הגיבור הקטן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

  • תרגום: מרק דרצ'ינסקי
  • הוצאה: מנדלי, גוונים
  • תאריך הוצאה: 2011
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 63 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 3 דק'

פיודור דוסטויבסקי

פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי (רוסית: Фёдор Михайлович Достоевский) ‏(11 בנובמבר 1821, מוסקבה – 9 בפברואר1881, סנקט פטרבורג) מגדולי וחשובי הסופרים בתולדות הספרות הרוסית בפרט, ובספרות העולמית בכלל. דוסטויבסקי כתב סיפורים קצרים, מאמרים ורומנים, ושימש כעורך בכמה כתבי עת שיצאו לאור ברוסיה. יצירותיו הידועות ביותר הן החטא ועונשו, האחים קרמזוב, שדים, ואידיוט.

מבחינה היסטורית ספרותית, נחשב דוסטויבסקי לחלק מהזרם הריאליסטי, אך הריאליזם של דוסטויבסקי הוא מיוחד במינו: זהו ריאליזם נפשי, ששואב את כוחו מהדיוק הרב של האבחנות הפסיכולוגיות, ומאופן התיאור של חיי הרגש לעומת הפרטים החיצוניים. הפילוסוף המרקסיסטי והמבקר הספרותי ג'רג' לוקאץ' מבחין כי בעוד פאוסט, וילהלם מייסטר, והדמויות המרכזיות שעיצב בלזק, נאלצים להתמודד עם בעיות ומכשולים – הם אינם נהפכים למכשול בעצמם. "רק כאשר האינדווידואל פונה פנימה, רק כאשר אינו מצליח למצוא לעצמו נקודת ארכימדס במהלך המאורעות החברתיים או בשאיפה אגואיסטית מוחשית, מופיעה בעיית הניסוי העצמי בנוסח דוסטויבסקי".‏
חוקר הספרות וההוגה הרוסי מיכאיל בכטין טען כי דוסטויבסקי יצר רומן מסוג חדש, שהוא מגדיר כרומן פוליפוני (בכטין משתמש גם במונח "הטרוגלסיה" כדי לתאר את המאפיין הבולט של רומן מסוג זה). הרומן הפוליפוני של דוסטויבסקי, לפי בכטין, מתאפיין בריבוי קולות אוטונומיים ולעתים מנוגדים, שמופיעים ברומן כהשקפה עצמאית שאינה תלויה או משועבדת לעמדתו האידאולוגית של הסופר עצמו. כך, דמויות כמו סווידריגאילוב בהחטא ועונשו או סטאברוגין בשדים מייצגות עמדות ברורות ומובחנות מעמדתו של דוסטויבסקי, עמדות שזוכות לפיתוח מלא במהלך הסיפור ואינן משמשות כקול משני שאמור להאיר את הרעיון המרכזי.
כתיבתו של דוסטויבסקי השפיעה רבות על דורות של סופרים שבאו אחריו.

תקציר

סיפור אהבה ראשונה של נער הלומד את דרכי העולם. בן האחת-עשרה מתאהב באישה צעירה הנהנית להשתעשע בו, למול קהל אצילים צמא בידור. טוב לבו ואומץ רוחו עומדים למבחן בתרבות של ציניות וצביעות. זוהי נובלה שנכתבה בחודשים בהם נכלא הגאון הרוסי דוסטויבסקי (1881-1821) באשמת כוונות מהפכניות, יצירה המצטיינת בעומקים פסיכולוגיים המאפיינים את יצירתו כולה.

" דמותו של הנער הצעיר והמבולבל מטרימה את גיבורי הרומנים הגדולים המאוחרים: דולגורסקי הניהיליסט בן התשע עשרה ב"עול ימים" וכמובן רסקולניקוב ב"החטא ועונשו". דמויות אלה של נערים או גברים צעירים ומבולבלים שימשו היטב את דוסטויבסקי שביקש להאיר בזרקור את חוליי החברה שאותה היטיב כל כך לתאר. בנוסף, הם שיקפו את רוח התקופה המטלטלת בין קפיטליזם לסוציאליזם, בין מהפכנות לשמרנות, בין דת לחילוניות ועוד'' ( מתוך אחרית דבר מאת יובל גלעד)

פרק ראשון

הגיבור הקטן


באותה תקופה הייתי כבן אחת־עשרה שנה. בחודש יולי שלחו אותי להתארח בכפר שבקרבת מוסקבה, אצל ט', קרוב משפחתי, שביקרו אז אצלו עד חמישים אורחים ואולי אף יותר... איני זוכר, לא ספרתי אותם. היו רעש ושמחה למכביר. נדמה היה שהחגיגה הזאת החלה על מנת שלא תיגמר לעולם. המארח שלנו הבטיח לעצמו, כמדומה, לבזבז מהר ככל שניתן את כל נכסיו הכבירים, והוא אכן הצליח זה לא כבר לאמת את הניחוש הזה, דהיינו הוציא הכול מכול כול, עד הפרט האחרון. בזה אחר זה באו אורחים חדשים. מוסקבה היתה קרובה מאוד, כמעט נראית לעין, לפיכך אלה שעזבו — רק פינו מקום לבאים אחריהם, והחגיגה התנהלה כסדרה. זה אחר זה התחלפו השעשועים: לא היה סוף להמצאות — רכיבה בסביבה בקבוצות שלמות, טיולים ליער, שיט בנהר, פיקניקים, ארוחות צהריים בשדה, ארוחות ערב בגזוזטרת הבית הגדולה, המוקפת בשלוש שורות של פרחי נוי, שהציפו בניחוחם את אוויר הלילה הצח, עם תאורה נוצצת שבזכותה נראו הגבירות שלנו, שהיו גם כשלעצמן נאות אחת לאחת, עוד יותר מקסימות, פניהן נרגשים מחוויות היום, עיניהן זוהרות, דיבורן הנמרץ נשמע בבת אחת, וצחוקן מצטלצל כפעמונים קטנים. ריקודים, נגינה, שירה. כשהשמים התכסו בעננים, היו משחקים ב"תמונות חיות", עוסקים בחידות, חיברו אמרות, ערכו תיאטרון ביתי. באו לשם, לרוב, חומדי־לצון, מספרים מושבעים, פלפלנים.
חלק מהדמויות בלט מקרב הכלל. מובן מאליו שלשון הרע ורכילויות היו בנמצא, שהרי אלמלא כן לא היה העולם מתקיים, ורבבות בני־אדם היו מתפגרים משעמום כמו זבובים. אבל כיוון שהייתי בן אחת־עשרה, לא הבחנתי אז באותם אנשים, דעתי היתה נתונה לדברים שונים לגמרי. ואם הבחנתי במשהו, ודאי ובוודאי לא בכל המתרחש. כבר לאחר המעשה לא זכרתי את כולו. רק הצד המבריק של התמונה יכול להזדקר לעיניי הילדותיות. ההתרגשות הכללית, הזוהר והסאון, כל אלה שמעולם לא ראיתי אותם ולא כמותם לפני כן, הלמו בי עד כדי כך, שבימים הראשונים הייתי מבולבל לחלוטין, וראשי הקטן הלך סחרחר.
אך אני מדבר כל הזמן על אחת־עשרה שנותי, ומובן שהייתי עדיין ילד, לא יותר מאשר ילד. רבות מהנשים היפות ההן לא העלו על דעתן לשאול על גילי בשעה שליטפו אותי. אבל ראו זה פלא! תחושה כלשהי, בלתי מובנת לי, כבר כבשה אותי: משהו רשרש בלבי, משהו שטרם התגלה ללבי, ועל אף זאת גרם לו לעתים לבעור ולפעום בחוזקה, ויש שהוצפו פניי בסומק לא־צפוי. לפעמים חשתי בבושה ואף בעלבון מחמת זכויות היתר הילדותיות שלי. פעמים אחרות נתפסתי לכעין פליאה, ואז הייתי פורש למקום שבו לא היו רואים אותי, כדי להשיב את נשימתי ולהיזכר במשהו שדימיתי לזכור היטב קודם לכן, ולפתע שכחתי אם בלעדיו אסור לי להיראות ואסור לי להתקיים...

פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי (רוסית: Фёдор Михайлович Достоевский) ‏(11 בנובמבר 1821, מוסקבה – 9 בפברואר1881, סנקט פטרבורג) מגדולי וחשובי הסופרים בתולדות הספרות הרוסית בפרט, ובספרות העולמית בכלל. דוסטויבסקי כתב סיפורים קצרים, מאמרים ורומנים, ושימש כעורך בכמה כתבי עת שיצאו לאור ברוסיה. יצירותיו הידועות ביותר הן החטא ועונשו, האחים קרמזוב, שדים, ואידיוט.

מבחינה היסטורית ספרותית, נחשב דוסטויבסקי לחלק מהזרם הריאליסטי, אך הריאליזם של דוסטויבסקי הוא מיוחד במינו: זהו ריאליזם נפשי, ששואב את כוחו מהדיוק הרב של האבחנות הפסיכולוגיות, ומאופן התיאור של חיי הרגש לעומת הפרטים החיצוניים. הפילוסוף המרקסיסטי והמבקר הספרותי ג'רג' לוקאץ' מבחין כי בעוד פאוסט, וילהלם מייסטר, והדמויות המרכזיות שעיצב בלזק, נאלצים להתמודד עם בעיות ומכשולים – הם אינם נהפכים למכשול בעצמם. "רק כאשר האינדווידואל פונה פנימה, רק כאשר אינו מצליח למצוא לעצמו נקודת ארכימדס במהלך המאורעות החברתיים או בשאיפה אגואיסטית מוחשית, מופיעה בעיית הניסוי העצמי בנוסח דוסטויבסקי".‏
חוקר הספרות וההוגה הרוסי מיכאיל בכטין טען כי דוסטויבסקי יצר רומן מסוג חדש, שהוא מגדיר כרומן פוליפוני (בכטין משתמש גם במונח "הטרוגלסיה" כדי לתאר את המאפיין הבולט של רומן מסוג זה). הרומן הפוליפוני של דוסטויבסקי, לפי בכטין, מתאפיין בריבוי קולות אוטונומיים ולעתים מנוגדים, שמופיעים ברומן כהשקפה עצמאית שאינה תלויה או משועבדת לעמדתו האידאולוגית של הסופר עצמו. כך, דמויות כמו סווידריגאילוב בהחטא ועונשו או סטאברוגין בשדים מייצגות עמדות ברורות ומובחנות מעמדתו של דוסטויבסקי, עמדות שזוכות לפיתוח מלא במהלך הסיפור ואינן משמשות כקול משני שאמור להאיר את הרעיון המרכזי.
כתיבתו של דוסטויבסקי השפיעה רבות על דורות של סופרים שבאו אחריו.

עוד על הספר

  • תרגום: מרק דרצ'ינסקי
  • הוצאה: מנדלי, גוונים
  • תאריך הוצאה: 2011
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 63 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 3 דק'
הגיבור הקטן פיודור דוסטויבסקי

הגיבור הקטן


באותה תקופה הייתי כבן אחת־עשרה שנה. בחודש יולי שלחו אותי להתארח בכפר שבקרבת מוסקבה, אצל ט', קרוב משפחתי, שביקרו אז אצלו עד חמישים אורחים ואולי אף יותר... איני זוכר, לא ספרתי אותם. היו רעש ושמחה למכביר. נדמה היה שהחגיגה הזאת החלה על מנת שלא תיגמר לעולם. המארח שלנו הבטיח לעצמו, כמדומה, לבזבז מהר ככל שניתן את כל נכסיו הכבירים, והוא אכן הצליח זה לא כבר לאמת את הניחוש הזה, דהיינו הוציא הכול מכול כול, עד הפרט האחרון. בזה אחר זה באו אורחים חדשים. מוסקבה היתה קרובה מאוד, כמעט נראית לעין, לפיכך אלה שעזבו — רק פינו מקום לבאים אחריהם, והחגיגה התנהלה כסדרה. זה אחר זה התחלפו השעשועים: לא היה סוף להמצאות — רכיבה בסביבה בקבוצות שלמות, טיולים ליער, שיט בנהר, פיקניקים, ארוחות צהריים בשדה, ארוחות ערב בגזוזטרת הבית הגדולה, המוקפת בשלוש שורות של פרחי נוי, שהציפו בניחוחם את אוויר הלילה הצח, עם תאורה נוצצת שבזכותה נראו הגבירות שלנו, שהיו גם כשלעצמן נאות אחת לאחת, עוד יותר מקסימות, פניהן נרגשים מחוויות היום, עיניהן זוהרות, דיבורן הנמרץ נשמע בבת אחת, וצחוקן מצטלצל כפעמונים קטנים. ריקודים, נגינה, שירה. כשהשמים התכסו בעננים, היו משחקים ב"תמונות חיות", עוסקים בחידות, חיברו אמרות, ערכו תיאטרון ביתי. באו לשם, לרוב, חומדי־לצון, מספרים מושבעים, פלפלנים.
חלק מהדמויות בלט מקרב הכלל. מובן מאליו שלשון הרע ורכילויות היו בנמצא, שהרי אלמלא כן לא היה העולם מתקיים, ורבבות בני־אדם היו מתפגרים משעמום כמו זבובים. אבל כיוון שהייתי בן אחת־עשרה, לא הבחנתי אז באותם אנשים, דעתי היתה נתונה לדברים שונים לגמרי. ואם הבחנתי במשהו, ודאי ובוודאי לא בכל המתרחש. כבר לאחר המעשה לא זכרתי את כולו. רק הצד המבריק של התמונה יכול להזדקר לעיניי הילדותיות. ההתרגשות הכללית, הזוהר והסאון, כל אלה שמעולם לא ראיתי אותם ולא כמותם לפני כן, הלמו בי עד כדי כך, שבימים הראשונים הייתי מבולבל לחלוטין, וראשי הקטן הלך סחרחר.
אך אני מדבר כל הזמן על אחת־עשרה שנותי, ומובן שהייתי עדיין ילד, לא יותר מאשר ילד. רבות מהנשים היפות ההן לא העלו על דעתן לשאול על גילי בשעה שליטפו אותי. אבל ראו זה פלא! תחושה כלשהי, בלתי מובנת לי, כבר כבשה אותי: משהו רשרש בלבי, משהו שטרם התגלה ללבי, ועל אף זאת גרם לו לעתים לבעור ולפעום בחוזקה, ויש שהוצפו פניי בסומק לא־צפוי. לפעמים חשתי בבושה ואף בעלבון מחמת זכויות היתר הילדותיות שלי. פעמים אחרות נתפסתי לכעין פליאה, ואז הייתי פורש למקום שבו לא היו רואים אותי, כדי להשיב את נשימתי ולהיזכר במשהו שדימיתי לזכור היטב קודם לכן, ולפתע שכחתי אם בלעדיו אסור לי להיראות ואסור לי להתקיים...