הקליגרף של וולטר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הקליגרף של וולטר

הקליגרף של וולטר

5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • תרגום: שוש נבון
  • הוצאה: סמטאות
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 171 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 51 דק'

פבלו דה סנטיס

פבלו דה סנטיס הוא סופר, עיתונאי ותסריטאי קומיקס ארגנטיני. הוא נולד בשנת 1963 בבואנוס איירס, ובה הוא מתגורר גם היום.

באופן יוצא דופן, כבר מראשית הקריירה שלו זכה דה סנטיס להצלחה, הן מצד הביקורת והן בקרב קהל הקוראים. ספריו של דה סנטיס מערבבים ז'אנרים שונים, ובהם הרומן הגותי, הרומן הבלשי, הרומן הגרפי והפנטזיה. בבסיס כתיבתו נמשכת המסורת של בורחס, תוך פנייה חדשנית ושנונה לכיוון הסוגות הפופולריות. דה סנטיס כתב עד כה חמישה עשר ספרים, ויצירותיו תורגמו לעשרים ושתיים שפות, בין היתר בהוצאות הנחשבות מטייה (צרפת), מונדדורי (איטליה), דום קישוטה (פורטוגל) והארפר קולינס (ארה"ב). הוא זכה בשלל פרסים חשובים – הבולט שבהם הוא פרס "פלאנטה/ קאסה אמריקה" לשנת 2007.
בין ספריו: התרגום (1998), תיאטרון הזיכרון (2000), הפנס השישי (2005), החידה מפריז (2007) וסוחרי העתיקות (2010).

תקציר

בבסיס הכתיבה בקליגרף של וולטר עלילה בלשית אפלה סביב עולם הספר, סביב התשוקה למילים, סביב ספרים נדירים שעלולים להמיט אסון בשל תוכנם. האירועים המתוארים בספר מתרחשים בתקופת המהפכה הצרפתית, בין חצרו של וולטר בליאון לבין פריז התוססת. גיבורי הספר הִנם עורכים, כתבנים, פילוסופים, כמרים, אמנים וממציאים, המעורבים בפרשה בלשית מקורית ביותר. אין מדובר ברומן היסטורי, אלא בסיפור על ההיסטוריה שנכתב בנגיעות סוריאליסטיות, בערבוב סגנוני, בשנינות ובליטוש מופלא. הוא מעניק לרומן ולחוויית הקריאה חיים חדשים.

קריאת ספריו של פבלו דה סנטיס דומה לצפייה בטובי הסרטים הגותיים של רומן פולנסקי. אבל הרבה מעבר לכך: דה סנטיס משתמש ברומן ההרפתקאות הקלאסי, בספרות האנגלית של המאה ה-19, במותחן, בסיפורי הערפדים, באפיון דמויות הלוקח השראה מן הקומיקס ובספרות הפנטסטית של קורטאסר ושל ביוי קסארס. הוא מגיש לקורא פעם אחר פעם רומנים שאי אפשר לעמוד בפני קסמם, הנקראים בחיוך ובהנאה צרופה.
פבלו דה סנטיס קרא את חיים דמיוניים של מרסל שווב והמיר אותו לזמננו אנו, הוא למד מבורחס על הצורך של הטקסט הפנטסטי להיות מכונה משומנת ומאופקת, המוגשת בתיווך הסוגות הפופולריות.

פרק ראשון

הקדמה
הלאה מכאן יש מפלצות



כשהייתי בן עשר נהגתי להציץ כל ערב בדפי אנציקלופדיה בשם אני "יודע הכול". לא היה שום סדר ברצף הנושאים: אירוע מימי האימפריה הרומית, אחריו המצאת קרני הרנטגן - מגידול הטבק עברנו לאנשי המערות האוכלים ממותה לארוחת בוקר. אני תמיד בחרתי לקרוא את המאמרים על דינוזאורים, על קרבות חשובים, על מיתולוגיה. שם למדתי שבמפות העתיקות יש מקרא המראה את קצה העולם המוכר, שמעבר לו יש מפלצות. וזה עניין אותי כפי שזה מעניין את כל הילדים: הרגע שבו חיי היום יום נגמרים ומגיעה שעת הגיבורים, המדענים המטורפים והמפלצות.

זוהי גרסת העולם שתמיד שימשה אותנו הסופרים: לא ההיסטוריה של העולם המציאותי, אלא העולם שהמיתוס והאגדה שינו אותו. ולא בגלל אהבת השקר, אלא בגלל האמונה המלאה שבתמורות, לסיכומים ולאשליות של הזיכרון יש גם אמת נסתרת, מציאותית יותר מתאריכי הקרבות או ממספר האניות שטובעו. האגדה איננה מספקת פרטים מדויקים על העולם, אבל עלינו כן, הנמצאים על העולם.
מעולם לא איבדתי לגמרי את האהבה לידיעות משונות, לדיווחים לא לגמרי ראויים לאמון, אבל שמפתים כל כך את הדמיון. אחד הספרים האהובים עלי נקרא "עולם הדברים המוזרים", והוא אסופה של ידיעות בנוסח ריפלי. כמו, למשל, שאלמנתו של שודד הים וולטר רָלי הייתה לוקחת אִתה לכל מקום שק ובו ראשו של בעלה משומר במלח. או שהתליינים לא הורשו לגעת בירקות בשוק והיה עליהם להשתמש במקל מעץ. או את הידיעה המדעית הזאת, עדינה כמו שיר הייקו:
הקיפודים רואים את הכול בצבע צהוב.
המילים novela ו־nouvelle קשורות מילולית למושג החדשות. כך החלה הספרות: איזו שמועה חסרת יסוד, איזה פחד מוגזם, מילותיו של מישהו החוזר על מה שלא ראה.

הספרות תמיד הופיעה כמין צורה ללכוד את הרחוק ביותר אבל גם את הקרוב ביותר, עולמות רחוקים אבל גם את חיי היום יום ואת ימי הילדות. היא כמו סיבוב אִטי שאנו עושים, דרך ההיסטוריה והעולם העצום, כדי להגיע אל ביתנו ואל חיינו. אחת מסדרות ההנפשה האהובות עלי היא "ליטל נֵמוֹ" של וינדסור מקיי, שתמיד נראתה לי מטאפורה זוהרת של הקריאה. כל לילה נמו הקטן נוסע לעולמות רחוקים, אבל לא עוזב את מיטתו, המלווה אותו בהרפתקאותיו. כך פועלת הספרות תמיד: כדי ללכוד את הדבר הרחוק ביותר, היא שומרת על קשר עין עם הקרוב ביותר, האינטימי ביותר.

הספרות הארגנטינית מצאה בפנטזיה את האופן לאחד בְסיפור את האוניברסלי עם האישי, את עולם הספרים עם עולם החוויה. בספרות שלנו יש מעט ספרי זיכרונות או יומנים אינטימיים; במקומם, ישנו הסיפור הפנטסטי. כשמופיע אובייקט קסום (נקודה שבה נמצאות כל הנקודות, כמו ב"האלף" של חורחה לואיס בורחס, או מכונה המייצרת רוחות רפאים כמו ב"ההמצאה של מורל" של בִּייוֹי קָסארֶס), זה מפני שיש משהו שמסתתר, שלא ניתן להגיד אותו ממש. הספרות היא כמו מכונה גדולה שהורכבה לשם יצירת רגע של דממה מושלמת, הדממה המלאכותית שמבטאת אותנו. בספרות הדמיונית, כמו בספרות הבלשית, האמת מסתתרת בפינות, בעקבות, בשוליים. האובייקטים הקסומים, בארגנטינה המלנכולית שלנו, הם לא כל כך מסע אל החדש כמו שהם צורה להחזיר לעצמנו את הדברים האבודים: הילדות, הנעורים, האהבה.


פבלו דה סנטיס
מתוך Planeta Lecture

פבלו דה סנטיס

פבלו דה סנטיס הוא סופר, עיתונאי ותסריטאי קומיקס ארגנטיני. הוא נולד בשנת 1963 בבואנוס איירס, ובה הוא מתגורר גם היום.

באופן יוצא דופן, כבר מראשית הקריירה שלו זכה דה סנטיס להצלחה, הן מצד הביקורת והן בקרב קהל הקוראים. ספריו של דה סנטיס מערבבים ז'אנרים שונים, ובהם הרומן הגותי, הרומן הבלשי, הרומן הגרפי והפנטזיה. בבסיס כתיבתו נמשכת המסורת של בורחס, תוך פנייה חדשנית ושנונה לכיוון הסוגות הפופולריות. דה סנטיס כתב עד כה חמישה עשר ספרים, ויצירותיו תורגמו לעשרים ושתיים שפות, בין היתר בהוצאות הנחשבות מטייה (צרפת), מונדדורי (איטליה), דום קישוטה (פורטוגל) והארפר קולינס (ארה"ב). הוא זכה בשלל פרסים חשובים – הבולט שבהם הוא פרס "פלאנטה/ קאסה אמריקה" לשנת 2007.
בין ספריו: התרגום (1998), תיאטרון הזיכרון (2000), הפנס השישי (2005), החידה מפריז (2007) וסוחרי העתיקות (2010).

עוד על הספר

  • תרגום: שוש נבון
  • הוצאה: סמטאות
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 171 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 51 דק'
הקליגרף של וולטר פבלו דה סנטיס

הקדמה
הלאה מכאן יש מפלצות



כשהייתי בן עשר נהגתי להציץ כל ערב בדפי אנציקלופדיה בשם אני "יודע הכול". לא היה שום סדר ברצף הנושאים: אירוע מימי האימפריה הרומית, אחריו המצאת קרני הרנטגן - מגידול הטבק עברנו לאנשי המערות האוכלים ממותה לארוחת בוקר. אני תמיד בחרתי לקרוא את המאמרים על דינוזאורים, על קרבות חשובים, על מיתולוגיה. שם למדתי שבמפות העתיקות יש מקרא המראה את קצה העולם המוכר, שמעבר לו יש מפלצות. וזה עניין אותי כפי שזה מעניין את כל הילדים: הרגע שבו חיי היום יום נגמרים ומגיעה שעת הגיבורים, המדענים המטורפים והמפלצות.

זוהי גרסת העולם שתמיד שימשה אותנו הסופרים: לא ההיסטוריה של העולם המציאותי, אלא העולם שהמיתוס והאגדה שינו אותו. ולא בגלל אהבת השקר, אלא בגלל האמונה המלאה שבתמורות, לסיכומים ולאשליות של הזיכרון יש גם אמת נסתרת, מציאותית יותר מתאריכי הקרבות או ממספר האניות שטובעו. האגדה איננה מספקת פרטים מדויקים על העולם, אבל עלינו כן, הנמצאים על העולם.
מעולם לא איבדתי לגמרי את האהבה לידיעות משונות, לדיווחים לא לגמרי ראויים לאמון, אבל שמפתים כל כך את הדמיון. אחד הספרים האהובים עלי נקרא "עולם הדברים המוזרים", והוא אסופה של ידיעות בנוסח ריפלי. כמו, למשל, שאלמנתו של שודד הים וולטר רָלי הייתה לוקחת אִתה לכל מקום שק ובו ראשו של בעלה משומר במלח. או שהתליינים לא הורשו לגעת בירקות בשוק והיה עליהם להשתמש במקל מעץ. או את הידיעה המדעית הזאת, עדינה כמו שיר הייקו:
הקיפודים רואים את הכול בצבע צהוב.
המילים novela ו־nouvelle קשורות מילולית למושג החדשות. כך החלה הספרות: איזו שמועה חסרת יסוד, איזה פחד מוגזם, מילותיו של מישהו החוזר על מה שלא ראה.

הספרות תמיד הופיעה כמין צורה ללכוד את הרחוק ביותר אבל גם את הקרוב ביותר, עולמות רחוקים אבל גם את חיי היום יום ואת ימי הילדות. היא כמו סיבוב אִטי שאנו עושים, דרך ההיסטוריה והעולם העצום, כדי להגיע אל ביתנו ואל חיינו. אחת מסדרות ההנפשה האהובות עלי היא "ליטל נֵמוֹ" של וינדסור מקיי, שתמיד נראתה לי מטאפורה זוהרת של הקריאה. כל לילה נמו הקטן נוסע לעולמות רחוקים, אבל לא עוזב את מיטתו, המלווה אותו בהרפתקאותיו. כך פועלת הספרות תמיד: כדי ללכוד את הדבר הרחוק ביותר, היא שומרת על קשר עין עם הקרוב ביותר, האינטימי ביותר.

הספרות הארגנטינית מצאה בפנטזיה את האופן לאחד בְסיפור את האוניברסלי עם האישי, את עולם הספרים עם עולם החוויה. בספרות שלנו יש מעט ספרי זיכרונות או יומנים אינטימיים; במקומם, ישנו הסיפור הפנטסטי. כשמופיע אובייקט קסום (נקודה שבה נמצאות כל הנקודות, כמו ב"האלף" של חורחה לואיס בורחס, או מכונה המייצרת רוחות רפאים כמו ב"ההמצאה של מורל" של בִּייוֹי קָסארֶס), זה מפני שיש משהו שמסתתר, שלא ניתן להגיד אותו ממש. הספרות היא כמו מכונה גדולה שהורכבה לשם יצירת רגע של דממה מושלמת, הדממה המלאכותית שמבטאת אותנו. בספרות הדמיונית, כמו בספרות הבלשית, האמת מסתתרת בפינות, בעקבות, בשוליים. האובייקטים הקסומים, בארגנטינה המלנכולית שלנו, הם לא כל כך מסע אל החדש כמו שהם צורה להחזיר לעצמנו את הדברים האבודים: הילדות, הנעורים, האהבה.


פבלו דה סנטיס
מתוך Planeta Lecture