1
בוקר
5 ביולי 1992
קראון הייטס, ברוקלין
הילד הקטן צעד לבדו לעבר דלת הכנסייה, פניו וידיו מגואלות בדם.
דורותי נוריס הגיעה מוקדם, כהרגלה, כדי להרים את השער ולסדר את תוכניות הסדנה ששכפלה בערב הקודם. היא מצאה אותו עומד על המדרכה בעיניים מזוגגות, רגליו יחפות.
היא רכנה לעברו. "אוֹנְטָריוֹ, איפה ההורים שלך?"
הוא לא ענה. הטמפרטורה כבר הגיעה לעשרים ושבע מעלות, אבל הוא רעד.
דורותי שלפה את המפתח שלה והכניסה אותו פנימה, הדליקה את האורות וצעדה היישר לעבר הטלפון שבמשרדו הקטן של הכומר. היא חייגה להורים במשפחת האומנה של אונטריו, אבל לא היתה כל תשובה, אז היא התקשרה לכומר גרין ואחר כך לבעלה ואמרה לו להישאר בבית עם הילדות עד שהיא תבין מה קורה.
דורותי חזרה על השאלה כמה פעמים, אבל אונטריו לא הוציא הגה.
אשתו של רֶדמוֹנד גרין, ברברה, ענתה לטלפון בדירתם. רֶד היה בחדר האמבטיה, שם ניצל את רגע הבדידות הנדיר כדי להוסיף כמה הערות של הרגע האחרון לדרשה שהכין. ברברה שלחה את רֶד ג'וניור בן הארבע־עשרה לדפוק על הדלת ולקרוא לאבא שלו. היא לא התעכבה לברר את הפרטים — גש לשם תכף ומיד, אמרה לבעלה — ובזמן שעבר את אחד־עשר הרחובות שהפרידו בין דירתם לכנסייה, כעסו הלך וגבר למחשבה ששער המתכת הושחת שוב. מאז חנך את כנסיית תפארת הגּוֹסְפֶּל בחג הפסחא של 1982, הכומר גרין נחל הפסד בקרב המתמשך שניהל נגד משחיתים. הוא התקשר לעתים קרובות למשטרה, אבל רק לעתים רחוקות השוטרים טרחו להגיע ולקחת פרטים. הוא היה מודע לכך שרוב השוטרים בתחנה חשבו שמסע הצלב שלו מטופש לנוכח המפגעים הרבים שפקדו את השכונה, אבל לא התכוון לחדול מלהתקשר. ב-1992, שנה אחרי המהומות, קראון הייטס עדיין היתה אזור אסון. שדה קרב ואתר פסולת. הטמפרטורות עלו, ונראה כאילו כולם עוצרים את נשימתם וממתינים שהשכונה תתפרץ.
כשהגיע לתפארת הגוספל, הכומר גרין מצא את השער פתוח. דורותי נוריס היתה בפנים יחד עם אונטריו, ילד האומנה של בני הזוג מלקולם וסברינה דייוויס. המחשבה הראשונה שחלפה במוחו של הכומר היתה שהילד הותקף בדרכו לכנסייה. אבל אונטריו לבש פיג'מה ולא בגדים המתאימים לביקור בכנסייה.
"משהו קרה למשפחת דייוויס," אמרה דורותי.
"מה בדיוק?"
"הוא לא אומר."
"אונטריו? נפגעת ממשהו?"
אונטריו בהה בכומר. למעשה, מבעדו. דרכו. הכומר גרין כרע ברך ונגע בזרועו.
"הוא קפוא לגמרי," אמר והרים את מבטו.
"הוא נראה לי בהלם," אמרה דורותי.
פניו של אונטריו היו מרוחות אדום. אם הכומר היה מתבקש לנחש, הוא היה אומר שהילד שפשף את העיניים בידיים מכוסות דם.
"זה הדם שלו?"
דורותי הנמיכה את קולה. "אני חושבת שלא. אבל אני לא יודעת."
"התקשרת לתחנת המשטרה?" שאל הכומר גרין.
"כן," אמרה דורותי.
הכומר הסתובב בחזרה לעבר הילד.
"אונטריו, אני יכול לבדוק שלא נפגעת?" הוא לקח את יד ימין של הילד, הפך אותה ובחן את זרועו לכל אורכה. הוא חזר על הבדיקה ביד שמאל של הילד. "מותר לי להרים את החולצה שלך?" אונטריו עמד דומם. "אני רק רוצה לבדוק אם יש שריטות או חתכים... טוב. זה נראה בסדר. אונטריו? אתה יכול להסתובב בבקשה? כדי שאוכל לבדוק את הגב שלך." כשהסתובב, הכומר גרין הניח את אצבעותיו על עורפו של הילד ואחר כך על גולגולתו. "טוב. נראה שאתה בסדר."
הוא הניח את היד על ברכו כדי להתיישר, ובאותו הרגע אונטריו הקיא. היישר על נעליו החגיגיות של הכומר השמורות לימי ראשון. עיניו של הילד התרחבו ונמלאו דמעות.
"אוי, חמוד," אמרה דורותי ורכנה אליו. "זה בסדר."
"זה בסדר גמור," אמר הכומר גרין. "הכול יֵרד עם קצת מים."
דורותי הובילה את אונטריו לחדר האמבטיה כדי שישטוף את פיו.
קול נשמע מכיוון דלת החזית.
"משטרת ניו יורק."
