הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • האדמה הטובה
    ספר מוגן
     
  • האדמה הטובה
    פרל ס. בק | תרגום: שרון פרמינגר
    ידיעות ספרים, פן | 2014 | פרוזה תרגום | 318 עמ' מודפסים

    כשהמשרתת אולן נישאת לאיכר ואנג לונג היא נאבקת ללא לאות, תוך כדי ארבעה הריונות, על הישרדות משפחתה. תחילה השכר הוא זעום, אבל ניתן לחיות מפרי האדמה – עד שמגיע הרעב, ובני המשפחה מצטרפים לאלפי האיכרים שמגיעים לקבץ נדבות ברחובות העיר. ואז, כשנדמה שהכול אבוד, תושייתה של אולן משיבה אותם לביתם עם הון בל יתואר. אבל הם בגדו באדמה שממנה הפיקו את ההון האמיתי, וכספה של המשפחה רק מטפח אי-אמון ורמאות וגורם שיברון לב לאישה שהצילה אותם.

     

    הרומן האפי, זוכה פרס הפוליצר, של פרל ס. בק מוגש כאן בתרגום חדש ועדכני. מיד עם צאתו לאור, בשנת 1931, נכנס הספר לרשימות רבי-המכר בארצות הברית ונותר בהן שנתיים רצופות. בשנת 2004 חזר לרשימות בעקבות בחירתו למועדון הקוראים של אופרה וינפרי.

     

    למרות שישים השנים שחלפו מאז זכייתו של האדמה הטובה בפוליצר, לא איבד הספר מהפופלריות שלו והוא נחשב כיום לאחת היצירות הקלסיות המודרניות החשובות. פרל ס. בק מציגה תמונה מדויקת של סין בתקופת שלטונו של הקיסר האחרון, לפני שמעשי הזוועה הפוליטיים והחברתיים הפכו את המדינה האגרארית למעצמה עולמית, ועוקבת אחר מעגל החיים בשלמותו – על הפחדים, התשוקות, השאיפות והתמורות הגלומים בו – ובכך יוצרת רומן על-זמני.

     

    פֶּרל בָּק נולדה ב-1892 בווירג'יניה המערבית, אך בילדותה עברה עם הוריה המיסיונרים לסין, שם התערתה בתרבות הסינית ולמדה אותה על בוריה. בגיל שמונה-עשרה חזרה לארצות הברית ורכשה השכלה אקדמית. לאחר מכן שבה לסין, התחתנה עם כלכלן אמריקאי, ילדה בת ואף אימצה תשעה ילדים נוספים. ב-1934 נאלצה לעזוב את סין בעקבות המתיחות הפוליטית.

    היא כתבה שמונים וחמישה ספרים, זכתה בפרס פוליצר ובפרס נובל לספרות, ונפטרה ב-1973.

     

     

    "התרגום החדש של "האדמה הטובה" מלמד על האיפוק הרגשי שהפגינה פרל בק כשכתבה את אחד הרומנים הגדולים והחשובים של המאה הקודמת."

    רונן טל, סופהשבוע

     

    "הספר האדמה הטובה משקף את הדרך המטאורית שעברה המעצמה הסינית מתחילת המאה ה-20 ועד היום."

    יניב מגל, גלובס

     

    ״הארה על משמעות החיים ועל הפן הטרגי שלהם, כפי שהם נחווים בכל תקופה ובכל חלק של העולם."

    New York Times

     

    ״ספר יפהפה. סוף-סוף אנו קוראים רומן על אודות האנשים בסין.״

    Saturday Review

     

    ״לקרוא את סיפורו של ואנג לונג משמעותו להיטהר לאט ולעומק; ולאחר שנקרא העמוד האחרון זה כאילו הסתיים חלק משמעותי מחיינו.״

    Bookman

     

    ״רומן בעל סגנון, עוצמה, קוהרנטיות ותחושה שלטת של מציאות דרמטית."

    New York Book Review

    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
  • 37
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

     

    יום החתונה של ואנג לונג הגיע. בתחילה, כשפקח את עיניו בחשכת הווילונות שמסביב למיטתו, לא הבין במה שונה השחר הזה מכל יום אחר. דממה שררה בבית, מלבד שיעולו החנוק והחלוש של אביו הזקן, שחדרו היה מעֵבר לחדר המרכזי, מול החדר של ואנג לונג. השיעול הזה היה הצליל הראשון שנשמע בכל בוקר. ואנג לונג נהג לשכב ולהקשיב לו, ובדרך כלל קם מהמיטה רק כשהשיעול הלך והתקרב ודלתו של אביו חרקה על צירי העץ.

    אבל הבוקר לא חיכה. במהירות קם והסיט את וילונות מיטתו. השחר היה אפלולי ואדמדם, ומבעד לחור הקטן והרבוע שבקיר, שפיסת נייר מרופטת רפרפה עליו, נראו בחטף שמֵי ארד עמומים. ואנג לונג ניגש אל החור ותלש מעליו את הנייר.

    "כבר אביב, לא צריך את זה," מלמל.

    הוא התבייש להגיד שהיום הוא רוצה שהבית ייראה מסודר. החור היה קטן כל כך שבקושי תחב את ידו לתוכו, ובכל זאת הצליח לשרבב אותה החוצה כדי לחוש את האוויר. רוח קלה ורכה נשבה בעדינות, רוח מזרחית מתונה, מלחשת ומלאת גשם. מבשרת טובות. השדות זקוקים לגשם כדי להניב. היום לא יֵרד גשם, אבל בעוד כמה ימים, אם הרוח לא תיפסק, יהיו מים. טוב מאוד. אתמול אמר לאביו שאם אור השמש העז והבוהק לא ייפסק, לא יוכלו שיבולי החיטה להתמלא בגרעינים. אבל היום נראה שהשמים בחרו לאחל לו כל טוב. הארץ תניב פרי.

    במהירות יצא אל החדר המרכזי, ותוך כדי הליכה לבש את המכנסיים העליונים הכחולים, וקשר סביב מותניו העבים את האבנט העשוי בד כותנה כחול. את פלג גופו העליון הותיר עירום עד שיחמם מים לרחצה. הוא נכנס למבנה הקטן ששימש כמטבח ונסמך אל קיר הבית. באפלולית שבפנים, מאחורי הפינה הקרובה לדלת, הסֵב השור את ראשו וגעה עמוקות לעברו. המטבח, כמו הבית, היה בנוי מלִבני אדמה, ריבועי עפר גדולים שנחפרו משדותיהם, והגג היה מסוכך בקש שנותר מהחיטה שלהם. מאדמת שדותיהם בנה סבו בצעירותו גם את התנור, שהיה עכשיו צרוב ומפויח משנים רבות של בישול ארוחות. על גבי כירת החומר הזאת עמדה קדירת ברזל עגולה ועמוקה.

    הוא יצק מים לקדירה בעזרת קליפת דלעת קעורה שטבל בכד חומר שעמד בסמוך, ויצק אותם בזהירות, כי המים היו יקרי ערך. אבל לאחר היסוס רגעי הרים פתאום את הכד ושפך את כל המים שבו לתוך הקדירה. היום ירחץ את כל הגוף. מן הימים שהיה ילד על ברכי אמו לא הביט איש בגופו. היום מישהו יביט בגופו, ולכן ינקה אותו.

    הוא ניגש אל מאחורי התנור, בחר חופן עשבים וגבעולים יבשים שהיו מוטלים בפינת המטבח, סידר אותם בעדינות בפי התנור והשתדל לנצל כל עלה. אחר כך, בעזרת אבן צור ישנה וברזל, הפיק ניצוץ לתוך הקש והצית להבה.

    הבוקר הזה הוא הבוקר האחרון שבו יצטרך להדליק את האש במו ידיו, כמו שהוא עושה בכל בוקר מאז מות אמו לפני שש שנים. הוא מדליק את האש, מרתיח מים, מוזג את המים לקערית ומביא אותה לחדר שבו אביו יושב על מיטתו, משתעל ומגשש אחר נעליו שעל הרצפה. בכל בוקר במהלך שש השנים האלה הזקן מחכה שבנו יביא לו מים חמים להקל את שיעול הבוקר. אבל עכשיו יוכלו האב והבן לנוח. אישה תבוא אל הבית. ואנג לונג כבר לא יצטרך לקום עם שחר, בקיץ ובחורף, כדי להדליק את האש. הוא יוכל לשכב במיטה ולחכות, גם הוא יקבל קערת מים במיטתו, ואם האדמה תניב בשפע, יהיו במים גם עלי תה, כפי שקורה פעם בכמה שנים.

    וכשהאישה תתעייף, ילדיה הם שידליקו את האש, הילדים הרבים שתלד לוואנג לונג. ואנג לונג עצר לרגע, המום מהמחשבה על הילדים שיתרוצצו בשלושת החדרים האלה. בית בן שלושה חדרים הוא בית גדול, ומאז מות האם עמד חצי ריק. שוב ושוב נאלצו להדוף את קרובי משפחתו שחיו בצפיפות - דודו, עם אינספור ילדיו. הדוד דיבר על לבם ואמר,

    "באמת, למה שני גברים שגרים לבדם צריכים מקום גדול כל כך? אבא ובן לא יכולים לישון יחד? חום הגוף של הצעיר יקל את השיעול של המבוגר."

    אבל האב תמיד ענה, "אני שומר את המיטה שלי לנכד שלי. הוא יחמם את עצמותי בזקנתי."

    עכשיו יבואו הנכדים, נכדים ועוד נכדים! הוא יצטרך להציב מיטות לאורך הקירות ובחדר המרכזי. הבית יהיה מלא מיטות. הלהבה בתנור הלכה ודעכה בזמן שוואנג לונג חשב על כל המיטות שיהיו בבית הריק הזה, והמים בקדירה התחילו להתקרר. צלליתו של הזקן צצה בפתח. הוא החזיק סביבו את בגדיו שלא היו מכופתרים, השתעל וירק ונשנק.

    "למה עוד אין לי מים לחמם את הריאות?"

    ואנג לונג הסתכל, נזכר ונמלא בושה.

    "הקש לח," מלמל מאחורי התנור. "הרוח הלחה..."

    הזקן השתעל בלי הרף ולא הפסיק עד שהמים רתחו. ואנג לונג דלה קצת מים לקערית, ואז, כעבור רגע, פתח צנצנת חרס שהיתה מונחת על מדף מעל התנור, הוציא מתוכה כמה עלים מיובשים ומקורזלים וזרה אותם על פני המים. עיניו של הזקן נפערו בחמדנות, אבל מיד התחיל להתלונן.

    "למה אתה מבזבז? לשתות תה זה כמו לאכול מטבעות כסף."

    "היום הוא היום הגדול," ענה ואנג לונג בצחוק קצר. "תאכל ותתעודד."

    הזקן אחז את הקערית באצבעותיו הצמוקות והמסוקסות, רטן ופלט נהמות קטנות. הוא הביט בעלים שהתיישרו והתפשטו על פני המים, ולא היה מסוגל לשתות את החומר היקר.

    "המים יתקררו," אמר ואנג לונג.

    "נכון, נכון..." אמר הזקן בבהלה, ומיהר לשתות בלגימות גדולות את התה החם. הוא התמסר לסיפוק הגופני כמו ילד שיונק בשקיקה. ובכל זאת שם לב שוואנג לונג שופך את המים ברוחב יד מהקדירה לתוך גיגית עץ עמוקה. הוא הרים את ראשו והביט בבנו.

    "שדה שלם יכול להבשיל עם כל כך הרבה מים," אמר פתאום.

    ואנג לונג המשיך למזוג את המים עד הטיפה האחרונה. הוא לא ענה.

    "מה זה צריך להיות!" קרא אביו בקול רם.

    "מאז ראש השנה לא רחצתי את כל הגוף בבת אחת," אמר ואנג לונג בשקט.

    הוא התבייש להסביר לאביו שהוא רוצה שגופו יהיה נקי כשאישה תראה אותו. במהירות יצא מהמטבח עם הגיגית ונשא אותה אל חדרו. דלת החדר לא נסגרה היטב על משקוף העץ המעוקם, והזקן, שדשדש בעקבותיו אל החדר המרכזי, הצמיד את פיו אל המרווח ונהם,

    "לא טוב להתחיל עם האישה ככה - עלי תה במים וכל ההתרחצות הזאת!"

    "רק יום אחד," צעק ואנג לונג. ואז הוסיף, "בסוף אני אשפוך את המים על האדמה, אז הם לא יתבזבזו לגמרי."

    הזקן השתתק כששמע זאת, וּואנג לונג פרם את אבנטו והשיל את בגדיו. בקרן האור הרבועה שחדרה מבעד לחור טבל מגבת קטנה במים המהבילים, סחט אותה ושפשף במרץ את גופו הדק והכהה. עד אותו רגע נראה לו שהאוויר חמים, אבל ברגע שגופו נרטב נעשה לו קר, והוא החיש את תנועותיו, טבל את המגבת במים שוב ושוב ושפשף את גופו עד שענן אדים עדין היתמר ממנו. ואז ניגש אל הארגז שהיה פעם של אמו ושלף מתוכו חליפה נקייה מבד כותנה כחול. אולי בבגד דק יהיה לו קצת קר היום, אבל פתאום לא היה יכול לשאת את המחשבה שילבש על גופו הנקי את בגדי החורף המרופדים, שהיו קרועים ומזוהמים מבחוץ והריפוד שלהם בצבץ מהחורים, אפור וגבשושי. הוא לא רצה שהאישה תראה אותו בפעם הראשונה כשריפוד מבצבץ מבגדיו. אחר כך היא תצטרך לכבס ולתקן לו את הבגדים, אבל לא ביום הראשון. מעל העליונית והמכנסיים העשויים בד כותנה כחול לבש עכשיו גלימה ארוכה מאותו בד - הגלימה היחידה שלו, שלבש רק בימי חג, כעשרה ימים בשנה בסך הכול. אחר כך, באצבעות זריזות, פרם את הצמה הארוכה שהשתלשלה על גבו, הוציא מסרק עץ ממגירת השולחן הקטן והרעוע, וסירק את שערו.

    אביו התקרב שוב והצמיד את פיו אל החריץ בדלת.

    "מה עם אוכל היום?" התלונן. "בגילי העצמות הן כמו מים בבוקר, עד שהן מקבלות אוכל."

    "אני בא," אמר ואנג לונג, קלע את שערו במהירות ובמיומנות ושזר בצמה סרט משי שחור עם גדילים.

    כעבור רגע פשט את הגלימה הארוכה, כרך את הצמה על ראשו ויצא מהחדר, נושא בידיו את גיגית המים. לגמרי שכח את ארוחת הבוקר. הוא ישים קצת קמח תירס במים וייתן את הדייסה לאביו. הוא עצמו לא היה מסוגל לאכול. בכבדות ניגש עם הגיגית אל סף הבית, שפך את המים על האדמה, קרוב לפתח, ואז נזכר שכל המים שבקדירה הוקדשו לרחצה ולכן יצטרך להדליק שוב את האש. גל כעס עבר בו בגלל אביו.

    "שום דבר לא מעניין את הזקן הזה חוץ מאוכל ושתייה," מלמל לתוך פי התנור, אבל בקול לא אמר כלום: הבוקר הזה הוא הפעם האחרונה שיצטרך להכין אוכל לזקן. הוא יצק לקדירה מעט מאוד מים ששאב בעזרת דלי מהבאר שליד הפתח, המים רתחו במהירות, והוא הכין את הדייסה והביא אותה לזקן.

    "בערב נאכל אורז, אבא," אמר. "בינתיים, הנה דייסת תירס."

    "לא נשאר הרבה אורז בסל," אמר הזקן, שהתיישב לשולחן באמצע החדר, ובמקלות האכילה שלו בחש את הדייסה הצהובה והסמיכה.

    "נאכל קצת פחות ממה שאכלנו בחג האביב," אמר ואנג לונג. אבל הזקן לא שמע, כי כבר גמע מהקערית בקול גדול.

    ואנג לונג ניגש אל חדרו, לבש שוב את הגלימה הכחולה הארוכה והניח לצמתו להשתלשל על גבו. הוא העביר את ידו על קדמת ראשו המגולחת ועל לחייו. אולי עדיף שיתגלח שוב? השמש עדיין לא עלתה. הוא יוכל לעבור ברחוב הגלָבים ולהתגלח לפני שייגש אל הבית שבו האישה מחכה לו. אם יש לו מספיק כסף יעשה זאת.

    הוא הוציא מאבנטו שקיק בד קטן, אפור ושמנוני, וספר את המטבעות שבתוכו. שישה מטבעות כסף ושני חופנים של מטבעות נחושת. עדיין לא סיפר לאביו שהזמין חברים לארוחת הערב. מתוך כבוד לאביו הזמין את דודו ואת הבן היחיד של דודו, שנולד אחרי כמה בנות, וגם שלושה איכרים מבין שכניו בכפר. כשיחזור מהעיר יביא איתו בשר חזיר, דג אגמים קטן וקצת ערמונים. אולי יקנה גם כמה נצרי במבוק מהדרום וקצת בשר בקר כדי לבשל עם הכרוב שגידל בגן הירק. אבל רק אם יישאר כסף אחרי שיקנה שמן ורוטב סויה. אם יגלח את הראש, אולי לא יישאר לו כסף לקנות בשר בקר. טוב, ובכל זאת יגלח את הראש, החליט פתאום.

    הוא עזב את הזקן בלי לומר מילה ויצא אל הבוקר העולה. למרות השחר האדום והאפלולי בצבצה השמש מעל העננים באופק ונצצה באגלי הטל שעל צמחי החיטה והשעורה. כאיכר, הוסחה לרגע דעתו של ואנג לונג, והוא גחן לבדוק את השיבולים המנצות. עדיין ריקות, ממתינות לגשם. הוא רחרח את האוויר והביט בדאגה בשמים. הגשם המתין בעננים, כהה וכבד על כנף הרוח. ואנג לונג החליט לקנות מקל קטורת ולהדליק אותו במקדש הקטן לאל האדמה. כן, כך יעשה ביום הזה.

    דרכו התפתלה בין השדות בשביל הצר. לא רחוק משם התנשאה חומת העיר. לאחר שיעבור בשער שבחומה יגיע אל הבית הגדול, בית הוּאַנג, שבו האישה המיועדת לו חיה כשפחה עוד מילדותה. היו שאמרו, "עדיף לחיות לבד, רק לא להתחתן עם אישה שהיתה שפחה באחד הבתים הגדולים." אבל כשאמר לאביו, "אף פעם לא תהיה לי אישה?" ענה אביו, "חתונות עולות המון כסף בתקופה גרועה כזאת, וכל אישה רוצה טבעות זהב ובגדי משי לפני שהיא מסכימה להתחתן, ולכן לעניים אין ברירה אלא להסתפק בשפחות."

    ואז ניגש אביו אל בית הואנג ושאל אם יש להם שפחה פנויה.

    "לא צעירה מדי, והכי חשוב - לא יפה," אמר.

    ואנג לונג הצטער שהיא לא תהיה יפה. אילו היתה לו אישה יפה, היו גברים אחרים מברכים אותו על כך. אך למראה המרדנות בפניו צעק עליו אביו,

    "במה תועיל לנו אישה יפה? אנחנו צריכים אישה שתטפל בבית ותלד ילדים ותעבוד בשדות. אישה יפה תעשה את הדברים האלה? היא רק תחשוב כל הזמן על בגדים שיתאימו לפרצוף שלה! לא, בבית שלנו לא תהיה שום אישה יפה. אנחנו איכרים. חוץ מזה, מי שמע על שפחה יפה בבית עשיר שנשארה בתולה? כל האדונים הצעירים כבר השתמשו בה. עדיף להיות הגבר הראשון של אישה מכוערת מאשר הגבר המאה של אישה יפה. מה אתה חושב, שידי האיכר שלך יהיו נעימות לאישה יפה כמו ידיים רכות של בן עשירים? והפנים שלך, שכבר שחורים משמש, ייראו לה יפים כמו העור הבהיר של אלה שניצלו אותה להנאתם?"

    ואנג לונג ידע שאביו צודק, ובכל זאת נאבק בתשוקת בשרו לפני שהצליח לענות. ואז אמר בתוקפנות, "אבל אני לא מוכן לקחת אישה שיש לה חטטים או שפה שסועה."

    "נראה מה אפשר למצוא," ענה אביו.

    לאישה לא היו חטטים וגם לא שפה שסועה. אלה הפרטים שהיו ידועים לוואנג לונג, לא יותר מזה. הוא ואביו קנו עגילי כסף ושתי טבעות כסף מצופות זהב, ואביו הביא אותם לאדונה של האישה כאישור לאירוסים. ואנג לונג לא ידע כלום על האישה שתהיה שלו, מלבד העובדה שהיום יוכל לגשת ולקבל אותה.

    הוא נכנס אל האפלולית הצוננת ששררה בשער העיר. שואבי המים, שזה עתה יצאו לעבודתם, עברו שם כל היום עם עגלותיהם העמוסות גיגיות מים גדולות, והמים ניתזו מהגיגיות על האבנים. לכן היה תמיד לח וקריר במנהרת השער, מתחת לחומה העבה, העשויה אדמה ולבֵנים. אפילו ביום קיץ חם היה קריר שם, ולכן נהגו מוכרי המלונים לפזר את פירותיהם על האבנים ולפתוח את המלונים כדי שיספגו את הצינה הלחה. אבל עכשיו, בראשית העונה, עדיין לא היו מלונים, אלא רק סלי אפרסקים ירוקים, קטנים וקשים, שניצבו לאורך הקירות, והרוכל קרא,

    "אפרסקי אביב ראשונים - אפרסקים ראשונים! תאכלו ותנקו את המעיים מהרעלים של החורף!"

    ואנג לונג אמר בלבו,

    "אם היא אוהבת אפרסקים, אקנה לה חופן כשנחזור." הוא התקשה לעכל את העובדה שבעוד זמן קצר, כאשר יחזור ויצא מהשער הזה, תלך אישה מאחוריו.

    לאחר שנכנס בשער פנה ימינה, וכעבור רגע היה ברחוב הגלבים. מעטים הגיעו לשם לפניו בשעה מוקדמת כל כך, רק כמה איכרים שכבר אמש הביאו את תוצרתם העירה כדי למכור אותה בשווקים עם עלות השחר ולחזור ליום עבודה נוסף בשדות. בלילה ישנו על סליהם, רועדים מקור, אבל עכשיו כבר היו הסלים מונחים ריקים לרגליהם. ואנג לונג התרחק מהם כדי שלא יזהו אותו, כי לא רצה שיתלוצצו איתו היום. לאורך הרחוב עמדו הגלבים בשורה ארוכה, מאחורי הדוכנים הקטנים שלהם, וּואנג לונג ניגש אל הדוכן הרחוק ביותר, התיישב על השרפרף ואותת לגלב שעמד ופטפט עם שכנו. הגלב ניגש מיד, ובזריזות התחיל למזוג מים חמים מקומקום, שניצב על כירת פחמים קטנה, לתוך אגן עשוי פליז.

    "לגלח הכול?" שאל בנימה מקצועית.

    "הראש והפנים," השיב ואנג לונג.

    "לנקות אוזניים ונחיריים?" שאל הגלב.

    "כמה תעלה התוספת הזאת?" שאל ואנג לונג בזהירות.

    "ארבע פרוטות," אמר הגלב והעביר בד שחור במים החמים שבאגן, הלוך ושוב.

    "אני אתן לך שתיים," אמר ואנג לונג.

    "אז אני אנקה לך אוזן אחת ונחיר אחד," ענה הגלב מיד. "איזה צד של הפרצוף אתה מעדיף?" ותוך כדי דיבור קרץ אל הגלב הסמוך, שפרץ בצחוק. ואנג לונג הבין שנפל לידיו של בדחן, אבל תמיד נתקף תחושת נחיתות בלתי־ברורה בנוכחות העירונים האלה, גם אם היו בסך הכול גלבים, הנחותים באנשים. לכן אמר במהירות,

    "מה שתגיד... מה שתגיד..."

    ואז התמסר לסיבון, לקרצוף ולגילוח. והגלב, שהיה בכל זאת ברנש די נדיב, נתן לו בלי תשלום נוסף גם סדרת טפיחות מיומנות על הכתפיים והגב כדי לשחרר את השרירים, וכשגילח את קדמת ראשו של ואנג לונג אמר עליו,

    "הבחור הזה יהיה איכר די נאה אם יקצוץ את הצמה. האופנה האחרונה היא לקצוץ אותה."

    אך כשהתער ריחף קרוב מאוד לעיגול השיער על קודקודו, קרא ואנג לונג,

    "אסור לי לקצוץ אותה בלי לבקש רשות מאבא שלי!" והגלב צחק והקיף את חלקת השיער העגולה.

    כשהכול הסתיים ספר ואנג לונג את המטבעות לתוך כף ידו המקומטת והרטובה של הגלב, ולרגע נתקף אימה. כל כך הרבה כסף! אבל כשפסע שוב ברחוב והרוח הרעננה רפרפה על עורו המגולח, אמר לעצמו,

    "רק פעם אחת בחיים."

    הוא ניגש לשוק, קנה קילו בשר חזיר והביט בקצב כשעטף אותו בעלה לוטוס מיובש. אחר כך, בהיסוס מסוים, קנה גם מאתיים גרם בשר בקר. אחרי שסיים את קניית המצרכים, כולל קוביות טופו טריות שרטטו כמו מקפא על העלה, ניגש ואנג לונג לחנות הנרות וקנה שני מקלות קטורת. ואז, בביישנות רבה, החל לחזור לעבר בית הואנג.

    ברגע שהגיע אל שער הבית נתקף אימה. למה בא לבדו? חבל שלא ביקש מאביו שיבוא איתו, או מדודו או אפילו משכנו הקרוב צ'ינג. מעולם לא ביקר בבית גדול. איך יוכל להיכנס עם הסל ובו ארוחת החתונה ולהגיד, "באתי לקחת אישה?"

    זמן ארוך עמד מול השער והביט בו. השער היה סגור היטב, שתי כנפות העץ הגדולות היו מוגפות זו על זו, צבועות שחור ומחושקות במוטות ובמסמרים מברזל. שני אריות אבן ניצבו על המשמר מכל צד. לא היה שם איש. ואנג לונג הסב את גבו אל השער. בשום אופן לא יצליח לעשות את זה.

    חולשה פתאומית תקפה אותו. קודם ייגש ויקנה לעצמו משהו לאכול. עדיין לא אכל שום דבר היום - שכח לאכול. הוא ניגש למסעדת רחוב קטנה, הניח שתי פרוטות על השולחן והתיישב. נער שירות מלוכלך התקרב אליו, חגור בסינר שחור בוהק, וּואנג לונג קרא, "שתי קעריות של אטריות!" כשהגיעו זלל אותן ברעבתנות, דחף את תכולתן לתוך פיו בשני מקלות האכילה העשויים במבוק, ואילו הנער עמד ומולל את מטבעות הנחושת בין אצבעותיו השחורות.

    "תרצה עוד?" שאל הנער באדישות.

    ואנג לונג הניד את ראשו. הוא הזדקף והביט סביבו. הוא לא הכיר איש בחדר הקטן והאפלולי, הגדוש שולחנות. כמה גברים אכלו או שתו תה. זה היה בית אוכל לעניים, וביניהם נראה ואנג לונג נקי ומסודר, כמעט אמיד, כך שקבצן חולף יילל לעברו,

    "תהיה טוב, מורי, ותיתן לי קצת כסף - אני גווע ברעב!"

    מעולם לא זכה ואנג לונג שקבצן יבקש ממנו נדבה או יקרא לו מורי. בשביעות רצון זרק לקערת הקבצן שני מטבעות קטנים, והקבצן מיהר ומשך בחזרה את כפתו השחורה, לפת את המטבעות וטמן אותם בבלואיו.

    ואנג לונג המשיך לשבת, והשמש טיפסה בשמים. נער השירות הסתובב הלוך ושוב בקוצר רוח. "אם אתה לא מזמין שום דבר," אמר לו לבסוף בחוצפה, "תצטרך לשלם שכירות על השרפרף."

    ואנג לונג התרגז למשמע החוצפה הזאת וכבר התכונן לקום, אבל כשנזכר שעליו להיכנס לבית הגדול של משפחת הואנג ולבקש שם אישה, כיסתה זיעה את כל גופו כאילו הוא עובד בשדה.

    "תביא לי תה," אמר חלושות לנער. לפני שהספיק להסתובב כבר היה התה מונח על השולחן, והנער שאל בתקיפות,

    "איפה הפרוטה?"

    למרבה האימה גילה ואנג לונג שהוא נאלץ לשלוף מאבנטו פרוטה נוספת.

    "שוד לאור יום," מלמל באי־רצון. ואז שם לב שאחד השכנים שהזמין לסעודת החתונה נכנס למסעדה. בחיפזון הניח את הפרוטה על השולחן, שתה את התה בלגימה אחת, יצא במהירות מהדלת הצדדית ושוב היה ברחוב.

    "אין ברירה, צריך לעשות את זה," אמר לעצמו נואשות ופנה באטיות אל השערים הגדולים.

    שעת הצהריים כבר חלפה, השערים היו פתוחים עכשיו לרווחה, והשוער התבטל בפתח וחיטט בשיניו בקיסם במבוק אחרי הארוחה. הוא היה ברנש גבוה, בעל שומה גדולה על לחיו השמאלית, שממנה השתלשלו שלוש שערות שחורות וארוכות שלא נגזרו מעולם. ברגע שהבחין בוואנג לונג צעק עליו האיש בגסות, כי בגלל הסל חשב שהוא בא למכור משהו,

    "מה אתה רוצה?"

    במאמץ רב ענה ואנג לונג,

    "אני ואנג לונג, האיכר."

    "אז אתה ואנג לונג האיכר, אז מה?" ענה השוער, שנהג בנימוס רק בחבריהם העשירים של אדונו וגברתו.

    "באתי ל... אני..." גמגם ואנג לונג.

    "את זה אני רואה," אמר השוער בסבלנות מופגנת וסלסל את שערות השומה הארוכות.

    "יש אישה," אמר ואנג לונג, וקולו גווע ללחישה חסרת אונים. באור השמש היו פניו רטובים מזיעה.

    השוער פרץ בצחוק גדול.

    "אה, זה אתה!" התגלגל מצחוק. "אמרו לי שחתן צריך לבוא היום. אבל לא זיהיתי אותך עם הסל הזה ביד."

    "רק קצת אוכל," אמר ואנג לונג בהתנצלות וחיכה שהשוער יכניס אותו. אבל השוער לא זז ממקומו. לבסוף שאל ואנג לונג בחרדה,

    "שאני אכנס לבד?"

    השוער העמיד פנים שהוא מתחלחל מן השאלה. "האדון הזקן יהרוג אותך!"

    אך כשהבין שוואנג לונג תמים מדי, אמר, "מטבע כסף הוא מפתח טוב."

    סוף־סוף הבין ואנג לונג מה האיש רוצה ממנו.

    "אני איש עני," אמר בתחינה.

    "תראה לי מה יש לך באבנט," אמר השוער.

    הוא חייך כשוואנג לונג הפתי אכן הניח את הסל על אבני הרחוב, הרים את גלימתו, הוציא את השקיק הקטן מהאבנט וניער לכף ידו השמאלית את הכסף שנשאר לו אחרי הקניות. רק מטבע כסף אחד וארבע־עשרה פרוטות נחושת.

    "אני אקח את מטבע הכסף," אמר השוער בקור רוח, ולפני שהספיק ואנג לונג למחות כבר היה המטבע בשרוולו של האיש, שנכנס עכשיו לחצר, ותוך כדי צעידה צעק בקול,

    "החתן הגיע, החתן הגיע!"

    למרות כעסו של ואנג לונג על הגזל ולמרות החלחלה שעברה בו למשמע ההכרזה הקולנית על בואו, לא היתה לו ברירה אלא ללכת בעקבות האיש, וכך עשה. הוא הרים את הסל והתקדם בלי להסתכל ימינה או שמאלה.

    אמנם היתה זאת הפעם הראשונה שנכנס לביתה של משפחה מכובדת, ובכל זאת לא הצליח לזכור שום דבר לאחר מכן. בפרצוף בוער ובראש מורכן חצה חצר אחר חצר, שמע את הקול השואג לפניו ואת צלצולי הצחוק המתגלגלים מכל עבר. ופתאום, כשנראה לו שעבר כבר עשרות חצרות, השתתק השוער ודחף אותו לחדר המתנה קטן. שם עמד לבדו כשהשוער נכנס לחדר פנימי יותר, וכעבור רגע חזר ואמר,

    "הגבירה הזקנה דורשת שתתייצב לפניה."

    ואנג לונג התחיל להתקדם, אבל השוער עצר אותו וקרא בסלידה,

    "אתה לא יכול להתייצב לפני גבירה מכובדת עם סל ביד - סל עם בשר חזיר וטופו! איך תשתחווה?"

    "נכון... נכון..." אמר ואנג לונג בסערת נפש, אבל לא העז להניח מידו את הסל כי פחד שמשהו ייגנב מתוכו. לא עלה על דעתו שלא כולם חושקים במעדנים כמו קילו בשר חזיר, מאתיים גרם בשר בקר ודג אגמים קטן. השוער הבחין בחששותיו וקרא בבוז עמוק,

    "בבית הזה זורקים בשר כזה לכלבים!" והוא תפס את הסל, השליך אותו אל מאחורי הדלת ודחף את ואנג לונג קדימה.

    הם עברו לאורך אכסדרה צרה וארוכה שתקרתה נתמכה בעמודים מגולפים דקים, ונכנסו לאולם שכמוהו לא ראה ואנג לונג מעולם. עשרה בתים כמו שלו יכלו להיכנס לאולם הזה ולהיעלם בו, כה גדול היה החלל וכה גבוהה היתה התקרה. כשהרים את עיניו בתדהמה למראה הקורות המגולפות והצבועות שמעל ראשו, מעד על הסף הגבוה שבפתח וכמעט נפל, אך השוער תפס בזרועו וקרא,

    "כשתעמוד לפני הגברת הזקנה תיפול ככה על הפרצוף מרוב נימוס, כן?"

    ואנג לונג הזדקף בחזרה בבושת פנים והביט קדימה. על כס נישא במרכז החדר ראה גבירה זקנה מאוד, שגופה הקטן והדק היה עטוף בסאטן אפרפר בוהק, ועל שולחן נמוך לצדה ניצבה נרגילת אופיום שבערה על עששית קטנה. היא הביטה בו בעיניים שחורות וקטנות, שקועות וחדות כעיני קוף בפניה הרזים והמקומטים. עור ידה האוחזת בפיית הנרגילה היה מתוח על עצמותיה הקטנות, חלק וצהוב כמו ציפוי זהב על פסלון קטן. ואנג לונג נפל על ברכיו וחבט את מצחו ברצפת העץ.

    "תרים אותו," אמרה הגבירה הזקנה לשוער בקול נוקשה, "אין צורך בהשתחוויות האלה. הוא בא לקחת את האישה?"

    "כן, גברתי רבת השנים," השיב השוער.

    "למה הוא לא מדבר בעצמו?" שאלה הגבירה הזקנה.

    "כי הוא טיפש, גברתי," אמר השוער וסלסל את השערות בשומה.

    ואנג לונג התרגז והביט בשוער בכעס.

    "אני אדם פשוט, גברתי הדגולה ורבת שנים," אמר. "אין לי מושג באילו מילים להשתמש בנוכחות מרוממת כזאת."

    הגבירה הזקנה הביטה בו בתשומת לב וברצינות רבה וכאילו רצתה לומר משהו, אך ידה נסגרה על הנרגילה שאחת השפחות סיימה להכין לה, ומיד נראה ששכחה כל דבר אחר. היא רכנה אל הנרגילה וינקה ממנה בחמדנות, ומיד נעלמה החדות מעיניה, ודוק שִכחה ציעף אותן. ואנג לונג המשיך לעמוד לפניה, עד שעיניה חלפו על פניו והבחינו בו.

    "מה האיש הזה עושה כאן?" שאלה בכעס פתאומי. נראה ששכחה הכול. פרצופו של השוער לא זע. הוא לא פצה את פיו.

    "אני מחכה לאישה, גברתי הנכבדה," אמר ואנג לונג בתדהמה.

    "אישה? איזו אישה...?" התחילה הגבירה הזקנה לומר, אבל השפחה שלצדה גחנה ולחשה לה, והגבירה התעשתה. "אה, כן, שכחתי לרגע... עניין שטותי... באת לקחת את השפחה שנקראת אוֹ־לַן, אני זוכרת שהבטחנו לתת אותה לאיזשהו איכר. אתה האיכר?"

    "כן," ענה ואנג לונג.

    "תקראי מהר לאוֹ־לַן," אמרה הגבירה הזקנה לשפחה. כאילו נעשתה פתאום קצרת רוח לסיים את כל העניין ולהישאר לבדה בדממת האולם הגדול עם נרגילת האופיום שלה.

    כעבור רגע חזרה השפחה, מובילה בידה ברייה רבועה, די גבוהה, שלבשה עליונית ומכנסיים נקיים מבד כותנה כחול. ואנג לונג העיף מבט מהיר ומיד הסב את עיניו. לבו הלם. זאת האישה שלו.

    "בואי הנה, שפחה," אמרה הגבירה הזקנה באדישות. "האיש הזה בא לקחת אותך."

    האישה התייצבה לפני הגבירה ועמדה בראש מורכן ובכפות ידיים צמודות.

    "את מוכנה?" שאלה הגבירה.

    האישה השיבה באטיות, כמו הד, "מוכנה."

    ואנג לונג שמע את קולה לראשונה והביט בגבה כשעמדה לפניו. קול די נעים, לא צעקני, לא שקט מדי ולא נרגז. שערה היה מסודר וחלק, והעליונית שלה היתה נקייה. לרגע התאכזב כשראה שכפות רגליה לא קשורות, אבל לא היה יכול להתעכב על זה כי הגבירה הזקנה אמרה לשוער,

    "תיקח את הארגז שלה לשער ושילכו לדרכם." ואז קראה לוואנג לונג ואמרה, "תעמוד לצדה בזמן שאני מדברת." ואנג ניגש קדימה, והיא אמרה לו, "האישה הזאת באה אל ביתנו כשהיתה ילדה בת עשר, כאן היא חיה עד היום, ועכשיו היא בת עשרים. קניתי אותה בשנת בצורת, כשהוריה באו דרומה כי לא היה להם מה לאכול. הם באו משַאנדונג שבצפון, ולשם הם חזרו, ואני לא יודעת עליהם שום דבר נוסף. כמו שאתה רואה, יש לה גוף חזק ועצמות לחיים רחבות כמו לבני מינה. היא תועיל לך בעבודה בשדה, בשאיבת מים ובכל דבר אחר שתרצה. היא לא יפה, אבל אתה לא צריך יופי. רק עשירים, שיש להם פנאי, צריכים נשים יפות שישעשעו אותם. היא גם לא פיקחית. אבל היא עושה היטב את מה שאומרים לה לעשות ויש לה אופי נוח. עד כמה שאני יודעת, היא בתולה. אין בה מספיק יופי לפתות את הבנים והנכדים שלי, גם אם לא היתה עובדת במטבח. לכן אם קרה משהו, הוא קרה רק עם משרת. אבל בחצרות מתרוצצות כל כך הרבה שפחות יפות, שספק אם היה לה מישהו. קח אותה ותפיק ממנה תועלת. היא שפחה טובה, גם אם קצת אטית וטיפשה, והייתי משאירה אותה אצלי במטבח אילולא רציתי להביא לעולם חיים נוספים שיקנו לי זכות במקדש לקיום העתידי שלי. לכן אני מחתנת את השפחות שלי, אם מישהו רוצה אותן ואם האדונים לא רוצים אותן."

    ולאישה אמרה,

    "תצייתי לו ותלדי לו בנים ועוד בנים. ואת הילד הראשון תביאי לכאן כדי שאראה אותו."

    "כן, גברתי רבת השנים," אמרה האישה בהכנעה.

    הם המשיכו לעמוד בהיסוס, וּואנג לונג היה נבוך מאוד כי לא ידע אם עליו לומר משהו.

    "טוב, לכו כבר!" אמרה הגבירה הזקנה בעצבנות, וּואנג לונג השתחווה בחיפזון, הסתובב ויצא. האישה פסעה בעקבותיו, ואחריה צעד השוער, שסחב את הארגז על כתפו. אך את הארגז הזה שמט בחדר שבו השאיר ואנג לונג את הסל, ומכאן ואילך לא היה מוכן לסחוב אותו, והוא נעלם בלי אף מילה נוספת.

    עכשיו הסתובב ואנג לונג אל האישה והביט בה לראשונה. פניה היו רבועים ופשוטים, אפה היה קצר ורחב, נחיריה היו גדולים ושחורים, ופיה היה רחב כמו חתך בפניה. עיניה היו קטנות, שחורות ועמומות, ומלאות עצבות מסוימת שלא התגבשה להבעה ברורה. פנים היו שותקים ודוממים, כאילו אין בהם יכולת דיבור גם אילו רצו לומר משהו. היא נשאה בסבלנות את מבטו של ואנג לונג, בלי כל מבוכה או תגובה, ורק חיכתה עד שיגמור לראות אותה. והוא אכן ראה שאין כל יופי בפניה - פנים חומים, פשוטים וסבלניים. אך עורה הכהה לא היה מחוטט ושפתה לא היתה שסועה. באוזניה ראה עגילים - העגילים המוזהבים שקנה לה, ועל ידיה היו הטבעות שנתן לה. הוא סב מעליה בשמחה חשאית. יש לו אישה משלו!

    "הנה הארגז והסל," אמר בתקיפות.

    בלי לומר מילה התכופפה, הרימה את הארגז באחד מקצותיו והניחה אותו על כתפה, ניסתה להתרומם אך התנדנדה תחת כובד משקלו. הוא הביט בה ואמר פתאום,

    "אני אקח את הארגז. הנה הסל."

    הוא העביר את הארגז אל שכמו, למרות הגלימה החגיגית שלבש, והיא, עדיין בלי לומר מילה, אחזה בידית הסל. הוא חשב על עשרות החצרות שעבר בדרך לכאן ועל דמותו המגוחכת תחת משאו.

    "אם יש שער צדדי..." מלמל, והיא הנהנה לאחר רגע של מחשבה, כאילו לא הבינה מיד את דבריו. היא הובילה אותו דרך חצר קטנה, שעמדה שוממת ומגודלת עשב, והבריכה בה היתה סתומה. מתחת לעץ אורן כפוף היה שער עגול ישן. האישה שחררה את הבריח, והם עברו ויצאו אל הרחוב.

    עכשיו הלך בראש, ופעם או פעמיים העיף מבט אחורה לעברה. היא צעדה ביציבות על כפות רגליה הגדולות כאילו הלכה כאן כל חייה, ופניה הרחבים היו חסרי הבעה. בשער העיר עצר בהיסוס, ביד אחת פשפש באבנטו אחר הפרוטות שנותרו, וביד השנייה איזן את הארגז על כתפו. הוא הוציא שתי פרוטות וקנה שישה אפרסקים ירוקים קטנים. "קחי ותאכלי לך," אמר בנוקשות.

    היא לפתה אותם בחמדנות, כמו ילדה, והחזיקה אותם בידה בלי לומר מילה. בפעם הבאה שהביט לעברה, כשפסעו בשולי שדות החיטה, כרסמה בזהירות את אחד האפרסקים, אך כשראתה שהוא מביט בה חפנה את הפרי בידה והפסיקה להניע את לסתותיה.

    וכך הלכו עד שהגיעו לשדה המערבי שבו ניצב המקדש לאדמה. המקדש היה מבנה קטן, לא גבוה מכתף של גבר, עשוי לבנים אפורות ומקורה רעפים. סבו של ואנג לונג, שעיבד בזמנו את השדות שהיו עכשיו עיקר חייו של ואנג לונג, בנה את המקדש הזה מִלבנים שגרר מהעיר במריצה שלו. הקירות היו מטויחים מבחוץ, ובאחת השנים הטובות שכרו צייר מקומי שיצייר על הטיח הלבן נוף הרים וקני במבוק. אבל גשמי הדורות ירדו על הציור הזה, וקני הבמבוק כבר נהפכו לצל נוצתי עמום וההרים כמעט נעלמו לגמרי.

    בתוך המקדש, מתחת לגג, ישבו בנוחות שתי דמויות קטנות וחמורות סבר, עשויות חומר, כי עוצבו מאדמת השדות שמסביב למקדש. אֵל האדמה ורעייתו. גלימותיהם היו עשויות מפיסות נייר אדומות וזהובות, ולאל היה שפם דק ומשתלשל משיער אמיתי. בכל שנה, בראש השנה, קנה אביו של ואנג לונג יריעות נייר אדומות, ובזהירות גזר והדביק בגדים חדשים לצמד. ובכל שנה חדרו הגשם והשלג, ושמש הקיץ האירה פנימה והבגדים התקלקלו.

    אבל כרגע היו הבגדים חדשים, כי השנה רק החלה, וּואנג לונג היה גאה במראם המטופח. הוא לקח את הסל מידה של האישה, ומתחת לבשר חיפש בזהירות את מקלות הקטורת שקנה. הוא חשש שנשברו ושיהיה בכך אות מבשר רע, אבל הם היו שלמים, וכשמצא אותם נעץ אותם זה לצד זה באפרם של מקלות הקטורת הקודמים שנערם לפני האלים, כי כל אנשי הסביבה סגדו לשתי הצלמיות הקטנות האלה. ואז גישש והוציא את אבן הצור והברזל, ובעזרת עלה יבש כחומר בעירה הצית להבה להדליק את הקטורת.

    יחד עמדו הגבר והאישה לפני אלי שדותיהם. האישה הביטה בקצותיהם של מקלות הקטורת שהאדימו והאפירו. כשהאפר נעשה כבד, גחנה וסילקה באצבעה את ראש האפר. ואז, כחוששת מפני מה שעשתה, הביטה במהירות בוואנג לונג בעיניים אילמות. אבל משהו בתנועתה מצא חן בעיניו. כאילו הרגישה שהקטורת שייכת לשניהם. זה היה רגע של נישואים. הם עמדו שם בדממה מוחלטת, זה לצד זה, בזמן שהקטורת נהפכה לאפר. אחר כך, מכיוון שהחמה הלכה ושקעה, עמס ואנג לונג את הארגז על שכמו והם הלכו הביתה.

    בפתח הבית עמד הזקן כדי לספוג את קרני השמש האחרונות. הוא לא זז כשוואנג לונג התקרב עם האישה. לא היה זה לכבודו להבחין בה. הוא העמיד פנים שהוא מגלה עניין רב בעננים וקרא,

    "הענן הזה, שתלוי מעל הקרן השמאלית של הירח החדש, הוא סימן לגשם. הוא יגיע מחר בלילה לכל המאוחר." ואז, כשראה את ואנג לונג לוקח את הסל מידי האישה, קרא שוב, "בזבזת כסף?"

    ואנג לונג הניח את הסל על השולחן. "יהיו אורחים הערב," אמר בקצרה, ואת הארגז לקח לחדר שבו ישן והניח אותו ליד הארגז שבו היו בגדיו. הוא הביט בארגז בפליאה. אבל הזקן כבר ניגש אל הפתח החדר והמשיך לדבר,

    "אין סוף לכסף שמתבזבז בבית הזה!"

    בסתר לבו היה מרוצה מכך שבנו הזמין אורחים, אבל הרגיש שבנוכחות כלתו החדשה עדיף שיתלונן כל הזמן כדי שלא תפתח מההתחלה נטייה לפזרנות. ואנג לונג לא אמר כלום אלא יצא מהחדר ולקח את הסל למטבח, והאישה הלכה אחריו לשם. בזה אחר זה הוציא מהסל את המצרכים, הניח אותם על מדף התנור הקר ואמר לה,

    "הנה בשר חזיר, בשר בקר ודג. יהיו שבעה סועדים. את יכולה להכין אוכל?"

    הוא לא הביט באישה כשדיבר. זה לא היה נאות. האישה ענתה בקולה הפשוט,

    "הייתי שפחת מטבח מיום שנכנסתי לבית הואנג. בכל ארוחה הכינו בשר."

    ואנג לונג הנהן והשאיר אותה שם, ולא ראה אותה שוב עד שהאורחים הגיעו אל הבית: דודו הערמומי שהגיע עליז ורעב, ובן הדוד, נער חצוף בן חמש־עשרה, והאיכרים המגושמים שחייכו בביישנות. שניים מהם היו בני כפר שוואנג לונג החליף איתם זרעים ופועלים בזמן הקציר, והשלישי היה שכנו צ'ינג, גבר קטן ושקט, שהעדיף לשתוק כל עוד אפשרו לו לעשות זאת. הם התיישבו בחדר המרכזי תוך כדי מחאות של נימוס וסירוב לתפוס מקום, ואז ניגש ואנג לונג למטבח וביקש מהאישה להגיש. הוא נמלא שביעות רצון כשאמרה לו,

    "אני אתן לך את הקערות, אם תוכל לשים אותן על השולחן. אני לא רוצה לצאת לעיני גברים."

    ואנג לונג נמלא גאווה גדולה שהאישה הזאת אכן שלו ולכן היא לא חוששת להיראות לעיניו, אבל לא מוכנה להיראות לעיני גברים אחרים. הוא לקח את הקערות מידיה בפתח המטבח, הניח אותן על השולחן בחדר המרכזי וקרא בקול,

    "תאכלו, דודִי ואֶחַי." וכשדודו הבדחן אמר, "ולא נראה את הכלה היפהפייה?" השיב ואנג לונג בנחישות, "עוד לא התאחדנו. לא נאה שגברים אחרים יראו אותה לפני שהנישואים ימומשו."

    הוא עודד אותם לאכול, והם אכלו בשקיקה מהאוכל הטעים, בשקיקה ובשקט, ואחד מהם שיבח את הרוטב החום של הדג, והשני הילל את החזיר המבושל היטב, וּואנג לונג אמר שוב ושוב בתגובה,

    "אוכל עלוב... בישול גרוע..."

    אבל בלבו התגאה במאכלים, כי בבשרים שעמדו לרשותה שילבה האישה סוכר, חומץ, קצת יין ורוטב סויה, ובמיומנות העצימה את מלוא כוחו של הבשר, וּואנג לונג מעולם לא טעם מאכלים כאלה על שולחנות חבריו.

    בערב, בזמן שהאורחים התעכבו זמן רב בשתיית התה ודיברו והתבדחו, נשארה האישה מאחורי התנור, ואחרי שליווה את אחרון האורחים החוצה נכנס ואנג לונג למטבח וראה שהיא מכורבלת שם על ערימות השחת, ישנה ליד השור. אניצי קש היו בשערה כשהעיר אותה, וכשקרא לה הרימה את זרועה מתוך שינה כמתגוננת מפני מהלומה. כשפקחה לבסוף את עיניה הביטה בו במבטה האילם והמוזר, והוא הרגיש כאילו ילדה עומדת מולו. הוא אחז בידה, הוביל אותה אל החדר שבו התרחץ למענה בבוקר, והדליק נר אדום על השולחן. באור הזה התבייש פתאום כשמצא את עצמו לבד עם האישה, ונאלץ להזכיר לעצמו,

    "זאת האישה שלי. צריך לעשות את המעשה."

    והוא התחיל להתפשט בהחלטיות. ואילו האישה התגנבה מאחורי פינת הווילון והתחילה להתכונן בלי רחש להיכנס למיטה. ואנג לונג אמר בנוקשות,

    "לפני שתשכבי תכבי את האור."

    והוא נשכב במיטה, משך את השמיכה העבה עד מעל לכתפיו והעמיד פני ישן. אבל הוא לא ישן. הוא שכב רועד, וכל עצב בבשרו היה ער. ואחרי זמן רב, כשהחדר החשיך והוא חש שהאישה משתחלת באטיות שקטה למיטה לצדו, נמלא פתאום שמחה שאיימה לפרוץ את גופו. הוא פלט צחוק צרוד לתוך החשיכה ואחז באישה.

    • פרל ס. בק
    • פרל ס. בק

      פרל סיידנסטריקר בָּ‏‏ק (‏באנגלית: Pearl Sydenstricker Buck‎; ‏26 ביוני 1892 - 6 במרץ 1973) הייתה סופרת אמריקאית, כלת פרס נובל לספרות ב-1938 והאישה הראשונה שזכתה בפרס פוליצר (על ספרה "האדמה הטובה").

      בק החלה בקריירה הספרותית ב-1930 בספרה "רוח מזרחית, רוח מערבית". ב-1931 כתבה את הרומן הידוע ביותר שלה - "האדמה הטובה".
      בק כתבה מעל ל-100 יצירות - רומנים, סיפורים קצרים, פרוזה וספרות ילדים. קורות חייה השפיעו על תוכני היצירות. היא רצתה להוכיח לקוראיה כי אוניברסליות של האנושות אפשרית, אם נרצה בכך. היא כתבה על נשים, רגשות, אסיה ואסייתים, הגירה, ואימוץ. ב-1949 הקימה סוכנות אימוץ שטפלה בילדים דו-גזעיים.
     
  • המלצות נוספות