הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • האויב שלה
    ספר מוגן
     
  • האויב שלה
    לנה להטוליינן | תרגום: דנה שולגה־רז

    מאריה קאליו עזבה את המחלקה לחקירות רצח במשטרת הלסינקי והחלה קריירה חדשה כעורכת דין בעיר אֶספּוֹ. מקום מושבה של ענקית התקשורת נוקיה. אבל כשהיא מגלה גופת אשה שנחנקה, מתברר שהרגליה הישנים של הבלשית לא נעלמו, במיוחד כשהחשוד העיקרי הינו קרוב משפחה של בן זוגה.

     

    המשטרה ממהרת להאשים את ארוסהּ של הקרבן, שחובב יחסי מין לא קונבנציונלים, ומסווגת את הרצח כפשע על רקע מיני. אבל מאריה משוכנעת שמדובר בטעות בזיהוי ומנהלת חקירה לא רשמית משלה. כדי לפצח את החקירה יהיה על קאליו להתעמת עם מפקח המשטרה החוקר את התיק, לחשוף את פרצופה של החברה הגבוהה של אספו ולסכן את כל מה שיש לה.

     

    האויב שלה הוא הספר השני בסדרת רבי המכר הנורדית של לנה להטוליינן, שבמרכזה הבלשית מאריה קאליו הנאלצת להתמודד עם צדה האפל של התשוקה האנושית. הספר הראשון בסדרה הרצח הראשון שלי ראה אור בעברית ב-2010 (פן/ידיעות ספרים).

     

    לנה להטוליינן, שהוכתרה כ"מלכת ספרי המתח של פינלנד", כתבה את ספרה הראשון כבר בגיל 12. להטוליינן זכתה להכרה בינלאומית בזכות הצלחת סדרת ספרי המתח שבמרכזן עומדת הבלשית מאריה קאליו. דמותה הקשוחה אך מלאת האמפטיה של קאליו מביאה קול נשי יחודי לז'אנר הנשלט על ידי דמויות גבריות. ספריה של להטוליינן תורגמו ל-29 שפות ונמכרו במיליוני עותקים.

     

    "התשובה של פינלנד להנינג מנקל." Brigitte

     

    "מאריה קאליו עיקשת, אמיצה וחכמה... קוראים ירצו לקרוא עוד." Publishers Weekly

    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 37
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

     

    נחשים בגן עדן

     

    דובדבני הציפורים היו הדבר הראשון שראיתי כשהקצתי משנתי. האביב היה חמים, ועצי הדובדבן פרחו עתה באשכולות שופעים וריחניים. אַנְטי התעקש שנישן תמיד עם וילונות פתוחים, כדי שאפשר יהיה לראות את ענפיהם המסתלסלים אל מול שמי הלילה. אט אט גם אני התרגלתי לזה.

    אנטי ישַן עדיין, ואיינשטיין המרוצה התמתח בשמש שהאירה את מרגלות המיטה. השעה היתה כבר שמונה, והייתי חייבת להתארגן ולצאת לעבודה.

    פסעתי על קצות האצבעות מחדר השינה אל המטבח והפעלתי את מכונת הקפה. אני לא מסוגלת לעשות כלום לפני שאני שותה קפה בבוקר. שטפתי פנים במים קפואים ודשדשתי אל עברה השני של החצר כדי לקחת את עיתון הבוקר. הדשא דגדג את רגלי היחפות, נשמתי מלוא ריאותי את ניחוח הפריחה של העצים והרחתי את החום שכבר הורגש באוויר. הדבר היחיד שהרס את האידיליה היה רעש העבודות בכביש הלסינקי־אֶספּוֹ.

    התענגתי על ארוחת הבוקר וקראתי עיתון בניחותא לפני ששחררתי את החתול לטיול הבוקר היומי שלו בחוף. השתחלתי לתוך מכנסי הברך הרשמיים שלי ולתוך חולצה נקייה, מרחתי מעט מסקרה ושמץ של אודם ומיהרתי לעלות על האופניים. נראה שאנטי עדיין ישן. הוא שוב ישב על הדוקטורט שלו עד מאוחר, השחר כבר הפציע כשהוא התגנב למיטה.

    גרנו ביחד קרוב לחודש. עד כה הצלחנו להימנע מהתקפי זעם ומריבים חריפים, אם כי העצבים, במיוחד אלה שלי, היו מתוחים מאוד. מקום מגורים חדש, עבודה חדשה, שגרת חיים בזוג, תחושת הריקנות המלווה את סיום הלימודים... מספיק סטרֶס בשביל בחורה אחת.

    הכרתי את אנטי לפני שנים רבות, חברו הטוב היה בן הזוג של שותפתי לשעבר, וכבר אז אנטי עורר בי עניין. נפגשנו שוב בקיץ שעבר כשאותו חבר נרצח. עם תום החקירה התעורר שוב העניין ההדדי. הרומן לא התאים אז לתוכניות של אף אחד מאיתנו: אני השקעתי את כל הזמן והמרץ שלי בסיום התואר, ואילו אנטי עבד על הדוקטורט ולימד מתמטיקה באוניברסיטה. עם הזמן התארכו ארוחות הצהריים המשותפות שלנו בבית הקפה של הבניין הראשי, ומדי פעם מצאנו את עצמנו אחרי הארוחה עושים אהבה בחופזה על הספה במשרדו של אנטי.

    למרות הכול הצלחתי לסיים את התואר והתחלתי לחפש עבודה. זה היה קשה מכפי שתיארתי לעצמי, ולרגע אפילו שקלתי להתקשר לבוס הקודם שלי במשטרה, אם כי פירוש הדבר היה לבלוע את הגאווה ולהתחנן למילוי מקום, מה שהיה בלתי נסבל מבחינתי.

    אבל אחר כך קרו הרבה דברים בבת אחת: אנטי קיבל מלגה גדולה, שאפשרה לו במשך שנה שלמה להקדיש את כל זמנו לעבודה על הדוקטורט, אני מצאתי עבודה במשרד עורכי דין קטן ונעים, למראית עין, בצפון־טָאפִּיוֹלָה, והיורשים של אחות סבתי המנוחה החליטו למכור את דירתה, שבה גרתי במשך ארבע השנים האחרונות ללא דמי שכירות.

    באותו רגע אף אחד מאיתנו לא הציע שנעבור לגור יחד. דירת שני החדרים של אנטי לא היתה מספיק גדולה, במיוחד עכשיו, כשהוא עבד מהבית. התחלתי לחפש דירה, אבל אז אנטי הודיע שחזית הבניין שבו הוא גר עומדת לעבור שיפוץ רציני.

    "אני לא יכול להתרכז בעבודה עם כל הבלגן הזה," הסביר לי בטלפון. "ההורים שלי מתכוונים לגור כל הקיץ בבית הקיץ שלנו באִינקוֹ, ואני כנראה אעבור לבית שלהם בטָאפִּיוֹלָה. מתי את צריכה לעזוב את הדירה שלך?"

    "הכי מאוחר בתחילת יוני. למה?"

    "סתם, חשבתי... אולי תבואי לגור איתי בקיץ בטָאפִּיוֹלָה. באותה הזדמנות נראה איך אנחנו מסתדרים ביחד."

    "לא מחליטים על דברים כאלה בטלפון," נלחצתי. הרעיון לעבור לגור ביחד נשמע לי מאיים וסופי מדי.

    אבל אחרי שיחה של שעות באותו ערב, הסכמתי. הוריו של אנטי התכוונו לעבור לאִינקוֹ בתחילת מאי ולהישאר שם עד סוף ספטמבר, ואולי אפילו יותר. אביו יצא לגמלאות באביב, ובני הזוג שקלו כנראה לעבור לאִינקוֹ באופן קבוע. עדיין לא חשבתי מה יהיה אחרי שייגמר הקיץ. דירות אפשר היה למצוא כעת בקלות, ובשכר שקיבלתי במשרד עורכי הדין הֶנטוֹנֶן הייתי יכולה לשלם גם דמי שכירות גבוהים יחסית.

    רכבתי לאורך החוף והשדות לעבר חלקה הצפוני של טָאפִּיוֹלָה. ליד מרכז הקניות הבחנתי בדמות מוכרת של בחור בלונדיני. מָאקֶה היה עסוק בלערום קרטונים בפח המיחזור.

    "הי! מה איבדת שם?" עצרתי לרגע את האופניים לפני חנות הספורט שלו.

    "רוקנתי קצת את המחסן לקראת מבצעי הקיץ. את צריכה בגד ים? יש לי עכשיו בגדי ים טובים ובזול."

    "אני לא לובשת בגדי ים, כל עוד זה אפשרי. אנחנו נתראה הערב אצל ההָאנינֶנים?"

    "כן, למרות שאני לא מבין למה הם הזמינו אותי," גיחך מָאקֶה וטרק את המכסה של הפח.

    המשכתי בדרכי אל המשרד, שהיה במרחק של חצי קילומטר משם, ונזכרתי בפגישה הראשונה שלי עם מאקה.

    כמה ימים אחרי שהתחלתי לעבוד, הלכתי לקנות תיק אוכף לאופניים, כי ראיתי אחד במבצע בחנות של מאקה. לא היו הרבה אנשים בחנות ומאקה הציג בפני ביסודיות נעימה את הדגמים החדשים.

    למחרת בערב נתקלתי בו במקרה בחדר הכושר המקומי. בזמן שגנחתי על מכשיר לחיצת החזה, התיישב מאקה על מתקן לחיצת הכתפיים הסמוך. המשכנו לדבר על ענייני אופניים בכל פעם שהזדמנו להתאמן זה ליד זה. כשיצאתי נינוחה אחרי הסאונה מחדר ההלבשה של הנשים, יצא מאקה מהצד של הגברים.

    "עכשיו הייתי שותה כוס בירה," זרק. "רוצה גם?"

    מאקה התעקש להזמין אותי לבירה במרפסת הבניין "מפל המים". התבוננתי בו בזמן שניגש להביא את המשקאות. מתחת למכנסי הג'ינס שהלבינו מיוֹשן ולצללית הדקה של חולצת הטי הסגולה הסתתרה כמות מפתיעה של שרירים. שערו החלק בצבע זהוב־חיטה היה מסופר בסגנון קארה חביב, עם פוני ארוך שגלש אל עיניו של מאקה ברגע שהוא הסתובב כדי לחזור אלי. אף על פי שהיה בן גילי, חיוכו היה חיוך של נער צעיר, אם כי בעיניו הכהות הסתתר משהו נוסף מלבד השובבות.

    "זה רגיל אצלי: קודם אימון, ואחר כך משקה 'אנרגיה'," סיפרתי למאקה. "דרך אגב, שמי מָארִיָה קָאליוֹ."

    "האמת היא שאני יודע. ראיתי את שמך על הקבלה של כרטיס האשראי. מָארקוּ רוּאוֹסְטֵנוֹיָה, אבל אני מעדיף פשוט מָאקֶה. אני גר בהָאקָלֶהְטוֹ. את מכאן?"

    "התחלתי לעבוד כאן לפני חודש בערך במשרד עורכי דין."

    "אצל אֶקִי הֶנטוֹנֶן? הוא סיפר באמת שקיבל לעבודה עורכת דין צעירה ומפולפלת. אז זו את. אקי יעץ לי באיזה עניין בשנה שעברה," סיפר מאקה.

    אף על פי שהיה כבר תשע בערב, הרגשתי על פני את קרני השמש שהאירה על החזית של בניין "מפל המים". הברווזים שהשתכשכו בבריכה המריאו בבהלה כשגולדן רטריבר פעלתן קפץ למים. הבירה היתה טעימה מדי, הכוס שלי התרוקנה כבר מעבר לקו האמצע.

    מאקה הרים את הכוס שלו וקירב אותה לשפתיו. הוא היה בחור ספורטיבי, יפה תואר ולבוש היטב, אחד מאלה שספק אם הייתי מסתכלת עליהם פעמיים ברחוב, אם לא הייתי שמה לב למבט המחוספס שנצנץ בעיניו.

    "משפטנית, ספורטאית, רוכבת. מה עוד?" שאל מאקה בנימה היתולית.

    "חוקרת משטרה לשעבר ופאנקיסטית נצחית," הכרזתי. "ואתה?"

    "שום דבר מיוחד. מוכר בחנות ספורט. את גרה פה?"

    "אני לא ממש יודעת איפה אני גרה. הקיץ אני גרה כאן באִיטָרָאנְטָה,* בביתם של חמים־בפוטנציה, אבל מה יהיה בספטמבר עדיין אין לי שום מושג."

    [* אִיטָרָאנְטָה (בפינית Itäranta- החוף המזרחי), שכונה במזרח אֶספּוֹ.]

    "חמים־בפוטנציה?" הפטיר מאקה בנימה קודרת. "כלומר, את תפוסה. נו, ברור." מאקה רוקן את הכוס שלו, ולרגע חששתי שהוא פשוט עומד לקום וללכת. לכן כשבכל זאת המשיך לשבת, חשבתי שמחובתי להמשיך את השיחה.

    "'תפוסה' נשמע מדכא. בוא נגיד שאני יוצאת כמעט שנה עם אותו אחד. הישג מפואר במקרה שלי."

    ההערה שלי העלתה חיוך לא מודע על פניו של מאקה. הוא כנראה לא הבין שדיברתי ברצינות תהומית.

    "ולחבר שלך אין בעיה עם זה שאת שותה בירה עם בחורים אחרים?"

    "לא הייתי יוצאת עם מישהו שהיה מחזיק אותי בבית. גם אם הייתי נשואה לו, והיו לנו חמישה ילדים, עדיין יש לי זכות לשתות בירה עם מי שמתחשק לי."

    "אז את רוצה עוד אחת?" מאקה נטל בידו את הכוס הריקה שלו כדי להביא תוספת.

    "תביא בקבוק, אבל עכשיו תורי לשלם."

    מאקה כבר התרחק, וכשחזר סירב לקחת ממני כסף. המשכנו בשיחה מעט מאולצת על אופניים ועיצוב שרירים, עד שלפתע מאקה שאל:

    "תגידי, עבדת עלי כשאמרת שהיית חוקרת משטרה?"

    "לא. סיימתי את בית הספר לשוטרים והייתי שנתיים במשטרה, ואז הלכתי ללמוד משפטים. בין לבין גם חזרתי למילויי מקום במשטרה, למשל בקיץ שעבר."

    "את לא ממש נראית מניאקית, אבל, האמת, גם לא עורכת דין." מאקה הביט בטרנינג הישן שלי ובשיער הג'ינג'י הסבוך שלי. גם אפי הסולד והמנומש לא ממש תורם לרושם של שומרת חוק רצינית.

    "למרות שלא שופטים אנשים לפי המראה החיצוני," המשיך מאקה. "הנה, אני למשל, בחורף לפני שנתיים עוד הייתי שותה וודקה כמו מים, ועכשיו אני לא צריך יותר משתי כוסות בירה בערב."

    כעת נשמע שזה התור שלו לספר לי את סיפור חייו. למה לא. הייתי רגילה לשמוע סיפורי חיים. אבל מאקה שתק, הוא רק לגם מהבירה שלו בלגימות קטנות והתבונן בנקודה כלשהי במרחק.

    קִימוֹ הָאנִינֶן הופיע במקום, רכוב על אופניים, הרים יד לשלום וצעק בעודו חולף במהירות על פנינו:

    "מה, אתם מכירים?!" האופניים של קִימוֹ פנו לתוך מעבר תת־קרקעי ונעלמו משדה הראייה.

    "את מכירה את קִימוֹ?" שאל מאקה וסובב את הכוס שלו בידו.

    "כן, בטח. אפילו משני כיוונים. קִימוֹ גר כמה שנים באותה עיירה שבה אני גרתי, כשעוד למדנו בבית ספר. לא ממש שמתי לב אליו אז, הוא צעיר ממני באיזה ארבע שנים, אבל הייתי מסתובבת לפעמים עם סָאנה, אחותו, זאת שמתה באביב לפני שנה... וגם אחיו של קִימוֹ נשוי לאחותו של אנטי, החבר שלי."

    מאקה הביט בי כאילו חיכה שאתן לו אגרוף.

    "אני הייתי החבר של סאנה. זה ששכב שתוי כמו בול עץ על החוף כשהיא טבעה."

    לא ידעתי מה לומר. שמעתי את הסיפור הזה פעמים רבות. סאנה טבעה ביום הולדתה השלושים בים הקפוא של חודש מארס. בגופתה נמצאו רמות גבוהות של אלכוהול וכמות קטנה של תרופות הרגעה. החבר שלה נמצא על החוף, שיכור כלוט וכמעט קפוא למוות, ולא זכר דבר ממה שאירע. על פי הגרסה הרשמית, סאנה הלכה לשחות בהכרה מעורפלת וטבעה. אנטי ורבים אחרים סברו שעשתה זאת בכוונה.

    "אז אנטי שלך הוא אנטי סָארקֵלָה," אמר מאקה כדי לשבור את השתיקה.

    "כן." רוקנתי את כוס הבירה שלי ולרגע הרגשתי שאני זקוקה לעוד אחת.

    "אם כך, זה פייר לגמרי שיצאנו ביחד לשתות בירה. לא פעם קינאתי בטירוף כשסאנה היתה מדברת בהערצה על אנטי ועל כמה שהוא חכם." מאקה ניסה להעלות על פניו משהו דומה לחיוך, והרגשתי שגם אני חייבת לחייך בכל מחיר.

    מאז הפגישה ההיא עברו כשלושה שבועות. בין לבין יצא לי מדי פעם לומר למאקה שלום כשראיתי אותו בחנות הספורט ולפטפט איתו בחדר הכושר. לא דיברנו עוד על סאנה, ולא על שום דבר רציני אחר, אבל מאחורי ההתבדחויות שלו עמדה גם כבדות ראש מסוימת. שמתי לב שאני מחבבת אותו, אבל היה בו גם משהו מפחיד.

    המהירות שבה הצלחתי להכיר אנשים בטָאפִּיוֹלָה היתה משעשעת למדי. התרשמתי שכולם מכירים את כולם: הבוס שלי אֶקִי, למשל, היה חבר של הוריו של אנטי, וכן הלאה. מדי פעם חשדתי שאולי אפילו את העבודה שלי קיבלתי בזכות אביו של אנטי. עם זאת, בגלל גובה ההלוואה שלקחתי בתקופת הלימודים, שאלות מוסריות מעין אלה לא היו בתקציב שלי.

    מזג האוויר התחמם, והאפשרות לקפוץ לתוך הים כמעט היישר מהחצר הצטיירה כתענוג שמימי אחרי יום עבודה. אף שהטלתי ספק בניקיון המים של מפרץ אוֹטסוֹלָאהטִי, לקחתי סיכון והשתכשכתי כרבע שעה בים לפני שהלכתי להפריע לאנטי.

    אנטי ישב ליד השולחן במטבח ולעס כריך.

    "הלכת לשחות? אולי גם אני אלך. באיזו שעה אנחנו צריכים להיות אצל רִיסטוֹ ומָאריטָה?"

    "בשבע. יש לנו שעתיים בערך. אתה עוד מתכוון לעבוד?"

    "אלא אם כן יש לך הצעות אחרות..." אמר אנטי בתקווה ונגע קלות בגופי שהיה מכוסה במגבת בלבד. נתתי למגבת ליפול. לא היתה לנו סיבה למהר.

    בסביבות שש קלטנו שהגיע הזמן להתלבש. בשעה שניסיתי לצנן את עצמי במקלחת קרה ובטלק בריח ורדים, אנטי הכין לנו קוקטייל פתיחה מתוך תכולתו השופעת של בר המשקאות של הוריו. הייתי מתוחה קצת לקראת חגיגות יום ההולדת הארבעים לרִיסטוֹ הָאנִינֶן, גיסו של אנטי.

    בדרך כלל אני לא ממש משקיעה בלבוש שלי. ג'ינס, נעלי ספורט וחולצת טי לא צמודה מדי הם הבגדים המועדפים עליי. הפעם קניתי שמלה חדשה לכבוד האירוע. צבעה הירוק־עז נראה במראה שבמסדרון צעקני מדי, שוליה קצרים מדי והמחשוף נדיב שלא לצורך. השרוולים הקצרצרים חשפו את שרירי הזרועות המפותחים שלי וגרמו לי להיראות כמו מלכת דראג.

    "וואו!" אנטי התבונן בי במבט מלא הערצה. לדעתו השמלה שלי לא היתה חושפנית מדי. לבושו החגיגי של אנטי היה מורכב מחולצה פרחונית, פפיון עור סגול ומכנסי הג'ינס השחורים והיפים שלו. למיטב ידיעתי, היתה לו חליפה רשמית אחת בלבד - החליפה הכהה שלבש בטקס הקונפירמציה בכנסייה לפני כחמש־עשרה שנה. את נעלי הזמש הסגולות שנעל לא ראיתי קודם.

    "מצאתי אותן בשלושה פאונד בלונדון. בטח מהעודפים," הסביר בתגובה למבטי המשתאה. זה לא הפתיע אותי. למידה ארבעים ושש בוודאי לא היה הרבה ביקוש.

    השחלתי את השלושים ושבע שלי לנעליים שחורות עם עקב סטילטו של שבעה סנטימטרים, שבהן הרגשתי כמו עגל שזה עתה נולד. נכון ששבעה סנטימטרים זה לא הרבה. לדעת רוב הסטייליסטים, בחורה בגובה מטר שישים צריכה ללכת עם עקבים של עשרה סנטימטרים לפחות, אבל אלה לא נועדו לקצב ההליכה שאליו אני רגילה.

    מכיוון שכבר היינו לחוצים בזמן, נאלצנו לצאת לדרך על אופניים. אבל בגלל הלבוש החגיגי שלי נתקלנו בבעיה. אופני ההילוכים שלי שנקנו במכירה פומבית של המשטרה היו אופני גברים עם רמה, שלא נועדו לרכיבה בחצאית צרה ובנעלי עקב. סבלנותי פקעה סופית כשבניסיון השלישי לעלות על האופניים התפרים בשולי השמלה השמיעו צליל מאיים של היפרמות.

    "אולי אקח אותך על הסַבָּל?" הציע אנטי.

    "בטח, גם תביא לי אוכף נשים! בחיים לא!" חזרתי זועמת הביתה, החלפתי את נעלי העקב בנעלי ספורט, לבשתי מכנסי רכיבה והרמתי עד המותניים את השוליים הצמודים־אך־נמתחים של השמלה, בתקווה שאלה לא יתקמטו באופן קטסטרופלי. לקחתי את נעלי העקב שלי איתי בכוונה לשפר את הופעתי בשלב מסוים לקראת סוף הנסיעה.

    "מתרגשת?" שאל אנטי כשנעלתי את נעלי העקב בפינת הרחוב המוביל לבית הָאנינֶן.

    "אני שונאת אירועי ראווה רשמיים כאלה."

    כבר יצא לי לפגוש בקבוצות קטנות את כל המשפחה הקרובה שלו, אבל הרעיון של בחינה כוללת, שבמהלכה ללא ספק יחליפו ביניהם הערות בנוגע אלי, היה בלתי נסבל.

    "חכה־חכה, אני עוד אחזיר לך. דוד פֵּנָה יחגוג יום הולדת שישים בסתיו," נהמתי לעברו כשעברנו בשער ונכנסנו פנימה.

    הבית של משפחת האנינן היה בנוי בסגנון הרברבני של אמצע שנות השמונים. בעלי הבית ביקרו בארצות הדרומיות של אירופה, והדבר ניכר בלבנים המסוידות, בעמודים ובגזוזטראות. בעלת הבית היתה מורה למתמטיקה שבילתה את חופשות הקיץ בטיפול בגינה המתוכננת למופת. השבילים שבין הערוגות מלאו אנשים לבושים בבגדי חג. הצטערתי שלא שתיתי קצת יותר לפני שיצאנו.

    חתן השמחה עמד ליד המזנון עם כוס שמפניה בידו וּורד על דש הבגד. החליפה הקיצית בצבע חלודה עמום היתה ללא ספק עשויה משי, וצבע הוורוד־סלמון של הפרח הלם לא רק את החליפה אלא גם את עניבת המשי התואמת. השמלה שלי, מציאה מחנות יד שנייה, נראתה לי לפתע משומשת למדי. מאריטה, שעמדה מחייכת ליד ריסטו, לבשה פריט פרחוני פרי יצירתה של לוֹרָה אֶשְלִי, שריכך את הגרמיות של גופה הרזה. לפי השמועות, החברה של ריסטו לא בדיוק שגשגה לאחרונה, כמו משרדי מהנדסים רבים בתקופת המיתון, אבל לפחות בינתיים הדבר לא ניכר על פני השטח בבית משפחת האנינן.

    נתנו את המתנה שהבאנו, יצירה העוסקת בסוגים של רובי ציד מן המאה התשע־עשרה, מציאה מחנות לספרים משומשים שעלתה לאנטי הון תועפות. זה היה ספר יפה, שכל אחד מהאיורים בו הוא יצירת אמנות קטנה. למרות ששנאתי ציד, דפדפתי בחלקים שעסקו בנשק מתוך עניין מקצועי גרידא. כלומר, מקצועי לשעבר, בתור שוטרת.

    ריסטו לא נתן לנו לחמוק אחרי הרמת הכוסית לחייו, אלא רצה להציגנו למוזמנים נוספים. "השמנת של טָאפִּיוֹלָה" - לפי ההגדרה שהוא עצמו נתן בלי יותר מדי אירוניה. פגשתי בין היתר כמה מחברי המועצה המקומית, מנהל בנק בכיר ביותר, מנצח מקהלה מפורסם, את הבוס שלי ואת הגניקולוג המקומי, שהתבונן באגן שלי במבט מקצועי והסב לי תחושה שהשמלה שלי לא רק משומשת, אלא גם צמודה מדי.

    "הי, אנטי ומאריה!" צעק קִימוֹ שישב על הדשא במרחק־מה משם. חליפת השלושה חלקים בצבע בז' שהתאימה לגבר מבוגר יותר, תלתלי המלאך שלו שהיו פרועים כרגיל, ועורו המוכתם בפריחת אקנה - כל אלה הקנו לו מראה נוגע ללב. הוא היה צעיר מריסטו בכחמש־עשרה שנים. לאחר שאשתו הראשונה מתה, התחתן הֶנְרִיק הָאנינֶן, אביו של ריסטו, מיד בשנית. כתוצאה מנישואיו אלו נולדה תחילה סאנה, וכמה שנים אחריה - קימו.

    "מאריה, תכירי, זאת אָרלִי, ארוסתי," קרא קימו בלהיטות כשהתקרבנו אליו. הוא הציג לי בחורה חביבה, בגובה שלי בערך, בעלת פנים עגולות ומותניים רחבים, ששערה הדקיק היה מסולסל בפרמננט צפוף מדי. שמלתה הפרחונית כאילו יצאה היישר מקטלוג של הזמנת מוצרים בדואר.

    "אָרלִי מָאֶנְפָּאָה," היא אמרה בחיוך מתוק. צבע עיניה היה תכלת עז עד כדי חשד שנעזרה בעדשות מגע צבעוניות.

    החלפנו בינינו כמה מילים על החדשות האחרונות, התפעלנו מהחום, ואמרנו שלום להוריו של אנטי, שבאו מאִינְקוֹ לכבוד האירוע. הספקתי כבר לרוקן את גביע השמפניה שקיבלתי בכניסה - לפי תוויות הבקבוקים שעל השולחן היה מדובר בשמפניה אמיתית - וגיששתי בעיניים מלאות תקווה אחר משהו נוסף להרוות בו את צימאוני. אנטי תשאֵל את קימו על התקדמותו בעבודת התואר, כך שלא נותרה לי ברירה אלא לשוחח עם ארלי.

    למעשה, לא הייתי צריכה לדבר. ארלי דאגה לתחזק את השיחה.

    "שמעתי שאת עובדת במשרד עורכי הדין של אֶרקי הֶנְטוֹנֶן. אני אחות מוסמכת. יש לי מקום עבודה נחמד במרפאה של דוקטור הֶלְסְטרֶם, ההוא שם, הוא גניקולוג פרטי. הייתי רוצה ללמוד עוד ולהתמחות ברפואת נשים, אבל אחרי שסיימתי את בית הספר לאחיות, הרגשתי שבינתיים הספיקו לי הלימודים. מאריטה סיפרה שאת סיימת שני תארים - קודם בית הספר לשוטרים ואז עריכת דין. מה, לא אהבת את העבודה במשטרה?"

    "טוב, זה היה קצת..." הספקתי להתחיל לפני שארלי המשיכה.

    "זה בטח די מסוכן... וסביר להניח שעבודה בתחום המשפטים גם מכניסה יותר וגם מתאימה יותר לבחורה. בחיים לא פגשתי שוטרת. יש לי לא מעט שאלות לשאול אותך."

    הוריו של אנטי הגיעו למקום עם שני ילדים קטנים נרגשים. מָאטי ומִיקוֹ, התאומים של ההאניננים, נכדיהם היחידים ובבת עינם של בני הזוג סָארקֶלָה, היו למושא אימתו הגדולה של איינשטיין. ברגע שהיה רואה אותם, נהג המסכן לטפס על הארון הכי גבוה בבית. אנטי סיפר שהחתול ניסה להסתתר תחילה מתחת למיטה, אבל למד על בשרו במהרה ששם הוא נתון במצור משני כיוונים.

    "דוד אנטי! דוד קימוֹ!" צווחו הילדים. "בואו לראות, יש לנו נינטנדו בבקתה!"

    "מאריה, בכלל לא ראית את הבקתה של מאטי ומיקו! קימוֹ ואני בנינו אותה בקיץ שעבר. אנחנו באים, אנחנו באים," צחק אנטי, בזמן שזאטוט מצווח אחד משך אותו והשני את קימוֹ לכיוון בית עץ שנגלה לעיני במלוא תפארתו על ענפיו המסתלסלים של עץ אורן עבה בחצר האחורית.

    בלעתי רוק. כשהייתי קטנה, תמיד חלמתי על בית משחקים כזה בדיוק. בכל הספרים שאהבתי היו כאלה. אבל לא יכולתי לבנות בית על עץ בלי עזרה של מבוגר, ואבי היה בדעה שבנות לא זקוקות לבקתות על עצים.

    "אפשר לטפס לראות?" שאלתי בהתלהבות. התאומים נראו נבוכים.

    "הכניסה לבנות אסורה," הסביר קימוֹ. "אבל מאריה היא שוטרת לשעבר. וחייבים להכניס משטרה לבקתה."

    "מה, את באמת שוטרת?" מאטי התבונן במראה החיצוני הלא משכנע שלי בקפדנות לא פחותה מזו של הגניקולוג הלסטרם. "שוטרים לא הולכים עם שמלה."

    "בטלוויזיה הם הולכים עם כל מיני בגדים," התייצב מִיקוֹ להגנתי. "יש לך נשק? אקדח, כאילו? לאבא שלנו יש רובים, אבל הם נעולים בארון."

    "היה לי אקדח כשהייתי במשטרה. עכשיו כבר אין לי."

    למרות תשובתי, קיבלתי רשות לטפס עם אנטי לבקתה ולראות את משחקי הווידיאו הראשונים בעולם שהותקנו על עץ. אנטי כמעט נעלב כששאלתי אותו אם הבקתה תעמוד במשקל הכולל של כולנו.

    "נראה לך שהיינו עושים עבודה לא טובה? קימוֹ ואני בנינו בחיים שלנו לא מעט בקתות כאלה."

    יכולתי לתאר לעצמי את אנטי וקימו עובדים בדיוק באותה התלהבות כמו מאטי ומיקו, כשארלי עומדת מתחת לעץ, מחלקת אזהרות ומגישה כוסות מיץ. אולי הגיע הזמן ללמד את התאומים של ההאניננים שגם נשים יכולות ליהנות בבקתות על עץ. העפתי את נעלי העקב שלי על הדשא ולמרות החצאית הצרה הצלחתי לטפס בסולם העולה לבקתה.

    למרות שהבקתה היתה ממוקמת בגובה כמה מטרים בלבד, האנשים שעמדו על המדשאה למטה נראו רחוקים. מנקודת תצפית זו בלטו לעין שלבי ההתקרחות של הגברים. אפילו השיער על קודקודו של קימו כבר התחיל להידלדל. ריסטו סירק את שערו החום במיומנות כך שהסתיר את הקרחת. מלמטה נשמעו צחקוקיה של ארלי - מאקה סיפר דבר־מה משעשע.

    "צר־לי המעפנה, ככה סאנה תמיד קראה לארלי. כאילו השם שלה הוא צר־לי מעפנה, ולא ארלי מאנפאה," הסביר מיקו, שהופיע לידי.

    "כן, כי היא לא רואה כלום בלי המשקפיים החזקים שלה," הוסיף מאטי. "הכרת את סאנה, מאריה?"

    "היינו באותו בית ספר."

    "סאנה שתתה יותר מדי, ובגלל זה היא מתה," המשיך מאטי. "סאנה היתה ממש טובה בנינטנדו."

    התאומים פתחו בהצגה מפורטת של המשחקים שלהם, ואני ביליתי בנעימים בבקתת העץ עד שהייתי חייבת לרדת משם כדי לעשות טיול לשירותים.

    ביקרתי אצל ההאניננים כבר כמה פעמים ומצאתי בקלות את הדרך. אלא שלא הייתי היחידה שרצתה להיכנס לשירותים. גם ארלי חיכתה במסדרון.

    "יש לך שמלה יפה," היא אמרה בחביבות.

    "כל הזמן יש לי הרגשה שהיא קצרה מדי," הבעתי חשש.

    "ממש לא. המיני באופנה עכשיו. מה גם שיש לך רגליים כאלה מעוצבות, אז מיני ממש מתאים לך."

    ניסיתי לא להסמיק מהערות אינטימיות כאלה ולהמשיך בפטפוטי נשים על בגדים.

    "האמת היא שקניתי לפני שבוע בחנות יד שנייה חצאית מיני מעור כמעט באותו אורך, צריך רק להצר אותה קצת במותן, אבל אין לי מכונת תפירה."

    "לי יש!" התלהבה ארלי. "ויש בה גם מחט טובה לעור. בואי לתפור אפילו מחר. אני גרה ביוֹאוּסֶנקָארִי. תבואי נגיד בסביבות שתיים, נוכל לפטפט באותה הזדמנות!"

    באותו רגע דלת השירותים נפתחה, ומאקה יצא החוצה. בזמן שארלי חמקה פנימה, מאקה לחש לי בחיוך:

    "נראה שארלי החליטה להתיידד איתך. וכשמשהו נכנס לצר־לי לראש, אין טעם להתנגד לה."

    כשחזרתי מהשירותים לא מצאתי את אנטי ולא את קימו. הקפתי את הבית ויצאתי לחצר הקדמית. כמה מהגברים המבוגרים יותר ישבו ושוחחו בצל השיחים: ריסטו, אביו של אנטי, הבוס שלי, הגניקולוג ומנהל בית הספר של מאריטה. עצרתי מאחורי השיחים כששמעתי שהם מדברים עלי.

    "נראה, אֶקי, שגם לך היה מזל שהצלחת להחליף את פָּארווִיאַיינֶן בבחורה צעירה כזאת," אמר הגניקולוג הלסטרם. "בטח יותר נעים לשבת עכשיו במשרד מאשר בבית עם האישה."

    למרבה סלידתי, חיוך מתקתק עלה על שפתיו של הבוס שלי.

    "תמיד נחמד שיש במה לשטוף את העיניים במשרד," ענה. "לך יש את ארלי, גם כן בחורה נחמדה."

    "זאת העבודה שלי למשש נשים כל היום," צחקק הלסטרם.

    "לא נראה לי שמאריה היא מסוג הנשים שמרשות למשש אותן," הפטיר ביובש אביו של אנטי. "היא הרי פמיניסטית מוצהרת, לא?"

    "לכל הפחות יש לה שוקיים של פמיניסטיות - שריריות כמו של גבר," המשיך הלסטרם את הרעיון. "אני מעדיף רגליים מעודנות ונשיות יותר."

    "אתם אפילו לא מתארים לעצמכם כמה גבריות היו השוקיים שלי אם לא הייתי מסירה מהן את השערות לפני כמה ימים," הכרזתי בקול רם בצאתי מאחורי השיחים. "הערות נוספות בנוגע לגוף שלי אני מבקשת להפנות ישירות אלי." הגברים השתתקו למראה הבעת פני הזעופה. "ואתה, אֶקי, אני מניחה שקיבלת אותי לעבודה בזכות הידע שלי בתחום המשפט הפלילי. בשביל מישושים יכולת לשכור מישהי גם בשכר נמוך יותר."

    עוד לא ממש הספקתי להכיר את הבוס שלי, ולא היה לי מושג איך הוא יגיב לשטיפה כזאת מצדי. לרגע התכוננתי לפיטורים. הרגשתי הקלה כשאֶקי פרץ בצחוק ואמר לאביו של אנטי: "האישה הזאת עוד תראה לנו מה זה, גם לי וגם לאנטי. לא אכפת לי מהתעודות שלך, מאריה, ועוד פחות מהקימורים שלך. התקבלת לעבודה כי יש לך אופי. אני לא סובל חננות."

    גיחכתי ופניתי לכיוון בר המשקאות, שם בדיוק הופיע גם הקוניאק הטוב ביותר שקיים. ממש לא נראה שהמיתון נגע למשפחת האנינן. מזגתי לעצמי מנה נדיבה של המשקה כשאנטי התייצב לידי.

    "את ממש צמאה למשהו חריף?"

    סיפרתי לו על השיחה שיצא לי לשמוע בסתר, אבל זה בעיקר הצחיק אותו.

    "אֶרִיק הלסטרם ללא ספק משוויץ קצת יותר מדי בזה שהוא יודע את הסודות של כל האוכלוסייה הנשית של טָאפִּיוֹלָה. אמא שלי הפסיקה ללכת אליו בגלל הסיפורים האלה שלו. אבל הוא נחשב לרופא מעולה. בלעדיו מָאלוּ, אחותה של ארלי, למשל, לא היתה עכשיו בחיים. כך שאי־אפשר לדעת."

    "מה קרה לה, למָאלוּ?"

    "משהו שקשור להפלה, תשאלי את ארלי. אבל לא עכשיו, כי זאת שבאה איתה היא בדיוק מָאלוּ."

    ארלי הובילה לכיווננו גרסה רזה יותר וכהה יותר של עצמה. שתיתי בלגימה אחת את שארית הקוניאק ומזגתי לי עוד. הייתי שבעה עד כדי בחילה מאנשים חדשים ומהחיוך מסביר הפנים שהיה צריך להיות מרוח על הפרצוף שלי. החלפתי עם ארלי ועם מאלוּ דברי נימוסין סטנדרטיים, שעניינו את מאלו לא יותר משהם עניינו אותי. ארלי הובילה את השיחה, קימוֹ ואנטי תרמו מדי פעם הערה או שתיים, מישהו מזג לי עוד קוניאק. התחלתי להרגיש שיכורה. מוזיקת ריקודים נשמעה מתוך הבית, וקימוֹ סיפר כי הרכב טריו מתוך הביג בנד המקומי מנגן בסלון.

    "תרקדי איתי?" מאקה הופיע יש מאין, קד לי קידה אירונית משהו והוביל אותי לתוך הבית. הסווינג האטי הזמין להתנדנד. שרירי הכתפיים של מאקה מתחת לחולצתו הלבנה היו מוצקים, ידו מעט לחה מזיעה. היה לו ריח חזק מדי של אפטרשייב. מאקה היה בדיוק בגובה מתאים כדי להיות בן זוגי לריקודים. עם אנטי קצת קשה לי לרקוד, כי הוא גבוה ממני ביותר משלושים סנטימטרים. זוגות נוספים נעו סביבנו: קימו וארלי, הבוס שלי עם אשתו, אנטי עם אמא שלו. הקוניאק סב אנה ואנה מהראש שלי אל הרגליים, הטריו החליף את הסווינג בטנגו ומאקה הטה אותי הטיה מושלמת.

    חלפנו בזמן הריקוד ליד אדן האח. בין פמוטי הכסף עמדה תמונה גדולה של סאנה, כובע של בוגרי תיכון לראשה וחיוך משועמם על שפתיה. אני רק התחלתי את לימודי בתיכון כשהיא סיימה את שלה, ובערב הסיום מחצית מהתיכון הלכו להשתכר בפארק היחיד של העיירה שבה גרתי. סאנה היתה שיכורה כלוט, ומישהו לחש שהיא לקחה גם עוד משהו חוץ מאלכוהול. אני זוכרת איך בקבוק של יין פירות החליק מעל שפתיה והכתים בנוזל אדום את ז'קט התחרה שלה שהיה לבן וטהור למראה. סאנה הורידה את הז'קט, והגופייה הלבנה הקצרה שלבשה מתחתיו לא הסתירה את ידיה המכוסות בכוויות של סיגריות ובחיתוכים של סכיני גילוח. כבר יצא לי לשמוע קודם לכן על הידיים האלה, אבל הפעם ראיתי אותן במלוא אימתן.

    גם מאקה שם לב לתמונה.

    "אני תוהה למה הם הזמינו אותי לכאן," הוא לחש באוזני. "אולי רצו להראות לי שסלחו לי."

    "סאנה מתה באשמתך?" לחשתי בחזרה.

    "אם לא הייתי כל כך שתוי, הייתי יכול למנוע ממנה להיכנס לים," המשיך מאקה ללחוש.

    "אם לא היית כל כך שתוי, גם סאנה לא היתה שתויה. תקשיב, מאקה, דבר אחד בטוח למדתי בחיים, והוא שאין טעם לחשוב מה היה אילו."

    הלוואי שהייתי זוכרת את זה בעצמי למחרת.

    סוף הערב היה דווקא נחמד. אולי בזכות הקוניאק, אולי בזכות המוזיקה הטובה של הטריו.

    אנטי ואני הלכנו הביתה בסביבות אחת וחצי, וכך גם קימו וארלי. ממרחק שמעתי מאחורינו את צעקתה של ארלי מהשער של ההאניננים:

    "בואי מחר בשתיים, נתפור ונפטפט! יש לי הרבה שאלות לשאול אותך!"

    • לנה להטוליינן
    • לנה להטוליינן

      לנה להטוליינן, שהוכתרה כ"מלכת ספרי המתח של פינלנד", כתבה את ספרה הראשון כבר בגיל 12. להטוליינן זכתה להכרה בינלאומית בזכות הצלחת סדרת ספרי המתח שבמרכזן עומדת הבלשית מאריה קאליו. דמותה הקשוחה אך מלאת האמפטיה של קאליו מביאה קול נשי יחודי לז'אנר הנשלט על ידי דמויות גבריות. ספריה של להטוליינן תורגמו ל-29 שפות ונמכרו במיליוני עותקים.

     
  • המלצות נוספות