כצורתו, כתקנו וכיופיו
בימינו, בראשית המאה העשרים ואחת, בתקופה של הרהורים אחר מעמדן של נורמות בכלל, כשנדמה שהנורמה האחת היא ההתכחשות לכל נורמה, בימינו אלה דווקא, ושלא כמסתבר לכאורה, מורגשת מידה של התחזקות בכבודה וביקרהּ וביוּקרתה של הכתיבה העברית הנורמטיבית. אולי מתקיימים בנו דבריו של יורם ברונובסקי, שאמר פעם אחת בשנות השמונים של המאה שעברה, שלכשיהיו כותבי העברית הנורמטיבית ל־underdogs, כלשונו, כשיהיו הם המושמצים והנרדפים, תעלה קרנם דווקא. וכדאי שנזכור ונזכיר לעצמנו שמלחמות היהודים בענייני העברית הנורמטיבית היו בדרך כלל בין כותבים, מתרגמים, מבקרים ובלשנים. בעם עצמו, בציבור הקוראים בכללו, יש לא מעט מוקירים ומכבדים ואוהבים את לשונן של היצירות הכתובות בעברית נורמטיבית, כמו שהודה בתמיהה אפילו הפרופ' חיים רבין, בלשן דגול, שלא היה חשוד על אהדה יתרה לדרך שלנו. אנחנו כותבי העברית הנורמטיבית נתקלים מפעם לפעם באיזו עקיצה לדרכנו, ואפילו השתלחות בה, ומבין השיטין ניכר כאן גם החשש שהדרך הזאת מהלכת על חוגים מסוימים בבלשנות ובכתיבה העברית. לעומתם יש גם אנשים כמו הפרופ' מ"צ קדרי, שאמר בריאיון לעיתון (על ספרו "עגנון רב סַגנון", ידיעות אחרונות, 29 במאי 1981): "כשמגיעים לעריכה, אני כעורך מרגיש חובה לפעול בניגוד לעמדתי כבלשן." הדברים אמורים באותו ניגוד שיכול להיות בין הבלשנות המתארת את המצוי, את המציאות הלשונית ככל שהיא נראית לעינו האובייקטיבית של החוקר המתאר, ובין אמנות הלשון הנזקקת בעיקר לרצוי, לעשייה הלשונית כמו שראוי לה להיות בעיניו של העורך — לכשתרצו, בעיניו של איש הניסוח המוקפד, המנסח את דבריו בדרך כלל על פי עקרונות נורמטיביים. מתברר שלא כל בלשן או כותב מסוגל ליישב בנפשו בתבונה ובמידת האחריות הראויה את הניגודים בין שתי הרשויות האלה. בחוגי הבלשנות המתארת, האמורה להיות בעלת גישה אובייקטיבית, יש גם חוקרים בעלי יומרות נורמטיביות דווקא, שלא תתקרר דעתם עד שיעשו את המצוי לנורמה חדשה, ונראה להם שכל מי שנאחז בנורמה הקלסית ומטפח אותה עומד למכשול על דרך הקִדמה כביכול. אנחנו נוסיף כמובן לעשות את שלנו.
מהי אותה כתיבה עברית נורמטיבית — "הנורמה" — כמו שהיא מכונה בקיצור בז'רגון המקובל? לצורך ענייננו שלנו נגדיר אותה כך:
הכתיבה העברית הנורמטיבית היא כתיבה עברית בעברית בת זמנו של הכותב, שחוקיה וכלליה ומנהגיה לא מפֵרים ולא סותרים ולא מבטלים את חוקיה וכלליה ומנהגיה של עברית המופת לדורותיה, וקודם כול של לשון מקרא ולשון חכמים.
שימו לב שההגדרה אמורה על דרך השלילה: אין היא אומרת מה הכתיבה העברית הנורמטיבית עושה, אלא היא אומרת מה היא לא עושה. כלומר אין פירוש הדבר שהיא עושה לפי כל הכללים והחוקים והמנהגים של לשון מקרא. למשל — הלוא נאמר בהגדרה שזו עברית בת זמנו של הכותב, ובימינו לא נשתמש בווי"ו ההיפוך, למשל, ולא נכתוב "וַיאמֶר" אלא נכתוב "אמר", שהיא מצויה גם בלשון מקרא, והיא הצורה הנוהגת בלשון חכמים, והיא הצורה שהיא בת זמנו של הכותב בימינו. והצורה הזאת לא מפֵרה ולא סותרת ולא מבטלת את החוקים והכללים והמנהגים של לשון מקרא או לשון חכמים, שהרי היא מצויה בהם. גם פועַל שהתחדש בימינו עשוי ומוּטה במתכונת הפעלים המצויים בלשונות המופת של העברית, וכל שינוי מן המתכונת הזאת חייב באישורה של האקדמיה ללשון העברית כדי להיחָשב לנורמטיבי.
אין פירוש הדבר שבשום פנים לא נכתוב היום בווי"ו ההיפוך — לעולם יכולה להתבקש צורה כזאת דווקא במקום מסוים, כגון מה שנכתב בעמוד הפתיחה (עמ' 9) של תרגום הספר "חסד אלוהים" מאת ברנרד מלמוד (הוצאת עם עובד 1984):
ומלחמה תֶרמית־גרעינית הייתה בין דְזַ'נְקים ובין דְרוּזְ'קים, וַישמידו עַם את אחיו, וגם את כל יושבי הארץ הכריתו באפּם ובשיגעונם. ואחרי ככלות הכול דיבר ה' מן היקוד הנִבעֶה בפקעת הענן השחור, דיבר אל קַלְוִין כהן הפָּלֵיאוֹלוֹג, אשר בדרך נס ניצל רק הוא לבדו מכל בני האדם, והוא יושב בספינה רעועה של אוקיינוגרפים, בעלת מפרשים, והמים מגבּיעים ומשתפעים מזה ומזה, וַידבר ה' אליו לאמור:
"אל תשַווה עלי פנים נראוֹת, מר כהן, כי אין לי דמות הגוף, אבל שווה אותי לנגדך אם אתה יכול. צר לי לומר שטעות של מה בכך היא שבגללה ניצלת מן החורבן. ואף על פי שטעותי שלי היא, אינה טעות קשה; טעות קשה הייתה פורעת סדרי עולם. כך עלה העולם במחשבה להיבָּראוֹת, [...]"
סוף העולם הוא עניין רציני לכל הדעות, ואף על פי כן יש כאן מעין מתח מבדח בין מציאות מודרנית שמשתמעת ממילים כגון "תרמית־גרעינית", "פָּלֵיאולוג", "אוקיינוגרפים", ומשמותיהם של שני העמים, ומ"שעטנז" השם קַלוִין כהן, ומן הפּנייה "מר כהן" — בין כל אלה ובין הנעימה המקראית, כביכול, שהתבקשה לו למתרגם על פי נעימת המקור לתיאור אפּוֹקָליפּסה, שמטבעהּ היא כאילו "עתידנית" דווקא, היפוכה של הארכאיוּת לכאורה, אלא שהיא סוגרת מעגל עם המבול הראשון. עוד הרפָּיה קלה מן הרצינות המקראית, כביכול, מחוללים הסממנים החז"ליים והביניימים, כביכול, בלשונם של אלוהים וכהן כאן ובהמשך השיח הזה, הנמשך עוד על שני עמודים בספר. זה נראה למתרגם מתיישב עם העצבות, האירוניה, ההומור והניגון של כמין תשתית יהודית־יידישאית המחלחלים כאן — ובעצם גם בלשון סיפוריו של ברנרד מלמוד בכלל. על כל פנים ברור שהיום לא נשתמש בווי"ו ההיפוך אלא לצורך מסוים בלבד. כללו של דבר, בעלי העברית הנורמטיבית — או בקיצור בעלי הנורמה — מקפידים ומשתדלים שלא לשנות ממערכת החוקים והכללים והמנהגים, כלומר מן הנורמה, של לשונות המופת הקדומות של העברית.
את הדברים הכלליים האלה אני מבקש להדגים בפירוט ובהרחבה על פי פסוק אחד מתוך תרגומי שלי לספר "רד, משה — וסיפורים אחרים" (Go Down, Moses and Other Stories), מאת ויליאם פוקנר (Faulkner). הספר הזה הוא כמין רומן בסיפורים שהם בעצם פרקים בקורותיה של משפחה אחת ונחלת קרקע אחת. הפסוק שיידון כאן לקוח מן הסיפור "הדוב" (The Bear) שבספר הזה, סיפור שכבר תרגמתי אותו לפנים בפני עצמו (הוצאת דביר 1973) וחידשתי את תרגומו למהדורת הספר השלם (הוצאת עם עובד 2002), ואגב החידוש הזה התחוורו לי עוד דברים גם בכתוב עצמו וגם בהבנה שאני מבין את עשייתי שלי בתרגומו, וזה בעיקר מה שהניע אותי להתקין את הגרסה החדשה הזאת. על ידי הדיון בפסוק הזה אני מבקש לאפשר הצצה בעולמו ובלבטיו של מתרגם בעל עברית נורמטיבית. אקדים כמה דברי הסבר לפסוק הזה.
הדמות הראשית בסיפור "הדוב" הוא הנער אייזק, ומסופר בו בין שאר דברים מעשה באחד מדודיו, זקן תימהוני חביב בעל נשמה ילדותית במקצת, יוּבֶּרט שמו, שהיה לפנים בעל אחוזה ואדון לעבדים כושים. לאחר מלחמת האזרחים בארצות הברית התרושש, עבדיו המשוחררים עזבו אותו, ולא נשאר אתו אלא כושי זקן אחד, "ישיש ושוחר מדנים". מנחלתו לא נשאר לו עכשיו אלא בית האחוזה הגדול, ולצורך מחייתו הוא אנוס למכור את כל כליו ורהיטיו של הבית, עד שכמעט התרוקן הבית. כל המעשה בדוד הזקן הזה, שהוא בעצם מעשה עצוב, שרויה עליו בסיפור של פוקנר רוח של הומור ועליצות משונה. והנה קרה יום אחד משהו לבית הזה. נעיין תחילה בפסוק האנגלי המספר מה קרה לו לבית.
And, his father and Uncle Buddy both gone now, one day without reason or any warning the almost completely empty house in which his uncle Hubert and Tennie‘s ancient and quarrelsome great-grand-father (who claimed to have seen Lafayette and McCaslin said in another ten years would be remembering God) lived, cooked and slept in one single room, burst into peaceful conflagration, […]
תחילה נתרגם את הפסוק הזה כצורתו, כלומר מילה במילה לפי סדר המילים והמבנה שבמקור האנגלי ברוב חלקיו. לפסוק הזה נקרא נוסח א:
נוסח א
ו, שלו אב ודוד בַּדי שניהם נפטרו בינָתיים, אחד יום בלי סיבה או כל התרעה הכמעט לגמרי ריק בית שבו שלו דוד יוּבֶּרט ושל טֶני ישיש ושוחר מדנים סבא רבא (שהיה אומר שראה את לאפאייט ומֶקֶסלין אמר שבעוד עשר שנים יהיו לו זיכרונות על אלוהים) גרו, בישלו, וישנו באחד יחיד חדר, פרץ בדלקה שלֵווה, [...]
הברייה המשונה הזאת הייתה פסוק יפה באנגלית. האנגלית שפה יפה היא לכל הדעות. במה דברים אמורים, בזמן שהיא כתובה משמאל לימין. אבל כשכותבים אותה מימין לשמאל, ויש כתבנים לא מעט אצלנו שהעברית שלהם דומה למין אנגלית מימין לשמאל, כשכותבים אותה כך כולה תמוהה ומשונה, כמו בנוסח א זה שלנו. מה נעשה אפוא כדי להכניע את הברייה המשונה הזאת ולהוליכה בשביליה של העברית?
קודם כול נחשוב עברית ונאמר עברית את הדברים המיתרגמים לנו כמו מאליהם, ממילא וכמעט שלא מדעת, ברובד הפשוט ביותר.
"שלו אב" יהיה אפוא ממילא אביו
"אחד יום" — יום אחד
"הכמעט לגמרי ריק בית" — הבית הריק כמעט לגמרי
"שלו דוד יוּבֶּרט" — דודו יוּבֶּרט
"ושל טֶני ישיש ושוחר מדנים סבא רבא" — וסבא רבא הישיש ושוחר המדנים של טֶני
"באחד יחיד חדר" יהיה בחדר אחד ויחיד.
הווי"ו שבראשית הפסוק ברור שאין להניחה ככה בפני עצמה כדרך שהמילה האנגלית And עומדת, ויש לצרפה ולומר ויום אחד. לפסוק שקיבלנו ככה נקרא נוסח ב:
נוסח ב
ויום אחד, אביו ודוד בַדי שניהם נפטרו בינתיים, בלי סיבה או כל התרעה הבית הריק כמעט לגמרי שבו דודו יוּבֶּרט וסבא רבא הישיש ושוחר המדנים של טֶני (שהיה אומר שראה את לאפאייט ומֶקֶסלין אמר שבעוד עשר שנים יהיו לו זיכרונות על אלוהים) גרו, בישלו וישנו בחדר אחד ויחיד, פרץ בדלקה שלֵווה, [...]
בציור נראית כמין סכֵמה של הבית ושל הנפשות הנזכרות בפסוק.
