הרצח הראשון שלי

1

מפרשית במסע, אנה פנֵי מפרשה?

כשצלצל הטלפון בדיוק רחצתי במקלחת את שאריות המלח מעל עורי. שמעתי את הקול שלי במשיבון, ואחר כך את קולו של אחד מעמיתי שביקש שאחזור אליו בדחיפות. באותו יום ראשון זכיתי למנוחה ארוכה להפליא, אם כי אפילו בחוף הים לא הצלחתי להירגע לגמרי. מסיבה כלשהי הרגשתי שאת היום החם החופשי הראשון שלי הקיץ אני חייבת לבלות בשמש, אף על פי שבאופן עקרוני אני שונאת רביצת בטן-גב על החוף. בחורף האחרון התאמנתי באופן קבוע בחדר כושר, והגוף שלי נמצא עכשיו במצב המתאים ביותר לחוף מזה שנים. אף שבקצב צריכת הבירה שלי לא היה לי שום סיכוי להגיע לבטן שטוחה.
כיביתי את המשיבון וחייגתי את המספר של המחלקה. המרכזן קישר אותי לראנֶה.
"מה קורה, אחותי? בעוד רבע שעה אני אצלך. הכול ארוז. גופה בווּאוֹסָאָרִי* - החבר'ה מהסיור דיווחו לפני חצי שעה. את לא צריכה שום דבר מהמשרד שלך, נכון? נתראה!"
[* ווּאוֹסָאָרִי (Vuosaari) - שכונה הממוקמת במזרח הלסינקי ומוקפת ים.]
הנה זה שוב מתחיל, חשבתי לעצמי בעודי מחפשת בארון משהו סביר ללבוש. חצאית המדים נשארה במשרד שלי בפּאסִילָה,* לכן גם ג'ינס במצב טוב יכול היה לבוא בחשבון. השיער שלי היה רטוב, אבל מייבש שיער היה הופך אותו לסבך אדום ומדובלל. ניסיתי לשרבט משהו דומה לאיפור על הפנים המאדימות שלי ועשיתי פרצוף לבבואתי במראה. הדמות שהשתקפה בה לא נראתה כמו חוקרת משטרה מעוררת כבוד: העיניים בצבע ירוק-צהבהב נראו כשאולות מחתול, גון התלתלים הפרועים שהזכירו חבל קנאביס הודגש בצבע אדום משפופרת (מה שלא עושה הטבע, עושה הצבע), והחלק הכי פחות מעורר כבוד היה האף הסולד שהשמש הכתימה בנמשים. את הפה שלי מישהו כינה "חושני", תואר שבמילים פשוטות פירושו שפה תחתונה קצת עבה מדי.
[* פּאסִילָה (Pasila) - שכונה בהלסינקי, שם נמצא מטה המשטרה.]
האם אני, אישה קטנה שנראית ילדונת, צריכה עכשיו לצאת לקצה וואוסארי להגן על החוק והסדר?
הסירנה של ראנה נשמעה מרחוק. הוא אהב להפעיל אותה, כמו הרבה שוטרים בפינלנד. המתים לא יברחו, אבל העם לא צריך לדעת מזה.
"החבר'ה מהזיהוי הפלילי כבר יצאו לשם," הודיע ראנה בנימה רשמית כשעליתי לסאאב המשטרתית והתיישבתי לידו. "גופה בוואוסארי. מוות בטביעה. אבל נראה שיש שם איזה קֶטש. ברנש בסביבות גיל שלושים בשם פֶּלטוֹנֶן, אם אני לא טועה. כעשרה חבר'ה, חברי איזושהי מקהלה, בילו את סוף השבוע באיזו וילת נופש, ובבוקר מצאו את פלטונן הזה בים."
"מישהו דחף אותו לים?"
"לא ברור. קיבלנו די מעט מידע."
"איזו מקהלה זאת?"
"חבורת זמרים, נראה לי." ראנה נכנס לפנייה לאיטָוואיוּלה, הכביש המוביל למזרח הלסינקי, במהירות כזאת שנזרקתי הצדה והמרפק שלי הוטח בחוזקה בדלת הרכב. באנחת כניעה הידקתי את חגורת הבטיחות המעצבנת שהיתה מקובעת בגובה שמתאים לשוטר גבר ושפשפה לי את הצוואר.
"איפה קִינוּנֶן? וכל האחרים? לא היית צריך להיות בחופש היום בכלל?"
"החבר'ה עסוקים בפרשת הדקירה ההיא מאתמול. את קינונן אני מנסה לתפוס כבר חצי שעה, אבל יום ראשון, את יודעת... הוא בטח מנסה להתגבר על ההנגאובר שלו במרפסת של איזו מסעדה."
ראנה נאנח בכניעה. לאף אחד מאיתנו לא היה חשק להמשיך בשיחה. ראש המדור שלנו, המפקח קאלֵבי קינונן, היה אלכוהוליסט. נקודה. אני הבאה אחריו בהיררכיה, ולפיכך התיק עמד לעבור לידי עד שקינונן יתאושש מהשיכרות שלו או מההנגאובר. נקודה.
"תשמע, ראנה. יש סיכוי שאני מכירה את הבחור שמת, כלומר, שהכרתי אותו... זה קצת דבילי..."
"החופשה שלי מתחילה מחר, ואני מתכוון לצאת לחופשה הזאת. אם תרצי ואם לא, התיק הזה הוא שלך. בעבודה הזאת אף אחד לא שואל אותך."
מנימת קולו של ראנה השתמע שמוטב היה לי להמשיך בלימודי המשפטים - שם לפחות היתה לי הזכות לבחור את התיקים. ראנה תמיד פקפק בי, כמו רבים אחרים במחלקה שלנו. הייתי אישה - ועוד אישה צעירה - לא שוטר בקבע לכל החיים כמו כולם וכמו שצריך להיות, אלא ממלאת מקום זמנית שחייבת לשרוד במחלקה רק עוד חודשיים נוספים.
להפתעת סביבתי הקרובה, לאחר סיום התיכון ניסיתי והצלחתי להתקבל לבית הספר לשוטרים. בתיכון הייתי סוג של מרדנית, פאנקיסטית במעיל עור, שמקבלת "מצוין" בכל מטלות הכתיבה. יש לציין שהפאנקיסטית האחרת והמבריזנית הראשית של הכיתה הפכה מאוחר יותר למורה בבית ספר יסודי. שפעתי רעיונות ואידיאולוגיה בנוגע לצדק חברתי. האמנתי שכשוטרת אוכל לא רק לסייע לעבריינים ולקורבנותיהם אלא גם לשנות את העולם. רציתי לשרת ביחידות הפיקוח.*
[* יחידות הפיקוח (huoltopoliisi) - יחידות שעסקו באכיפת החוק הנוגע לשולי החברה ולפרטים שסטו מדרך הישר, כגון נשים שעסקו בזנות, נוודים, קבצנים, סוחרי סמים ואלכוהול ועוד. יחידות אלה היו חלק ממשטרת פינלנד בין השנים 1936-1987. למעשה, הן החליפו את משטרת טוהר המידות שהיתה קיימת מאז 1890 וששמה שונה בשלב מסוים למשטרת זנות.]
אבל כבר בבית הספר לשוטרים נחלתי אכזבה, אף על פי ששרדתי יפה להפליא בין כל הגברים. בשלב ההוא כבר הייתי רגילה להיות כאחד הבחורים: בזמן הלימודים בתיכון ניגנתי בגיטרה בס בלהקת בנים ושיחקתי כדורגל עם הבחורים האחרים.
בתיכון הייתי הכי טובה בלימודים, ולכן גם בבית הספר לשוטרים היה עלי לשמור על המוניטין. אם כי עבודת השיטור לא היתה בשבילי. שנתיים של כתיבת דוחות, עריכת בדיקות גופניות לזונות ולקבצניות ובירורים על הרקע החברתי של גנבי חנויות הספיקו לי בהחלט. רק חלק מתכונותי באו לידי ביטוי בעבודה הזאת, בעיקר הטיפשיוֹת והלהוטות מדי שבהן. האכפתיות שלי לא עניינה אף אחד, ולמוח שלי, שמאז ומתמיד אהבתי להפעיל אותו, לא נמצא שם כל שימוש.

הרצון ללמוד נעור בי שוב אחרי כשנתיים בתפקיד. השלמתי בקצב מהיר כמה קורסי פיקוד. היה מחסור בנשים, וכנראה הצלחתי להתקדם מהר מהרגיל. זה עורר כל מיני דיבורים בקרב הגברים הקנאים. ומה שפגע עוד יותר ברגשותיהם של עמיתי היה העובדה שלא הייתי מרוצה מהמקצוע. לבסוף הגשתי את מועמדותי לפקולטה למשפטים והתקבלתי, ואז הרגשתי שסוף סוף הגעתי למקום הנכון. המשפט והצדק עניינו אותי תמיד, ובגיל עשרים ושלוש האמנתי שאני יודעת מה אני רוצה מהחיים.
תוך כדי הלימודים עבדתי בעבודות זמניות ובמילוי מקום במשטרה, ועכשיו, כעבור חמש שנים, שוב חזרתי להיות שוטרת. מאסתי בלימודים, ומילוי מקום במשך חצי שנה במחלק האלימות של אגף החקירות הפליליות במטה המשטרה בהלסינקי נשמע לי רעיון טוב, במיוחד לאור העובדה שהתמחיתי במשפט פלילי. חשבתי ששינוי אווירה למשך חצי שנה ייתן לי פסק זמן מהלימודים ויאפשר לי לגלות אופקים חדשים. עד כה התרשמתי שהחשיבה שלי אז היתה שגויה, כי בתפקידי כחוקרת פלילית לא הצלחתי לחשוב על שום דבר חוץ מעבודה. לעתים נתמזל מזלי והיה לי פנאי לצאת לשתות בירה, ולעתים קצת יותר קרובות - להליכה או לחדר כושר.
בנוסף לכול, הבוס הישיר שלי עשה רק עשרה אחוזים מהעבודה שהיה אמור לעשות. בזמן הנותר הוא שתה או סבל מהנגאובר. התקשיתי להבין למה לא שלחו אותו כבר לפני שנים לטיפול גמילה. העבודה של קינונן נפלה על כתפיהם של אחרים, ובמיוחד עכשיו, בחודשי הקיץ, המצב היה בלתי-נסבל. כל התקציבים למילוי מקום מוצו כבר באפריל, ולא ניתן היה לדחות עוד את החופשות של אנשי הצוות המותשים.
חוץ מזה, העור שלי כבר לא היה עבה כמו בימי נעורי, אם כי הודאה בכך היתה עלולה להיות שגיאה חמורה. עמיתי הגברים הטיבו לבחון את יכולת השליטה העצמית שלי, הם התבוננו ברעבתנות בתגובותי כשבחנתי קיא של שיכור ששתה מים מהולים בחומצה גופרתית או בגופתו המכוסה באיברים פנימיים שהחומצה איכלה. סביר להניח שהמראה הזה עורר בחילה גם באחרים, אבל לי, פחות מכולם, היתה הזכות להראות שבא לי להקיא - כי אני אישה. אז הייתי קשוחה, ומאוחר יותר בקפטריה של המשטרה זרקתי את ההערות הכי עסיסיות על הפרשה, גם אם בקושי הצלחתי להכניס לפי את נזיד העוף שהגישו באותו יום.
בנוגע למראה החיצוני שלי לא יכולתי לעשות שום דבר: נראיתי אישה עד כדי ייאוש. השיער שלי היה חייב להיות ארוך, כי אם הייתי מסתפרת היו התלתלים שלי מזדקרים לכל הכיוונים. בהשוואה לגברים הייתי גוצה. עניין הגובה כמעט מנע ממני להתקבל לבית הספר לשוטרים, אבל רופא שהכרתי הוסיף לי את חמשת הסנטימטרים החסרים. הגוף שלי היה בעצם שילוב משונה של עגלגלות נשית ושרירים גבריים. יחסית לאישה קטנה הייתי די חזקה וידעתי להעריך את הכוח שלי במידה מספקת כדי לא לחשוש גם ממצבים מסוכנים. אם כי ברגעים כאלה דווקא לא הייתי מתנגדת לחוש את הביטחון העצמי שמשרים מַדי משטרה ושיער אסוף בפקעת.
עד כה כל התיקים שטיפלתי בהם, פגיעות בנפש כמו פשיעות אחרות, היו במידה מסוימת חסרי פנים. כעת הדהדו באוזני המילים המאיימות "מקהלה" ו"פלטונן". אם תחושת הבטן שלי מבשרת הרע היתה נכונה, הרי שהפעם עמדתי לפגוש אנשים שהכרתי, ולו במעט, בעבר. אנשים שראו אותי בתפקיד שונה לגמרי משל שוטרת.
בחורף הראשון שלי באוניברסיטה גרתי עם שותפות לדירה באִיטָקֶסקוּס.* בדירה שררה אז אווירה קודרת: השותפות שלי רבו ללא הרף מפני שאחת מהן, יאנה, נהגה לשיר בכמחצית מהזמן שבילתה בבית. מפעם לפעם נשמעו מחדרה גם שאגות של רביעייה שלמה. את תפקיד הבס שר החבר של יאנה, יוקה פלטונן. יוקה שובה הלבבות, שהיו לו עיניים של פול ניומן ופרצוף שזוף ממסעות השיט. אותו יוקה, שבמשך שעות ערב ארוכות נהגה יאנה להרהר בעניינו: האם כדאי לה לעבור לגור איתו או לא. מדי פעם היתה מזמינה אותי לחדרה כדי לעזור לה בפתרון הסוגיה על בקבוק יין אדום.
[* אִיטָקֶסקוּס (Itäkeskus) - שכונה במזרח הלסינקי.]
בהשוואה למנופחי השרירים המשעממים במשטרה היה יוקה תאווה לעיניים. הזמירות של יאנה לא הפריעו לי יותר מדי, כי היא שרה נקי למדי, ואם קרה שמאסתי במוזיקה הקלאסית שלהם, תמיד יכולתי לשמוע בווקמן את פּוֹפֵּדָה, הלהקה האהובה עלי, במלוא העוצמה.
אחר כך מתה אחות סבתי, אך היורשים לא מיהרו למכור את דירת החדר שלה שבאזור טֶלֶה,* אלא חיכו שערכה יעלה. בינתיים הורשיתי לגור בדירה ולשמור עליה, ולשלם רק את תשלומי הקואופרטיב.** בשלב מסוים היה מחירה כה גבוה שהתחלתי לחשוש שעוד מעט לא יהיה לי איפה לגור, אך קרובי המשפחה תאבי הבצע ציפו שהמחירים למטר מרובע יטפסו עוד, וכשהגיע השפל והמחירים קרסו הם נשארו בידיים ריקות. כך המשכתי להתגורר בסביבה העילית של מסעדת אֶליטֶה. את יאנה פגשתי מדי פעם באוניברסיטה, ושמעתי שהיא נפרדה מיוקה. מאוחר יותר, בסיבוב ההופעות של המקהלה בגרמניה, התאהבה יאנה בבנם של מארחיה, ולבסוף עברה לגרמניה והפכה להָאוּסְפרָאוּ, עקרת בית. היינו בקשר אופייני לשותפות-לשעבר - כרטיסי ברכה בחג המולד.
[* טֶלֶה (Töölö) - שכונה בהלסינקי, ממוקמת סמוך למרכז העיר.]
[** בפינלנד הקואופרטיב שבבעלותו נמצא הבית אחראי על תחזוקתו השוטפת, על תיקונים למיניהם ועל ניקיון השטחים המשותפים. לכן על כל דיירי הבית לשלם תשלום קבוע לקואופרטיב.]
זכרתי במעורפל גם את חבריה האחרים של יאנה. השמות והפנים עלו במהרה בזיכרוני. בנוסף ליוקה היה שם עוד בחור שתענוג היה להסתכל עליו... מדי פעם נהגתי לרוקן בקבוק או שניים של בירה עם חברי המקהלה. כעת חששתי עד מאוד שבוואוסארי אמצא פרצופים מוכרים - הרבה אנשים נתקעים שנים במקהלות סטודנטים כדי להאריך את עלומיהם. אולי אנשי המקהלות הם בכלל אנשים מזן מיוחד, חבורת מזוכיסטים שרוצים לחזור שוב ושוב על זמירות משעממות עם עמיתים בעלי קול גרוע משל עצמם, בהנהגתו של מתעלל סדרתי שמנופף בידיו במחוות הזויות.
הדרך שהובילה אל הבית התפתלה בין נופי קיץ ירוקים. ראנה כיבה את הסירנה, אך עדיין נהג במהירות גבוהה מהמותר - עוד יתרון של מכוניות משטרה. אני קראתי את הנחיות ההגעה, והצלחנו לפנות בפנייה הנכונה. תמיד מביך נורא כששוטרים תועים בדרך - יצא לי להיות במצב הזה כמה פעמים, ובכל פעם הטילו את האשמה עלי. הים הבהיק בברק כסוף מבעד לשדות, ארנב ניתר וחצה בעצלתיים את הדרך, צִרעה ניסתה להידחק למכונית דרך החלון הפתוח.
"יש כאן כמה וילות ישנות שהיו שייכות פעם לאצולה, ומאוחר יותר שיפצו אותן העשירים," הסביר ראנה.
לבסוף חצינו מֵצר ברוחב כעשרה מטרים והגענו לאזור דמוי אי. עברנו מתחת לקשת הגבוהה של השער. שלט עשוי פּליז הכריז כי שם המקום הוא וילה מַאיסֵטה. שביל צר מכוסה דשא הוביל לחצר של וילה אידילית. בבית כזה בדיוק חלמתי תמיד לגור: שתי קומות, חלונות ממוסגרים בלבן, כרכובי עץ מגולפי עיטורים. על המדשאה בחצר עמדו ניידת משטרה והגרוטאה הישנה מדגם וולוו של הזיהוי הפלילי.
"זריזים הבחורים. טוב - איפה הגזרה שלנו?" הכנתי את עצמי נפשית להפגין גישה צינית ואף תוקפנית. שום דמעות ליד גופות של אקסים חמודים של שותפות לשעבר.
סַמל של יחידת הסיור בא לקראתנו בליווי בחורה שחומה בעלת ארשת פנים קודרת. הצגנו את עצמנו. השניים הביטו בי בחשדנות, ואף על פי שהתכוננתי לכך שאתקל בחוסר אמון, זה בכל זאת לא היה נעים. הבחורה השחומה נראתה לי מוכרת, והשם מיריה העלה בזיכרוני את ההערות הלא מחמיאות במיוחד של יאנה על "הפֶּדַנטית הגדולה" של המקהלה. מיריה אפילו לא שתתה יי"ש, וזה, לפחות לפני חמש שנים, נחשב בחוגים אלה לפשע בלתי-נסלח.
מיריה הובילה אותנו אל שפת הים, שם בדיוק צילמו הטכנאים מהזיהוי הפלילי את הגופה שצפה ליד אבני החוף. גם מאהקוֹנֶן, הרופא המשפטי, כבר היה במקום. ניחשתי שחיכו לנו הרבה זמן, כי יתר הסידורים כבר נעשו בינתיים. היה מגוחך בעיני שחיכו לי כדי שאראה את הגופה בטרם ימשו אותה מהמים. בכלל לא רציתי להסתכל על הגווייה הזאת - לא לזהות בה את יוקה ולא לראות את מה שעוללו לו.
"מה דעתך?" שאלתי את הרופא שהעלה ענני עשן מהסיגר הקטן שבפיו. לאיש היה עודף משקל של חמישים קילו או יותר, והוא שנא אותי לפחות כמו שאני שנאתי אותו. ההבדל היה טמון רק בכך שאני ידעתי עליו שהוא אשף בתחומו, ואילו הוא לא חשב עלי באותם מונחים.
"איפה קינונן?" שאל מאהקונן בחשדנות.
"אי-שם," עניתי בתוקפנות. "אנחנו לא יכולים לחכות לו עכשיו. בואו נתחיל בחקירה. באיזה אופן, לדעתך, מת הבחור?"
"לפי הפרצוף שלו, נראה שהוא טבע. מצד שני, החור הזה בראש שלו מעניין דיו כדי לעורר ספק. ננתח ונראה." מאהקונן לא הפנה את הדברים אלי אלא אל חרטומי נעליו של ראנה.
"יכול להיות שקודם חבטו לו בראש, ואחר כך דחפו אותו למים?" שאל ראנה.
"אפילו ייתכן מאוד. זה לא סתם חור, הוא גם נראה מוזר משהו. מעניין במה חבטו בו."
"אולי באבן? מה דעתך?" ראנה הביט בסלעי החוף, שביניהם היו אבנים בכל מיני גדלים, גם בגודל כף יד.
"אחח... לא תחסר לחבר'ה עבודה אם תחליטו להתלבש על כל אבן בחוף הזה," גיחך הרופא.
אישרתי לצוות האמבולנס למשות את הגופה מהים. הם הפכו אותה בזהירות. הפנים נראו לי מוכרות באורח משונה. שערו הבהיר של יוקה נקרש מהדם והמלח. אפילו הנפיחות לא מחקה את הבעת האימה בעיניים הפקוחות שבהקו כמו נורות אזהרה על רקע פניו המסגילות. אצות עיטרו את מעיל הרוח הלבן, מכנסי הג'ינס היו דבוקים לרגליים השזופות והיחפות.
לרגע מכאיב עלתה לנגד עיני דמותו של יוקה שובה הלבבות מלפני כמה שנים. יוקה היה מבוגר ממני בשנה-שנתיים, כלומר היה בקושי בן שלושים. יצא לי לראות גם גופות של אנשים צעירים יותר, אבל הגוויות ההן היו אכולות אלכוהול או סמים. בלעתי דמעות, ניסיתי לכחכח בגרוני, והתחלתי להמטיר שאלות על צוות הזיהוי הפלילי: איך נוצר החור בראשו של יוקה, האם יכול להיות שהוא החליק על הרציף? וכן הלאה. תיארתי לעצמי שהנימה הרגזנית רק מבליטה את העצבנות שלי במקום להסתיר אותה; גם אם שׂרת ההגנה שלנו כבר העזה לבכות בפומבי, אני לא יכולתי להרשות לעצמי את המותרות האלה.
"בוא נראה מה אלה בווילה יודעים על כל העסק," אמרתי לראנֶה ופניתי בכיוון החווילה מגולפת הכרכובים. רק עתה שמתי לב שבמרפסת הפונה אל החוף יושבת קבוצת אנשים. הנימה הנרגזת שלי בוודאי נשמעה היטב גם שם, אבל אף אחד מהם לא הביט בכיוון שלנו, כאילו האנשים האלה מנסים להכחיש את עצם נוכחותם של השוטרים במקום.
מקרוב נראה הבית כמו זיוף. אולי לא היה אלא העתק של וילה אחרת שעמדה פעם באותו מקום עצמו. הצבע הדהוי לא חודש, כך נראה, במשך כעשרים שנה, אבל לא נראה לי סביר שהבית נבנה הרבה לפני שנולדתי.
במרפסת יקדה השמש, ואני חזרתי וקיללתי את מכנסי הג'ינס החמים שלי. חלק מחברי השביעייה שישבו שם נראו לי מוכרים.
"מאריה!" הגה בפליאה קול צלול. "מה, את שוטרת עכשיו? זוכרת אותי? אני טוליה."
זכרתי את טוליה היטב. היא ביקרה בדירה שלנו לעתים קרובות, ומפעם לפעם גם נהגנו לשבת בבית הקפה של האוניברסיטה. חיבבתי את טוליה, חוש ההומור שלה היה דומה לשלי. טוליה היתה עתה יפה מכפי שזכרתי אותה. יציבה של אישה בוגרת, קורנת ביטחון עצמי, הוסיפה חן לגופה הארוך.
"כן, זוכרת." לא הצלחתי לחייך. "כן... אני סמל ראשון מאריה קאליוֹ מאגף החקירות הפליליות, וזה סמל לאהטינֶן. צהריים טובים. תוכלו בתור התחלה להציג כל אחד את עצמו ולספר על אירועי הלילה האחרון?" נשמעתי מגוחכת אפילו באוזני, ולא העזתי להיישיר מבט אל אף אחד.
למיריה היו כנראה כישורי מנהיגות טבעיים. היא פתחה בדבריה בטון קצוב, כאילו היא קוראת מרשימה מוכנה מראש. אולי תכננה מבעוד מועד מה היא הולכת לומר.
"אני מיריה ראסינקאנגַס. כולנו חברי מקסי"מ, מקהלה של עמותת סטודנטים יוצאי מזרח פינלנד. בחברה שבה עבד יוקה פלטונן תכננו איזה אירוע קיץ וחיפשו ליווי מוזיקלי. הם הבטיחו לשלם שכר יפה, ויוקה ארגן הרכב של שמיניית זמרים."
לדברי מיריה, החבורה שנכחה במקום היתה מורכבת מרביעייה שיוקה ניצח עליה באופן קבוע, ומארבעה זמרים נוספים שבמקרה שהו בעיר בקיץ. הוריו של יוקה בדיוק יצאו להפלגה, ובית הקיץ שלהם נראה כמקום מושלם לחזרות.
הרביעייה הכפולה התאספה בווילה יום קודם לכן אחר הצהריים. במשך כמה שעות הם התאמנו בשירה, ואחר כך עברו לפעילות הקיץ הפינית הלאומית: רחצה בסאונה ושתייה לשוכרה. אחרי חצות כולם התפזרו אט-אט למיטות, אך לא נראה שמישהו שם לב במיוחד לתנועותיו של יוקה. הוא נראה בחיים לאחרונה בסביבות השעה שתיים לפנות בוקר.
"הופתעתי בבוקר כשלא ראיתי את יוקה," העירה מיריה. "אבל אז יורי בא וצעק שיוקה טבע, והוא באמת היה שם... ליד החוף." גם קולה של מיריה רעד מעט.
"כשניגשתם לשם, נגעתם בגופה של פלטונן?"
"אני ניסיתי לבדוק לו דופק, אבל לא הזזנו אותו." הגה קול בס צרוד מחלקה האחורי של המרפסת.
"אני אנטי סארקֶלָה, אולי את זוכרת אותי. לא היה דופק, ובכלל היה כל כך ברור שהוא טבע, שלא היה טעם לנסות לעשות משהו."
זכרתי גם את אנטי. הייתי מאוהבת בו פעם במשך כמעט שבועיים, אחרי שיום אחד הוא התיישב לידי בחשמלית והתחיל לדבר על הספר של הֶנרי פארלַנד* שקראתי בנסיעה. כמה גברים יודעים בכלל מיהו הנרי פארלנד? מאוחר יותר החלטתי לשכוח את אנטי ולהתרכז בהערצתי להנרי, אבל מאז אותה שיחה הבחור סקרן ועצבן אותי בו-בזמן. הוא נראה טוב בעיני - פני אינדיאני צרות, אף גבנוני, גובה שני מטרים כמעט. את ההבעה שבעיניו היה קשה לפענח, זאת היתה אולי עצבות מהולה בפחד. זכרתי שאנטי היה חבר טוב של יוקה.
[* הנרי פּארלנד (Henry Parland) - משורר פיני (1908-1930), כתב בשפה השוודית.]
"או-קיי. התיק הזה נמצא מעכשיו באחריותי, וזה אומר למעשה שהחקירות יתקיימו בפּאסילה. לטובת החקירה אני מציעה שתעזבו את הווילה באופן מידי. הייתי רוצה להתחיל בחקירות כבר הערב, ואני יכולה להציע טרמפ, אם מישהו צריך. לא נראה לי שיש כאן אפילו תחנת אוטובוס בסביבה. לעת עתה הייתי רוצה לדעת בקווים כלליים מיהו מי, במה כל אחד עוסק, כתובות וכדומה. תוכל לעשות רישום, ראנה? מי אתה?" פניתי לבחור שישב קרוב אלי. הוא היה צעיר מאוד, נמוך ורזה, ונראה כסובל מבחילה.
"אני יורי לאסינֶן," אמר קול טנור גבוה וצלול במבטא האופייני ליוצאי מזרח פינלנד. "אני בן עשרים ושלוש, לומד מתמטיקה ועיבוד נתונים באוניברסיטה." הבחור נשמע כאילו הגיע לריאיון עבודה.
"אני מיריה ראסינקאנגַס," חזרה הבחורה השחומה המוצקה. "בת עשרים ושש. סטודנטית בחוג להיסטוריה."
"פּייה וָאלְרוּס," נאמר כמעט בלחש. לבחורה היו עיניים חומות גדולות, שיער בגוון ערמוני, טבעות אירוסים ונישואים עם אבני חן יפות, גזרה חטובה, בגד קיץ מסוגנן... ציינתי את הפרטים בדעתי בלי לנסות לעשות בהם סדר. "אני בת עשרים ושש, לומדת שפות צפוניות."
"סירקוּ האלוֹנֶן, עשרים ושלוש. סטודנטית לכימיה. אני אחותה של פייה, אבל היא נשואה, לכן שמות המשפחה שלנו שונים." סירקו היתה העתק חיוור ויומיומי של אחותה היפה והמעודנת. ליד סירקו ישב בחור רחב גרם ובעל שיער גס. הבחור אחז בידה במחווה של תמיכה. כנראה חבר.
"אני טימוֹ הוּטוּנֶן. יערן. עשרים וחמש."
"טוּליה ראיָלה. עשרים ותשע. בטלנית."
"אנטי סארקֶלה. מתרגל בחוג למתמטיקה באוניברסיטה. בן עשרים ותשע, אבל אני לא מבין איך קשור לפה הגיל שלנו." ראנה פלט נחרה - הוא המשיך מוכנית לרשום את הנאמר, ועתה נתן בסארקלה מבט רוגז כאילו זאת אשמתו של הבחור.
"בסדר... תאספו את החפצים שלכם, נעזוב את המקום בהקדם האפשרי." פניתי לחוף כדי להספיק לדבר עם אנשי הזיהוי הפלילי. בַּשביל שעל שפת החוף נתקלתי בנושאי האלונקה. הכתובת הבאה של יוקה תהיה המכון לרפואה משפטית.
כשחזרתי לווילה, מיריה עסקה בריקון המקרר.
"דרך אגב... איפה כל אחד מכם ישן?"
"החדר של יוקה נמצא בקומה השנייה, בצד אחד של המעבר. יורי ואנטי ישנו בצד השני של המעבר, בחדר של אחיו של יוקה. טימו וסירקו ישנו בסוף המסדרון, במיטה של הוריו של יוקה, ואני, פייה וטוליה ישנו כאן, על הרצפה בסלון."
"אז יוקה היה היחיד שישן לבד?"
"כנראה. אם כי סביר להניח שאף אחד מאיתנו לא ישן יותר מדי, התנועה נמשכה כל הלילה. כל פעם מישהו הלך לשירותים, אפילו יורי ירד לכאן, למרות שגם בקומה השנייה יש שירותים. למעשה בתחילת הלילה בקושי הצלחתי לישון. טוליה נחרה נורא, וכמה שלא ניסיתי להעיר אותה, כלום לא עזר."
"סליחה שהפרעתי לך לישון," טוליה הופיעה במטבח. "פייה, לדעתי, לא ישנה בכל מקרה, אולי המצפון שלה לא היה שקט..." טוליה הציצה במקרר. "חבל שבסוף לא הכנו את קדרת הסרטנים. בואו אלינו לאכול כשתגמרו עם האינקוויזיציה. סעודה לזכר יוקה... רוטב עגבניות בצבע דם, מתאים לאירוע. חבל שיש רק יין לבן."
"תפסיקי," חתכה מיריה ברוגז בלי להתייחס לרעד בקולה של טוליה. עזבתי את המקום ועליתי לקומה השנייה, שם נראה יורי מקפל את שק השינה שלו. הפרוזדור שבקומה השנייה השקיף לים. בהמשך הפך הפרוזדור למעבר צר שבסופו היה ממוקם חדר שינה גדול, כנראה של הוריו של יוקה. הדלת היתה פתוחה לכדי חריץ ועל המיטה נראו רגליים של אישה ויד גברית שליטפה אותן. בוודאי סירקוּ וטימוֹ.
חדר השינה הריק היה של יוקה: זה היה חדר של נער מתבגר שכמעט לא נעשו בו שינויים בעשר השנים האחרונות. אריגים בצבע כחול-ים, פוסטרים של מפרשיות על הקירות, כמה בקבוקים ריקים של קאטי סארק וספרי שיט על מדף הספרים, גיטרה. סוודר היה זרוק על הכיסא, נעליים היו תחובות מתחת למיטה. בלֵיל מותו הלך יוקה יחף - כנראה לא רצה להעיר אף אחד. המיטה לא היתה מסודרת, מה שהעיד, כך חשבתי, שלא משנה לאן הלך יוקה, הוא הספיק לישון קודם לכן, וככל הנראה גם ציפה לחזור לישון אחר כך.
בחדר האחרון במיטה הצרה שכב אנטי סארקלה, ידיו שלובות מאחורי העורף. כשראה אותי קפץ על רגליו כמו חייל טירון בפני המפקד שלו.
"יש קצה חוט?" שאל בטון עוין.
"אולי. אתה ישנת בחדר הזה?"
"כן."
"אתה מכיר... כלומר, הכרת את יוקה מקרוב. תוכל לבוא איתי לחדר שלו ולבדוק אם משהו חסר שם?"
אנטי נראה גדול מדי למידות החדר.
"אני לא רואה שחסר פה משהו." אנטי הציץ לתוך ארון הבגדים. "אותם בגדים, כמו תמיד. ליוקה היה כאן בבקתה כל מה שהוא צריך. הוא הביא איתו רק תיק קטן כשהגענו הנה אתמול. הנה התיק הזה... מה כבר יש שם, תווים, גרביים נקיים... על פניו לפחות, הכול נראה לי רגיל בחדר הזה."
מבטו של אנטי נפל על חוברת בלויה שהיתה מונחת על השולחן, קובץ שירים למקהלה מעורבת. החוברת היתה פתוחה בשיר של אינו ליינו, שהלחין טוֹיבוֹ קוּלה,* "מפרשית במסע". אני ממש לא נמנית עם חובבי השירה המחורזת, אבל את השיר הזה תמיד אהבתי. התווים היו מלאים סימונים של יוקה. אנטי הפנה את מבטו, וראיתי שהוא נושך שפתיים.
[* קוּלה, טוֹיבוֹ (Kuula, Toivo) (1918-1883) - מלחין ומנצח פיני. ידוע בעיקר ביצירות הווקאליות שלו.]
"על זה התאמנתם אתמול?" שאלתי רק כדי לומר משהו.
"גם על זה, בין השאר. הם הזמינו שירים פיניים."
אספתי את הארנק של יוקה שהיה מונח ליד חוברת התווים. היתה לי תחושה משונה שלא שמתי לב לכל מה שאפשר היה למצוא בחדר.
כעת יכולנו סוף-סוף לעזוב את הווילה. אנשי הזיהוי הפלילי נשארו לחפש חפץ שיכול לשמש ככלי נשק. שטח החוף גודר.
שוטרי הסיור נשארו כדי לקבל את פני הוריו של יוקה, שהיו אמורים לחזור במהלך הערב.
הסתכלתי על חבורת הנחקרים הנבוכים שלי; עקרונית ייתכן שאדם מבחוץ הזדמן למקום והיה עֵד למותו של יוקה, אולי אפילו אחראי לו. את האפשרות הזאת, כמובן, לא ניתן היה לפסול על הסף. היו הרבה פריצות באזור הבירה בעונת הקיץ. אולי יוקה הפתיע פורץ שבא מהים?
אבל נכון לאותו רגע היו שבעת חברי השמינייה הנותרים בחזקת חשודים עיקריים. מישהו מאנשי המקהלה חייב היה לדעת יותר ממה שסיפר לי. אולי מישהו מהם אפילו רצח את יוקה. במקרה כזה לא מדובר בעבריין מקצועי קשוח, אלא באדם מהשורה, שכובד האשמה עשוי להפוך עבורו במהרה לבלתי-נסבל, חשבתי באופטימיות.
אנטי וטוליה השמיעו קריאות משונות לעבר החוף, וכנראה הסבירו משהו לשוטרי הסיור.
"מה הבעיה?" ניגשתי אליהם כדי להורות לכולם לעזוב.
"איינשטיין. החתול שלי." ענה אנטי. "לא ראינו אותו כבר כמה שעות, ואני לא יכול לעזוב בלעדיו."
"אתה חושב שהוא הלך לאיבוד?" שאלה טוליה בדאגה.
"לא, הוא נולד כאן! הוא בטח רק מסתובב איפשהו."
"אני מעדיפה שבכל זאת תעזוב את המקום יחד איתנו ותחזור לחפש את החתול אחר כך," אמרתי בנימה פחות ידידותית מכפי שהתכוונתי. הוריתי לבחורים שנשארו במקום לפקוח עין למקרה שהחתול יופיע, ולתפוס אותו. הם הסתכלו עלי כמו על מפגרת. "לרדוף אחרי חתולים זה בדיוק מה שחסר לנו," רטן מישהו בכעס.
הרכב של יוקה נשאר בווילה לבדיקה ראשונית של אנשי הזיהוי הפלילי. מישהו כבר יסיע אותו למעבדה מאוחר יותר. המפתחות נמצאו במתג ההצתה. לב-מ-וו של פייה ואלרוס נכנסו חמישה מאנשי המקהלה. לא היה טעם לנסות להצמיד להם שוטר כדי לוודא שלא יתאמו ביניהם את האליבי, הם יכלו לעשות זאת הרבה פעמים עוד לפני שהשוטר הראשון הגיע למקום. הייתי מוכנה להתערב על כך שמיריה ראסינקאנגס ואנטי סארקלה יהיו היחידים שיסכימו לעלות לרכב משטרה. צדקתי. הרגשתי בגבי את רגליו הארוכות של אנטי מבעד למסעד המושב שלי והזזתי את המושב קדימה. המגע עצבן אותי.
"מאריה, מה בדיוק את עושה במשטרה?" שאל אנטי כשפנינו מדרך היער הקטנה לכביש הראשי. "בפעם האחרונה שראיתי אותך, למדת משפטים."
"אני בוגרת בית הספר לשוטרים. ובדיוק הזדמן מילוי מקום מתאים."
"כבר יצא לך לפצח הרבה מקרים כאלה... מקרי רצח, זאת אומרת?"
"מספיק."
"בחורצ'יק, אל תזלזל בשכל של הילדה, היא תתפוס גם תתפוס את האשם," הצהיר ראנה במרירות. זה שעשע אותי. תסביך הנחיתות של ראנה הכה שוב. האיש עבר רק במעט את רף הגובה המינימלי הדרוש לשוטר, ומראש התייחס בעוינות לגברים שהיו גבוהים ממנו באופן משמעותי. לא טרחתי להעיר לראנה על ה"ילדה" אם כבר יצא להגנתי. אחוות שוטרים בכל זאת עומדת מעל לכול.
"את היית שותפה של יאנה," פלטה מיריה לפתע, "עכשיו אני נזכרת..." נשמע לי שהזיכרונות הקשורים אלי לא חיוביים במיוחד. אולי בגלל ערב הבירה ההוא שבו הייתי מטומטמת מספיק כדי לגלות מה אני חושבת על נחיצותה של שירה במקהלה.
כדאי לי להתקשר לגרמניה ולדבר עם יאנה. היא יצאה עם יוקה, אפשר לקבל ממנה מידע חשוב. יאנה מכירה מן הסתם את רוב אנשי המקהלה המעורבים בפרשה - הרי מאז המסע הגורלי לגרמניה עברו לא יותר משנתיים-שלוש.
שארית הדרך עברה בשתיקה. רציתי לארגן לי בראש את כל המידע ולקבל תמונה כוללת כלשהי לפני תחילת החקירות. לפי ההערכה הראשונית של הרופא הוכה יוקה בראשו באלכסון מלפנים בחפץ קהה שצורתו לא מוגדרת. סביר להניח שהרוצח היה גבוה בהרבה מיוקה - ומכל הנוכחים רק אנטי ענה לקריטריון הזה - או שיוקה ישב או כרע על ברכיו. אבל גבו לא היה כפוף, כי במקרה כזה המכה היתה נוחתת בזווית אחרת.
האם קבע יוקה פגישה על הרציף עם מישהו שאיתו רצה לשוחח ללא עדים? או שפשוט יצא החוצה ושם הפתיע אותו הרוצח?
לא היתה שום אפשרות להגיע לפתרון אלא בעבודה שחורה - תשאול אנשים והקשבה. פרשות הרצח שחקרתי עד כה היו פשוטות: סכין שננעצה בחזהו של שותף לבקבוק או גרזן שהונחת על ראשה של אישה. כל אלה נעשו בגילופין והיו הריגות בלבד. האם זהו הרצח הראשון שלי?