הפסיכולוג הטוב

הפסיכולוג יושב במשרדו הקטן אחר הצהריים, משעין את מרפקיו על השולחן, מליט את פניו בידיו ומייחל לכך שהמטופלת של ארבע לא תבוא. הוא חרג ממנהגו לא לקבוע פגישות אחרי השעה שלוש, בשבילה. ויתור קטן, משום שהיא עובדת עד מאוחר וישנה ביום ורק אחר הצהריים מסתדר לה, כך אמרה בטלפון. קולה, מדוכדך ופזור, העלה בו סקרנות עמומה. ויתורים קטנים, הוא נוהג לומר למטופלים שלו, הם כמו כסף קטן. זה מה שיש לרובנו ביד בסופו של חשבון. כסף קטן הוא היומיום, וסך החיים הרי עולה, בסופו של חשבון, מתוך נוהל אדם ביומיומו.
היומיום שלו, למשל, פשוט וידוע. הוא מתעורר מוקדם בכל בוקר בדירתו הצנועה שבמרכז העיר, מתקלח ומתלבש. הדירה חשוכה במתכוון. כונניות גבוהות, עמוסות ספרים, מסמנות את קירות הסלון. בשנים עברו, שנות חיפוש ותהייה, היה נובר והופך בספרים. זה מכבר עיַיף, או לשיטתו, נרגע, אבל עדיין הוא מוצא נחמה באריחי הנייר האלה הסדורים אל הקיר, כמו מחזיקים את הגג. אחרי שהוא מתלבש הוא נכנס אל המטבח, מכין לעצמו כוס תה ונפנה לקרוא את העיתון. במטבח פזורים אי אלו חפצים, מתנות ומזכרות שנתנו לו מטופליו במשך השנים. מעל השולחן הרבוע שאליו הוא יושב תלוי הדפס קטן של "שולחן בגן" של בונאר שהשאירה לו מטופלת אחת, נגנית צ'לו גבולית שנתקפה פחד במה וצצה לילה אחד מול חלונו, אש בשערה. אתה מקק, צעקה לו אז הצ'לנית, אתה מקק. אם אדרוך עליך תימעך. הוא אוהב להתבונן בתמונה הזאת: שולחן ערוך בחורשה, כיסא אחד, בקבוק יין ואור צהוב נשפך מבין העצים, מפתיע בחיותו.
את צלחת הנחושת הרקועה שעל השולחן נתנה לו סוכנת נסיעות צעירה, קלועת צמות, אחרי שעזר לה להתגבר על געגועים אל חבר שעזב. כשביקשהּ לתאר זיכרון ממצה ליחסיהם, סיפרה לו איך לימד אותה אותו החבר לצחצח שיניים תוך כדי הקשבה לרדיו. צחצחי מתחילת שיר ועד לסופו, אמר החבר, וכך תדעי שצחצחת שלוש דקות לפחות, כמו שצריך. ואז היא בכתה.
את ספל התה הצבעוני נתנה לו מטופלת אחרת, שאת שמה שכח, קדרית חובבת, שאמרה, עזרת לי מאוד. ושאלה אם תוכל להשאיר לו תשורה קטנה. ועמדה לרגע בפתח בצאתה ולחשה, בעלי מכה אותי. ויצאה ולא שבה.
את המגבת הכחולה שבה הוא מייבש את כפות ידיו השאירה לו מטופלת כפייתית שנהגה לרחוץ כל איבר מגופה במגבת קטנה משלו, שש־עשרה מגבות למקלחת, ואחר כך היתה מכבסת כל מגבת בנפרד שש פעמים, ואחר כך רוחצת את ידיה שש פעמים בכיור. למראה בועת אוויר אקראית בבקבוק הסבון הנוזלי היתה עולה בה טרדה אינסופית, ואצה היתה מיד לעוטפו בשקית חומה, להשליכו לפח האשפה ולקנות אחר.
בארון המטבח תחוב בקבוק ברנדי ישן שהשאיר במשרדו מטופל, מוכר בחנות ספרים, שלימים התאבד כך: ישב באמבטיה עם סכין מטבח ושיסף את פרק יד שמאל. אחר לקח את הסכין ביד שמאל מרעידה וניסה לחתוך את ורידי יד ימין, ללא הצלחה.
הוא לא אמר נואש, ייצב את הסכין בין ברכיו הכפופות וניסר את אמת יד ימין הלוך ושוב. הוא הותיר צוואה על קרטון פיצה מעוך בסלון: נא לשרוף את גופתי. את האפר לפזר בפח האשפה.
ותודה לכולם.
את רוב בעיות הקיום היומיומי, הפסיכולוג סבור, פתר לעצמו זה מכבר. הוא גר ברחוב שקט ומוצל. שכניו עסוקים בשלהם. דירתו נעימה. המקרר במטבח מלא ומזמזם בשביעות רצון. את עבודתו הקלינית הפסיכולוג עושה במידה, בין עשר בבוקר לשלוש אחר הצהריים, ועל אובדן ההכנסה מכסה קורס הערב שהוא מלמד בכל סמסטר באוניברסיטה המקומית.
את בעיית הסקס הפסיכולוג עוד לא פתר. ישנן אמנם תוכניות לילה מאוחרות בכבלים. ישנם אתרים גונחים באינטרנט.
בארון הבגדים ישנו דיסק חבוט מסדרת ההדרכה "סקס טוב יותר", שהשתמש בה כשהעביר קורס על המיניות האנושית באוניברסיטה, לפני שנים. הסטודנטים צחקקו למראה הזוגות האומללים ("אנשים אמיתיים, לא שחקנים", נכתב בעלון המצורף), שעמלו לשווא לנהוג בטבעיות נונשלנטית מול המצלמות. הוא מוצא פורקן מהיר ונחת רוח מסוימת למראה פניה של אחת הנשים, שחורת שיער עגמומית וחדת אף, המככבת עם בן זוגה המשופם בפרק "טכניקות אוננות הדדית".
מעבר לכך ישנה נינה, או לפחות זיכרון נינה. התקווה לנינה.
מדי יום הוא נוסע אל המרכז להפרעות חרדה - שני חדרים קטנים בקומת הקרקע של בניין שהיה פעם מלון זול ונזנח. עם הזמן נבטו בו אי אלו משרדים - חברת ביטוח, משרד השקעות, סוכנות נסיעות, חנות צילום. מעבר לכביש, על גדת הנהר העכור החוצה את העיר, בונים עכשיו מרכז קניות חדש. המולת המנופים, המשאיות והטרקטורים פולשת דרך הקירות אל משרדו, כמו איזו התהוללות ילדותית שלא הוברר פשרה. מעבר למגרש החניה הצר מזדחל מצעד מכוניות דרך מתקן הרחיצה המשוכלל שהותקן שם לאחרונה. לעתים הוא צופה מחלונו בתהלוכה היומית הקבועה ומעין ניגון נוגה ומנחם עולה בו, כגעגוע, לנוכח טרחת הניקיון הזאת, תשומת הלב הנכמרת, ליטופי המטליות ומבטי הרוך המורעפים על מכסי מנועים, צמיגים, פגושים.
התנועה זחלה בדרך למשרד הבוקר. "אין תשובה" הכריז הסטיקר על המכונית שחתכה את נתיבו פתאום. אידיוט, גידף את הנהג, קירח שדוף שמרפקו בצבץ מחלון המכונית כחוטם אדמומי, ומיד חייך לעצמו וסלח. הנה עוד דוגמה לטעות הייחוס הבסיסית, יאמר אחר כך בכיתה: אתה ברמזור, נניח, ממהר לאן שהוא, האור מתחלף לירוק וזה שלפניך מתעכב. מיד אתה קורא לו אידיוט ומייחס לו רפיסות מוח אנושה וטמטום עמוק. למחרת אתה ראשון ברמזור, אך הפעם אינך ממהר ולכן אתה זחוח, מהמהם עם הרדיו ושקוע בהגיגיך. והנה האור מתחלף והנהג מאחוריך צופר בעצבנות. אתה מסתובב בכעס וקורא לו, אידיוט! ובכן? מתברר שלרוב גם אתה וגם ההוא לא אידיוטים אלא אנשים טובים מן השורה. ההקשר, המצב, הם שמפעילים אותנו. מי שרוצה להבין את התנהגותו של אדם, מוטב שיברר את הנסיבות קודם שיצלול אל ניתוחי אופי, שלרוב אינם צולחים וגם ממיתים את החולה, אם היה בכלל חולה, אם ניתוחי האופי אינם המחלה עצמה.
"אין תשובה". הנהג ההוא, אידיוט או סתם פזור דעת, כבר נעלם בזרם התנועה, אבל הכרזת הסטיקר שלו עוד ממשיכה לגרד בתודעת הפסיכולוג. הוא מוצא את עצמו מסתייג ככלל ממדביקי הסטיקרים למיניהם, מעונדי התכשיטים ולובשי החולצות המודפסות ומקועקעי הסמלים הסיניים עלומי הפשר. לכאורה כל מחוות המיתוג האלה יסודן בניסיון לאשש ייחוד וזהות, לחמוק מאיזו אנונימיות יומיומית מבטלת. אבל עצם המאמץ נראה לו ילדותי ומעייף, חרדתי במהותו, וגם, בסופו של חשבון, חסר תוחלת. שגרת היומיום נתפסת לרוב כעונש, כשעבוד שיש ללחום בו, לשוברו, להכניעו בטקסים ובאירועים, לעכבו בנאומים ובסימני קריאה ובמסיבות ובהמולה, לכסותו בשכבות כבדות של איפור, בגיבובי מילים, ברעמי מוזיקה ובערמות אוכל. הפסיכולוג דווקא מוצא נחת במלמולו הכבוש של היומיום העירוני, אותו שיח מהוסה, מתמשך, שאפשר להבינו אף ללא קשב. הפסיכולוג מעדיף אנונימיות שקטה, אפרורית, מן הסוג שהעיר מרעיפה ברוחב לב על תושביה. ניסיונות החמיקה מן היומיום, טרחת הבישולים והמלבושים, סימונם הכפייתי של ציוני דרך למיניהם, כל אלה חשודים בעיניו. הרי דווקא ברגעי השיא כביכול גובר היומיום ומתעצם, חמקמק כעשן, מחלחל ומסתפח אל התודעה.
בחדר מוצף ניחוח אהבה טרייה מזמזם בכוח זבוב כעור. חול הים פולש, דביק ועקשני, אל מפשעות המתעלסים על חוף אקזוטי מול שקיעה. עגלת האוכל מקרטעת במסדרון, צורבת את זמרתה העילגת בחלל חדר החולים, מפלחת את נאום הרופא בין ה"מצטער" ל"סרטן". והנה גליל נייר טואלט שאזל וצרור מפתחות שנעלם, כתם רוטב שהותז באין יודעין על הלחי, כלים שנותרו בכיור, בוץ בסוליות הנעליים. הפסיכולוג נכנע והתמסר ליומיום זה מכבר. הוא מדמה אותו לנהר גדול ומהיר - שקט ועוצמתי, תנועה וקיבעון עושים בו כאחד. אולי קבלה מוחלטת של הרגע הפרוזאי המתמשך, הוא מהרהר, תאפשר לצלחו באמת, לבוא אל שמעבר.
ועדיין נושא הסטיקר חורה לו במיוחד. הרי ישנן בוודאי בנמצא תשובות כלשהן. ומעבר לכך, תכשיטים אפשר להסיר וחולצות להחליף וקעקוע להסתיר. אבל סטיקר על גב המכונית הוא כמעין הבעה שקפאה על הפרצוף, מסכה שאין להסירה. וכאן הפרדוקס, הוא מהרהר. אותו קירח חד מרפקים בוודאי הדביק את הסטיקר אל אחורי מכוניתו כמחווה של חיוּת, של חדווה, של התרסה כלשהי נגד הימחקות והיבלעות, כניסיון לחדד את הגדרתו בעולם. "אין תשובה". אבל היעדר תגובה לנסיבות הוא דווקא מאפיין מוות. והסטיקר, דבוק כחיוך שנחרט לנצח על פני גופה שצפה הלאה במורד נהר האספלט, מעצם טבעו הוא צלליתו של המוות. כיתוב מצבה.
מכל דבר אתה מגיע אל המוות, תצחק נינה לפנות ערב, כשיספר לה על יומו בטלפון.
לא רק אני, כולנו, יאמר.
כן, היא תאמר, כולנו נגיע. אבל לא כאן, לא עכשיו. הרי אתה זה שטוחן למטופלים שלך כמה חשוב לחוות את הכאן והעכשיו.
הרי כל החרדות מקורן בהשלכה אחורה - אוי, מה עשיתי? או קדימה - אוי, מה יהיה? זה הנאום שלך.
את לא מטופלת שלי.
אז מה אני שלך? זה בתהליך בירור. אנחנו בודקים את זה.
רוב המטופלים במרכז להפרעות חרדה חולקים איזו אחידות מראה. נוכחותם כבויה ומזמזמת בו־זמנית. נשימתם מאומצת, משתחררת בכבדות ובאי־סדר. עיניהם סורקות עיתון או ספר כלשהו בלי להפנים דבר. ידיהם לופתות את מסעדי הכיסאות כאילו החלה איזו ספירה לאחור שבסופה ישולחו פתאום בהינף מבעית אל החלל. הפסיכולוג כבר מורגל במראה הרדוף הניבט מחדר ההמתנה, במעיכת הממחטות, בפכירת האצבעות ובפיהוקי החרדה. ובכל זאת, כשיצא לחדר ההמתנה לפני שבוע, בארבע בדיוק, הכה בו מראהּ וטלטל אותו. לבנת עור היתה, צנומה ודקה כפליט נרדף. פניה מרוחות בצבעי המלחמה העירוניים: מסקרה שחורה, שפתון ייני אדום. היא קמה לקראתו, דידתה על עקבים גבוהים, שקופים. היא לא הישירה את עיניה אל עיניו אלא תלתה את מבטה בצווארו, כחיבוק ילדותי. הוא הציג את עצמו והובילהּ אל חדר הטיפולים. היא התיישבה על הספה, חפרה ברעש בתיק היד שלה, מוללה סיגריה. ניחוח חריף של בושם ריחף סביבה.
הוא ישב מולה ובחש בניירת. כתב ידה, הססני ומשורבט, אותת לו הזנחה ודכדוך.
מה הביא אותך לכאן היום? כך הוא פותח תמיד. חסידיו של הווינאי הנרגן גורסים אמנם שיש לשבת בשקט ולתת למטופל להוביל, אבל גם בכך טעו או הפריזו, לדעתו, כמו במכלול דברים שלם. בקורס הערב שהוא מלמד באוניברסיטה, "מבוא לעקרונות הטיפוליים", הוא מתעמת עם הווינאי ואולי אף עם המפעל הטיפולי כולו.
לקח לה זמן לענות.
סיממו לי את המשקה.
שמו לך סם כלשהו בכוס? הנהנה. אחרי שגמרתי לרקוד במועדון ישבתי לשתות עם חברות שלי. פתאום התחיל להסתובב לי הראש. הרגשתי סחרחורת. לא ידעתי איפה אני. התחלתי להזיע. הרגשתי שאני משתגעת. לא יכולתי לנשום. חשבתי, הנה אני מתה. ברחתי החוצה. אחת הבנות, חברה שלי, לקחה אותי הביתה. מאז אני לא מעזה לחזור לשם.
אז מה? שאל ומיד נזף בעצמו. מוקדם מדי להתעמת עם המטופלת כך. נהוג ורצוי להמתין, ליצור נינוחות. אבל רוחו קצרה באחרונה. וממילא כל הסובלים מחרדות משכנעים את עצמם תדיר שאסון כלשהו מתרגש ובא. שכנועם זה, הטורד, חסר השחר, הוא כמובן אסונם האמיתי, המשבש את חייהם ומענה אותם.
היא קימטה את מצחה, אז מה? הוא הנהן. סיממו לך את המשקה ואינך יכולה לחזור למועדון.
אז מה? אני חייבת לרקוד.
את אוהבת לרקוד במועדונים.
אני צריכה לרקוד. בשביל הכסף. אני רקדנית במועדון לילה.
חשפנית.
רקדנית.
הוא התבונן בה שנית. עיני עורב פעורות. אף נחוש ומנומש.
חטטים מצלקים את לובן פניה. היא הביטה בו. כאן יש רגע מכריע, חשב. היא בודקת אם ישפוט אותה או יתנשא. את המבחן הזה ידע שיעבור. הוא לא שופט את המטופלים שלו, אינו מתחרה בהם ואינו עומס את משאם. העמדה הזו היא מיסודות גישתו המקצועית. הוא גאה בה מאוד.
מטפלים להוטים, אוהבי אדם, נוטפי סימפתיה ורצון טוב - הבטחתם שווא ופגיעתם, בסופו של חשבון, רעה, יאמר אחר כך בכיתה. מטפל שאץ לעזור שוכח להקשיב, ומשום כך גם אינו מבין, ומשום כך אינו רואה. דווקא הריחוק הוא מנוף ארכימדס להתבוננות נקייה ומעמיקה. המטפל המעורב, הנחוש להושיע, את עצמו הוא מערב ואת עצמו יבקש להושיע. הפסיכולוג הטוב שומר מרחק ולא מערב את עצמו בתוצאות הטיפול. את הקִרבה יותיר לבני משפחה ולחיות מחמד, ואת הישועה לעסקני דת ולתימהונֵי רחוב.
אי־מעורבות שכזו אינה עמדה אינטואיטיבית, יאמר לתלמידיו.
היא גם לא קלה ליישום. אפילו הווינאי, שהגה ודיבר בה רבות, כשל במבחן ההתנהלות, שהוא המבחן העליון, משום שגברו עליו סקרנותו וטבע הכובש הפולשני שהיה למכשלתו. אך המפעל הטיפולי כולו נוגד את האינטואיציות הבסיסיות. קשה להבינו בלי להבין את ערכה של הזרות. מדוע ישפוך אדם את מצוקותיו ואת סודותיו בפני זר, אם אין במפגש עם הזרות ערך כלשהו? עכשיו תאמרו: אדם הבא לטיפול מבקש את ידענותו של הפסיכולוג, לא את זרותו ואת ריחוקו. אבל מי שזכה או קולל בחבר או בקרוב משפחה פסיכולוג יודע שאין לגשת אליהם בבעיות. מפגש טיפולי לא יתרחש שם. בהירות לא תהיה. רווחה לא תבוא. מכיריך ומוקיריך קשורים ושלובים בחייך מן הסתם, כך שעיסוקם בך הוא בהכרח עיסוק בעצמם, לכן מיטשטשת ראייתם אותך. ומתוך כך נוצרים ערבוביה וחיכוך, ניצוצות הרבה, אך מעט הארה ואור.
הפסיכולוג הטוב אינו אוהב אדם, יוסיף בהמשך. אנא מכם אוהבי האדם, יפי הנפש הנזעקים לדגל, רכי הלבב, שבירי האגו מביניכם, הזקוקים לשיזוף עמוק לאורה של תודת האחר, סוחרי הסודות, סורו מעלי בטובכם - כאן יניף ידיו באוויר במחווה דרמטית (הפדגוגיה היא תיאטרון, הוא נוהג לומר לנינה, ולא רק במובן של אחיזת עיניים). הפסיכולוג הטוב אמביוולנטי ביחסו אל אנשים, משום שהוא מכיר לעומק את טבעם ההפכפך, את הפוטנציאל הטמון בהם להרס ולחורבן, לאנוכיות, לאשליה ולרמייה. הפסיכולוג הטוב מכוון לנוכחות מלאה ולתנועה נכונה, מדויקת, במרחב הפנימי. את אהבותיו מוטב שישמור לעצמו.
רקדנית. הוא נתן מבט בטפסים שמילאה. את כאן היום כדי שאעזור לך להתגבר על פחד הבמה שלך? כן.
וזו הפעם הראשונה שאת חווה חוויה כזו? איזו חוויה? תחושת אימה וסחרחורת וחרדת מוות שמופיעות בבת אחת, כאילו משום מקום.
היא התגרדה ומבטה התרוצץ על פני החדר, אקראי ובהול כציפור לכודה. כן. לא... אה, כן.
מי לדעתך שם לך סם בכוס? אתה יודע מי מנהל את המועדונים בעיר הזאת? לא.
המאפיה הרוסית.
המאפיה הרוסית שמה לך סם בכוס? היא שתקה.
יש מישהו ספציפי שרוצה להרע לך? פתאום היא בכתה. עיניה האדימו. כתפיה רטטו. הוא המתין.
לבסוף רכן והושיט לה ממחטת נייר. הוא סימן לעצמו את תגובתה. הבכי הוא תמיד זנב הנחש. נתיב כתמי דם המוביל אל הגופה שבשיחים.
ייתכן שבכלל לא מדובר בסם, אמר. חוויית התקף חרדה היא לרוב קשה ופתאומית, בלי סיבה ברורה. יש נטייה טבעית לחפש הסבר חיצוני לתחושות האלה.
אתה חושב שאני משוגעת? אני לא יודע מה זה.
אתה פסיכולוג ואתה לא יודע מה זה שיגעון? שיגעון הוא מונח משפטי. אנחנו לא משתמשים בו.
אני לא משוגעת.
אנחנו לא בבית משפט.
הוא בדק אם נפגעה מתוקפנותו אך היא המשיכה בעניינה.
אני רקדנית ראשית. התחלתי רק לפני שנה ואני כבר ראשית.
הבוס אומר שאני הכי טובה. אני עושה מאות דולרים בלילה. אבל תשמע, אני ישנה עד מאוחר. נצטרך להיפגש אחר הצהריים.
אני בדרך כלל סוגר כאן בשלוש.
ארבע זה הכי מוקדם שאני יכולה.
הוא הנהן. נוכל, אם כן, להיפגש בארבע.
תאריך את יום העבודה שלך בשבילי? קולה הרעיד בשוליו.
אני גמיש. אנחנו עוסקים באנשים פה. ארבע זו עדיין שעה סבירה.
תודה, אמרה.
השיטה הטיפולית שאני משתמש בה מאוד אינטנסיבית ותובענית. תצטרכי לתרגל. לעבוד בבית. לקרוא. כאן לא שוכבים על הספה ומדברים על הרטבות וחלומות.
אני יודעת לעבוד. אני מוכנה.
יפה.
למה זה קרה לי, הפאניקה? לכל דבר משמעותי שקורה לנו יש הרבה סיבות, אף פעם לא סיבה אחת. אבל זה פחות חשוב עכשיו.
פחות חשוב? לא צריך לדעת מה גרם לתקר בגלגל כדי לתקן אותו. צריך רק למצוא את הדליפה ולסתום אותה. אפשר להבריח פורץ מהבית גם בלי לדעת למה ומאיפה הוא בא.
היא הביטה בו בכיווץ גבות חשדני והנהנה באטיות.
הם קמו והוא פתח את הדלת. בדרכה החוצה נעמדה מולו.
קרוב מדי, חשב. שדיה תפחו אליו מבעד לחולצתה.
אתה באמת תוכל לעזור לי? לא, ענה, אבל אוכל לתמוך בך בתהליך שבו תלמדי לעזור לעצמך.
הוא הושיט את ידו ללחוץ את שלה. ידה היתה יבשושית ורכה.
שישי הבא בארבע, הוא אמר והיא יצאה.