הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הקטרקט בעיני הרוח
  • הקטרקט בעיני הרוח
    כתר | 2005 | פרוזה מקור | 356 עמ' מודפסים

    גבי טסנקין תלה את עצמו מתוך ייאוש, מחסום הכתיבה שלו עשה את חייו בלתי נסבלים, כך סבורה אמו. אבל אז נרצח זוהר פלג, בדיוק כשהוא מוצא פתרון ספרותי מבריק לבעיית ההיזכרות שלו, ודגנית צוקר, ששוקדת על ספרה הראשון ויוצא הדופן, נרצחת אף היא. התבנית מתבררת. רוצח מסתורי דולק אחרי סופרים מתחילים. אבל מיהו? ומדוע? כיצד הוא בוחר את קורבנותיו? ומהו דפוס הפעולה שלו? כל השאלות מתעוררות בראשו של הקורא בעת הקריאה משום שהוא נהפך, בעל כורחו, לבלש העוקב אחרי הרוצח הסדרתי. אט-אט, ממקרה למקרה, נגלה המשותף לכל הקורבנות: כולם מתלבטים באשר להיבט זה או אחר, שגרתי או חריג מאוד, של הכתיבה, לשמותיהם יש משמעות מיוחדת, וגם למקומות שעברו בהם. אולם אם הקורא הוא הבלש, תפקידו של מי לעצור את הרוצח? הקטרקט בעיני הרוח הוא יצירה משוכללת ומעמיקה שבה עושה אופיר טושה גפלה שימוש באופן וירטואזי בתבנית של ספרות הרוצחים הסדרתיים. אין זה סיפורו של הרוצח או תולדות החקירה שלו, על אף שגם זה וגם זו מצויים ברומן, אלא סיפורם של הקורבנות, של סופרים בראשית דרכם המתחבטים בסוגיות של יצירתם ושל חייהם. בכושר המצאה מרהיב, בעושר סגנוני וז´אנרי נדיר - ספרות האימה, ספרות המתח, הריאליזם הפסיכולוגי, המשל התיאולוגי - ובאמצעות דמויות בלתי נשכחות, עולים ומתבררים העבותות והנימים הקושרים בין הבדיון למציאות, בין חיי הספרות לחיי הבשר, בין אהבה למילים ובין אהבה לבני אדם. הקטרקט בעיני הרוח הוא ספרו השני של אופיר טושה גפלה. קדם לו רב המכר "עולם הסוף", שזכה לשבחי הביקורת.

  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    84 58.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • מיותר


    גבי תיעב את הקיץ. לכן חיכה לחורף. ואז תלה את עצמו. הוא לא העלה בדעתו שדווקא ביום קבורתו, מתישהו באמצע דצמבר, יתגנב שרב מכביד וזר ללוח השנה ויסכל את חזונו. הלוויה החורפית שעליה חלם, בגוונים של כחול זועם, שמים קדורניים ופסקול דמיוני של טוקסידו מון, נותרה בבחינת חלום לא מציאותי, תקלה נוספת במהלך העניינים. לו ראה את השמש החצופה שהתמקמה בלב הרקיע, היה שומט את שפתו התחתונה בלעג ומזמזם את "אלוהים יקלל את השמש" של Swans, הלהקה האהובה עליו. לא לאווירה הזאת ייחל - חום מחניק, זיעה מבחילה ונחילי זבובים חסרי בושה שטרדו את מנוחתם של מתי המעט שהגיעו לחלוק לו כבוד אחרון.
    כל–כך מעט אנשים, ניסתה אמו להדוף את המחשבה ללא הצלחה, כמה מאכזב. פעם שמעה מישהו אומר שטקס קבורתו של אדם הוא נקודת השיא של חייו. הכמות מעידה על האיכות; ככל שמגיעים יותר אנשים להיפרד מהמת, כך גדול יותר החותם שהותיר אחריו.
    קיומו השנוי במחלוקת של בנה, הסיקה, לא טבע רושם רב על חוג מכריו הקטן, שהלך והצטמצם במרוצת השנים, הוסיפה לעצמה כשתרה בעקשנות אחר צמד חברי ילדות. מדי פעם הסבה את ראשה והציצה בקנאה בשיירת אבלים שהתגודדה סביב קבר מרוחק, תוהה מי המת שלכבודו התכנסו לפחות מאה חיים וקוננו בלהט כה משכנע.
    האם טועים חבריה לטקס ומניחים שהמלודרמטיות המוקצנת של חמולת הכאב באופק מעידה על ייסורים גדולים משלה? האם מעז בכלל מישהו לחשוב שהבעתה האטומה מסגירה משהו על המתחולל בקרבה? ומה באמת התחולל שם? שאלה באלם, מתמכרת להגיגי הרגע החולפים כמו היו חבלי הצלה מהרִיק העצום שלתוכו... לא, תיקנה את עצמה, בחירה גרועה של דימוי. הכול חוץ מחבלים. המוח הילדותי נענה לאתגר במתכוון והציף אותה באסוציאציות: חבלי לידה, חבלי מיתה, ילדות קופצות בחבל, סולמות וחבלים, חבל הטבור, חבל התלייה... היא נזכרה שבמרוצת חודשי הריונה היחיד היתה מקיצה שטופת זיעה מסיוט שלא הניח לה, חולמת שהעוּבר חסר הישע נחנק ברחמה, חבל הטבור כרוך סביב צווארו. כשנגזר החבל לא היתה מאושרת ממנה. ומכל האמצעים שבעולם בחר בנה בחבל.
    אפילו מכתב לא השאיר, אף לא פיסת מידע שתאיר את נסיבות מעשהו. היא נזכרה בפעם האחרונה שראתה אותו. שלושה שבועות קודם לכן ביקרה אותו בדירתו, שהיתה דירת אמה המנוחה. רק כשנכנסה הבינה מדוע העדיף שייפגשו בבית–קפה. עיניה חשכו למראה הספריות שהתגבבו בהן מאות ואולי אפילו אלפי קלטות אודיו. כששאלה בחרדה לאן נעלמו כל הספרים חייך בשלווה, "הם בבוידם."
    היא לא הבינה מדוע דחק את הספרים לפינה כה נידחת, והוא התנצל ואמר שבבוא העת ישיב את הסדר על כנו.
    "זה כל–כך מדכא להיכנס לבית ולא לראות אפילו ספר אחד," העירה.
    "ההפך מדכא לא פחות."
    דבריו החתומים הותירו אותה מבולבלת. היא רצתה לשאול לְמה התכוון, אולם לא הספיקה. הטלפון צלצל והוא השיב בחיפזון, בלהט ההתחמקות משאלה מציקה של הורה מודאג. הוא התווכח בעדינות עם האדם מעברו האחר של הקו, ובסופו של דבר הנהן ואמר שאם אין ברירה, יבוא. לאחר שהניח את השפופרת הסב אליה פנים מאוכזבות, "צריכים אותי בעבודה. זה משהו דחוף."
    "מה קרה?"
    "הבחור שהיה אמור לעבוד הערב הוקפץ לאיזה תרגיל בדרום ויש עוד שניים חולים, אז מישהו צריך להחליף אותם."
    "לא יכולת להגיד שאמא שלך באה במיוחד מראשון?"
    "עם כל הכבוד, זה לא מעניין שם אף אחד. וחוץ מזה, אני לא בורח לשום מקום."
    "שקרן," פלטה בחשאי וקיללה את ספריית הווידיאו שבה עבד, ששללה ממנה עוד שעה במחיצתו. בעיניים מאשימות סקרה את הנוכחים.
    אחותה הקטנה, שתי שינניות ורופא מהמרפאה שבה עבדה, צמד חברים שרכש עם המעבר לתל אביב לפני חמש שנים, בחורה שזיהתה מסניף הבלוקבאסטר, אחיו של בעלה המנוח ואשתו, וגבר צעיר במשקפי שמש אופנתיים שמעולם לא ראתה. הגבר הרים את ראשו רק לאחר שהסתיים הטקס המבעית והמתין בנימוס לתורו. בזה אחר זה ניגשו אליה, חלקם מחבקים, חלקם מבקשים לחזק בלחיצת יד רופפת.
    הגדילה לעשות אשת הגיס ההרה, שפרצה בבכי מר ולא חדלה לייבב, "איזה טרגדיה! איזה טרגדיה!" אף–על–פי שהכירה את המת היכרות שטחית בלבד. בגסות מה ניתקה האם השכולה את הכתפיים הרועדות מגופה, מסמנת לגיסה, ארשת סלידה על פניה, להשתלט על אשתו.
    הגיס נשק ללחיָיהּ ולחש, "אני ארגיע את הבהמה."
    היא חייכה בשארית כוחותיה ועצמה את עיניה בלאות. כשפקחה אותן ניצב מולה הגבר הזר. הוא הושיט לה יד מהוססת ואמר בקול עמוק, "תנחומי."
    היא לחצה את ידו ברוך, בוחנת בעל כורחה את כתמי הניקוטין על שיניו התחתונות. "אתה היית חבר של גבי?"
    "לא בדיוק." הוא גיחך לרגע בביישנות והרצין מיד. "אבל הכרתי אותו. אפשר להגיד שהכרנו בנסיבות יוצאות דופן."
    "סליחה?"
    "אני לא יודע אם זה המקום הנכון לנהל את השיחה הזאת, ואני מקווה שתסלחי לי על חוסר הטאקט, אבל כשקראתי בעיתון על ההתאבדות המסתורית של גבי, על איך שלא השאיר אחריו כלום, אפילו לא פתק קטן עם כמה מילות הסבר, ידעתי שאני חייב לראות אותך ולתת לך את זה."
    הוא שלף מכיס מכנסיו צמד דפים מקופלים, פרש אותם על ברכו בניסיון כושל להחליקם והגיש לה בנימה מתנצלת. "אני מצטער שהם בכזה מצב, אבל שכחתי מהם. בכל זאת, אני חושב שהם אולי יעזרו לך להבין."
    היא פשטה את ידה ברטט, ונרתעה קלות כשנחיל הזיעה הדקיק שזרם ללא הפרעה במורדות גבה דגדג אותה, גורם לה לחוש מלוכלכת. עיניה תעו במבוכי השורות המודפסות בקפידה, מדלגות בין התאריך הבלתי אפשרי ובין מילים אקראיות, מנותקות ממשמעות.
    אגל חצוף צנח ממצחה על הדף הראשון ומיקד את ראייתה.
    כשהתחילה לקרוא חשבה שדמיונה יעשה עמה חסד, ואולי תשמע את קולו של בנה מקריא את המכתב, כמו שראתה בסרטים, אך לצערה, הפסקול היחיד היה מורכב מקריאות שוד ושבר וממשיכות חוטם של הגיסה המקוננת.

    • אופיר טושה גפלה
      צילום: ינאי יחיאל
    • אופיר טושה גפלה

      אופיר טושה גפלה נולד בראשון לציון בשנת 1968. עוסק בהוראת אנגלית בפרויקטים למצוינות וכותב מגיל שבע. ספרו הראשון, "עולם הסוף", רומן מרתק על אודות החיים שלאחר המוות, המשלב מרכיבים מסוגות שונות, הפך לרב-מכר וכן זכה בפרס גפן לספר הפנטזיה הישראלי הטוב ביותר בשנת 2005 ובפרס "קוגל" באותה שנה. ספרו השני, "הקטרקט בעיני הרוח", זכה לשבחי הביקורת והקוראים. בשנת 2007 ראה אור הרומן השלישי שלו, "מאחורי הערפל", וב-2010 ראה אור "ביום שהמוסיקה מתה". ארבעת הספרים יצאו לאור בהוצאת כתר.  

       

      ראיון "ראש בראש"

     
    |
    דני דויטש ממליץ, 7.6.2009
    |
    14/08/11
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות