הגיבור הקטן

הגיבור הקטן

באותה תקופה הייתי כבן אחת־עשרה שנה. בחודש יולי שלחו אותי להתארח בכפר שבקרבת מוסקבה, אצל ט', קרוב משפחתי, שביקרו אז אצלו עד חמישים אורחים ואולי אף יותר... איני זוכר, לא ספרתי אותם. היו רעש ושמחה למכביר. נדמה היה שהחגיגה הזאת החלה על מנת שלא תיגמר לעולם. המארח שלנו הבטיח לעצמו, כמדומה, לבזבז מהר ככל שניתן את כל נכסיו הכבירים, והוא אכן הצליח זה לא כבר לאמת את הניחוש הזה, דהיינו הוציא הכול מכול כול, עד הפרט האחרון. בזה אחר זה באו אורחים חדשים. מוסקבה היתה קרובה מאוד, כמעט נראית לעין, לפיכך אלה שעזבו — רק פינו מקום לבאים אחריהם, והחגיגה התנהלה כסדרה. זה אחר זה התחלפו השעשועים: לא היה סוף להמצאות — רכיבה בסביבה בקבוצות שלמות, טיולים ליער, שיט בנהר, פיקניקים, ארוחות צהריים בשדה, ארוחות ערב בגזוזטרת הבית הגדולה, המוקפת בשלוש שורות של פרחי נוי, שהציפו בניחוחם את אוויר הלילה הצח, עם תאורה נוצצת שבזכותה נראו הגבירות שלנו, שהיו גם כשלעצמן נאות אחת לאחת, עוד יותר מקסימות, פניהן נרגשים מחוויות היום, עיניהן זוהרות, דיבורן הנמרץ נשמע בבת אחת, וצחוקן מצטלצל כפעמונים קטנים. ריקודים, נגינה, שירה. כשהשמים התכסו בעננים, היו משחקים ב"תמונות חיות", עוסקים בחידות, חיברו אמרות, ערכו תיאטרון ביתי. באו לשם, לרוב, חומדי־לצון, מספרים מושבעים, פלפלנים.
חלק מהדמויות בלט מקרב הכלל. מובן מאליו שלשון הרע ורכילויות היו בנמצא, שהרי אלמלא כן לא היה העולם מתקיים, ורבבות בני־אדם היו מתפגרים משעמום כמו זבובים. אבל כיוון שהייתי בן אחת־עשרה, לא הבחנתי אז באותם אנשים, דעתי היתה נתונה לדברים שונים לגמרי. ואם הבחנתי במשהו, ודאי ובוודאי לא בכל המתרחש. כבר לאחר המעשה לא זכרתי את כולו. רק הצד המבריק של התמונה יכול להזדקר לעיניי הילדותיות. ההתרגשות הכללית, הזוהר והסאון, כל אלה שמעולם לא ראיתי אותם ולא כמותם לפני כן, הלמו בי עד כדי כך, שבימים הראשונים הייתי מבולבל לחלוטין, וראשי הקטן הלך סחרחר.
אך אני מדבר כל הזמן על אחת־עשרה שנותי, ומובן שהייתי עדיין ילד, לא יותר מאשר ילד. רבות מהנשים היפות ההן לא העלו על דעתן לשאול על גילי בשעה שליטפו אותי. אבל ראו זה פלא! תחושה כלשהי, בלתי מובנת לי, כבר כבשה אותי: משהו רשרש בלבי, משהו שטרם התגלה ללבי, ועל אף זאת גרם לו לעתים לבעור ולפעום בחוזקה, ויש שהוצפו פניי בסומק לא־צפוי. לפעמים חשתי בבושה ואף בעלבון מחמת זכויות היתר הילדותיות שלי. פעמים אחרות נתפסתי לכעין פליאה, ואז הייתי פורש למקום שבו לא היו רואים אותי, כדי להשיב את נשימתי ולהיזכר במשהו שדימיתי לזכור היטב קודם לכן, ולפתע שכחתי אם בלעדיו אסור לי להיראות ואסור לי להתקיים...