הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הגבר הנוסף
  • הגבר הנוסף
    ג'ונתן איימס | תרגום: יואב כ"ץ
    ידיעות ספרים, פן | ינואר 2016 | פרוזה תרגום | 422 עמ' מודפסים

    לאחר שפוטר מעבודתו כמורה בבית ספר יסודי עקב תקרית מביכה הקשורה בחזייה, לואיס אייבס, צעיר יהודי רומנטי ושובה לב, נודד לניו יורק ומחפש לעצמו דירה זולה עם שותף נוח. כך הוא מתגלגל אל דירתו של הנרי האריסון באפּר-איסט-סייד של מנהטן. האריסון, שחקן לשעבר, מחזאי מבריק, אך כושל, ובן לוויה ותיק לנשותיה העשירות של ניו יורק, חי את חייו המבורדקים בהדרת כבוד הראויה לאיש העולם הגדול בעיני עצמו. מה יכול להציע דון קיחוטה בן-בלי-גיל שכזה לג'נטלמן צעיר כמו לואיס? התשובה מצויה אי-שם בין צרכיו של המנטור הזעוף לבין חינוכו של החניך צמא הדעת... בין קוקטיילים באפּר-איסט-סייד לתענוגות משכרים לא פחות בשוליה הסודיים של כיכר טיימס... ובין חברוּת לגעגועים.

     

    "אם חשבתם שהתרכובת הקומית של יהדות וסקס בספרו של פיליפ רות, "מה מעיק על פורטנוי", היתה בלתי צפויה ופרועה, הרי שספרו השני של איימס מתעלה עליה."
    Jerusalem Report
     
    "זה נס... את הרומן הזה אסור להחמיץ."
    Booklist
     
    "המופע שמעלים הנרי ולואיס הוא מצחיק, מקורי וגלוי לב, ומעניק עומק ונופך של מוזרות למילה 'אנושי'."
    The Village Voice
     
    "הבדיחות וההשתטות המילולית קלילות כמו עוגת קצפת בפרצוף... בונבוניירה אורבנית."
    The New Yorke
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • לכל מי שמשעמם לו באוזניים: מומלץ לקריאה עם פסקול זה ברקע: לחץ כאן
     
    החזייה
     
    באתי לניו יורק כדי לחפש את עצמי ולפתוח דף חדש. כמו כן, למען האמת, נמלטתי מפרשייה מלוכלכת שהתרחשה בבית הספר היסודי פְּריטי בְּרוּק בפרינסטון, ניו ג׳רזי. במשך ארבע שנים, מאז סיום לימודי בקולג׳, שימשתי שם כמורה מכובד לספרות וללשון. את האשמה במפלתי אני תולה בחזייה.
    נתקלתי בחזייה בחדר המורים הריק, אחרי הלימודים ביום אביב של שנת 1992. כתפייתה הלבנה הציצה מתיק חדר־כושר גדול של עמיתה שלי, מיס גֶ׳פְריז, שהיתה מושכת בעיני, אף שאין זה ממין העניין. היא היתה עוזרת למאמנת הטניס, ותיארתי לעצמי שהחליפה לחזיית ספורט מסוג כלשהו ויצאה עם הבנות לאימון.
    נבהלתי כשראיתי את הכתפייה משתלשלת מהתיק כמו נחש. החלטתי להיות מוסרי ולהתעלם מהכתפייה. כדי להוכיח לעצמי את תעצומות נפשי, ישבתי ליד שולחני הקטן לבדוק חיבורים, כפי שהיה בכוונתי המקורית. לכל אחד מאיתנו היה שולחן קטן בחדר המורים כדי לעשות את עבודתנו, ואחרי שיָגעתי על שלוש או ארבע דוגמאות אומללות לדקדוק של תלמידי כיתה ז׳, שכחתי לגמרי מהחזייה. אבל נעשיתי צמא, וניגשתי למתקן המים הקרים כדי לשתות. מבלי להבחין בכך עבר המסלול שלי לצד תיק חדר־הכושר של מיס ג׳פריז, ושם באופן פלאי, נתפסה כתפיית החזייה במכפלת מכנסי החאקי שלי, והחזייה נמשכה לה החוצה כמו מטפחת של קוסם.
    הרגשתי רק משיכה קלה, כמו נשיכה, ובזווית העין ראיתי הבזק של לבן. הבנתי שזאת החזייה, והדחף הראשוני שלי היה להביט לעבר הדלת. איש לא התקרב! ואז הבטתי בחזייה שלרגלי. הבחנתי בפרחי הרקמה הבלתי־נראים כמעט בבד הלבן. ראיתי את הגביעים האיתנים, הנרחבים, שעצם צורתם רמזה הרבה כל כך. ראיתי את הלולאות הלבנות לכתפיים חמודות. ״בחיי, זה יפה,״ חשבתי. רציתי לגנוב אותה ולקחת אותה הביתה. ושוב, כמו חוטא, הבטתי אל הדלת. ההיגיון חזר אלי. הרי אני בפּריטי בּרוּק! ניערתי את רגלִי, והחזייה התנתקה. בעטתי בה כמו שחקן כדורגל, מתוך כוונה להחזירה לתיק, אבל היא רק החליקה כמה סנטימטרים ועצרה, נחה לה שם, דוממת, על השטיח החום מקיר אל קיר.
    חולשתי גברה עלי. רכנתי מהר ואספתי את החזייה. מגע הבד עורר אותי מיד. הרגשתי את הברזלים שתפורים בתוך הגביעים. איזה משקל הם החזיקו! למה לי אין משקל כזה? הצמדתי גביע לאפי ושאפתי את הבושם. הניחוח היה משכר. ואז עשיתי דבר מטורף. לבשתי את החזייה על גבי מעיל הטוויד האביבי הקל שלי והבטתי בעצמי במראה שמעל למתקן המים הקרים. נראיתי מגוחך, סביב צווארי היתה עניבה, אבל לרגע קט היתה לי תחושה בת חלוף של נשיות, ובאותו רגע ממש נכנסה מנהלת החטיבה הצעירה, מגיל הגן עד כיתה ה׳. גברת מארש, שהיתה נשואה למר מארש, מנהל בית הספר. ניצבתי מול התליינית שלי, שלבשה חצאית חומה, חולצה צהובה והיה לה שיער אפור כעופרת, והיא אמרה בנימה מבולבלת אך מאשימה, ״מר אַייבְס?״
    ״זה היה בתיק של מיס ג׳פריז!״ פלטתי, אמירה מפלילה ומגוחכת, כמובן. יכולתי לחמוק לו רק הייתי מתייחס לעניין כבדיחה, כקטע מטופש. הייתי יכול להניף את רגלי כרקדנית קאן־קאן, אבל היא שמעה את קריאתי שהפילה את האשמה על עצמי, היא ראתה את האשמה בעיני ואז השפילה את מבטה — ואיך יכלה שלא להבחין — וראתה את הבליטה הנלחצת כלפי מעלה ושמאלה (מצביעה צפונה בכיוון ניו יורק? אל לבי?), בליטה שהכריזה על האשמה שבמעשי באופן עמוק יותר מהמבט הפראי של סקס שבוודאי היה בעיני.
    ייאמר לזכותה של גברת מארש שעזבה את החדר בדיסקרטיות מבלי לומר מילה נוספת. הסרתי את החזייה ותהיתי אם היא תהיה חזקה מספיק כדי לשמש כעניבת חנק. אוכל לקחת אותה לשירותי הגברים ולתלות את עצמי. ידעתי שהקריירה שלי בבית הספר פריטי ברוק הסתיימה בזאת. הזקפה הפומבית שלי חתמה את גורלי.
    בגבורה רבה נותרתי שם עד סוף סמסטר האביב, אבל לא הוזמנתי לשוב בסתיו. שוחררתי מתפקידי לכאורה בגלל קיצוצי תקציב והפחתה במספר הנרשמים, אבל ידעתי מהי הסיבה האמיתית לכך שהתקציב כבר לא יכול לשאת את נוכחותי.
    מרבית הקיץ עבר עלי כשאני מדוכדך ומבויש. אהבתי ללמד. נהניתי להעמיד פנים שאני פרופסור והתלבשתי ככזה, אף שלימדתי רק בכיתה ז׳. אבל פחדתי לנסות להתקבל למשרת הוראה אחרת. פחדתי שמכתב המלצה של פריטי ברוק יהיה נוראי: ״הוא מצוין עם ילדים, אבל אנחנו חושדים שהוא טרנסווסטיט.״
    היה לי קצת כסף שחסכתי, אבל ידעתי שהסכום לא יספיק כל עוד אני משלם את ההלוואות ללימודים בקולג׳. הייתי זכאי לדמי אבטלה, אבל זה היה אמור להתחיל רק בסתיו, וגם לא היווה פתרון. מרוב לחץ ועצבנות באשר לעתידי, עשיתי לי הרגל לטייל ברחובותיה היפים והאלגנטיים של פרינסטון, בין שדירות העצים. לעתים קרובות צעדתי הלוך ושוב ברחוב הראשי, הוא רחוב נָסָאוּ, אף על פי שנזהרתי לא לעבור ליד חנות לבני הנשים של אדית.
    לעתים קרובות במהלך טיולי פגשתי תלמידים לשעבר, וברכות השלום השמחות שלהם היו מעודדות אותי בתחילה ואחר כך מדכדכות אותי עוד יותר. אבל באופן כללי, ההליכה בפרינסטון היתה דבר טוב מאוד — זאת קהילה מתורבתת ובעלת גינונים מעודנים למדי. אין בכל ניו ג׳רזי מקום שידמה לה, וגם לא בכל ארצות הברית. יש בה אווירה בריטית לצד אווירה של מדינות הדרום. יש בתי אחוזה עצומים בסגנון קולוניאלי, יש בתים של מעמד הביניים המוקפים מרפסות. יש שכונה של שחורים עניים שהכביסה שלהם מתנופפת על חבל כמו דגלי כל הלאומים. וכמובן, אוניברסיטת פרינסטון המשקיפה על הכול ממרום מגדליה הגותיים, ונחה מלכותית מאחורי שעריה כאילו היתה ארמון באקינגהם.
    במרכז העיירה, בסמוך לרחוב נסאו, ישנה מדשאה מקסימה וסביבה עצים עתיקים ופרחים וספסלים רבים. שמה הוא כיכר פּאלמֶר והיא ניצבת בין בניין הדואר המושך בסגנון אר דקו לבין המלון בן המאה, נסאו אִין. לעתים קרובות היו ספסלי כיכר פאלמר היעד שלי, אחרי שהתעייפתי מצעידתי היומית.
    בגלל מעשה לבישת החזייה הספונטני וההרסני, שעלה לי במשרתי האהובה, חשבתי את עצמי לחולה ובלתי־מאוזן. מה גם שהתחלתי לקרוא את ״הר הקסמים״ לתומס מאן, והזדהיתי הזדהות יתר עם הדמות הראשית, הַנס קסטורפ, צעיר מבולבל עד עמקי נשמתו, המתאשפז באזור האלפים השווייצריים להבראה בת שבע שנים ממחלת השחפת, אף שהוא בריא בתכלית. לכן התחלתי להחשיב את צעידותַי כסוג של ריפוי ונהגתי ללבוש מעיל קל, כי הַנס תמיד לבש מעיל. התחלתי לראות בפרינסטון כולה בית הבראה אחד ענקי והתייחסתי ליושבי הספסלים האחרים בכיכר פאלמר כאל מטופלים נוספים, מה שבעצם היה נכון. מסיבה כלשהי, משכה אליה פרינסטון מרכזי הבראה המטפלים בליקויים נפשיים שונים, ורבים מיושביהם נמשכו לכיכר פאלמר.
    וכך ישבנו לנו כולנו על הספסלים, מחזיקים מעמד בדרגות שונות של ייאוש. שניים מיושבי הספסלים הקבועים היו פרופסורים זקנים שיצאו מדעתם, אבל התפעלתי מהאלגנטיות שבה עדיין התלבשו. ועם אלה מאיתנו שסבלו מבעיות נפשיות היו גם לא מעט גמלאים, גברים ונשים, שדעתם לא נטרפה עליהם, אבל הם השתגעו מרוב בדידות. עם כמה מהם היה מסוכן לדבר: הדרך היחידה להפסיק את השיחה היתה לקום לפתע, לומר שלום בנימוס, ואז להתרחק כשהם עדיין באמצע המשפט.
    כתוצאה מכך היתה לי רק היכרות שטחית עם אותם חברים לספסל — לא היו לי חברים קרובים. האדם היחיד שיכול להיחשב חבר היה פול, סטודנט בסמינר התיאולוגי של פרינסטון, שעזב את העיר כמה חודשים קודם לכן כדי לקבל עליו משרת כומר פרסביטריאני באדלייד, אוסטרליה. כך שנחמתי היחידה, מלבד הצעידה, היתה שתיית קפה קר וקריאה מרובה ככל האפשר.
    ואז, יום אחד בסוף אוגוסט, ישבתי על הספסל החביב עלי מול הדואר, מוכה והמום מהחום ומהאוויר של ניו ג׳רזי, שדרגת הלחות בה בקיץ עלולה להשתוות לזאת של האמזונס. החמרתי את המצב בכך שהסתובבתי, כמו שוטה נפוח מגאווה, בז׳קט הפשתן המפוספס שלי, המתאים לקיץ ברוב אזורי האקלים, כגון האלפים השווייצריים או אפילו בדרום צרפת, אך לא במחוז מֶרסֶר. לצערי כבר גמרתי לקרוא את ״הר הקסמים״ ועכשיו נשאתי עמי את ״כיכר וושינגטון״ להנרי ג׳יימס, אבל הייתי ממוטט מכדי לפתוח בקריאה. העותק שלי היה ספר ישן בכריכה רכה, ועל העטיפה היה ציור בצבעי מים של קשת וושינגטון, כפי שהיא נראית מן השדירה החמישית. ופשוט בהיתי בעטיפה במצב של דכדוך וחוסר נוזלים, כשלפתע נחתה עלי ההשראה באשר לדבר שעלי לעשות: לעבור לניו יורק העיר ולחיות!
    תוכנית פשוטה הלכה ונפרשה: למצוא חדר זול ולהשיג עבודה. עוד כשהייתי סטודנט לספרות אנגלית בתוכנית המצוינות בראטגרס, חשבתי שכדאי לי לחפש עבודה בעולם המגזינים וההוצאה לאור. אבל הצעד הראשון שלי היה למצוא חדר, בסיס מבצעי.
    חשבתי שהדבר הרומנטי לעשות הוא להתגורר במלון. אהבתי לדמיין שאני ג׳נטלמן צעיר, ולכן משך אותי הרעיון שיהיה לי פקיד קבלה ידידותי שיקבל בעבורי הודעות ויאמר לי שלום בכל בוקר כשאצא בז׳קט ובעניבה.
    למחרת נסעתי ברכבת לניו יורק. נעזרתי במדור המודעות של ה״ִוילֶג׳ ווֹיס״ כמדריך התיירות שלי, וחיפשתי את המלונות שפרסמו ״חדרים מרוהטים להשכרה״. קל היה למצוא את המלונות, כי הכרתי היטב את מנהטן. גדלתי בצפון ניו ג׳רזי, רק שמונים קילומטרים מגשר ג׳ורג׳ וושינגטון, ובמשך כל חיי באתי העירה כדי לבקר במוזיאונים, לצפות בהצגות ושאר משימות. אבל עד לרגע שבו הבטתי בכריכת הספר של הנרי ג׳יימס לא חשבתי באמת על מגורים בניו יורק.
    הזיכרונות הראשונים שלי מניו יורק היו של מראה העיר כפי שנגלה מפסגת הרי רָמָפּוֹ, שלרגליהם ממוקמת עיירת הולדתי, רָמָפּוֹ. רכס הרי רָמָפּוֹ אינו מרשים במיוחד — במדינות אחרות היה נחשב לרכס גבעות גדולות — אבל כילד חשבתי שהם יפהפיים, ואפשר היה לראות מהם את ניו יורק. בשעות היום נראו רק חודי הבניינים: אלה עלו מן הערפל וזיהום האוויר האפור. ולפעמים בלילה היה אבא שלי לוקח אותי ואת אמי לפסגת אחד מהרי רמפו, על כביש ושמו ״דרך קו הרקיע״, והיה קורא מדי פעם, ״תראו! הנה העיר!״
    הוא היה גאה על שעבר מברוקלין למקום בעל נוף כזה, כמעט כאילו הוא זה שגילה אותו. והנוף אכן היה מרהיב. היה אפשר לראות את הבניינים לפי האור שהיה סביבם והגדיר אותם. הם נראו בעיני כמו ספינות חלל, וכל העיר האירה כמו כתר, כמו עוּץ רחוקה.
    כך שבמידה מסוימת לא השתחררתי מעולם מהיראה הראשונית שעוררה בי ניו יורק, התחושה שהיא לא מקום אמיתי שבה יכול אדם לגור, שבה אוכל אני לגור. אבל אחרי שאיבדתי את מקום עבודתי בפריטי ברוק, וחמוש בפנטזיה הנעימה שאהיה ג׳נטלמן הולך־בטל בעיר, דחיתי את פחדי הישנים וביקרתי במלונות בכל רחבי מנהטן.
    למרבה העצב גיליתי שג׳נטלמנים צעירים בעלי אמצעים מוגבלים כבר אינם שוהים במלונות. אפילו המקומות הזולים במיוחד גבו חמש מאות דולר לחודש, והחדרים שהציעו היו דוחים ומדכדכים. המיטות היו שקועות ומוכתמות, כל החלונות השקיפו אל פירי אוורור, וחדרי השירותים והאמבטיה היו משותפים לכל דיירי הקומה. והדיירים האחרים שזכיתי להציץ בהם, נראו כמו מכורים לקראק ולהרואין.
    דיברתי רק עם אדם אחד, אישה צעירה. היא יצאה ממלון ריוֶור וְיוּ ברחוב ג׳יין בווילג׳, בדיוק כשעליתי אני במדרגותיו. היא נשאה נרתיק של גיטרה ואני חשבתי לעצמי, ״אולי כאן מתגוררים האמנים. יכול להיות שזה מקום טוב.״ החלטתי להיות חברותי ואמרתי לה בחיוך, ״תסלחי לי, אני לא מהעיר, ותהיתי אם המקום הזה בסדר.״ היא נתנה בי מבט מפוחד ביותר, ובמבט מדוקדק יותר ראיתי ששערה מטונף ודבוק ותחת עיניה יש עיגולים סגולים. היא מיהרה לברוח במדרגות, ואני דמיינתי, באותו רגע קצר, שהיא זמרת פולק שנקלעה לתקופה קשה. הבטתי בה מתרחקת לאורך המדרכה, ותפסתי שנרתיק הגיטרה שבור בצדו ובתוכו אין שום כלי נגינה.
    ציפיתי לחדרי מגורים יפים, אבל התנאים במלונות הללו היו גרועים משדמיינתי, ופקידי הקבלה לא ענו כלל על תקוותי. לא היה סיכוי שהם יגלו עניין בחיי ויאחלו לי רק טוב כשאצא לעבודתי בבוקר. כולם דיברו אלי מאחורי זגוגיות חסינות ירי, ולמרות החורים שנועדו לדיבור, התקשיתי להבין מה הם אומרים.
    בסוף היום הראשון של חיי החדשים, הגעתי לדיינֶר יווני. שתיתי כוס קפה והרגשתי איך חוזר אלי הייאוש שהיה מנת חלקי כל הקיץ. חיי היו בלגן אחד גדול, זה היה ברור, וחשבתי איזה טיפש הייתי שביקשתי לי צורת חיים שכבר אינה קיימת בניו יורק. רציתי להרים ידיים, אבל לא נותרו אפשרויות רבות בפרינסטון, לכן פתחתי שוב את גיליון ה״וילג׳ וויס״ המקומט. חיפשתי במדור ״דירות להשכרה״, אבל הכול נראה הרבה יותר מדי יקר. ואז, תחת ״דרושים שותפים״ הופיעה מודעה שלכדה את תשומת לבי. וכך נכתב בה: ״סופר מחפש גבר אחראי לחלוק דירה. לא להתקשר לפני הצהריים. ניתן להתקשר אחרי חצות. 210$/חודש. 555-3264.״
    זאת היתה מודעה מוזרה, עם מספר טלפון ששייך לעבר, אבל היתה זאת גם ההצעה הזולה ביותר בכל ה״וילג׳ וויס״ כולו, והרעיון של מגורים עם סופר נראה לי רומנטי. שוב התלהבתי ומיד התקשרתי למספר מהטלפון הציבורי שבדיינר.
    ״ה׳ האריסון,״ ענה קול של אדם מבוגר.
    ״אני מתקשר בעניין החדר —״
    ״אתה יכול לעמוד בשכר הדירה?״
    ״כן, אני חושב שכן.״
    ״במה אתה עובד?״
    ״אני מלמד —״
    ״תוכל לבוא תכף ומיד? אני לא רוצה לדבר בטלפון. לא סובל את כל השיחות האלה.״
    נימוסי הטלפון שלו היו תמציתיים, אבל מובנים בהתחשב במספר האנשים הרב שמן הסתם התקשר בעניין החדר. אמרתי לו שאבוא לראותו מיד. הוא נתן לי את הכתובת ושרבטתי אותה על מפית. חשבתי על כך שהתמזל מזלי שתפסתי אותו בבית. הוא גר באַפֶּר איסט סַייד ושמו המלא היה הנרי האריסון. אמרתי לו שאני לואיס אייבס. אמרנו שלום, שילמתי בעד הקפה שלי ומיהרתי לצאת מהדיינר בתחושה של ציפייה כבירה. ההנרי האריסון הזה נשמע מבטיח ביותר.
    ניאופים לא יהיו כאן
     
    עליתי לרכבת התחתית בקו 6 והבטתי בעצמי בחלונות הכהים של הקרון. השיער שלי, שהחל מקליש, נראה סמיך בהשתקפות הכהה בחלון, והדבר הגביר את ביטחוני העצמי והוסיף לתחושתי הטובה.
    ירדתי בתחנת רחוב תשעים ושש וצעדתי לאורך שדירת לקסינגטון עד לשדירה השנייה. היתה שעת ערב מוקדמת, עדיין היה אור, והאוויר היה נעים. בעיר היתה תחושה של שלווה.
    הבניין של מר האריסון היה ברחוב תשעים ושלוש, בין השדירה השנייה לראשונה. היה זה בניין לבנים ישן בן חמש קומות ובלי מעלית — היו כתריסר בניינים בלי מעלית ברחוב — ובמבואה הקטנה זמזמתי בזמזם המתאים. מהרמקול של האינטרקום נשמע קול. ברור היה שהוא צועק: ״אתה המורה?״ צעקתי בחזרה, ״כן, זה אני!״ והוא זמזם ופתח את הדלת, וכשעליתי בגרם המדרגות הראשון המשיכו ללוות אותי נקישות המנעול. הוא רצה לוודא שאני יכול להיכנס.
    הדירה היתה בקומה הרביעית, ועל אף כל הצעידות בפרינסטון הגעתי קצת קצר נשימה. הייתי עצבני ולבי פעם בחוזקה. הרגשתי כמו שחקן בדרך לאודישן. רציתי את החדר הזה! בלי ספק הוא היה הזול ביותר בניו יורק. דפקתי על הדלת. שמעתי רגליים מדשדשות.
    אז נפתחה הדלת, ועם משב הרוח הקלה שבא מבפנים הרחתי את הנרי האריסון עוד בטרם ראיתיו. היה זה ניחוח חזק, מורכב: חולצות שלא כובסו ומי קולון מתוקים. ריח מלח וריח סוכר.
    ואז ראיתי אותו. הרושם הראשוני היה של יופי וריקבון, כמו חדר אלגנטי שתקרתו הגבוהה מצהיבה ומתקלפת. הוא היה זקן, אי־שם בסוף שנות השישים שלו — זה היה הניחוש המיידי שלי, אבל פניו עדיין היו נאות מאוד. היה לו אף יפה. אף ישר ומושך שקצהו עדין — לא מנומר וללא חורים. שערו היה חום כהה, כהה מדי, כך נראה, אבל סמיך למדי, סמיך יותר משלי, ומסורק לאחור בנוסח כוכבי הקולנוע של שנות השלושים. היה לו סנטר נחוש והוא היה מגולח למשעי, אבל הוא החמיץ קטע בולט של זיפים מאפירים בדיוק מתחת לאפו. והיה משהו בקמטים העמוקים סביב פיו ובמבט הפראי והסקרני בעיניו הכהות, שהזכיר פרחח רחוב זקן דלוק באלכוהול, אף שריח כזה לא היה שם.
    ״היכנס, היכנס,״ אמר וסגר את הדלת אחרי. הוא הושיט את ידו, ולחצנו ידיים ושבנו והצגנו את עצמנו כדי לעבור את הרגעים הראשונים, המביכים.
    ״האריסון, הנרי. הנרי האריסון,״ הוא אמר.
    ״לואיס. לואיס אייבס,״ עניתי ושחררנו את ידינו.
    הוא לא היה גבר גבוה. הוא הגיע לגובה מטר שבעים וחמישה בערך ולבש בלייזר כחול בלוי, מכנסיים חומים־בהירים מוכתמים וחולצת כפתורים אדומה. צווארון החולצה הציץ מהבלייזר בצד שמאל ובלט החוצה כמו חץ אדום.
    לבשתי אותו הרכב פחות או יותר, בלייזר ומכנסי חאקי, אלא שבגדי היו במצב טוב מזה של בגדיו. אבל לא ביקרתי אותו על מלבושיו המרופטים: תליתי זאת מיד בגילו, והיה לי חשוב יותר שיבחין כי אני לבוש באופן יאה ודומה לשלו. לשמחתי הוא הבחין בכך.
    ״טוב, אז זה הבית,״ אמר ונופף בידו לפנינו. ״דירה נוראית, אבל יש בה בכל זאת אווירה מסוימת, ועליצות מטורפת.״
    עמדנו במטבח הקטן של הדירה. המטבחון היה עמוס חפצים ומאובק ומואר באופן עמום במנורה בצורת פרח, הצמודה לתקרה. שולחן המטבח היה למעשה דלת שהיתה מונחת על שני ארונות תיוק. לימיני, בולט מתוך הקיר, היה ארון מטבח גדול מאוד. על הארון הזה היה ארגז נסיעות ישן מאוד, ועליו נערמו מזוודות אחדות עד התקרה. ובפינת המטבח היה בלון כסוף של ערב השנה החדשה בניו יורק. הוא היה מקומט כמו פרי ישן, אבל עדיין ריחף ונראה כי הוא נתפס כמקור לעליצות המטורפת.
    בקיר השמאלי של המטבח היה חלון מלבני גדול, ומבעדו נראה הסלון של הדירה.
    ״בוא ואראה לך את החדר,״ הוא אמר. ״ואם לא תסבול אותו, לא נצטרך לטרוח על ראיון קבלה.״
    היה שביל קטן ומתפתל שבו היה אפשר לעבור דרך הערבוביה שבמטבח (בקבוקי יין, כיסאות מטבח מחוזקים בחוט ברזל, אופני כושר, עגלת מתכת לנשיאת תיק גולף, ספרים ועיתונים), ומר האריסון עלה על השביל הזה והוביל אותי אל דלת מימין.
    השביל היה עשוי רצועות שטיח כתום בשני גוונים לפחות. הרצפה תחתיו היתה מעץ כהה ישן, וחשבתי אותה למושכת למדי יחסית לדירה בניו יורק, אף כי נראה שהעץ הרקיב. כשהלכתי בעקבות מר האריסון, הרחתי ניחוח מלוח־מתוק — ריח שפשט בכל הדירה למעשה — ואהבתי אותו. ריח עם חיים משלו.
    בארבעה צעדים בערך חצינו את המטבח ונכנסנו לחדר הסמוך.
    ״זה חדר השינה שלך,״ אמר. ״חוששני שהוא לא יפה במיוחד.״ הוא עבר ללחישה ונראה נבוך לרגע ממידת הריפוט של הכול, אך אז חזר אליו ביטחונו והוא אמר, ״אבל קשה למצוא צוות טוב שיתחזק את העסק.״
    ״אני חושב שהוא בסדר גמור,״ אמרתי, מה שלא היה נכון, אבל היה הדבר המנומס לומר. זה היה חדר קטן וצר, והמיטה היתה מזרן אפור על מסגרת מתכת בעלת גלגלים. אחד הגלגלים האחוריים היה חסר, ורגל המיטה הגידמת היתה מיוצבת בכריכה אכולה של ספר ישן. המיטה תפסה את כל אורך החדר כמעט. נשאר מקום רק לשביל הכתום שראיתי שהוביל לחדר האמבטיה. לצד המיטה היה שולחן לילה קטן ולצדו עמד ארון שדפנות הדיקט שלו היו מפוצלות.
    ״אתה יכול לשים את הבגדים שלך בשידה הזאת,״ אמר. ״וכל השאר יוכל להיכנס לארונות התיוק במטבח.״
    היה חלון בחדר, אבל הוא השקיף אל פיר אוורור. המיית היונים היתה עזה למדי.
    ״אפשר ממש לשמוע את היונים,״ אמרתי.
    ״כן,״ הוא אמר, ״נחמד שיש גישה לטבע.״
    המשכנו בנתיב הכתום והלכנו לחדר האמבטיה הצר. הוא היה מטונף ודוחה. על הרצפה היתה פיסת שטיח כחול בלוי, ועל הקיר היו כמה מדפים שנצבעו בכחול שיתאים לשטיח. על המדפים היו עשרות תמרוקים ומוצרי טיפוח. רובם היו מרוקנים ועתיקים. על המדף העליון היה סידור אמנותי, כמו שורות של אמפיתאטרון יווני, עשוי מבקבוקוני שמפו זעירים ומכוסי אבק, ועליהם סמליהם ושמותיהם של המלונות השונים שמהם נלקחו.
    בחדר האמבטיה לא היה כיור. היו רק מקלחת ואסלה. מעל האסלה היה רישום דיו ממוסגר של אישה ויקטוריאנית המחזיקה מניפה מול פניה.
    ״אתה מצחצח שיניים בכיור המטבח?״ שאלתי.
    ״כן,״ הוא אמר. ״כשאני זוכר.״
    הוא הוריד את המים כדי להדגים את פעולת ההדחה, מה שגרם לרעש אדיר שהזכיר מנוע. הוא התנצל ואמר, ״זה עובד, אבל אני חושב שיש שם מין מנוע חיצוני שאוהב להעמיד פנים שהוא יאכטה שיוצאת ללב ים. אולי השרברב גנב אותו מאיזו סירה בלונג איילנד. הוא גר שם.״
    אחר כך הוביל אותי אל מחוץ לחדר האמבטיה, ודרך חדר השינה, בחזרה למטבח ומשם לסלון, כל זאת בעשרה צעדים בערך. זה היה החדר הגדול ביותר בדירה, וכאן הגיע הנתיב הכתום לסופו הזוהר — הרצפה היתה מכוסה בשתי שכבות של שטיח, כתום בהיר וחום־כתום. היה זה אוקיינוס של כתום שאליו זלג הנתיב, כמו נהר, ומעל האוקיינוס הזה היו שני חלונות גדולים שפנו צפונה ועליהם וילונות עבים ומלוכלכים. מהחלונות הללו נשקפו חלונותיהם האחוריים של הבניינים ברחוב תשעים וארבע, ומעל הגגות היה כבר הכחול המתכהה של שמי הערב המוקדם.
    ״כאן אני ישן,״ אמר מר האריסון והצביע על ספה צרה מתחת לקיר עם החלון הפנימי. ״אבל זה גם האזור הציבורי להירגעות ציבורית. סגנון החיים כאן הוא כמו במחנה צבאי, אבל הוא אפשרי.״
    סמוך לספה־מיטה שלו היה שולחן קפה שהיה כמו מיקרו־קוסמוס של הדירה כולה — היו עליו שכבות של מאות מטבעות של סנט, חשבונות שלא נפתחו, גלולות אספירין מפוזרות, גביע יין מזכוכית וקערה מלאה כדורי קישוט לחג המולד, שהצליחו לזהור מבעד לאבק.
    היו שם גם שתי כורסאות עץ תואמות בעלות מושבים מרופדים. הוא ישב על אחת מהן בפינה הימנית ואני ישבתי על הכורסה הסמוכה למיטתו.
    ״עכשיו אנחנו אמורים לשוחח,״ אמר. ״לראות אם אנחנו מתאימים... תזכיר לי איך קוראים לך? זה היה משהו עם בְ... אִיבְס?״
    ״אייבס,״ אמרתי. ״לואיס אייבס.״
    ״נשמע אנגלי. אבל אתה נראה גרמני. אתה גרמני?״
    ״לא. כלומר, המשפחה מצד אבי היא אוסטרית,״ אמרתי. לא שיקרתי, אבל זה היה סוג של שקר. אחת המוזרויות של חיי היא המראה החיצוני האָרי מאוד שלי, אף שאני יהודי במאה אחוז. שיער בלונדיני, עיניים כחולות, גובהי מטר שמונים ומבנה גופי רזה אבל אתלטי למדי. האף שלי כמעט מסגיר אותי, אבל רוב האנשים מביטים בשערי וחושבים באופן טבעי שהאף שלי הוא נשרי או רומאי, אף על פי שלמעשה הוא יהודי.
    חששתי שמר האריסון לא אוהב יהודים ולכן הטעיתי אותו בעניין אוסטריה. האמת שמשפחתו של אבי, מוצאה הוא מהאימפריה האוסטרו־הונגרית שלפני מלחמת העולם הראשונה, אף שלא זה המקור לבלונד שלי. משפחתו של אבי ואבי עצמו היו כהים במיוחד. הגוונים הבהירים שלי הם מצד אמי ומשפחתה, יהודים־רוסים, וספציפית מאיזו שְׁטֶעטְל ליד אודסה שבה יהודים בהירי עיניים לא היו מראה נדיר כנראה. לא הזכרתי את רוסיה באוזני מר האריסון כי המורשת האוסטרית שלקחתי לעצמי היתה הסוואה טובה יותר, חשבתי, והרגשתי שהוא ירצה בי יותר כשותפו לדירה אם אהיה בעיניו ממוצא ארי. אחד מפגמי האופי שלי גורם לי תמיד לרצות להסתיר את זהותי היהודית.
    ״כנראה שהחליפו את שמם לאייבס באֶליס איילנד,״ הוא אמר.
    ״סיפור המהגרים הרגיל,״ אמרתי, אף שלא אמרתי לו שהשם המקורי היה אייבֶצקי.
    ״אוסטרי,״ הוא הרהר ואז חייך אלי ואמר, ״אולי אתה נסיך הבסבורגי לא ידוע.״
    ״אני לא חושב,״ אמרתי, אף שהתייחסתי לכך כמחמאה.
    ״אפשר תמיד לקוות,״ אמר. ״אולי זורם בעורקיך דם מלכותי ויש על שמך הון עצום שאתה לא מודע לו,״ ואז חרג ממבטאו הרגיל, שנשמע בריטי כמעט, אף שלמעשה היה מבטא אמריקאי בהגייה טובה, מבטא של מרכז החוף המזרחי, וממנו הוא עבר למבטא איכרים אירים, ואמר, ״אבל עד אז תיאלץ למצוא מחסה אצל טיפוס כמוני.״
    חייכתי אליו חיוך מבויש. הוא היה טיפוס אקסצנטרי מאוד ונעשיתי מבוהל במחיצתו. רציתי לשעשע ולהרשים אותו, אבל יכולתי לחשוב רק על דברים מנומסים ונעימים לומר.
    ״איפה אתה גר עכשיו?״ הוא שאל.
    ״ניו ג׳רזי,״ אמרתי.
    ״למה אתה עובר לניו יורק?״
    ״לימדתי במשך כמה שנים, אבל אני מקווה לעשות משהו חדש... אני די מחפש את עצמי.״ חשבתי שהוא עשוי להעריך את הגישה הזאת, כי הוא הזכיר במודעה שהוא סופר.
    ״לא תמצא את עצמך בניו יורק. ניו ג׳רזי הרבה יותר טובה לדברים כאלה. הרבה פחות מושחתת.״
    לא הייתי בטוח איך עלי להגיב על ההערה הזאת בנוגע לשחיתות, ואז הבחנתי שמעל ראשו של מר האריסון היה ציור של מריה הבתולה על לוח עץ. מלמלתי, ״סתם צחקתי, אני לא באמת מחפש את עצמי. אני פשוט רוצה קריירה חדשה.״
    ״למה אתה לא רוצה יותר ללמד?״ הוא שאל.
    ״היו בעיות תקציב בבית הספר שלי, ואני מהמורים הצעירים יותר, לכן פיטרו אותי.״ שיקרתי במיטב הכנות שלי. ״אני רואה בכך הזדמנות לנסות משהו חדש.״
    ״איפה לימדת?״
    ״בפרינסטון.״
    ״פרינסטון?!?״
    ״לא באוניברסיטה, בבית ספר פרטי שנקרא פריטי ברוק. לימדתי רק כיתות ז׳. אבל יצאתי לצעידות באוניברסיטה והשתמשתי בספרייה שלה.״
    ״מה נשמע בפרינסטון? דודי למד שם. פעם זאת היתה אוניברסיטה נהדרת. אבל אז החליטו לאפשר לנשים ללמוד שם. זה מה שהרס אותה, אני בטוח, הפך אותה לאוניברסיטה בינונית במערב התיכון.״
    ״זאת עדיין אוניברסיטה מעולה,״ טענתי. ״אין שום סיבה שנשים לא ילמדו בה.״
    ״אני נגד חינוך גבוה לנשים!״ הכריז. ״זה מרדים את החושים שלהן, את הדחפים האינסטינקטיביים. משפיע על הביצועים שלהן במיטה ומחבל ביכולות הבישול שלהן.״
    ״אתה באמת חושב ככה?״ הוא אקסצנטרי מדי, חשבתי, מטורף מדי. איך אוכל לגור איתו? אבל למרות המחשבה הזאת, מצאתי שהוא מקסים ורציתי שיחבב אותי.
    ״כן,״ ענה. ״נשים לא צריכות ללמוד. הן הופכות למטרד. תופסות מקומות עבודה, חושבות שהן שוות ערך. ברור שהן נחותות בכל מובן... הן אמהות טובות וטבחיות טובות. הנשים שאני אוהב במיוחד הן אלה שגרות בוויליאמסבורג. נשים חרדיות. נראה שיש להן גישה נכונה. לובשות שמלות משובצות כמו השחקנית מרי פיקפורד. אבל אני לא אוהב את הלבוש של הגברים. הפאות האלה לא מאוד מושכות, והכובעים השחורים ממש לא מוצלחים. הם צריכים להיפטר מהכובעים.״
    הוקל לי לשמוע אותו אומר משהו חיובי על יהודים. לא נראה לי סביר שהוא יהיה אנטישמי וגם יחבב נשים חרדיות. זה גרם לי להרגיש שאולי בכל זאת אוכל לגור איתו. לא אצטרך להסתיר את זהותי, מה שיקל מאוד על הכול. ועדיין, בלי קשר למחיר הנמוך, המקום היה מבולגן ומטונף, ואמא שלי חינכה אותי להיגיינה בכל מחיר. המשכתי את השיחה, אבל כיוונתי אותה לשטח נייטרלי יותר, התרחקתי מחרדים, פן הוא יאמר משהו מזלזל ואנטישמי ויגרום לי לחוש שלא בנוח. אמרתי, ״עדיין, הקמפוס של אוניברסיטת פרינסטון יפה מאוד.״
    ״אני זוכר שהדוד שלי לקח אותי לשם לאחת מפגישות המחזור שלו,״ הוא אמר. ״הוא היה במחזור של פיצג׳רלד. הוא אמר שפיצג׳רלד היה יכול לכתוב את ׳בואכה גן עדן׳ רק מפני שהיה שם באותו הזמן. הדוד שלי היה אידיוט.״
    ״אתה אוהב את פיצג׳רלד?״ שאלתי. פיצג׳רלד תמיד היה מהסופרים האהובים עלי, ובגלל אחד מסיפוריו הקצרים חשבתי שג׳נטלמן צעיר צריך להתגורר במלון.
    ״כמובן,״ אמר. ״הפרוזה שלו היא כמו מוזיקה במסיבת קוקטייל. אבל לא יהיו עוד פיצג׳רלדים. דרושה סביבה גברית לגמרי... המוסלמים אולי יוציאו מקרבם איזה פיצג׳רלד. הם טובים בהפרדה בין המינים.״
    דמיינתי לרגע סוג חדש של ״גטסבי הגדול״, כתוב בערבית, ומתורגם ומעורר סנסציה גדולה כאן. אמרתי למר האריסון, ״אני אוהב את הכתיבה של פיצג׳רלד. למען האמת, מה שתפס אותי במודעה שלך היה שכתבת שאתה סופר. איזו סוג של ספרות אתה כותב?״
    ״אני מחזאי.״
    ״אתה עובד עכשיו על משהו?״
    ״אני מנסה לגמור את השֶה ד׳אֶבְר שלי.1 קומדיה מינית על השֵייקֶרים. אתה יודע מי היו השייקרים?״
    1 צרפתית: יצירת מופת (כל ההערות מאת המתרגם).
    ״אני מכיר את הקוֵוייקרים. ואני חושב ששמעתי על השייקרים.״
    ״הם נעלמו כי הם לא האמינו בסקס. הם האמינו בריקודים. אם כי פה ושם הם זוכים לתחייה, רק כדי למות שוב. הם כמו מחזה. יורדים מהבמה ואז עולים אליה שוב. זה יהיה ׳המלט׳, אבל קומי. מחזה בתוך מחזה.״
    כיוון שעלה נושא הסקס, חשבתי שכדאי שאשאל שאלה מובנת מאליה. קיוויתי שאם אעבור לניו יורק אזכה להתאהב, גם זאת מחשבה פיצג׳רלדית, וייתכן שפירוש הדבר שאשכב עם אישה. דיברתי די בביישנות והייתי דיסקרטי ככל הניתן. ״אם אעבור לגור כאן, אוכל לקבל אורחים?״
    ״אתה מתכוון אורחים שיישארו ללון?״
    ״כן.״
    ״לא! בשום פנים ואופן. המקום הזה קטן מדי. ניאופים לא יהיו כאן! אני לא מוכן לחשוב אפילו על אפשרות של סקס בדירה,״ ואז קולו התפוגג והוא השפיל את עיניו, מרחיק את מבטו. ״אני פרשתי מכל זה בלאו הכי.״
    ״סליחה,״ אמרתי. ״לא התכוונתי להיות גס רוח.״ התביישתי והצצתי בבתולה שמעל ראשו. על הקיר היו תלויות גם מסגרות עתיקות של תמונות. לא היו בהן שום ציורים. הן מסגרו רק את הצבע הוורדרד של הקירות.
    ״הכנסייה, אתה יודע, מנסה בכל כוחה למנוע מאנשים לקיים יחסי מין,״ אמר. ״אם הם ירימו ידיים, אז באמת השמים ייפלו. דרושה מידה של התנגדות. צריך לומר לאנשים לא לקיים יחסי מין. אם תהפוך את זה לדבר קשה, רוב האנשים פשוט ירדו מזה ויפתחו תחומי עניין אחרים. למשל מָא־ג׳וֹנג. אתה תגלה שאני שמרן יותר מהאפיפיור ברוב הנושאים האלה.״
    כל הזמן חשבתי שאולי מצבו הנפשי הוא מעבר לאקסצנטרי, אבל מתחת לדבריו היתה גם שכבה של אירוניה שנדמה היה לי שהצביעה באופן ברור על תבונה ושפיות. הוא היה מודע לכך שאמר דברים שערורייתיים, אבל הוא גם הביע את אמונותיו הכנות.
    רציתי לכפר על הערתי בנוגע לאורחים כדי למצוא שוב חן בעיניו, לכן, אחרי שהזכיר את האפיפיור אמרתי, ״אני אוהב מאוד את הציור הזה של הבתולה מריה.״
    ״אה, כן, מצאתי אותו במכירה ביתית בניו ג׳רזי. בניו ג׳רזי יש אנשים בעלי מידות טובות. כל האנשים הטובים הגיעו לשם וכל האבודים הגיעו ללונג איילנד. הממשל בניו ג׳רזי הוא בושה וחרפה, אבל האנשים טובים. פעם היה אפשר לנסוע לשם ולרשום מכונית בלי ביטוח. ניו ג׳רזי היתה מתנה משמים. אפשר היה לעשות כל דבר. אנחנו צריכים עוד מדינה כזאת.״
    ״חייתי בניו ג׳רזי כל חיי כמעט. גדלתי שם,״ אמרתי.
    ״זאת ההמלצה הטובה ביותר שתוכל לתת לי.״
    הוא הרגיע אותי בשני תחומים שגורמים לי חוסר ביטחון: הוא נמשך לנשים חרדיות וחיבב את ניו ג׳רזי. אני תמיד חושש שאנשים לא יחבבו אותי כי אני יהודי, במיוחד אנשים כמו מר האריסון, שלמרות המצב הירוד של בגדיו ושל דירתו המוזרה, עלתה ממנו תחושה של מעמד גבוה ושל בריטיות. ובאשר למורשת הניו ג׳רזית שלי, החשש שלי מדעות קדומות כלפי מדינות בארצות הברית הוא קצת יותר גרוע מהחשש שלי מאנטישמיות. אנשים מכל המעמדות החברתיים מביטים עליך מלמעלה אם הזכרת שאתה מ״מדינת הגנים״. אבל בשתי החזיתות הרגשתי טוב מאוד עם אופן התקדמותו של ראיון הקבלה. החלטתי לגמול למר האריסון על תחושותיו הליברליות בנוגע ליהודים ולניו ג׳רזי במחמאה נוספת. ״אני אוהב את מסגרות התמונה הריקות שלך,״ אמרתי. ״זה מעניין מאוד.״
    ״רוב המסגרות יפות יותר מהתמונות שבהן,״ אמר. ״וזה פחות יקר.״
    לאחר מכן ערכנו דיון קצר בעניין הכסף. כפי שפורסם בעיתון הוא השכיר את החדר תמורת מאתיים ועשרה דולרים לחודש, ועוד ארבעים דולר בעבור חשמל, חשבון טלפון בסיסי וטלוויזיה בכבלים. זה היה מחיר הוגן לגמרי ולמעשה היה מאה דולר פחות מששילמתי בפרינסטון. היה לי כסף שצברתי לחודש־חודשיים של חיים חסכוניים ולהחזר הלוואות בעת שאחפש עבודה. כך שעניין הכסף היה מושלם, אלא שלא ידעתי אם אוכל לחיות במגורים צפופים ומלוכלכים כל כך. הרגשתי שרוב הסיכויים שלא אוכל. סיימנו את הריאיון שלנו כששנינו מחזיקים את הקלפים קרוב לחזה. הוא אמר, ״הבה נחשוב על כך שנינו ונדבר מחר.״
    ״כן, נשמע טוב,״ אמרתי ונתתי לו את המספר שלי. בעת שכתב אותו שאלתי, ״פגשת אנשים אחרים?״
    ״עשרות. אבל אתה היחיד מניו ג׳רזי, ואתה מדבר אנגלית.״
    קמנו שנינו. לרגע נחה עיני על כדור הקישוט לחג המולד על שולחן הקפה, והחמאתי לו מחמאה אחרונה. ״אני אוהב את כדורי חג המולד שלך.״
    ״אני מת עליהם,״ הוא אמר. ״נכון שהם יפים? אני מת על הצבעים, איך שהאור משתקף בהם. אם תרצה אי־פעם לקנות לי מתנה, קנה לי כדורי חג מולד. מובן שהייתי מעדיף קערת תכשיטים. למלכה יש תכשיטים.״
    הוא ליווה אותי לדלת. הלכנו בנתיב הכתום. הוא פתח את הדלת ויצא לחדר המדרגות.
    ״להתראות,״ אמר, ואני הושטתי יד ללחיצה. לא הייתי בטוח שאשוב לראותו.
    עיניו נעשו לפתע חיוניות ועזות מבע. הוא התעייף מעט לקראת סוף שיחתנו, או שהשתעמם, אבל עכשיו נראה כמעט מלא תשוקה. הוא אחז בזרועי בשתי ידיו ולחץ אותה ואמר בגרמנית, ״אָאוּף וידֶרזֶהן!״ זה הבהיל אותי והוא חייך וסגר את הדלת.
    הג׳נטלמן הצעיר
     
    יצאתי מביתו של מר האריסון והלכתי לתחנת הרכבת פֶּן. אחיזתו בידי דמתה לאופן שבו דמיינתי חיילים גרמנים נפרדים לשלום בחזית. הייתי מודאג מעט שהצלחתי יתר על המידה לשכנע אותו במוצאי הארי.
    נסעתי ברכבת בחזרה לפרינסטון וכמו תמיד נהניתי מהנסיעה. אני אוהב נסיעות רכבת מכל סוג. כשישבתי על מושבי הוויניל עם עמיתי, תושבי ניו ג׳רזי, דמיינתי שאני באירופה, עוזב את פריז עם ערב לנסיעה לילית לרומא. בדמיוני הפכתי את הקרון של חברת ניו ג׳רזי טרנזיט המואר בנורות פלורסנט, לתא שינה קטן וצרפתי. השטחים החרבים בין ניו יורק לניו ג׳רזי הפכו לחוות מחוץ לפריז. השנה לא היתה 1992, אלא 1922. הבטתי מהחלון. הייתי ג׳נטלמן צעיר ומהורהר הנוסע בגפו. נפשי עדיין היתה פגועה בעקבות המלחמה. הייתי דמות רומנטית.
    אז בא כרטיסן במדיו הכחולים הכהים ובנעליו הפשוטות השחורות, והפנטזיה שלי השתנתה. היו לו פנים איריות נחמדות וסמוקות, וכבר לא הייתי יותר באירופה, אלא בניו יורק של שנות השלושים. הוא ביקש לראות את הכרטיס, וכשהושטתי אותו אמרתי, ״תודה רבה.״ ואז שאלתי ברוב נימוס, ״באיזו שעה אנחנו אמורים להגיע לפרינסטון?״ הוא חייך ואמר, ״תשע וחמישים,״ והמשיך הלאה לנוסע הבא. דמיינתי וקיוויתי שהוא חושב, הנה לכם ג׳נטלמן צעיר שעושה את דרכו בחזרה לפרינסטון לאחר שעבר עליו יום ארוך בניו יורק. ודאי אכל ארוחת ערב במועדונו.
    ואכן עבר עלי יום ארוך, ונרדמתי כשראשי נשען על חלון הפלסטיק. המראה האחרון שראו עיני היה להבה כתומה בהירה הפורצת מארובה בבית הזיקוק אדיסון, שנראתה כמו מגדל אייפל, אף על פי שעוד לא חזרתי לפנטזיה שלי על פריז.
    התעוררתי בבהלה ובחשש שהחמצתי את התחנה ואגיע עד טרנטון. אבל איזשהו שעון מעורר פנימי צלצל, ואני הקצתי בקרבת פרינסטון ג׳נקשן.
    ואז לקחתי את ה״דינקי״, רכבת קטנה שמחברת את פרינסטון ג׳נקשן לפרינסטון בורו. זאת נסיעה של חמש דקות בלבד ויש בה תחושה של שיט מעבורת, כאילו היתה פרינסטון אי נפרד מיבשת ניו ג׳רזי.
    ה״דינקי״ מורידה אותך למרגלות הקמפוס של אוניברסיטת פרינסטון, הממוקם בראש גבעה ארוכה ומשופעת. עליך לחצות את כל הקמפוס כדי להגיע לרחוב נסאו ולמרכז העיירה. כשירדתי מה״דינקי״ הלם בי השקט היפהפה של פרינסטון. בניו יורק יש קצב תמידי של פעימות ופעילות שמתרחשת כל הזמן, ולכן אתה לא שומע אותה ונזכר בה רק כשאתה מגיע למקום שקט.
    התחלתי לחצות את הקמפוס והתפעלתי שוב מהסדר המטופח שיש באוניברסיטה: מדשאות משופעות, טורי עצים עתיקים וכהים, שבילי צפחה ישרים, פסלי טיגריסים ומעונות סטודנטים הבנויים בסגנון גותי מגרניט איטלקי. היה בזה יופי קר.
    עצרתי וישבתי על ספסל. ירח דק פיזר אור כסוף. היה זה סוף אוגוסט, ולא היה שם איש. האוניברסיטה כולה עמדה לרשותי. רוח קלה וחמימה נשבה, והקמפוס כאילו נשם נשימות שטוחות. נדמה כי הוא ישן שינה שמשמרת אותו עד בוא הסטודנטים. הרגשתי סביבי חלל עצום ושלֵו.
    חשבתי על מר האריסון והדיון שלנו בפיצג׳רלד. זה גן עדן, חשבתי. האם המקום הזה הוא כמו גן עדן, משום שאחרי שאתה מגורש ממנו אתה רוצה תמיד לחזור? חשבתי על פיצג׳רלד שמת בלוס אנג׳לס כשהוא קורא את תוצאות משחקי הפוטבול בפרינסטון. מה שגרם לי לחשוב שאסור לי לעזוב את פרינסטון. תהיתי אם עלי למצוא משרה בספרייה. אוכל להעמיד פנים שאני תלמיד תואר ראשון כל חיי.
    קמתי מהספסל וטיפסתי במדרגות העולות לשער בלייר וראיתי בין אבני הבניין מפלצת מפוסלת שלא הבחנתי בה קודם, אף שתמיד ניסיתי להבחין במאות פסלי המפלצות של פרינסטון. אבל זאת התכונה שמאפיינת פסלי מפלצות, אתה רואה אותם כשיש להם משמעות בעבורך, ופניה של המפלצת הזאת היו מעוותות מתשוקה. סקס. זאת תמיד היתה הבעיה שלי, הדבר שגרם לסילוקי מפרינסטון. חשבתי על הזקפה שלי בפריטי ברוק. חשבתי על החזייה. עדיין רציתי ללבוש אותה. הצטערתי שלא גנבתי אותה ולקחתי אותה הביתה איתי.
    הגעתי לדירת החדר הקטנה ברחוב השקט שלי, פארק פלייס, ורחצתי פנים וידיים כדי לנחם את עצמי. הבטתי בחדרי הקטן והמסודר. לא הייתי עקר בית ממושמע במיוחד, אבל המשטחים היו נקיים. זה ביתי, חשבתי, זה מקומי.
    העובדה שהוכנסתי באותו יום לדירתו המלוכלכת של אדם זר נראתה לי פתאום כמו סטייה. גם כשהבטתי במזרן האפור ושקלתי לכמה רגעים להפוך את המיטה הזאת לביתי החדש. אין ספק שמר האריסון הוא תימהוני ומעניין, אבל המחשבה לגור איתו היתה מטורפת, מנוגדת לכל היגיון.
    ואז חשבתי על כל המלונות המלוכלכים שראיתי, על האנשים שעמדו בין הצללים במסדרונות כמו רוחות רפאים. חשבתי על הרכבות התחתיות שבהן נסעתי, על ההמונים שמעכו אותי. כל היום נראה לי כמו הזיה.
    ישבתי בכורסה החביבה עלי. ניו יורק הלכה ונסוגה ממחשבותי כאפשרות לחיים חדשים. היא היתה מלוכלכת מדי, קשה מדי. אני הייתי רך מדי. רחובותיה השקטים של פרינסטון הפכו אותי למפונק. חזרתי לנקודת ההתחלה. חשבתי על הכרטיסן שהיה נחמד כל כך כשלקח את הכרטיס שלי — אולי אנסה להתקבל לחברת הרכבות של ניו ג׳רזי? לדואר? למשטרה? אהבתי עבודות שלובשים בהן מדים, אבל ידעתי שאיני מתאים לאף אחת מהן. מחשבותי היו מגוחכות ונואשות. הייתי בחור צעיר שאין לו הרבה תקווה. ואז צלצל הטלפון.
    ״הלו,״ עניתי בקול מובס.
    ״הלו. שלום. כאן ה׳ האריסון.״ זה היה הוא. התקשיתי להאמין שהוא מתקשר. כבר התחלתי להרגיש שהוא וגם ניו יורק הם רק חלום.
    ״אה, שלום,״ הצלחתי לומר.
    ״חשבתי לעצמי,״ הוא אמר, ״אני חושב שכדאי לנו לעשות את זה. לא רציתי שתחכה עד מחר. כדאי שנסגור עכשיו. נוכל להתקדם שבוע אחרי שבוע. שישים ושניים דולר לשבוע. אם לא ימצא חן בעיניך, לא תפסיד שכר דירה של חודש שלם.״ היתה דחיפות בקולו, הוא נשמע נואש.
    ״אני לא בטוח,״ אמרתי. נתפסתי לא מוכן, אבל לא רציתי לומר מיד לא ולפגוע בו, לדחות אותו.
    ״אני חושב שנסתדר נהדר, ותצטרך לנסות את זה רק לשבוע,״ אמר. ״נוכל לעשות את זה אפילו על בסיס יומי. תשעה, לא, שמונה דולר ליום —״
    ״בסדר,״ נמלטו המילים לפתע מפי, ״נעשה ניסיון.״ מה שלפני רגעים אחדים לא בא בחשבון, הפך עכשיו לנתיב שעליו עליתי. שיניתי את מסלול חיי מבלי להקדיש לכך רגע של מחשבה. זה היה מעשה של טירוף. ועשיתי אותו בעיקר כי הוא רצה אותי. הגבתי לכך. זה החמיא לי. רציתי שירצו בי.
    ״זה יהיה טוב מאוד בשבילך,״ הוא אמר ונשמע שמח. ״יש הרבה דברים שאני יכול ללמד אותך על ניו יורק, תדע לך. אני יכול לקדם אותך מבחינה חברתית.״ קולו היה שוב מלא ביטחון, מלכותי.
    ״נחמד מאוד מצדך,״ אמרתי. לבי פעם בחוזקה. אני חושב ששנינו הרגשנו מסוחררים. העובדה שרצה בי ושקיבלתי את רצונו בי גרמה לשנינו שמחה גדולה. השתפכתי בפניו ואולי חשפתי קצת יותר מדי. ״באמת מוזר מאוד שאני עובר לניו יורק. הכול בגלל שהסתכלתי על כריכת ספרו של הנרי ג׳יימס, ׳כיכר וושינגטון׳ וחשבתי שעלי להיות בניו יורק.״
    ״לא סובל את ג׳יימס!״ הכריז. ״אי־אפשר לקרוא אותו.״
    ״אני יודע למה אתה מתכוון.״ הייתי מודאג שמא אמרתי את הדבר הלא־נכון, אבל אז קמתי להגן מעט על עצמי ועל ג׳יימס ואמרתי, ״אבל הספרים הראשונים שלו טובים למדי, כמו ׳דייזי מילר׳ ו׳כיכר וושינגטון׳.״
    ״כן, זה נכון, הסגנון שלו באמת השתנה. מעניין למה. הוא שרף את עצמו, תדע לך. ישב על כיריים וצימק את האשכים. אולי מכאן בא השינוי הסגנוני.״
    הוא צחק וצחקתי איתו. אבל קשה היה לדעת למה לצפות ממנו. עניין הסקס לא היה ברור. לא היה לי ברור אם הוא הטרוסקסואל, הומוסקסואל או שהוא טהרן גס רוח מסוג כלשהו. אבל חוסר הידיעה לא הטריד אותי. הרגשתי שיש בו משהו מסקרן ומוכר.
    אמרתי לו שדרוש לי זמן־מה לסגור כמה עניינים בפרינסטון ושאעבור לדירה קרוב ככל האפשר לאחד בספטמבר. זה התאים לו, וניתקנו.
    לא נתתי לבעל הבית שלי בפארק פלייס התראה די זמן מראש, אבל הוא החזיר לי את הפיקדון. עשיתי דברים בחופזה, אבל הרגשתי שאני נמשך לניו יורק ולהנרי האריסון. החלטתי כי מר האריסון הוא ג׳נטלמן ושאני פרח־ג׳נטלמנים ולכן נתאים שנינו היטב זה לזה. פעלתי כג׳נטלמן מתחיל זה שש שנים כמעט. התחלתי בכך בשנתי השנייה בראטגרס, אז נהגתי לפנות לעצמי במחשבותי בתואר ״הג׳נטלמן הצעיר״. לדעתי העניין החל בדיוק אחרי שקראתי בזה אחר זה ובלי הפוגה מספקת את ״חוד התער״ לסומרסט מוהם ואת ״בחזרה לבריידסהד״ לאוולין ווּ.
    אחריהם באו פיצג׳רלד ופ״ג׳ וודהאוס ואוסקר ויילד ותומס מאן, ואני נעשיתי מעוניין אך ורק בקריאת ספרים העוסקים בג׳נטלמנים צעירים. בעבורי הם היו דומים לספרי האבירות של דון קיחוטה. ניסיתי לחיות כפי שחיו אותם ג׳נטלמנים צעירים. כתבתי מכתבי תודה ונהניתי מנסיעה ברכבות. התגלחתי יום־יום, אכלתי בגפי והתלבשתי בקפידה.
    הסופרים עצמם היו לי למופת: התאמצתי להתלבש כמוהם אחרי שבחנתי את תצלומיהם בביוגרפיות שלהם. לא נעלתי נעלי ספורט, העדפתי מכנסיים מבד בעל מרקם — פשתן, צמר או קורדרוי — וביקרתי אצל ספרים איטלקים לצורך תספורות קצרות.
    וכך פיתחתי סגנון, אורח חיים. היתה זאת פנטזיה שלבשתי כמו שריון כדי לעבור את היום וליהנות מהיום. היא הפכה את הבדידות למעין סרט קולנוע.
    כך נשמע בראשי יום שבת טיפוסי בפרינסטון: מהלך לו הג׳נטלמן הצעיר מעדנות במעלה רחוב נסאו, עוטה מקטורן כחול. הוא נכנס למסעדה החביבה עליו, אנֵקס, לאכול פּת צהריים. הוא יושב לשולחן הרווקים שלו וקורא בעיתון בעודו אוכל. הוא אדיב כלפי המלצריות הקשישות. לשם שיפור העיכול הוא מטייל עוד מעט.
    הוא עוצר בחנות הספרים של מיקובּר, מברך את הבעלים העסוק תמיד, ומעלעל בספרים. הוא אחד מני רבים המרבים לעיין וממעטים לקנות, אבל הבעלים מעריך את הג׳נטלמן הצעיר — את נימוסיו המכובדים, את העניבה שהוא עונב.
    הג׳נטלמן הצעיר מהלך עד כיכר פאלמר ויושב על ספסל. יושבי הספסלים האחרים קורצים אליו ומבקשים את חברתו. הג׳נטלמן הצעיר מחייך, אך נותר מרוחק.
    הוא צופה בחבורות של נערות צעירות קונות גלידה בממתקי תומס. הוא מרחרח את האוויר כשהן חולפות, מקווה ללכוד רמז לזיעת נעורים. הוא מביט בפיות המסוכרים, ברגליהן ובזרועותיהן הרזות, בגביעי הגלידה. הוא רוצה לרוץ הביתה ולהתחבא במיטתו... הוא מאונן צעיר ולא יותר!
    לרוע מזלי, שקעתי תמיד במחשבות רבות מדי של בדידות, שהפכו למחשבות על סקס מתוך ייאוש, אבל תיאור היום הזה הוא דוגמה טובה לחייו של הג׳נטלמן הצעיר. הרעיון היה למסֵד שגרה יומיומית. שגרה היא עניין רומנטי מאוד. לג׳נטלמנים צעירים וזקנים יש שגרה. אתה מתנהל בשקט על פי שגרת יומך, אבל אנשים מבחינים בכך ומתפעלים ממך. רציתי שיוכלו לסמוך על כך שאופיע במסעדת אנקס בימי שבת. בכך כאילו נעשיתי למעין תופעת טבע: אדום החזה שחוזר לאותו עץ מדי אביב. ג׳נטלמן צעיר בבלייזר כחול באותה מסעדה בכל שבת.
    הרגשתי שסיימתי את חובתי בפרינסטון: אנשים לא הכירו אותי, אבל ידעתי שיחושו בחסרוני. ועכשיו רציתי לעבור לגור עם הנרי האריסון. הוא היה מן הג׳נטלמנים. הוא רצה לקדם אותי חברתית. לא באמת חשבתי שהוא יוכל לקדם אותי, אבל עצם העובדה שאמר דבר כזה עוררה בי השראה. חיי כג׳נטלמן היו חיים של בדידות, אבל הרגשתי שעכשיו אוכל לחיותם בחברת מישהו שמבין. בעת שארזתי את חיי בפרינסטון חשבתי עליו כעל התגלמות עתידית של עצמי. והעתיד לא סילק אותי מעליו — רציתי לדעת עוד.
    • ג'ונתן איימס
    • ג'ונתן איימס

      ג׳ונתן איימס הוא מחבר הספר הגבר הנוסף, "התעורר, אדוני!" (שראה אור בעברית בשנת 2013) וחמישה ספרים נוספים. בנוסף הוא כותב לטלוויזיה וחתום על הסדרה משועמם (Bored to Death של רשת HBO). בימים אלה הוא שוקד על כתיבת העונה השנייה של Blunt Talk , סדרה קומית בכיכובו של פטריק סטיוארט. איימס זכה במלגת גוגנהיים ובעברו כתב טורים ל"ניו יורק פרס" ול"ניו יורק טיימס". הוא חי שנים רבות בברוקלין, ניו יורק, וכיום מתגורר בלוס אנג'לס, קליפורניה

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות