הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • האמריקאי השקט
  • האמריקאי השקט
    גרהם גרין | תרגום: יואב כ"ץ
    ידיעות ספרים, פן | 2012 | פרוזה תרגום | 246 עמ' מודפסים

    מייקל פייל, צעיר אמריקאי אידיאליסטי, נשלח להודו–סין האלימה וחורשת המזימות במטרה לקדם את הדמוקרטיה באמצעות "כוח שלישי" מסתורי. כשהאופטימיות התמימה שלו מתחילה להוביל לשפיכות דמים, חברו, הכתב הזר הציני פלאוור, אינו מסוגל עוד לעמוד ולהתבונן מהצד. אבל גם בעת שהוא מתערב תוהה פלאוור מדוע הוא עושה זאת: האם למען הפוליטיקה, או שמא למען האהבה?
    האמריקאי השקט יצא לאור בבריטניה ב- 1955 ועובד פעמיים לסרט – ב- 1958 וב- 2002. הספר שואב מניסיונו של גרין ככתב של "הטיימס" ו"הפיגארו" בהודו–סין הצרפתית בשנים 1954-1951 . שלוש שנים כתב את הרומן הזה שמפנה את האצבע להתערבותה של ארצות הברית בווייטנאם זמן רב לפני שהדבר נודע ברבים. בעטיו של הספר היה גראהם גרין נתון במעקב קבוע של סוכנויות הביון של ארצות הברית מ- 1950ועד יום מותו ב- 1991.
    "אחד הרומנים האהובים עלי בכל הזמנים - מאתגר, מרגש, זוהי כתיבה במיטבה."
     - טום רוב סמית, מחבר "ילד 44 " ו"הנאום הסודי"
    "אף סופר רציני במאה הזאת לא כבש ועיצב את דמיון הקוראים יותר מגראהם גרין."
     Time-
    "אי אפשר לדמיין סופר אחר שהיה יכול לארוג את החוטים המסובכים של הודו–סין שסועת המלחמות לרומן כל כך ליניארי, כל כך דחוס ותמציתי וכל כך מהנה כמו האמריקאי השקט."
     - זיידי סמית

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1



    ישבתי וחיכיתי לפָּיִיל אחרי ארוחת הערב, בחדרי שמעל רחוב קָטִינָה. הוא אמר, "אגיע אליך עד עשר, לכל המאוחר." בחצות לא יכולתי לשבת בשקט יותר וירדתי לרחוב. קבוצת נשים זקנות במכנסיים שחורים ישבה שפופה על הרָחבה בתחתית המדרגות: היה זה חודש פברואר ואני חושב שהיה להן חם מדי במיטה. נהג ריקשה עבר בדיווש אטי לכיוון הנהר וראיתי פנסים דולקים במקום שבו נחתו המטוסים האמריקאיים החדשים. לא היה שום זכר לפָּיִיל ברחוב הארוך.
    כמובן, ייתכן שהתעכב מסיבה כלשהי בבית הקונסול האמריקאי, אמרתי לעצמי, אבל יש להניח שבמקרה כזה היה מתקשר למסעדה - הוא הקפיד מאוד על נימוסים. עמדתי להיכנס פנימה כשראיתי בחורה מחכה בכניסה סמוכה. לא יכולתי לראות את פניה, רק את מכנסי המשי הלבנים ואת השמלה הפרחונית הארוכה, אבל בכל זאת זיהיתי אותה. היא חיכתה לשובי לעתים קרובות כל כך, בדיוק במקום הזה ובשעה הזאת.
    "פוּאונג," אמרתי - פירוש המילה הוא עוף החול, אבל שום דבר בימינו הוא לא פִּלאי ודבר לא קם לתחייה מאפרו. הבנתי, לפני שהספיקה לומר לי זאת, שגם היא מחכה לפָּיִיל. "הוא לא כאן."
    "Je sais. Je t'ai vu seul à la fenêtre." (אני יודעת, ראיתי אותך עומד בחלון לבדך.)
    "את יכולה לחכות גם למעלה." אמרתי. "הוא עוד מעט יגיע."
    "אני יכולה לחכות כאן."
    "לא כדאי. המשטרה עלולה לעצור אותך."
    היא עלתה בעקבותי. חשבתי על כמה הערות אירוניות ארסיות שיכולתי להעיר, אבל האנגלית והצרפתית שלה לא היו טובות דיין כדי שתבין את האירוניה, ועד כמה שמוזר להודות בכך, לא היה לי שום רצון לפגוע בה או אפילו בעצמי. כשהגענו לרחבת המדרגות פנו כל הנשים הזקנות להביט בנו, וברגע שחלפנו על פניהן עלו וירדו קולותיהן כאילו שרו יחד.
    "על מה הן מדברות?"
    "הן חושבות שחזרתי הביתה."
    בחדרי, העץ שהתקנתי לכבוד ערב ראש השנה הסיני השיל את רוב פריחתו הצהובה. הפרחים נפלו אל בין מקשי מכונת הכתיבה שלי. שלפתי אותם החוצה. "Tu es troublé," אמרה פוּאונג. (אתה מוטרד.)
    "זה לא מתאים לו. הוא איש דייקן כל כך."
    הסרתי את העניבה ואת הנעליים ונשכבתי על המיטה. פוּאונג הדליקה את כירת הגז והחלה להרתיח מים לתה. הכול נראה בדיוק כפי שהיה לפני חצי שנה. "הוא אומר שאתה עומד לעזוב בקרוב."
    "אולי."
    "הוא מאוד מחבב אותך."
    "באמת תודה רבה לו," אמרתי.
    הבחנתי ששינתה את תסרוקתה, הניחה לשערה השחור ליפול בחופשיות על כתפיה. זכרתי שפּייל מתח פעם ביקורת על התסרוקת המתוחכמת שלה, שלדעתה שיוותה לה מראה של בת מנדרין. עצמתי את עיני והיא שוב היתה כמו פעם: היא היתה אִוושת אדים, נקישת ספל, היא היתה שעת לילה מסוימת והבטחה למנוחה.
    "הוא יגיע עוד מעט," אמרה, כאילו אני צריך שינחמו אותי על היעדרו.
    תהיתי על מה הם מדברים כשהם יחד. פָּייל היה בחור רציני מאוד והרצאותיו על המזרח הרחוק גרמו לי סבל. מספר החודשים שבהם הכיר את האזור היה זהה למספר השנים שאני שהיתי בו. הדמוקרטיה היתה עוד נושא שעסק בו - הוא ביטא דעות מרגיזות על מה שארצות הברית עושה למען העולם. פוּאונג לעומת זאת היתה בורה להפליא. אם היו מזכירים את היטלר בשיחה, היא היתה קוטעת את הדברים כדי לשאול מי זה. היה קשה במיוחד להסביר לה, כי מעולם לא פגשה גרמני או פולני והבנתה בגיאוגרפיה של אירופה היתה מעורפלת, אף על פי שאת הנסיכה מרגרט הכירה טוב ממני, כמובן. שמעתי אותה מניחה מגש בקצה המיטה.
    "הוא עדיין מאוהב בך, פוּאונג?"
    לקָחת למיטה בחורה מאָנָאם* זה כמו לקחת ציפור למיטה: הן מצייצות ושרות על הכר. היתה תקופה שחשבתי שאין שום ציפור שקוֹלה מזַמֵר כקולה של פוּאונג. הנחתי את ידי ונגעתי בזרועה - גם עצמותיהן שבריריות כמו עצמות ציפורים.
    [* אנאם היה שמה של וייטנאם בטרם החלו תושביה במאבק לעצמאות מן האימפריאליזם הצרפתי, ובשם זה יש נימה מזלזלת. זה היה גם שמו של אזור במרכז וייטנאם. (כל ההערות מאת המתרגם)]
    "הוא עדיין מאוהב, פוּאונג?"
    היא צחקה ושמעתי אותה מציתה גפרור. "מאוהב?" - אולי זה היה אחד המונחים שלא הבינה.
    "אני יכולה להכין לך מקטרת?" שאלה.
    כשפקחתי את עיני היא הדליקה את העששית והמגש כבר היה מוכן. האור שיווה לעורה צבע ענבר כהה כשרכנה מעל הלהבה, מצחה מקומט בריכוז, וחיממה מעט מעיסת האופיום תוך שהיא מסובבת את המחט.
    "פָּייל עדיין לא מעשן?" שאלתי אותה.
    "לא."
    "את צריכה לגרום לו לעשן, אחרת הוא לא יחזור." זו היתה אמונה תפלה נפוצה אצלן, שמאהב שמעשן אופיום תמיד יחזור, אפילו מצרפת. כוח הגברא של גבר שמעשן עלול להיפגע, אבל הן תמיד יעדיפו מאהב נאמן על פני מאהב בעל כוח גברא. כעת היא לשָׁה כדור קטן של עיסה חמה על שוליה הקמורים של הקערית ואני הרחתי את האופיום. ריח שאין דומה לו. השעון המעורר לצד המיטה הורה שהשעה היא חצות ועשרים דקות, אבל המתח שבו הייתי שרוי חלף בינתיים. פָּייל נמוג. העששית האירה את פניה כשטיפלה במקטרת הארוכה, רוכנת מעליה בדאגה רצינית שבה אולי היתה מטפלת בילד. אהבתי את המקטרת שלי: שישים סנטימטרים של צינור במבוק ישר ששני קצותיו מעוטרים בשנהב. במרחק שני שלישים מראש המקטרת היתה מחוברת קערית שדמתה לפרח חבלבל הפוך, והלישה התכופה של האופיום הבריקה והכהתה את שוליה. כעת, בתנועת יד מהירה שיקעה את המחט לתוך חלל זעיר, שיחררה את האופיום, הפכה את הקערית מעל הלהבה והחזיקה את המקטרת מוכנה למעני. אגל אופיום חָלק בעבע ברכות כששאפתי אותו פנימה אל ריאותי.
    מעשן מיומן יכול לשאוף פנימה מקטרת שלמה בנשימה אחת, אבל אני תמיד הייתי צריך לשאוף כמה פעמים. אחר כך נשכבתי לאחור, משעין את עורפי על כר העור, כשהיא הכינה את המקטרת השנייה.
    אמרתי, "תדעי לך, באמת, זה ברור כשמש. פּייל יודע שאני מעשן כמה מקטרות לפני השינה והוא לא רוצה להפריע לי. הוא יקפוץ לפה בבוקר."
    המחט נכנסה פנימה ועישנתי את המקטרת השנייה. כשהנחתי אותה אמרתי, "אין מה לדאוג. אין מה לדאוג בכלל." לגמתי מהתה והנחתי את ידי באמצע זרועה. "כשעזבתְ אותי," אמרתי, "מזל שהיה לי אופיום כזה להחזיק אותי. יש בית עישון טוב ברחוב ד'וֹרְמֵי. אנחנו האירופאים עושים הרבה רעש משום דבר. את לא צריכה לחיות עם גבר שלא מעשן, פוּאונג."
    "אבל הוא עומד להתחתן איתי," אמרה. "ממש בקרוב."
    "זה, כמובן, כבר סיפור אחר לגמרי."
    "להכין לךָ עוד מקטרת?"
    "כן."
    תהיתי אם תסכים לשכב איתי בלילה הזה אם פּייל לא יגיע, אבל ידעתי שלאחר שאעשן ארבע מקטרות כבר לא ארצה אותה. מובן שיהיה נעים להרגיש את ירכה לצדי במיטה - היא תמיד ישֵנה על גבה, וכשאתעורר בבוקר אוכל להתחיל את היום במקטרת במקום להיות בחברת עצמי. "פּייל כבר לא יגיע עכשיו," אמרתי. "תישארי כאן, פוּאונג." היא הושיטה לי את המקטרת ונדה בראשה לשלילה. כשסיימתי לשאוף את האופיום פנימה, לא ממש שינה לי אם היא תהיה שם או לא.
    "למה פּייל לא פה?" שאלה.
    "איך אני יכול לדעת?" אמרתי.
    "הוא הלך לפגוש את גנרל תֵה?"
    "אין לי מושג."
    "הוא אמר לי שאם לא יצליח לאכול איתךָ ארוחת ערב, הוא לא יבוא לפה."
    "אל תדאגי. הוא יבוא. תכיני לי עוד מקטרת." כשרכנה מעל הלהבה נזכרתי בשיר של בּוֹדְלֶר: "Mon enfant, ma soeur…" (ילדתי, אחותי...) איך זה הולך?

    Aimer a` loisir,
    Aimer et mourir
    Au pays qui te ressemble.

    (לאהוב בנעימות,
    לאהוב ולמות
    בארץ שדומה לך.)

    בחוץ, על קו המים, נמו האוניות, "dont l'humeur est vagabonde." (שמצב רוחן נודד.)* חשבתי שאם אריח את עורה יהיה לו ניחוח קלוש של אופיום, וצבעו נראה לי כמו צבע הלהבה הקטנה. ראיתי את הפרחים שעל שמלתה כשהייתי ליד התעלות בצפון, היא היתה חלק מהמקום ממש כמו צמח מקומי, ואני לא רציתי לשוב הביתה אף פעם.
    [* משפט זה וקטעי השיר הקודמים, כמו גם השורות להלן, מצוטטים מן השיר 'הזמנה למסע' מאת המשורר הצרפתי שארל בודלר (1867-1821).]

    "הלוואי שהייתי פּייל," אמרתי בקול רם, אבל הכאב היה מוגבל ויכולתי לשאת אותו - האופיום דאג לכך. מישהו נקש על הדלת.
    "פּייל," היא אמרה.
    "לא. זו לא הנקישה שלו."
    מישהו נקש שוב על הדלת בחוסר סבלנות. היא קמה במהירות וטלטלה את העץ הצהוב ששוב השיר את עלי כותרתו על מכונת הכתיבה שלי. הדלת נפתחה. "מסייֶה פאוּלֶר," הכריז קול.
    "אני פאוּלֶר," אמרתי. לא התכוונתי לקום בגלל שוטר - ראיתי את מכנסי החאקי שלו מבלי להרים את הראש.
    הוא הסביר בצרפתית-וייטנאמית כמעט בלתי-מובנת, שדורשים שאגיע מיד - ברגע זה - במהירות - למפקדת הבולשת במשטרה.
    "למפקדה הצרפתית או הווייטנאמית?"
    "הצרפתית." בפיו נשמעה המילה כמו "הפרנסוּנג."
    "בקשר למה?"
    הוא לא ידע: אלו ההוראות שקיבל, להביא אותי.
    "Toi aussi," אמר לפוּאונג. (גם את.)
    "תגיד Vous כשאתה מדבר עם גברת," אמרתי לו. "איך ידעת שהיא כאן?"
    הוא רק חזר ואמר שאלה ההוראות שקיבל.
    "אני אבוא בבוקר."
    "sur le chung," (sur le champ, מיד) אמר, יצור קטן ועקשן בלבוש מסודר ונקי. לא היה טעם להתווכח, אז קמתי, ענבתי את העניבה ונעלתי נעליים. במקום הזה המילה האחרונה היתה של המשטרה: הם יכלו לבטל את רישיון המעבר שלי, לאסור את השתתפותי במסיבות עיתונאים, ואם רצו, יכלו אפילו לסרב לתת לי אשרת יציאה מהארץ. אלה היו הדרכים החוקיות הפתוחות בפניהם, אבל חוּקיוּת היא לא דבר הכרחי במדינה במצב מלחמה. הכרתי מישהו שהטבּח שלו נעלם פתאום בלי הסבר - עקבותיו הובילו למפקדה הווייטנאמית, אבל הקצינים שם הבטיחו לו שהוא שוחרר לאחר תִשאול. משפחתו לא ראתה אותו עוד. אולי הוא הצטרף לקומוניסטים. אולי התגייס לאחד מהצבאות הפרטיים שלבלבו בסביבות סייגון - ה"הוֹאָ-הָאוֹ" או ה"קָאוֹדָאִיסטים" או הצבא של גנרל תֵה. אולי הוא היה בכלא הצרפתי. אולי התפרנס לו באושר כסרסור בצ'ולון, הרובע הסיני. אולי נדם לבו בחקירה. אמרתי, "אני לא מתכוון ללכת ברגל. תצטרך להזמין ריקשה." צריך לשמור על הכבוד העצמי.
    מסיבה זו סירבתי לסיגריה שהציע לי הקצין במפקדה הצרפתית. אחרי שלוש מקטרות הרגשתי שהמחשבה שלי בהירה וערנית: יכולתי להחליט החלטות מסוג זה בקלות מבלי לשכוח מהי השאלה המרכזית - מה הם רוצים ממני? פגשתי את וִיגוֹ כמה פעמים קודם לכן במסיבות - שמתי לב אליו כי הוא נראה מאוהב בצורה יוצאת דופן באשתו, בלונדינית מזויפת וצעקנית שהתעלמה ממנו. השעה היתה עכשיו שתיים בבוקר, והוא ישב, עייף ומדוכא, בתוך עשן הסיגריה שלו ובחום הכבד כשמצחייה ירוקה לראשו וכרך של כִּתבי פָּסְקָל פתוח על מכתבתו כדי להעביר את הזמן. כשסירבתי לאפשר לו לתשאל את פוּאונג שלא בנוכחותי, הוא מיד ויתר ונאנח אנחה יחידה, שאולי ביטאה את לאוּתו מסייגון, מהחום או מהמצב האנושי בכללותו.
    הוא אמר באנגלית, "אני מתנצל מאוד שנאלצתי לבקש ממך לבוא."
    "לא ביקשו ממני. ציוו עלי."
    "אוי, השוטרים הילידים האלה - הם לא מבינים." עיניו נחו על דף מתוך 'הגיגים' של פָּסְקָל, כאילו עדיין היה שקוע בטיעונים הנוגים שלו. "רציתי לשאול אותךָ כמה שאלות על פּייל."
    "מוטב שתשאל אותו את השאלות האלה."
    הוא פנה לפוּאונג וחקר אותה בצרפתית.
    "כמה זמן גרת עם האדון פּייל?"
    "חודש - אני לא יודעת," אמרה.
    "כמה הוא שילם לך?"
    "אין לך זכות לשאול אותה דבר כזה," אמרתי. "היא לא למכירה."
    "היא גרה איתךָ פעם, לא?" שאל פתאום. "במשך שנתיים."
    "אני כתב חדשות שאמור לדווח על המלחמה שלכם - כשאתם מאפשרים לי לעשות את העבודה שלי. אל תבקש ממני לכתוב גם למדור הרכילות שלכם."
    "מה אתה יודע על פּייל? תענה בבקשה לשאלותי, מר פאוּלֶר. אני לא רוצה לשאול אותן. אבל זה רציני. בבקשה תאמין לי שזה רציני מאוד."
    "אני לא מודיע משטרתי. אתה יודע את כל מה שאני יכול לספר לך על פּייל. בן שלושים ושתיים, מועסק על ידי משלחת הסיוע הכלכלי, לאום - אמריקאי."
    "נשמע שאתה חבר שלו," אמר ויגו והביט מעבר לי, בפוּאונג. שוטר מקומי נכנס ובידו שלושה ספלי קפה שחור.
    "בעצם, אולי אתה מעדיף תה?" שאל ויגו.
    "אני באמת חבר שלו," אמרתי. "למה לא? הרי יום אחד אחזור הביתה, נכון? אני לא יכול לקחת אותה איתי. היא תהיה בסדר איתו. זה סידור סביר. והוא אומר שהוא יתחתן איתה. יכול להיות שיעשה את זה, אתה יודע. הוא בחור טוב, בדרכו. רציני. לא אחד מהמנוולים הרעשניים האלו מ'קונטיננטל'. אמריקאי שקט," סיכמתי בדייקנות את דמותו ממש כאילו אמרתי, "לטאה כחולה" או "פיל לבן."
    ויגו אמר, "כן." הוא נראָה כאילו הוא מחפש על מכתבתו מילים שימחישו את כוונתו באותה דייקנות שנקטתי אני. "אמריקאי שקט מאוד." הוא ישב שם במשרד הקטן החם, וחיכה שאחד מאיתנו ידבר. יתוש זמזם ביַעף התקפה ואני הבטתי בפוּאונג. אופיום גורם לך להיות מהיר תפיסה - אולי רק משום שהוא מרגיע את העצבים ומשקיט את הרגשות. שום דבר לא נראה חשוב, גם לא המוות. פוּאונג, כך חשבתי, לא קלטה את נימתו המלנכולית והסופית, והאנגלית שלה היתה גרועה מאוד. כשישבה שם על כיסא המשרד הנוקשה, היא עדיין חיכתה בסבלנות לשובו של פּייל. אני הפסקתי לחכות באותו רגע, וראיתי כי ויגו הבין את שתי העובדות האלה.
    "איך פגשת אותו בפעם הראשונה?" שאל אותי ויגו.
    למה שאסביר לו שפּייל הוא זה שפגש אותי? ראיתי אותו בספטמבר האחרון חוצה את הכיכר לעבר הבר של 'קונטיננטל': לא היה אפשר לטעות בפנים הצעירות והטריוֹת שלו, שנורו לעברנו כמו חץ. ברגליו הגמלוניות, בתספורתו הקצוצה ובמבט הסטודנט הפקוח לרווחה הוא נראה כמי שאינו מסוגל להזיק. רוב השולחנות שברחוב היו תפוסים. "אפשר לשבת?" שאל ברצינות מנומסת. "שמי פּייל. אני חדש כאן," הוא התרווח בכיסא והזמין בירה. ואז הביט במהירות למעלה, לתוך האור המסנוור של שעת הצהריים.
    "זה היה פיצוץ של רימון?" שאל בהתרגשות ובתקווה.
    "סביר יותר שזה היה צינור פליטה של מכונית," אמרתי, ופתאום הצטערתי על כך שהתאכזב. כמה מהר אתה שוכח את נעוריך: פעם אני עצמי התעניינתי במה שנקרא - בהיעדר מונח מתאים יותר - חדשות. אבל רימונים הפכו לנדושים בעיני. הם הפכו לדבר מה שמוזכר בעמוד האחורי של עיתון מקומי - כך וכך רימונים אתמול בלילה בסייגון, כך וכך בצ'ולון: בעיתונות האירופית לא דיווחו עליהם כלל. במעלה הרחוב חלפו דמויות מטושטשות מקסימות - נשים במכנסי משי לבנים, בז'קטים ארוכים והדוקים בעלי שסע במעלה הירך ועליהם דוגמאות ורודות וסגלגלות. עקבתי אחריהן בגעגועים שידעתי שארגיש כשאעזוב את המחוזות האלו לתמיד. "מקסימות, נכון?" אמרתי מעל הבירה שלי, ופּייל שלח לעברן מבט חפוז בעודן הולכות במעלה רחוב קָטִינָה.
    "כן, נכון," אמר באדישות, הוא היה טיפוס רציני. "השׂר מאוד מודאג בקשר לרימונים האלה. יהיה מביך מאוד אם תהיה תקרית - כלומר, אם אחד מאיתנו ייפגע."
    "אחד מכם? כן, זה כנראה יהיה עניין רציני. הקונגרס לא יאהב את זה." למה מפתה כל כך להקניט את התמימים? אולי רק לפני עשרה ימים חצה את פארק קוֹמוֹן בבוסטון כשזרועותיו עמוסות ספרים שקרא כהכנה על המזרח הרחוק ועל הבעיות בסין. הוא אפילו לא שמע את מה שאמרתי. כולו כבר היה שקוע בדילמות הדמוקרטיה ובמחויבויות המערב. הוא היה נחוש - זאת למדתי עד מהרה - לעשות טוב, לא לאדם מסוים אלא למדינה, ליבשת, לעולם. ובכן, עכשיו הוא יהיה במיטבו, עכשיו יוכל לשפר את היקום כולו.
    "האם הוא בחדר המתים?" שאלתי את ויגו.
    "איך ידעת שהוא מת?" זו היתה שאלת שוטר מטופשת, לא-ראויה לאדם שקורא את פסקל, ולא-ראויה לאדם שאוהב את אשתו באופן מוזר כל כך. בלי אינטואיציה אי-אפשר לאהוב.
    "אני לא מודה באשמה," אמרתי. לעצמי אמרתי שזו האמת. הרי פּייל תמיד הלך בדרך משלו, לא? חיפשתי בתוכי איזה רגש, אפילו תרעומת על חשדו של השוטר, אבל לא מצאתי. פּייל היה האחראי הבלעדי לכך. כולנו טובים יותר במותנו, נימק האופיום בתוכי. אבל הבטתי בזהירות בפוּאונג, כי לה זה יהיה קשה. היא אהבה אותו, מן הסתם, בדרכה: האם לא חיבבה אותי ועזבה אותי כדי להיות איתו? היא קשרה את עצמה לנעורים ולתקווה ולרצינות, וכעת הם בגדו בה יותר משבוגדים בך הגיל והייאוש. היא ישבה שם והביטה בשנינו וחשבתי שעדיין לא הבינה. אולי מוטב שאקח אותה מפה לפני שהאמת תנחת עליה. הייתי מוכן לענות לכל שאלה אם זה מה שיביא לסיום מהיר של הריאיון ויותיר אותו לא חד-משמעי, כך שאולי אוכל לספר לה מאוחר יותר, בפרטיות, הרחק מעיני השוטר ומהכיסאות הקשיחים ומהנורה החשופה שפרפרי הלילה מתעופפים סביבה.
    אמרתי לוויגו, "אילו שעות מעניינות אותך?"
    "בין שש לעשר."
    "בשעה שש שתיתי משהו ב'קונטיננטל'. המלצרים יזכרו את זה. ברבע לשבע הלכתי למזח לראות איך פורקים את המטוסים האמריקאיים. ראיתי את וילקינס מסוכנות 'אסושיאייטד ניוּז' עומד ליד הדלת של מלון 'מג'סטיק'. ואז נכנסתי לקולנוע הסמוך. שם ודאי יזכרו אותי כי נאלצו לתת לי עודף משטר גדול. משם לקחתי ריקשה למסעדת 'וְייֶה מוּלֶן' - אני משער שהגעתי לשם בערך בשמונה וחצי - ואכלתי שם ארוחת ערב לבד. גְרֵיינגֶ'ר היה שם - אתה יכול לשאול אותו. ואז בערך ברבע לעשר לקחתי ריקשה בחזרה. אתה יכול למצוא את הנהג, מן הסתם. פּייל היה אמור להגיע אלי בשעה עשר, אבל הוא לא הגיע."
    "למה הוא היה אמור להגיע אליך?"
    "הוא צלצל אלי. הוא אמר שהוא צריך לראות אותי בקשר למשהו חשוב."
    "יש לך מושג בקשר למה?"
    "לא. הכול היה חשוב לפּייל."
    "והבחורה הזאת שלו? - אתה יודע איפה היא היתה?"
    "חיכתה לו בחוץ בחצות. היא היתה מודאגת. היא לא יודעת כלום. תגיד, אתה לא רואה שהיא עדיין מחכה לו?"
    "כן," אמר.
    "לא ייתכן שאתה באמת מאמין שהרגתי אותו בגלל קנאה - או שהיא הרגה אותו. למה לה? הוא עמד להתחתן איתה."
    "כן."
    "איפה מצאתם אותו?"
    "הוא היה בתוך המים מתחת לגשר שמוביל לְדָקאוֹ."
    מסעדת 'וְייֶה מוּלֶן' ניצבה לצד הגשר הזה. שוטרים חמושים סיירו על הגשר וסורג ברזל הגן על המסעדה מפני רימונים. לא היה בטוח לחצות את הגשר בלילה, כי כשירדה החשֵכה כל הצד השני של הנהר נשלט בידי מחתרת הוִוייֶטְמִין. מתברר שסעדתי במרחק כחמישים מטר מהגופה שלו.
    "הבעיה היתה," אמרתי, "שהוא נעשה מעורב."
    "להגיד לך את האמת," אמר ויגו, "אני לא לגמרי מצטער. הוא גרם להרבה נזק."
    "שאלוהים ישמור אותנו תמיד," אמרתי, "מהתמים ומהטוב."
    "הטוב?"
    "כן, הטוב. בדרכו. אתה קתולי. לא תבין את דרכו. וחוץ מזה, הוא היה יאנקי ארור."
    "תסכים לזהות אותו? אני מתנצל. זה הנוהל. לא הנוהל הכי נעים."
    לא טרחתי לשאול אותו למה לא חיכה למישהו מהקונסוליה האמריקאית, כי ידעתי למה. השיטות הצרפתיות קצת מיושנות יחסית לסטנדרטים הקרים שלנו: הם מאמינים במצפון, בתחושת אשם, בלעמת פושע עם פשעו, כי אז אולי יישבר ויסגיר את עצמו. הזכרתי לעצמי שוב שאני חף מפשע בשעה שירד במורד מדרגות האבן למרתף שבו זמזם המקרר של חדר המתים.
    הם משכו אותו החוצה כמו שמוציאים מגש של קוביות קרח, והבטתי בו. הפצעים קפאו ופניו נראו שלווים. אמרתי, "אתה רואה, הפצעים לא נפתחים מחדש בגלל נוכחותי."
    "Comment?" (מה?)
    "זו לא אחת מהמטרות פה? להעמיד אותי במבחן בדרך זו או אחרת? אבל הקפאתם אותו לגמרי. בימי הביניים לא היו מקררים להקפאת גופות."
    "אתה מזהה אותו?"
    "כן, בהחלט."
    הוא נראה לא שייך - יותר מתמיד: חבל שלא נשאר בבית. ראיתי תמונות שלו באלבום המשפחתי, רוכב על סוס בחווה, שוחה בלונג איילנד, מצולם עם חברים באיזו דירה בקומה עשרים ושלוש. הוא היה שייך לגורדי השחקים, למעליות המהירות, לגלידות ולמרטיני יבש, לחלב בארוחת צהריים ולכריכי עוף על הרכבת המהירה מבוסטון לניו יורק.
    "הוא לא מת מזה," אמר ויגו, והצביע על פצע בחזה. "הטביעו אותו בבוץ. מצאנו בוץ ברֵיאות שלו."
    "אתם עובדים מהר."
    "חייבים, באקלים הזה."
    הם דחפו את המגש פנימה וסגרו את הדלת. הגומי השמיע קול חבטה.
    "אתה לא יכול לעזור לנו בשום אופן?" שאל ויגו.
    "לא."
    חזרתי עם פוּאונג לכיוון דירתי. לא הקפדתי עוד על כבודי. יש משהו בְּמוות שנוטל ממך את הגאוותנות - אפילו גאוותנות של קרנן נבגד שמסתיר את כאבו. היא עדיין לא תפסה מה העניין, ולא הייתי מיומן בלבשׂר את זה לאט ובעדינות. הייתי כַּתָּב, חשבתי בכותרות. "פקיד אמריקאי נרצח בסייגון." כשעובדים בעיתון לא לומדים איך לבשר בשורות רעות, ואפילו עכשיו היה עלי לחשוב על העיתון שלי ולשאול אותה, "אכפת לך אם נעצור במברקה?" השארתי אותה ברחוב ושיגרתי את המברק שלי וחזרתי אליה. זו היתה רק מחווה, ידעתי היטב שהכתבים הצרפתים עודכנו כבר, או שאם ויגו היה הגון (מה שייתכן), אז הצנזורים יעכבו את המברק שלי עד שהצרפתים ישלחו את שלהם. הפרשי הזמנים יגרמו לכך שהעיתון שלי יקבל את הידיעה ראשון, יחסית לשעה בפריז. לא שפּייל היה חשוב כל כך. לא היה טעם למסור את הפרטים האמיתיים על הקריירה שלו, על כך שטרם מותו היה אחראי למותם של חמישים אנשים לפחות, כי זה היה פוגע ביחסים בין האנגלים לאמריקאים והשׂר לא היה אוהב את זה. השׂר רחש כבוד גדול לפּייל - פּייל סיים בהצטיינות תואר ב - נו, אחד התחומים האלה שאמריקאים יכולים לקבל בהם תואר: אולי ביחסי ציבור, או באמנות התיאטרון, אולי אפילו בלימודי המזרח הרחוק (הוא קרא הרבה ספרים).
    "איפה פּייל?" שאלה פוּאונג. "מה הם רצו?"
    "בואי הביתה," אמרתי.
    "פּייל יבוא?"
    "יש סיכוי שהוא יבוא לשם בדיוק כמו לכל מקום אחר."
    הנשים הזקנות עדיין ריכלו על רחבת המדרגות הקרירה יחסית. כשפתחתי את הדלת לחדרי מיד ראיתי שמישהו ערך בו חיפוש. הוא היה יותר מסודר משהשארתי אותו אי-פעם.
    "רוצה עוד מקטרת?" שאלה פוּאונג.
    "כן."
    הסרתי את העניבה ואת הנעליים. ההפוגה תמה. הלילה נותר כמעט אותו לילה שהיה קודם לכן. פוּאונג כרעה בקצה המיטה והדליקה את העששית. Mon enfant, ma soeur (ילדתי, אחותי) - עור בגוון הענבר. Sa douce langue natale (שפתה הרכה, הילידית.)
    "פוּאונג," אמרתי. היא לשׁה את האופיום בקערית. "Il est mort, Phuong." (הוא מת, פוּאונג.) היא אחזה את המחט בידה והביטה בי כמו ילדה שמנסה להתרכז ומקמטת את מצחה.
    "Tu dis?" (מה אמרת?)
    "Pyle est mort: Assassiné." (פּייל מת, נרצח.)
    היא הניחה את המחט, התיישבה לאחור על עקביה והביטה בי. לא היתה שום סצנה, לא דמעות, רק מחשבה - מחשבה ארוכה ופרטית של אדם שצריך לשנות את כל מסלול חייו.
    "כדאי שתישארי כאן הלילה," אמרתי.
    היא הנהנה, הרימה את המחט שוב והחלה לחמם את האופיום.
    באותו לילה התעוררתי משנת אופיום אופיינית, שנמשכה רק עשר דקות אך היתה עמוקה כמו מנוחה של לילה שלם, וגיליתי את היד שלי במקום שבו תמיד הונחה בלילות, בין רגליה. היא ישנה ובקושי יכולתי לשמוע את נשימותיה. אחרי חודשים רבים כל כך שוב לא הייתי לבד, אבל חשבתי לרגע בכעס, כשנזכרתי בוויגו ובמצחייה שלו ובתחנת המשטרה ובמסדרונות השקטים של הקונסוליה האמריקאית שהיו ריקים מאדם, ובעור הרך ונטול-השיער שתחת ידי, "יכול להיות שאני האדם היחיד שבאמת היה אכפת לו מפּייל?"

    • גרהם גרין
    • גרהם גרין
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות