מעוותים ומעוררי בחילה, או שמסוגלים להידרדר להיות כאלה, ובמקרים המעודנים יותר, כמו אצל תומאס מאן, כיצורים השואפים לכיליונם. 'השתיין' שייך למסורת הזו, כלומר למסורת הכתיבה הגרמנית טרום התקופה הנאצית, למרות שנכתב במהלכה. הנס פאלאדה כתב את הספר ‭ 1944-ב‬ בזמן שהייתו הכפויה במוסד לפושעים חולי נפש, שאליו הגיע בגלל מריבה עם גרושתו שבמהלכה נפלט כדור מאקדחו (הגרסאות למה שאירע בדיוק במריבה שונות‭,(‬ אך גם אחרי שסר חינו בעיני המשטר הנאצי.

זה רומן חזק המתאר את הידרדרותו של ארווין זומר, סוחר בורגני, לשתיינות, בעקבות אי-הצלחה זמנית בעסקים, ומשם להסתופפות בקרב אנשים החיים בשולי החברה. בשלב הבא הוא מידרדר לפשיעה (גונב מאשתו ומכה אותה כדי לממן את התמכרותו‭,(‬ מתרועע עם אנשי העולם התחתון, נשלח למאסר בבית כלא ולבסוף למוסד למכורים ולמשוגעים שהוא בית כלא לכל דבר ועניין.

מעלתו הראשונה של הספר היא התיאור הפסיכולוגי הריאליסטי של ההידרדרות לשתייה, שזומר המספר מייחס לאופיו החלש ‭ ")‬מאז ומתמיד הייתי אדם חלש אופי, נזקקתי לסימפטיה ולהכרה מהסובבים אותי, גם אם לא הפגנתי זאת ותמיד ידעתי להעמיד פני אדם נחוש‭.("‬ תפקיד מרכזי בפסיכולוגיה של זומר ממלאות מערכות היחסים שלו עם נשים. אשתו, מגדה, נתפסת בעיניו כאישה מעשית שלא תסלח לו על כישלונו בעסקים. פנייתו לניחומיה של מוזגת צעירה, זנותית וסדיסטית, משווה גוון ארוטי להרס העצמי שלו. יש בספר גם קטעים יפים בהם מחקה פאלאדה באופן כמעט לא מורגש את מצב השכרות, כשהוא מוסר, בלי להכריז על כך במפורש, את תודעתו הלא יציבה, הקופצנית, של הגיבור.

פאלאדה מצטיין גם בתיאורים משכנעים ומרתקים של טיפוסים החיים בשולי החברה שפוגש זומר בדרכו מטה. השפעה של 'רשימות מבית ‭ ,'המוות‬ היצירה שבה תיאר דוסטויבסקי את שנותיו בסיביר כעציר פוליטי בין פושעים מסוכנים או עלובים, ניכרת כאן כשפאלאדה מתאר בסקרנות ובמבט של אמן את שותפיו של זומר בבית הכלא ובמוסד לפושעים שנחשבים למשוגעים. אבל אם דוסטויבסקי תיאר את עמיתיו מתוך מגמה אוהדת, על מנת להראות שרפורמות במשטר הצאריסטי המדכא יכולות היו לנצל למטרות קונסטרוקטיביות את האנרגיות שאוצרים הכלואים, פאלאדה חף ממטרות פוליטיות ותיאורו נייטרלי יותר. הוא אמנם מבקר את האכזריות והאטימות של מנהלי המוסד שבו נכלא גיבורו, אבל אינו סבור שחבריו כלואים שם לחינם, ולפרקים גם מתאר אותם, ללא כחל וסרק, כאויבי החברה.

'השתיין' מתרחש בגרמניה, אבל בגרמניה שאינה ממוקמת היסטורית במדויק. אין כאן אזכור של המשטר הנאצי ושל ההקשר הפוליטי הספציפי של הרומן. לכאורה, אין קשר בין הספר הזה ליצירתו האחרת של פאלאדה - ובראש ובראשונה 'לבד בברלין' - שעוסקת ישירות במשטר הנאצי. מבקרים שונים ניסו ליצור קשר כזה באופן מאולץ כשהצביעו על התנהגותו של גיבור הספר, "האאוטסיידר" האנטי-סוציאלי, כהתנגדות מוסווית למשטר הנאצי. בעיניי הפרשנות הזו מוטעית. אם כבר, נכונה הפרשנות ההפוכה לחלוטין, שלפיה תפס פאלאדה את המשטר הנאצי כשלטון של אלמנטים משולי החברה, עבריינים, עלובים למדי גם אם מסוכנים.

ועכשיו וידוי: לא קראתי את 'לבד בברלין' כשיצא כאן לפני ארבע שנים. נמנעתי מלקרוא אותו במשך זמן רב בגלל חשד כבד בסיבות שגרמו לו להפוך לרב-מכר גדול בארצות הדוברות אנגלית ואחר כך אצלנו. חשדתי שברית לא קדושה של אינטרסים הביאה להעלאתו לכס הנישא של רבנות המכר הראשית של ספר שמתאר את אימי הנאציזם ואת ניסיון ההתנגדות הקטן של בני זוג ממעמד הפועלים. האמריקאים והבריטים הרי ששים על כל ספר שמתאר את הדיקטטורות של המאה ‭ 20-ה‬ כי כך הוא מצדיק, בעקיפין, את הליברליזם הקפיטליסטי שלהם (בבחינת - ראו מה האלטרנטיבה לשוק חופשי ולדמוקרטיה המערבית‭.(‬ בישראל עטים על כל ספר שעוסק במלחמת העולם השנייה ובשואה מטעמינו הידועים. והגרמנים שמחים כמובן על ספרים שמתארים מתנגדים למשטר הנאצי ועוזרים לטהר את מחנם.

אבל בעקבות 'השתיין' קראתי עכשיו גם את 'לבד ‭ ,'בברלין‬ והקריאה הצמודה הזו התגלתה כמאלפת. זאת מעבר להתרשמות שלי מהספר עצמו, שאמנם אינו יצירת מופת, אבל הוא ספר מפוכח, ארסי ונטול סנטימנטליות, שמשרטט פנורמה גדולה ומספקת של דמויות המייצגות את התקופה, והוא בעיקר מותח מאוד. הקריאה ב'לבד בברלין' אחרי 'השתיין' הייתה מאלפת משום שפאלאדה מתאר בו את הרייך השלישי באופן דומה מאוד לתיאור העולם התחתון המופיע ‭ .'השתיין'ב‬ הרייך השלישי של פאלאדה הוא כלא אחד גדול, שהוא המדינה, ובו חיים בניוון אנשים קטנים, כשאדם לאדם הופך לזאב טורף, ורגשות של כבוד עצמי או הגינות אנושית כמעט אינם קיימים.

במילים אחרות, גם 'לבד בברלין' מזכיר את התיאורים הדוחים-במכוון שמצויים בספרות הגרמנית בשליש הראשון של המאה; תיאורי הדקדנס של ויימאר או של הרייך השני. אפילו "הטובים" ב'לבד בברלין' מתוארים בצדדיהם הפחות מחמיאים, באותו אופן סאטירי חומצתי-מעכל של הספרות הגרמנית המוזכרת. כך, למשל, השופט הזקן שסולד מהמשטר הנאצי נוהג בקשיחות לא אישית כשהוא מנסה להציל את היהודייה רוזנטל, נאמן באופן גרוטסקי לאיזה צו מוסרי קנטיאני. כך גם הקושרים הצעירים, חברי כלתם של בני הזוג העומדים במרכז הספר, המוצגים כפנאטים חסרי רגישות. בני הזוג קוונגל, הגיבורים הראשיים, שאמנם לא מטושטשים צדדי אופיים הפחות מחמיאים, הם היחידים כמעט בספר שמעוררים את התפעלותנו.

'לבד ‭ ,'בברלין‬ כאמור, מציג את הנאציזם כמין עולם תחתון עברייני. הוא עושה זאת הן באמצעות קישור ישיר בין חברי מפלגה פעילים לפושעים, זונות ומהמרים וכיוצא באלה, והן באמצעות אנלוגיה בין אי הביטחון של החיים בשולי החוק לאי הביטחון של החיים בתחומי "החוק" הנאצי. אבל אולי יותר מכל תורמת לאווירה העבריינית-גנגסטרית של הספר הבנייה שלו כרומן בלשי לכל דבר. פאלאדה משקיע חלק ניכר ממאמציו הספרותיים בתיאור המרדף אחר בני הזוג ובשרטוט דמותו ושיטותיו הבלשיות של החוקר המשטרתי, קומיסר אשריך, הדולק אחריהם; מה שיוצר אווירה "עבריינית" כללית לרומן. אשריך הוא בלש מוכשר, אבל אינו אידיאולוג פנאט. את התאבדותו - אחרי שהבין את השלכות מעשיו שהביאו, בין היתר, לתפיסת בני הזוג - אפשר לפרש כך: אשריך הפנים שהוא לא בלש הפועל נגד עבריינים בשירות "הטובים‭,"‬ אלא ההפך הגמור - הוא חלק מכנופיית העבריינים הגדולה המכונה גרמניה הנאצית.


תיאור החברה הנאצית כחברה בריונית, עולם- תחתונית, עלובה ומפחידה כמו עולם הפשע, הוא לא טריוויאלי. אנשי הגסטפו של פאלאדה הם די לא-יוצלחים; הם נפוחים ויומרניים, נטולי אתוס מחייב ובעיקר בעלי זרוע ו/או שיכורים. גרמניה הנאצית של פאלאדה לא לוהטת מאידיאולוגיה, לא יוקדת בפנאטיות, כפי שהיא מוצגת בתיאורים אחרים שלה, כמו למשל אצל ג'ונתן ליטל ב'נוטות ‭ .'החסד‬ היא גם לא אומה של ביורוקרטים וטכנוקרטים יעילים עד אימה כפי שהיא מתוארת, למשל, אצל חנה ארנדט. גרמניה הנאצית של פאלאדה היא חברה מנוונת, חברת שוליים עלובה, עם קודים של עולם תחתון, בה אדם לאדם זאב וכל דאלים גבר. התמונה הכללית אינה של טירוף רעיוני או דורסנות ביורוקרטית חסרת נשמה - אלא תמונה של ניוון ועליבות. כאילו גרמניה כולה הפכה להיות החברה הרקובה שמתאר פאלאדה ‭ .'השתיין'ב‬

מפקדו האימתני של קומיסר אשריך ב'לבד ‭ ,'בברלין‬ אוֹ ברגרופּּ נפיהרר פְּ ר ָ ל, הוא אלכוהוליסט: "הנה, אשריך! תמזוג כוס גם לך! אלה הם פירות הניצחון שלנו על צרפת: ארמניאק אמיתי‭."‬ כשאשריך מעיר שהוא צריך לשמור על ראש צלול בעבודתו המשטרתית, מבטל פרל את דבריו ומצווה עליו לשתות: "ראש צלול, שטויות! ‭ ]...[‬ פּ רוֹ סט ]לחיים‭,] ‬ אשריך - לחיי הפיהרר שלנו‭."‬ השתיין של פאלאדה, אם כך, אינו סמל למורד שיכור במשטר המפוכח. הוא סמל למשטר עצמו, לפי תפיסתו של פאלאדה - משטר עברייני, אגואיסטי ‭ כל')‬ אחד מת לבד' הוא הרי שמו המקורי של 'לבד ‭ ('בברלין‬ ומנוון; משטר שהתמכר ליצרים השפלים ביותר של האדם.

עוד 3 ספרים של הנס פאלאדה:
איש קטן, לאן? ‭ 1932 <‬
מי שאכל פעם אחת מצלחת פח ‭ 1934 <‬
בארצי הזרה לי‭ 1944 < ‬

בתמונה: 'אנשים הם טובים' של ג'ורג' גרוס, 1921
אריק גלסנר 7 לילות 07/02/2014 לקריאת הסקירה המלאה >
השתיין הנס פאלאדה

1

 

מובן מאליו שלא תמיד שתיתי. למעשה, לא עבר זמן רב כל כך מאז התחלתי לשתות. בעבר סלדתי מאלכוהול, לכל היותר שתיתי לפעמים כוס בירה, יין היה חמוץ לחכי וריח השנאפס החליא אותי. אבל אז הגיעה התקופה שבה מצבי החל להידרדר. העסקים שלי לא התנהלו כהלכה, וגם ביחסי עם הבריות היה לי מזל ביש. מאז ומתמיד הייתי אדם חלש אופי, נזקקתי לסימפתיה ולהכרה מהסובבים אותי, גם אם לא הפגנתי זאת ותמיד ידעתי להעמיד פני אדם נחוש, בעל ביטחון עצמי רב. את מצבי החמירה התחושה שגם אשתי מתרחקת ממני. בתחילה היו אלה סימנים קלושים בלבד, דברים שהיו נעלמים מעיניהם של אחרים. באחד מימי ההולדת בביתנו, למשל, שכחה אשתי להציע לי עוגה. אמנם אף פעם אינני אוכל עוגות, אבל בעבר תמיד היתה מציעה לי פרוסה. והיתה אותה פעם, כאשר במשך שלושה ימים היו תלויים קורי עכביש מעל התנור בחדרי. עברתי בכל החדרים, ובאף אחד מהם לא היו קורי עכביש, רק בחדר שלי. בעצם היה בכוונתי להמתין ולראות כמה זמן היא תשאיר אותם רק כדי להרגיז אותי, אבל ביום הרביעי לא יכולתי לשאת זאת עוד ואמרתי לה את זה. בתגובה סולקו הקורים. מובן מאליו שאמרתי לה זאת בחריפות רבה למדי. בשום אופן לא רציתי שתבחין באיזו מידה אני סובל מבדידותי ומההשפלות הללו.

אבל בזאת לא הסתיים הדבר. עד מהרה הגיע סיפור השטיחון שבכניסה. באחד הימים נקלעתי לקשיים עם הבנק, היתה זו הפעם הראשונה שסירבו לאשר לי משיכת מזומנים. ככל הנראה נפוצה השמועה שהפסדתי כספים. מנהל הבנק, אחד בשם הֶר אַלף, העמיד פנים חביבות מאוד, דיבר על קשיים זמניים ואפילו הציע לטלפן למשרד הראשי כדי לארגן עבורי אפשרות למשיכת יתר. דחיתי, כמובן, את ההצעה באותו חיוך ובאותה נחישות כתמיד. אבל הבחנתי היטב שהפעם, בניגוד לפעמים קודמות, האיש לא הציע לי סיגר. נראה שהלקוח הזה אינו משתלם לו עוד. בתחושת דיכאון עמוקה הלכתי הביתה בגשם סתווי שניתך בעוצמה. עדיין לא הייתי בקשיים מהותיים. עסקי נקלעו פשוט לתקופה של קיפאון, ואין ספק שבאותה נקודת זמן עוד ניתן היה להתגבר עליה עם קצת מעוף. אבל דווקא את אותו מעוף לא הצלחתי למצוא בי, הייתי מדוכא מדי בגלל הכישלון השקט הזה שנפל עלי.

כשעמדתי מול הדלת עם הגעתי הביתה (אנחנו מתגוררים בפאתי העיר בווילה פרטית, והכביש אליה עדיין אינו סלול), רציתי לנקות את סוליות נעלי המלוכלכות, אך דווקא באותו היום השטיחון המונח תמיד בכניסה לא היה במקומו. פתחתי את הדלת בכעס וקראתי אל תוך חלל הבית בשמה של אשתי. כבר התחיל להחשיך אבל בשום מקום בבית לא ראיתי אור דולק, ומגדה לא באה. שבתי וקראתי בשמה פעמים אחדות אך לשווא. מצאתי את עצמי במצב הרה גורל: עמדתי בגשם מול דלת הווילה הפרטית שלי ולא יכולתי להיכנס הביתה, אם לא רציתי ללכלך את המבואה ואת המסדרון בצורה שתעורר רוגז. כל זאת רק מפני שאשתי שכחה להניח בחוץ את שטיחון הכניסה, וכעת היא לא היתה בבית דווקא בשעה שבה, כפי שידעה בדיוק, אני נוהג לשוב מהעבודה. בסופו של דבר נאלצתי לאזור אומץ: נכנסתי בזהירות על בהונות רגלי אל תוך הבית. כאשר התיישבתי על כיסא במסדרון כדי לחלוץ את הנעליים והדלקתי לשם כך את האור, ראיתי שזהירותי היתה ללא הועיל: על שטיח המסדרון שצבעו ירקרק בהיר נוצרו כתמים מכוערים ביותר. תמיד אמרתי למגדה שירוק עדין כזה אינו מתאים למסדרון, אבל היא האמינה ששנינו מבוגרים די הצורך כדי להיזהר מעט, ואלזה (המשרתת הקטנה שלנו) משתמשת בין כה וכה בכניסה האחורית ורגילה להתהלך בנעלי בית בתוך הבית. בכעס רב חלצתי את הנעליים שלי, ובדיוק ברגע שחלצתי את הנעל השנייה, ראיתי את מגדה נכנסת דרך דלת המרתף. הנעל החליקה מידי, נפלה ברעש על השטיח והשאירה עליו כתם גועלי.

"אולי תיזהר קצת, ארווין!" קראה מגדה בכעס. "תראה איך השטיח היפה נראה עכשיו. אתה לא יכול לנקות את הנעליים כמו שצריך?!"

העוול המשווע שבתוכחה הזו זעזע אותי אבל עדיין שלטתי בעצמי. "איפה היית, בשם אלוהים?" שאלתי, בעודי נועץ בה עיניים. "קראתי לך עשר פעמים לפחות!"

"ירדתי להסקה המרכזית במרתף," אמרה מגדה בקרירות. "אבל איך זה קשור לשטיח שלי?"

"הוא השטיח שלי בדיוק כמו שהוא שלך," השבתי ברוגז. "באמת לא ברצון לכלכתי אותו. אבל אם אין שטיחון לפני הדלת!"

"לא מונח שטיחון לפני הדלת? מובן מאליו שהוא מונח לפני הדלת!"

"אין אף שטיחון לפניה!" קראתי בהחלטיות. "בבקשה, תראי בעצמך!" אבל כלל לא עלה בדעתה לגשת אל הדלת. "אם אלזה בדיוק שכחה להניח אותו שם, היית יכול לחלוץ את הנעליים במבואה! על כל פנים לא היית צריך להשליך את הנעל בחבטה כזאת על השטיח!" אילם מרוב כעס רק הסתכלתי בה בזעזוע. "כן," אמרה, "עכשיו אתה שותק. כשבאים אליך בטענות, אתה שותק. אבל אלי אתה כל הזמן בא בטענות..."

לא מצאתי שום היגיון בדבריה, אבל בכל זאת אמרתי: "מתי באתי אלייך בטענות?"

"בדיוק לפני רגע," מיהרה לענות. "קודם, כי לא הגעתי בעקבות הקריאות שלך, וזאת בשעה שהייתי חייבת לטפל בחימום, כי לאלזה היה חופש היום אחר הצהריים. ואחר כך, כי השטיחון אינו מונח לפני הדלת. אבל אני הרי לא יכולה, נוסף על כל העבודה שלי, לפקח על כל תפקיד פעוט המוטל על אלזה."

אספתי את עצמי. בלבי חשבתי שמגדה טועה בכל אחת מהנקודות שהעלתה, אבל בקול אמרתי רק: "אנחנו לא רוצים לריב בינינו. אני מבקש ממך שתאמיני לי שאת הכתמים לא עשיתי בכוונה."

"ואתה, תאמין לי," ענתה, עדיין בנימה חריפה למדי, "שלא התעלמתי בכוונה מהקריאות שלך ולא גרמתי לך להמתין לי בכוונה." על כך הגבתי בשתיקה. שנינו הצלחנו במידת־מה לשלוט בעצמנו עד ארוחת הערב, אפילו הצלחנו לשוחח מעט. אז, לפתע עלה במוחי הרעיון להביא מהמרתף בקבוק יין אדום שהוענק לי פעם במתנה ממישהו וכבר שנים היה מונח שם. באמת אינני יודע מהיכן שאבתי את הרעיון הזה, ייתכן שההתפייסות בינינו עוררה בי תחושה חגיגית הנלווית בדרך כלל לטקסי נישואים או טבילה. מגדה ממש הופתעה, אך עם זאת חייכה חיוך של הסכמה. שתיתי כוס וחצי בלבד, אף שבערב ההוא לא היה היין חמוץ לחכי. אפילו מצב רוחי נעשה עליז והצלחתי לחלוק עם מגדה כל מיני דברים הנוגעים לעסק הגורם לי דאגות רבות כל כך. מובן מאליו שלא אמרתי אף מילה על הדאגות הללו, נהפוך הוא, שיקרתי והפכתי את כל הכישלונות להצלחות. מגדה הקשיבה ברוב עניין, כפי שכבר מזמן לא עשתה. היתה לי ההרגשה שהניכור בינינו נעלם לחלוטין, ובשמחתי על כך נתתי למגדה מאה מארק במתנה, כדי שתוכל לקנות לעצמה משהו יפה באמת: שמלה או טבעת או כל דבר שלִבּה יחפוץ בו.