הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הרחק מעצי התרזה
    ספר מוגן
     
  • הרחק מעצי התרזה
    עם עובד | נובמבר 2018 | פרוזה מקור | 267 עמ' מודפסים
    יעקב, איש שכבר עבר בחייו הארוכים לא מעט, יוצא למסעו הקשה מכולם – לא אל מעבר לים, אלא אל בני ביתו שעזבו אותו, אל השכנה בדלת ממול, אל קרקעית זיכרונותיו. הוא פרופסור בדימוס, יליד ברלין, איש כעוס ומתגעגע, ועכשיו הוא מפנה את מבטו הרחק לאחור. אין איש לצידו. פעמיים התגרש, ובניו התרחקו ממנו כל אחד לחייו ולמקום אחר בארץ.
     
    בר, שכנתו הצעירה, מחליטה לעודד את רוחו, והמפגש ביניהם מוליד מסע בין תחנות של ישראליוּת משוסעת וחסרת מרכז: מעֶרב קריוקי אל יישוב קטן בגליל, מווילה מפוארת בהרצלייה פיתוח אל דירת שיכון בדימונה ואל זוג חוזרים בתשובה, ומהם אל נזיר בודהיסטי ששב מהמזרח לביקור. ברקע מתלקחת מלחמה בצפון, וכנגדה ובין הקרבות המשפחתיים אולי יעלה חסד קטן: שני זרים יתקרבו זה אל זה.
     
    יונתן ברג, זוכה פרס עמיחי, מלגת פרדס ופרס ראש הממשלה. ספרו הקודם עוד חמש דקות (ספריה לעם 2015) קיבל לאחרונה שבחים גדולים בצרפת.
    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
  • 2 ב-50
    ספר דיגיטלי
     
    37
    2 ב-80
    ספר מודפס
     
    84 67.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    גבר צעיר, חסון, עומד על גשר לפנות ערב ורואה את המים נעים אל תוך החושך. כשיצא מהבית לא היה קר כל כך, אבל עכשיו הרוח חודרת מבעד למעיל השחור, מבעד למקטורן ולחולצה הלבנה, חודרת לתוך מכנסיו השחורים ולתוך כפפות העור. הוא התכוון לטייל ברגל דרך מרכז העיר עד לבית שלה. השעה מאוחרת והרחובות ריקים, פחות ופחות אנשים יוצאים עכשיו, רק החשמליות עוד נעות בקצב קבוע. הוא מכניס את ידו לכיס ושולה משם את העבודה שהוא אמור להגיש למחרת באוניברסיטה. זעם תוסס בו. הוא יכול לשמוע מעליו וסביבו את שידורי הרדיו בגלים קצובים ובלתי נגמרים, מלמולים מרוסקים של נאומים נלהבים, תרועת ההמון, רקיעות של מסדר צבאי. מעוצמת הרוח מתנפנפים הדפים בידו, והוא מיישר אותם ומרים אותם מול עיניו.
    אף על פי שהמרצה, הר פון רנזה, המליץ לו שלא להתעמק דווקא בזה, במילים חמות ושקטות המליץ לו על כך בעודם מתקדמים אל שערי האוניברסיטה וידו נשענת על כתפו — "אין צורך ללבות את האש," אמר לו בנימה מפוכחת ומובסת של מרצה זקן, ללא זכר למרד ולהתלהבות שאפיינו את חיבוריו, "אין צורך להעניק לה את הזרדים המשובחים ביותר" — הוא התעמק דווקא בזה. תיאר את הגבר הצעיר בדרכו לפוזנן, ביקש למצוא בכתביו את עקבות הביקור ההוא. אולי הלך אחרי ההולכים להתפלל והצטרף אליהם, המשורר של לורליי, כך לפחות דמיין, נסחף בהתלהבות שאחזה בהם. "הרי את הגעגוע הציב במרכז שירתו," טען באוזני פון רנזה, כשכבר יצאו מהאוניברסיטה והתקדמו לאט לעבר הקתדרלה. פון רנזה רצה להיכנס למיסה, והוא רצה להסתלק, הרי בני משפחתו יכולים לעבור שם, או מישהו מהקהילה, תלמיד של אביו מהסמינר. הוריו ואכזבתם ממנו רדפו אותו, הוא רצה לסוב על עקביו ולחזור, אבל עצר את פון רנזה בידו. "אפשר פשוט לראות את זה," אמר, "את הסלע העצום," ובאור הערביים התקרבו עוד ועוד אנשים אל הקתדרלה. "את הגעגוע עד מוות למערה שבמרומי הצוק, וגם את הגעגוע האחר, בן האלפיים."
    המרצה הישיש היה חנוט כהרגלו בחליפה שחורה, ונראה כנשען על חפץ לא נראה וגופו הכפוף נמשך כלפי מטה.
    "תודה רבה על העזרה," אמר לפון רנזה, "אבל אני חייב להמשיך בזה," והלך לדרכו. יום קודם לכן שמע שפון רנזה מתכנן לעזוב את העיר, והעצה שקיבל ממנו לא התייחסה כלל לנושאי מחקר אקדמי. "מוטב להתרחק מן העיר בשעה שהעולם מחליט להתאבד," אמר משפט ששמע מפיו כבר בשיעור המבוא; הוא לא זוכר במה בדיוק עסקו אז, אבל השיחה נדדה אל מלחמות. "תהיו קרובים למים," המשיך פון רנזה, "בימים כאלה תהיו קרובים למים, למקום שממנו אפשר להמשיך הלאה. לא בגוף," הרים את קולו כשסטודנט מלמל שזו בגידה, "לא בגוף, מספיק שתוכלו להימלט בעיניים."
    האור התחזק וקווי אבק התגלו מבין תריסי הפלסטיק. יעקב נזרק מהזיכרון אל תחושת הבטן הריקה, וכאב הראש חזר בבת אחת. כל הילדים שלו נמלטו ממנו, הפנו עורף לכל מה שטיפח חמישים שנה — הפנו עורף לספרייה הגדושה, לרהיטי העץ הכבדים, לשקט בחדרים. כולם מרדו ברגע שיכלו. נשארו רק שיחות טלפון חפוזות, ביקורים קצרצרים, שאלות מנומסות על הבריאות, על המצב הכספי.
    הוא ממשיך לשכב, ותחושת הרעב מתעמעמת. לאחרונה זה קורה לא מעט: משהו ממנו ניתק, נושא עמו את תסבוכות הגוף: את הרעב, את העייפות, את הצמא, את כאבי הגב. ההווה דוהה, החדר והדממה, ירושלים, מותה של רחל, הפרידה מצילה, הכול מיטשטש ונעלם. המחשבות הולכות ומתפוררות, מותירות אחריהן רק קצף תוסס, והוא שוקע ונבלע במים אפורים־כחולים שאין לדעת מה בעומקם. הזמן נושר ונעלם, ובאור הלילה הרך אפשר לראות שוב את הפנייה ימינה ואת הרחוב הקטן ההוא הנמשך עד לנהר, את עצי התרזה העירומים ולהבה צהובה־אדומה של עלים תחתם — רחוב ילדותו ונעוריו עולה מולו, חי כשהיה. עיניו פקוחות לרווחה, דרוכות לקראת סיור לילה שעובר ברחובות, רכב צבאי שידליק לרגע בפנסיו את הכתלים ואת אבני המרצפת.
    הוא הביט אז ימינה ושמאלה, ובכל זאת הרים את קולו, קרא אל החלונות החתומים את שמה, וחזר וקרא, נינה, קיצור של קטרינה, ושתי ההברות הללו מהדהדות וממלאות את הרחוב, והוא כבר מחכה שיתנפלו עליו גברים חסונים וחמושים שעל זרועם רצועת בד, התנפלות שסופה יהיה עגום לשניהם.
    הם נפגשו לראשונה בשיעור במחלקה להיסטוריה, בקורס על תולדות הנצרות, הביטו זה בזה מאותו ערפל של כתיבה רצופה וריכוז מוחלט: הוא ניגש אליה בהפסקה והציע שילמדו יחד, והיא ידעה מיהו, ידעה עוד לפני שאמר, ועכשיו המילה הזאת מתערבבת בהברות שמה, ואלה מסתבכות בקולו ונוקשות ברקותיו כמו אבנים קטנות על חלונות הבניין. זה הלילה האחרון. בבוקר המחרת ייסע מכאן ברכבת. עיניו משוטטות אל קצה הרחוב, שמשם אפשר לראות את בניין העירייה, את פסלי השיש שבצדי הפתח וגם את הדגלים השחורים־אדומים שבמרכזם סמל נוקשה, קפליהם שמוטים והם אוגרים כוח למצעדים, ללילות שיוארו בפגזים, להרס.
    "השתגעת?" היא לחשה לו, רק ראשה מבצבץ, "השתגעת?" בקולה התערבבו רוגז וחדווה.
    "אני עוזב," הוא אמר לה בקול חזק שמיד ייסדק, "אני חייב לעזוב." אז כבר ישבו במבואת ביתה.
    "ההורים שלי לא רוצים שתיכנס," היא אמרה. ההורים, זיגפריד ואנה, מורה ואחות: מורה שחלם על קריירה אקדמית אבל כישוריו לא הספיקו לכך, ואחות שנהגה בכולם כמו בחוליה. גם יהדותו הייתה מין מחלה, אולי ממאירה.
    "לא חשבתי אחרת," הוא ענה והשתתק. נינה מוללה את בד השמלה השחורה, הסיטה קווצת שיער אל מאחורי האוזן, העיפה מבט על מדרגות האבן ועל הדלת הסגורה.
    "אין לי ברירה," חזר ואמר, "אני עוזב."
    היא הנהנה, אבל שלחה אליו את ידה, אותה יד קטנה וחמימה שהוא מרגיש עכשיו על כף ידו, בזמן שהוא שרוע על הסדין בחדרו, שהאור הולך וכובש אותו.
    הם נפרדו בחטף — שתיקה במבואת האבן, חיבוק קצר, מלמול תוך כדי נשיקה על הצוואר, הבטחה לימים טובים יותר.
    רק שבועות אחדים קודם לכן הלכו שניהם לקנות לה זוג נעליים, אבל למראה בניין האופרה נסחפו פנימה לתוך מבוך המסדרונות והחדרים. "רק סיבוב," היא אמרה לו, מתנשפת מההליכה המאומצת בקור. הם התפלאו שאין שם שומר, כך הגיעו אל החלל המרכזי: שורות של כיסאות מרופדים באדום, במה ענקית ובמרכזה עץ תפאורה שכוח ולצדו הדלי של המנקה. הוא עלה לבמה והתיישב על הדלי, והיא עלתה אחריו, חגה סביבו ושרה, תחילה מהוססת, ואחר כך נתנה לקולה למלא בהדרגה את האולם ואת היציעים עד לתקרה ולנברשות המשתלשלות ממנה. היא התמסרה לשירה, והוא התקרב אליה, וכשהניח אצבע רכה על כתפיה העיר אותה, והיא חייכה והשתתקה. "תמשיכי לשיר," לחש לה, והיא המשיכה, שעונה על כתפו, והמילים נבלעו בכתפיו ובגבו ובשערו, רק עוד כמה הברות מקוטעות נחלצו אל החלל העצום. אחר כך ירדו מהבמה והתיישבו על שני מושבים אדומים. העתיד צעק משהו, הם יכלו שניהם לשמוע את זה: העתיד צעק והשתתק. הם ניסו להניס אותו: הוא מולל את שערה, והיא שיחקה רגע בכפתור החולצה שלו. העתיד התקדם בין המושבים האדומים, מבולבל כשיכור, בידיו פקודות קרב ומפות טופוגרפיות מסומנות בחִצי התקדמות של כוחות.
     
    הוא סיפר להם על נינה באותו ערב שבו הוויכוח על העזיבה הגיע לשיאו. כבר דנו בזה יותר מפעם אחת, אבל מעולם לא בטונים כאלה. פניו האדימו, קולו רעד, אבל מין כוח זר הקשיח את כתפיו. אמו רק הנהנה, אבל אחיותיו משכו חוטים מדברי אביו והוסיפו להם צבעים, פטרו את הארץ הרחוקה מיקוד השמש ומנוקשות הטרשים, ומפיהן קמה ועלתה באור רך, שמימי. רק הוא התנגד, ובקולניות. מה גרם להם להתפלג כך ולהתבצר כל אחד בעמדתו? אחיו נפתלי עבר שמונה חודשים קודם לכן לטלז', הישיבה הליטאית המפורסמת, ושלח לו משם מכתבים, ניסה להרגיע את מרדנותו. "ללמוד יום שלם," כתב לו משם, "פירושו להתעלם מן הרעש שאתה מבקש ממנו מוצא כמוני, אבל דבר לא יעזור לך: שפתך היא שפת הקודש, ושם ייעודך, בתוככי הקודש."
    הוא היה צעיר מנפתלי בשנתיים, אבל המרד שלו התחיל באותו זמן, אולי אפילו בתגובה; בעקשנותם דמו זה לזה. אבל יעקב התקשה לנטוש את העולם שזה עתה פתח לפניו את דלתותיו. מסדרון ארוך השתרע לפניו, וההולכים בו פנו אל חדרים מלאי תכונה וצבע משני עבריו, דיברו וכתבו ועישנו וסידרו את העולם מחדש.
    "כל זה רק חלומות," אמר להם מעל לצלחות שהתרוקנו, "אתם פשוט מנסים לבנות בדמיון ארץ שהכול בה רך ובהיר, כאילו אין שם שום בורות וסלעים, רק דאגה לזולת... אין מקום כזה!"
    "אין לך שום רגש דתי?" אבא שלו אמר בקול נרגז, ואחר כך חזר ואמר זאת, והפעם כמסקנה: "אין לך, שום דבר לא עבר אליך!" אביו הלם בשולחן, ופרץ האלימות הזה שחרר משהו גם בו, ואז קם על רגליו מול הוריו ואחיותיו והכריז שלא יעזוב, שזאת המולדת שלו, זאת השפה שלו.
    אמו נרעדה וקמה ונעמדה כדי להרגיע אותם, אבל אביו התקשה להירגע. "פה אף אחד לא יקבל אותך," אמר לו, והאמירה הזאת היא שגרמה ליעקב לספר על נינה.
    לקבל אותו? היא הרי שוכבת אתו! הוא דיבר במהירות, מוסיף עוד ועוד פרטים, כמעט לא נושם, מבקש לפלוט את זה מתוכו ולהיפטר מהצורך להסתיר.
    אמו הניחה יד על כתפו, אחיותיו השפילו מבט.
    "נפגשנו בשיעורים, למדנו ביחד. הייתי אצלה בבית, אנחנו מבלים יחד אצל הר שולמן." ריח עוגות הפרג אפף אותו כשהזכיר את בית הקפה שנהגו לשבת בו, אפופים עשן סיגריות ומנצחים על עתידם בידיים קלות. "לאף אחד שם לא אכפת מה שם המשפחה שלי."
     
    "ומה בכלל תעשו שם," המשיך, כשההלם שיתק את הוריו. לא היה בעיניהם אסון גדול יותר מנכדים לא יהודים, האפשרות הזאת הצמיתה אותם בכיסאותיהם, ורק השעון נשמע. "מה תעשו במדבר שם? ממה בדיוק תחיו? ומה אתה תעשה," הצביע על אביו, שהיה מורה בסמינר לרבנים, "את מי תלמד כל היום תלמוד? תקרא לחלוצים את הברייתא? והן, מה הן יעשו?" הצביע על אחיותיו. מרחק עצום כבר הפריד בינו לבינם: הוא כבר נגע בגופה של אישה, נגע בו בפראות, בחירות זרה למשפחתו, העכיר את האוויר המבושם בניחוחות בושמי ההבדלה, טימא את מדפי הספרים ואת המפה הלבנה עם צמד פמוטי הנחושת שעליה, זיהם את הקרש לחיתוך החלה, את הסטנדר שבפינת הסלון, שיבש את הניגון שלצליליו היה אביו עוצם את עיניו בסעודה שלישית. הוא הפר את כל זה, נחלץ לעבר הרחובות, קל ומשוחרר, כך גם נגע בה, בנינה, והקול המתפנק שנבע ממנה היה כולו מתיקות שלא הכיר. הגוף התרומם ונרגע בתוך המתיקות הזו, רעד ונשמט, נשכב פרקדן לאה ושקט. הוא ביקש לקום על רגליו מול משפחתו, לספר להם על המתיקות הזו, להסביר את עצמו, אבל אביו בלם אותו עוד לפני שהתחיל.
    "אנחנו עוזבים," אמר. "זה אולי ייקח קצת זמן, אבל זה יקרה, בסופו של דבר זה יקרה. מקומנו שם, הרי כבר רואים אותם ברחובות, מגפי עור ואלות, שום טוב אין בהם!"
    אור חורפי נגע בווילונות התחרה הלבנים. הם ישבו בדממה, מגלגלים בראשיהם את החפצים שלא יוכלו לקחת עמם, ולא רק חפצים, גם מראות — מראה הרחוב בשלג הראשון כשהמרצפות המרובבות נעלמות בלבן, מראהו באביב כשהעצים מתכסים עלים ומעדנים אותו בירוק, מראהו בקיץ. נדמה אז שווילונות משתלשלים גם מעל לשולחן, לחצוץ בינו למשפחתו; הוא ראה את כולם במטושטש, דוהים ומתרחקים ממנו.
    כבר כמה חודשים קיננה בו ההרגשה הזאת, וכעת פעפעה בעליצות. הוא חייך. אני אשאר פה, חשב, אני אתן להם להתרחק ממני, אלפי הקילומטרים האלו יאפשרו לי חיים חדשים. איוולד מחדש, אזרח של האוניברסיטה, של בית הקפה של שולמן, של הכיכר, של עשן הסיגריות, גרמני ללא חדרי היהדות האפלים.
     
    קרן שמש חלשה הסתננה דרך הווילון ונחה על ידו של אביו. הוא התנער, קם והתחיל לנוע בסלון. כשהגיע אל הסטנדר שספר גמרא פתוח עליו, הסתובב וחזר אל בנו. "אתה תבוא אתנו וזה סוף העניין."
    אז זינק מהכיסא, זועם, מדבר במהירות. "אתה לא מקשיב?" אמר לאביו, "יש לי בת זוג!" וצירוף המילים הזה, בת זוג, שיווה לו בגרות, בבת אחת נהיה שווה לאביו. "נינה, היא לומדת אתי."
    "נינה?" אביו חזר על שמה, גופו נרעד.
    "היא לא יהודייה, אז מה," הוא התיישב שוב ושיכל את ידיו, מבצר את עצמו. רצה להמשיך ונעצר מול מבטו של אביו הקורס אל הכיסא.
    "אולי אתה כבר אבוד," הוא מלמל, ורק מבטה של האם בלם אותו ומיד הוא התעשת. "בשום פנים ואופן, לא יעלה על הדעת!"
    מול כעסו של אביו הוא ניצת שוב. בַּדממה הרגיש אשם, אבל כעת נלחם לא רק על עתידו שלו, אלא על גורלו של דור שלם; ומתוך הגאווה הזאת קם והחל סובב בסלון, מניע את ידיו בפראות להדגיש את דבריו. אמר להם אמיתות ידועות שחשב שהגה אותן בעצמו: שאדם הוא קודם כול אדם, לפני כל מלבושי הלאומים והעדות והשבטים, אדם הוא אדם, והוא מתקרב אל עוד אדם לא מפני שמשמיעים לשניהם אותן אגדות לפני השינה, אלא מפני שרק בזולת יימצא לו טעם. הוא התלהב ומולו אביו ואמו הולכים ומחווירים, ואחיותיו מביטות בו מבועתות. "נינה הייתה שמחה לבוא לפה ולהכיר אתכם," אמר בניסיון פתאומי לבטל את המרחק, "היא הייתה רוצה מאוד לראות את ארוחת השישי שלנו." זה היה שקר, נינה מעולם לא התעניינה ביהדות: נזהרה כמו שנזהרים ממוגלה. להפך, היא העדיפה שלא לדעת. וגם בכיתה, בסדרת השיעורים על היינה, כשעלה שמו של מנדלסון ופון רנזה אמר שאסור לשכוח כמה תרמה היהדות לעולם במשקל שנתנה למילה, לטקסט ולאש היוקדת בו ומפיחה חיים, היא הפנתה את פניה ממנו.
    "כף רגלה לא תדרוך בבית הזה!" אמר אביו בשפתיים קפוצות.
    הוא יצא מהחדר ואחריו גם אמו. רק אחיותיו נשארו, ומיד החלו לדבר כולם יחד.
     
    אבל ההחלטה התמהמהה. אביו, אחרי הכול, חש בנוח בסדר היום שלו: תפילת שחרית בבית הכנסת הקטן בהמבורגרשטראסה, ואחר כך, כשחזר מהתפילה, כבר היה השולחן ערוך, והוריו אכלו בדממה, מחליפים ביניהם את דפי העיתון. אחר כך היה יוצא ותחת ידיו ספרי תלמוד ומלמד עד שעות הערב בסמינר לרבנים, ושוב היו אוכלים כולם יחד. בכל ארוחה נאמר דבר תורה, בדרך כלל על פרשת השבוע, ואחריה היה מתיישב בספרייה ולומד.
    הוויכוח דעך, זכר הדיונים בקונגרס הציוני כבר היטשטש, אבל העיתון שהונח בפתח הבית הכריע הכול. תוצאות הבחירות הודפסו שם מתחת לתמונתו של היטלר הצועד בחברת גרינג, פון פאפן ופון בלומברג, ועוד באותו ערב שוחח אביו עם חברו הטוב, שישב כבר שנים בבזל לרגל עסקיו, והם סיכמו על התאריך שבו יעברו את הגבול.
    במוצאי שבת אביו נכנס אליו לחדר. יעקב כבר התכונן לצאת, אבל אביו ביקש שישב. "אנחנו עוזבים," אמר ויעקב הנהן. "אני צריך שתצא לפנינו, שתכין לנו מקום בארץ ישראל. שתדווח על הדרך, הסכנות." אז סיפר לו על החבר בבזל, חיים פרידמן, לא חסך שום פרט: "אתה עובר את הגבול במחוז לרך, ליד הלטינגן, והוא יחכה לך שם. הוא ייתן לך חמישים לירות שטרלינג, ככה תוכל להגיע כתייר לארץ ישראל. כשתגיע תחזיר לו את הכסף, והוא ייתן את זה לעולה אחר. כך הבריטים מרשים לנו להיכנס לארץ." יעקב חייך למשמע התחבולה, הכול יהודי כל כך. אביו, מעודד מחיוכו, החל להתנצל על הצעקות הקודמות. "בסך הכול," אמר, "ככה התקדמנו תמיד לאורך ההיסטוריה. כל הוויכוחים האלה, בסוף אנחנו רק מרוויחים מהם." הוא לא ידע להתנצל, ידיו התנועעו בגמלוניות וגופו נשאר קפוא. "שם הכול יהיה אחרת, אני משוכנע," אמר, "אולי נוכל להכיר שם זה את זה."
    יעקב קם ואמר שיחשוב על זה, לא הביט באביו ויצא. לא הייתה לו שום כוונה להיענות למשימה שהוטלה עליו, כל הדרך לביתה של נינה חזר ואמר לעצמו שהוא לא חייב להיכנע לפנטזיות ולהפחדות. הרי זה יעבור, כולם סביבו אמרו שזה יעבור, שלא ייתכן שהמצב הזה יימשך, הגל העכור הזה הוא כמו חורף, ועונה אחרת מתקרבת. "האלימות מביסה את עצמה בסוף," אמר לו תאודור, חברו היהודי מהאוניברסיטה. "היא מעירה את ההמון במהלומה כואבת, אבל היא מעירה." אבל באותו ערב, כשסיפר לנינה כמעט באגביות על הבקשה של אביו, כשלגלג על התחבולה הכספית — "אני אהיה עשיר," צחק, "אממש את החלום היהודי האולטימטיבי" — היא נשארה קפואה ולא הרפתה לרגע מן התיק הקטן שבידה. הוא השתתק והביט בה, מחכה לאיזו מחווה שתאשר את בחירתו להישאר, את המרחק שייפער בינו לאביו, את הברית שכרת אתה, הברית שבכוחה לשנות את חייו. היא לא משה ממקומה גם כשהתקרב. הוא אחז בידה, והיד נשארה שמוטה בידו.
    האם צדקו הוריו? הוא ראה את עצמו שוב במכנסיים קצרים ובמעילון קל, ולראשו קסקט דומה לזה של אביו, והם הולכים, המשפחה כולה, לטירגארטן, לא רחוק מהבית. הם הולכים בכיוון הָקֵשה־מרקט, ובצומת אבא ואימא מתווכחים, תמיד התווכחו ככה: אבא שלו רצה ללכת בשדרה הגדולה בצד הכנסייה והמוזאונים, אולי ההדר האלגנטי ידבק גם בהם, ואילו אימא ביקשה ללכת על גדת השפְּרֶה, להתקרב למים ולהתרחק מההמון. בפינת הרחוב נעצרו, לא הסכימו לוותר זה לזה, אבל בסוף התפשרו. התחילו בבורגשטראסה ועלו בשדרה הרחבה, ומיד אחרי הניואס מוזאום פנו למוזאומשטראסה, לעבר הנהר. מזג האוויר השתפר אחרי חודשים קודרים של חורף קשה, ולידו היו אחיותיו רצות לפניו וחוזרות כשאביהם צועק להן. ואחר כך הוא רץ אתן לפני ההורים ומשפחת רובנר, השכנים שלהם, שהלכו אתם.
    הם מגיעים לפארק, והמבוגרים פורשים שמיכה ונשכבים. הוא רואה את אביו קוטף כמה גבעולים וממולל אותם, שוכח לרגע את איסורי השבת, נראה לרגע קצר נינוח ומפויס, ללא המבט חמור הסבר שהיה מטיל בו, ושאז עוד היה מתכווץ תחתיו. אחר כך משדלות אותו אחיותיו למשחק מחבואים, והוא נשען על העץ, עוצם את עיניו וסופר, וריח השרף פותח את נשימתו. כשהוא פוקח את עיניו הכול שקט, הוא לא רואה לא אותן ולא את ילדי משפחת רובנר, אבל הוריו הצוחקים רומזים לו על המחבוא, והוא מסתער לשם ומגלה את כולם מצונפים מאחורי שיח גדול ורץ מהר ככל יכולתו בחזרה לעץ, ומאחוריו מתנשמים הילדים וכמעט משיגים אותו.
    בכל כוחו רץ, ידיו התנופפו בפראות בצדי גופו, כמעט מעד אבל הצליח להזדקף ולהגיע לעץ, נגע בגזע ובין ההתנשמויות צעק את שמותיהם, צעק שוב ושוב עד שאביו המחייך ביקש ממנו להפסיק. אז התיישב על העשב והרגיע את נשימותיו, ואחיותיו עמדו והתווכחו תורו של מי לספור עכשיו, ולמעלה הגיחה שמש מבין העננים ושפכה את אורה, מחוללת תמורה בצבעי העלים והשיחים, ובדיוק אז זה קרה: שני בחורים צעירים במדי תנועת הנוער, לשניהם סמלים על השרוולים ולשניהם אותה תספורת, שביל מודגש בצד ושיער גזוז ברקות, התקדמו אליהם עוד צעד אחד ונעצרו. הצעקות שלו הן שהביאו אותם אליהם, אך מה שאמרו השניים לא כוון רק אליו. הסתפקו בשתי מילים, ולא היה קשה להבין אותן; ושוב סיננו את זה, "יהודים מלוכלכים", וצחקו צחוק מרוסק וקולני, ורקעו ברגליהם והסתלקו. אביו הפנה אליו מבט, אחר כך הביט ממושכות באמו וממנה העביר את מבטו אל אדון רובנר. לשווא ניסו ההורים להרגיע אותם, לשווא שידלו אותם לחזור למשחק שהופרע. אחותו הגדולה ספרה וספרה, ואף אחד לא התחבא. לא נשאר עוד שום מקום מסתור.
     
    בימים שלפני העזיבה החל לראות יותר ויותר בדמיונו את הארץ הרחוקה שחייו כוונו אליה. מדבר השתרע סביבו, הוא ראה דמויות לבושות גלימות מאובקות, פניהן צרובות משמש ובפיהן נהמות גרוניות חסרות פשר ומקפיאות דם. הן כיתרו אותו, אבק היתמר מאחוריהן, ידיהן אוחזות פגיונות מעוקלים. ולמעלה, מעל לחולות, שמש בלתי מנוצחת, קשה ויוקדת וחסרת הפוגה, וכולם שם לועגים לו ולבגדיו, לחליפה השחורה שהוא טופח עליה שוב ושוב כדי להניס את האבק.
    ברלין הייתה נתונה לשלטון החורף, המומה מקור, מכונסת. הבריות נעו בחיפזון, עטופות ומזדרזות להסתלק אל תוך הבתים, עיר שלמה במנוסה. בתוכו ידע כי האלימות צוברת עכשיו כוח, שהיא רעבתנית, ששום תירוץ לא יכול לה. שריריו היו נוקשים.
    הוא היה מוכרח להכריע מה יכניס למזוודה, שוב ושוב נגע בחפצים שבחדר, בשולחן הכתיבה שלו, נגע בספרים, בשירי טראקל ורילקה, בביוגרפיה של היינה, בספרי ההיסטוריה של פון רנזה, בכרית הצבעונית שעל הכיסא, שוב ושוב ליטף את אוסף המקטרות שלו, בחר אחת מהן והחליף אותה באחרת. התיישב על המיטה מבולבל, קם שוב כדי להכניס עוד חולצה אל מזוודת העור.
    כשיצא השכם בבוקר היו הרחובות שוממים. עדיין אפפה אותו הפרידה. הוא ידע, בוודאות ידע, שלא יפגוש שוב אישה כמו נינה. את גלעין ההתלהבות שהצטמח בתוכו הוא עוזב היום, חשב בעודו עולה על הרכבת, את עצמיותו שזה עתה התחילה להתגבש, את האמון, את הביטחון העצמי, את התנועה החוצה, אל העולם, את המחשבות שהחלו לרחוש בו וביקשו את הדף, את השפה שהחלה להתגבש בתוכו, מבקשת לפענח את העולם ולשרטט מפות.
    הוא הביט על דמותו המשתקפת בחלון הרכבת המתקדמת לעבר הגבול. על מזוודת העור נרשם שמו באותיות שחורות, ותחתיו כתובת הוריו. לראשו מגבעת, ולגופו החליפה שהוריו קנו לו לנסיעה בחנות של משפחת גרף, ובעוד מראות ברלין חולפים משני עבריו בפעם האחרונה, הרגיש שהוא נוטש שם את עצמו, משאיר אחריו את מי שיצא מבית הקפה של שולמן, מתנדנד מעט מאלכוהול, אך נע קדימה בעוצמה שתיתכן רק בנעורים ולכל היותר מעט הלאה מהם — דמות שנפלטה מבועת הילדות, אך עדיין לא נחתה עליה הדאגה התמידית של הבגרות, ולעת עתה היא חיה במרחב קצר השנים שעוד אפשר להאמין בו במימוש כל תשוקה, במהפכות משנות כול, בהישגים שלא יהיו עליהם עוררים. הדמות הזו התרחקה וקטנה, ובבואתו בחלון הרכבת אמנם לא זעמה, אבל עווית של תבוסה עיוותה את פניה — פניו — לאורך כל הנסיעה.
    ובכל זאת, כשירד מהרכבת, מוקף בהמולה של תחנת גבול, ברחש המטושטש של מסחר זעיר ומטענים כבדים ונוודים ואנשי צבא ומשפחות בדרך לחופשה וצעירים החוזרים לביקור בכפר, הרגיש פתאום חדווה. ההתרחקות מביתו התירה בו משהו, כאילו אותה עין גדולה שהשגיחה על כל מעשיו נעצמה והוא חופשי עתה לנוע לכל מקום שיאבה. כדי להאריך את התחושה הזאת התיישב בקנטינה הקטנה שבפתח התחנה, הזמין לו קפה ועוגת פרג, הצית את המקטרת וליווה בעינו את דעיכת האור עד להיעלמו. החושך הוא שמוטט את תחושת הבעלות הכוזבת על הזמן. כוחות עצומים כבר נעו בעומקו, כבר התארגנו שם שורות הלוחמים, פקודות עברו מפה לאוזן, חומרי נפץ הותקנו לייעודם. כשקם ממקומו כבר אפפה אותו החרדה שתלווה אותו לאורך המסע כולו. רק ביפו, בצביטת השמש העזה, הוא ישתחרר ממנה, ומיד תחליף אותה חרדה חזקה לא פחות: הצורך לבנות הכול מחדש.
     
    לאחר כחצי שעה של צעידה בחושך הגיע אל נקודת המפגש שבגבול, ולרגע עלתה בו שמחה — לא היה שם איש. אולי עוד יוכל לשוב לברלין, לשכנע את נינה לחזור אליו. אבל כעבור כמה דקות שמע טרטור מנוע, ואופנוע ב־מ־וו הופיע מעברו האחר של הגבול. הגדר לא הייתה גבוהה, והוא הטיל את המזוודה אל הגבר שחיכה מעבר לה, וטיפס על הגדר לעברה האחר, וכשרגליו נגעו שוב בקרקע ידע כי חייו עוברים למקום חדש. הגבר זירז אותו, והוא התיישב מאחוריו על האופנוע והיטלטל המום בדרכי העפר עד שהגיעו לבזל. רק לילה אחד בילה בביתה של משפחת פרידמן, ליל שימורים שכל רעש מחריד בו מן השינה, ובבוקר העיר אותו ריח קפה, והוא התקשה לקום. כשהגיע למטבח הקטנטן ראה שם את אדון פרידמן ונוכח לדעת שאביו תיאר אותו בדייקנות: רזה מאוד, פניו שקועות, שפם לבן מעל לשפתיים דקות, עניבה אפורה דחוקה אל חליפה שחורה, ובפניו נחישות, שאינה רחוקה בעזותה מאלימות. אדון פרידמן לא הרבה במילים, החסכנות בהופעתו ניכרה גם בגון קולו, בידיו הדמומות אחרי שהניחו לפניו את הכסף. הוא זירז את יעקב לצאת לאיטליה עוד באותו יום. רק כשאמר שהמקום היחיד שהוא מרשה לו לעצור בו ליותר משעות אחדות היא ונציה, חייך, ופתאום נראה שונה לגמרי — החיוך שיווה לרזון שלו מראה ממזרי, הרפתקני, ואת דריכותו החליפה שובבות. אדון פרידמן נאנח רגע, ובעיניים עצומות תיאר את הלידו, את כנסיית סן מרקו, את היונים, את התעלות — אז הניע את ידיו בתנועת חתירה דמיונית. רק שם תעצור, התרה בו, במקום שתעמוד לעזרנו, ולו לזמן־מה, תקוות היפה. יעקב הנהן במרץ. אדון פרידמן גם הורה לו ללכת לגלריה של האקדמיה. "בעבורי תעצור מול הציור של טיציאן, הפייטה," אמר, "אפשר לתת למוות להיות משהו כזה, מרחף וזוהר, רחוק מהבוץ והגסות שסביבנו."
    • יונתן ברג
      צילום: דינה גונה
    • יונתן ברג

      יונתן ברג , יליד 1981, משורר וסופר. פרסם עד כה שלושה ספרי שירה — מפרשים קשים (קשב, 2012), שעות ליד העולם (קשב, 2014) והיסטוריה (קשב, 2016), רומן (עוד חמש דקות, ספריה לעם, עם עובד 2015) וממואר (פסגות — סיפור עזיבה, אפיק, 2017). זוכה פרס עמיחי בשירה, מלגת פרדס של הספרייה הלאומית ופרס ראש הממשלה.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות