גן העדן

פרק ראשון

הם התאכסנו בגְרוֹ דוּ רוּאָה, והמלון עמד על גדת התעלה שהוליכה מהעיר אֶג מוֹרְט מוקפת החומה היישר לים. הם יכלו לראות את מגדליה של אֶג מוֹרְט מעבר למישור הקַמַארְג, וזמן־מה רכבו לשם על אופניהם כמעט כל יום בדרך הלבנה הסמוכה לתעלה. בבקרים ובערבים, כשהים גאה, היו נכנסים לתעלה דגי בַּס, והם ראו את דגי הברבוניה קופצים בפראות כדי לברוח מדגי הבס והבחינו בהתרוממות המים כשהדגים תקפו.
מזח התעלה הסתיים בתוך הים הכחול הנעים, והם דגו מן המזח, שחו ליד החוף, ועזרו כל יום לדייגים למשוך את הרשתות הארוכות מלאות הדגים במעלה השיפוע הארוך של החוף. הם שתו אָפֶּריטיפים בבית הקפה הפינתי מול הים והתבוננו במפרשי הסירות שדגו מַקָרֶלים במפרץ לִיוֹן. האביב כמעט הסתיים, עונת המקרלים היתה בשיאה, ודייגי הנמל היו עסוקים מאוד. הכפר היה עליז וידידותי, והזוג הצעיר אהב את המלון, שבו ארבעה חדרים בקומה העליונה ומסעדה ושני שולחנות ביליארד בקומה התחתונה מול התעלה והמגדלור. החדר שבו התאכסנו נראה כמו ציור חדרו של ואן גוך באַרְל, אבל בחדרם היו גם מיטה כפולה ושני חלונות גדולים שהשקיפו אל מי התעלה, הביצות ועשב הים עד העיר הלבנה והחוף הבהיר של פַּלָוָה.
הם היו רעבים תמיד, אבל אכלו מצוין. הם היו רעבים בארוחות הבוקר שאכלו בבית הקפה, ותמיד ריגש אותם להזמין בְּרִיוֹש וקפה־אוֹ־לֶה וביצים ולבחור את סוג הריבה ואופן הכנת הביצים. הם תמיד היו כל־כך רעבים בבוקר, שלפעמים כאב לבחורה הראש עד שהגיע הקפה. אבל כאב־הראש חלף עם שתיית הקפה. היא שתתה קפה בלי סוכר, והבחור התרגל לזכור זאת.
באותו בוקר היו בריוש וריבת פטל אדום, הביצים היו מבושלות, ונתח חמאה קטן נמס כשעִרבבו את הביצים בגביעים, המליחו אותן קלות וגרסו מעליהן פלפל שחור. הביצים היו גדולות וטריות, ואלו של הבחורה בושלו פחות זמן מאלו של הבחור. הוא זכר זאת בקלות והיה מרוצה מהביצים, שמעך בכפית ואכל באוויר הבוקר הרענן בלוויית החמאה הנוטפת המרטיבה אותן, תחושת הנגיסה בגרגירי הפלפל הגרוסים גס, הקפה השחור החם וניחוח הציקוריה של הקפה־או־לה.
סירות הדיִג כבר היו הרחק בים. הן יצאו בחושך עם תחילת הרוח, והבחור והבחורה התעוררו ושמעו אותן, התכרבלו יחד תחת הסדין ונרדמו שוב. הם עשו אהבה ערים למחצה כשבחוץ אור בהיר אבל החדר עוד אפלולי, אחר כך שכבו יחד מאושרים ועייפים, ואז עשו אהבה שוב. הם היו רעבים עד כדי כך שחשבו שימותו ברעב עד ארוחת הבוקר, שאכלו לבסוף בבית הקפה בעודם מתבוננים בים ובמפרשים בתחילת היום החדש.
"על מה אתה חושב?" שאלה הבחורה.
"על שום דבר."
"אתה בטח חושב על משהו."
"אני רק מרגיש."
"איך?"
"מאושר."
"אבל אני נהיית כל־כך רעבה," אמרה. "אתה חושב שזה נורמלי? תמיד רעבים כל־כך אחרי שעושים אהבה?"
"כשאוהבים מישהו."
"אתה יודע על זה יותר מדי," אמרה.
"לא."
"לא אִכפת לי. אני אוהבת את זה, ואנחנו לא צריכים לדאוג משום דבר, נכון?"
"מכלום."
"מה כדאי לנו לעשות לדעתך?"
"לא יודע," אמר. "מה לדעתך?"
"לא אכפת לי בכלל. אם אתה רוצה לדוג אני צריכה לכתוב מכתב או שניים, ואחר כך נוכל לשחות לפני ארוחת הצהריים."
"כדי שנהיה רעבים?"
"אל תגיד את זה. אני כבר מתחילה להיות רעבה, ועוד לא גמרנו את ארוחת הבוקר."
"אבל אפשר לחשוב על ארוחת צהריים."
"ומה אחרי הארוחה?"
"נלך לנוח כמו ילדים טובים."
"זה חידוש מרענן," אמרה. "למה לא חשבנו על זה עד עכשיו?"
"יש לי הברקות אינטואיציה," הוא אמר. "אני טיפוס יצירתי."
"ואני טיפוס הרסני," אמרה, "ואני אהרוס אותך. יתלו שלט על קיר הבניין מחוץ לחדר. אני הולכת להתעורר בלילה ולעשות לך משהו שאפילו לא שמעת עליו או דִמיינת אותו. התכוונתי לעשות את זה אתמול בלילה אבל הייתי רדומה מדי."
"את מדַי רדומה מכדי להיות מסוכנת."
"אל תיכנס לשאננות מוטעית. יקר שלי, בוא נזרז את הזמן ונגיע לארוחת צהריים."
הם ישבו בחולצות דייגים מפוספסות ובמכנסיים קצרים שקנו בחנות לציוד ימי. הם היו שזופים מאוד, ושערם בהיר ודהוי מרוב שמש וים. רוב האנשים חשבו שהם אח ואחות עד שהם סיפרו שהם נשואים. כמה לא האמינו שהם נשואים, והבחורה היתה מרוצה מאוד מכך.
באותן שנים רק מעטים הגיעו בקיץ לחוף הים התיכון, ואף אחד לא בא לגְרוֹ דוּ רוּאָה זולת כמה אנשים מהעיר נִים. בכפר לא היה קזינו או כל בידור אחר, ולבד מהחודשים החמים ביותר שבהם הגיעו אנשים לשחות לא היה איש במלון. באותה תקופה אנשים לא לבשו חולצות דייגים, והבחורה שהיה נשוי לה היתה הראשונה שאי־פעם ראה בחולצה כזאת. היא קנתה בשבילם את החולצות וכיבסה אותן בכיור חדר המלון כדי לרכך אותן. הן היו נוקשות ומיועדות ללבישה בתנאים קשים, אבל הכביסה בילתה וריככה אותן עד כדי כך, ששדיה של הבחורה נגלו לעיניו בצורתן היפהפייה מבעד לבד המהוה.
אף אחד בכפר גם לא לבש מכנסיים קצרים, והבחורה לא יכלה ללבוש אותם כשרכבו על אופניהם. אבל בתוך הכפר זה לא הפריע כי האנשים היו ידידותיים מאוד, ורק בעיניו של הכומר המקומי זה לא מצא חן. אבל הבחורה באה לתפילת יום ראשון לבושה בחצאית ובסוודר קשמיר ארוך־שרוולים ושערה מכוסה בצעיף, והבחור עמד בירכתי הכנסייה עם הגברים. הם תרמו עשרים פרנק, שבאותו זמן היו שווים יותר מדולר, ומכיוון שהכומר אסף בעצמו את התרומות נודע יחסם לכנסייה, ולבישת המכנסיים הקצרים בכפר נחשבה למוּזרות של זרים ולא למתקפה על מוּסר ערי הנמל באזור הקמארג. הכומר לא דיבר איתם כשלבשו מכנסיים קצרים אבל גם לא גינה אותם, וכאשר לבשו מכנסיים ארוכים בשעות הערב היו שלושתם קדים זה לזה.
"אני עולה לכתוב את המכתבים," אמרה הבחורה וקמה, חייכה אל המלצר ויצאה מבית הקפה.
"מֶסְיֶה הולך לדוג?" שאל המלצר, כשהגבר הצעיר ששמו דֵיוויד בּוֹרְן קרא לו ושילם.
"אני חושב שכן. מה מצב הגֵאות?"
"הגאות טובה מאוד," אמר המלצר. "יש לי פיתיונות, אם אתה רוצה."
"אני יכול למצוא לאורך השביל."
"לא, תשתמש באלה. אלה תולעי חול ויש המון."
"אתה יכול לבוא איתי?"
"אני במשמרת עכשיו. אבל אולי אני אוכל לצאת לראות מה מצבך. הציוד שלך איתך?"
"הוא במלון."
"אז תעבור פה לקחת תולעים."
הבחור הגיע למלון ורצה לעלות לחדר אל הבחורה, אבל במקום זאת מצא מאחורי הדלפק ליד לוח מפתחות החדרים את חכת הבמבוק הארוכה המחולקת לפרקים ואת סל הדיִג ויצא חזרה בשביל המואר דרך בית הקפה אל המזח הבוהק. השמש היתה חמה, אבל רוח רעננה נשבה והגאות החלה לרדת. הוא הצטער שלא הביא איתו חכה כבדה עם פיתיונות מתכת, שהיה יכול להטיל מעבר לזרם המים מהתעלה ומעל הסלעים בצד הרחוק, אבל במקום זאת התקין על חכתו הארוכה מצוף פקק ונוצה והניח לתולעי החול לצוף בעדינות בעומק שלדעתו הדגים מחפשים בו מזון.
הוא דג זמן־מה בלי הצלחה והביט בסירות המקרל חולפות הלוך ושוב במרחבי הים הכחול ובצל שהטילו העננים הגבוהים על המים. ואז בבת־אחת צלל המצוף, חוט הדיג נמתח בנוקשות, והוא הרים את החכה כנגד משיכת הדג החזק, ששחה בפראות וגרם לחוט הדיג להשמיע צליל שריקה במים. הוא ניסה להחזיק בו בעדינות רבה ככל יכולתו, והדג המשיך לנסות לצאת לים הפתוח וכופף את החכה הארוכה עד נקודת השבירה שלה ושל החוט. הבחור הלך בעקבותיו על המזח כדי להקל על הלחץ שהופעל על החכה, אבל הדג המשיך להתקדם ולמשוך את החכה עד שרבע ממנה שקע במים.
המלצר הגיע מבית הקפה והתרגש מאוד. הוא פסע ליד הבחור ואמר, "תחזיק אותו. תחזיק אותו. תחזיק אותו הכי עדין שאתה יכול. הוא חייב להתעייף. אל תיתן לו לברוח. בעדינות איתו. בעדינות. בעדינות."
האפשרות היחידה של הבחור להיות עדין יותר לדג היתה להיכנס איתו למים, וזה לא היה הגיוני כי התעלה היתה עמוקה. הלוואי שהייתי יכול ללכת איתו לאורך הגדה, חשב. אבל הם הגיעו לקצה המזח, ויותר ממחצית החכה כבר היתה מתחת למים.
"פשוט תחזיק אותו בעדינות," הפציר המלצר. "זה חוט חזק."
הדג צלל עמוק, האיץ וזִגזג, וחכת הבמבוק הארוכה התכופפה עקב משקלו ועוצמת ההתקדמות המהירה שלו. לאחר מכן הוא עלה בחבטה אל פני המים וצלל שוב, והבחור גילה כי אף־על־פי שהדג עוד היה חזק כמקודם, עוצמתו הטרגית פחתה, וניתן היה להוביל אותו סביב קצה המזח והלאה במעלה התעלה.
"הכול בעדינות," אמר המלצר. "בעדינות עכשיו. בעדינות בשביל כולנו."
פעמיים נוספות פרץ הדג לעבר הים הפתוח, ופעמיים הוביל אותו הבחור הצעיר בעדינות חזרה לאורך המזח לכיוון בית הקפה.
"מה שלומו?" שאל המלצר.
"הוא בסדר אבל ניצחנו אותו."
"אל תגיד את זה," אמר המלצר. "אל תגיד את זה. אנחנו חייבים לעייף אותו. תעייף אותו. תעייף אותו."
"הוא עִייף את היד שלי," אמר הבחור.
"אתה רוצה שאני אקח אותו?" שאל המלצר בתקווה.
"בשום אופן לא."
"רק בקלילות, בקלילות, בקלילות. תהיה עדין, עדין, עדין," אמר המלצר.
הבחור הוביל את הדג דרך מרפסת בית הקפה לתוך התעלה. הוא שחה קרוב מאוד לפני המים אבל עדיין היה חזק, והבחור תהה אם הם ייקחו אותו במעלה התעלה לאורך כל הכפר. בינתיים הצטרפו עוד הרבה אנשים אחרים, וכשעברו ליד המלון ראתה אותם הבחורה מבעד לחלון וצעקה, "הו, איזה דג נפלא! חכה לי! חכה לי!"
היא ראתה בבירור את הדג - את האורך והברק שלו במים, את בעלה ובידו חכת הבמבוק המקופלת כמעט לשניים, ואת תהלוכת האנשים בעקבותיו. כשהיא הגיעה בריצה אל גדת התעלה והצטרפה לכל האנשים, עצרה התהלוכה. המלצר עמד בתוך המים בשפת התעלה, ובעלה כיוון את הדג באיטיות למקום צמיחתם של עשבי־ים סבוכים. הדג עלה לפני המים, והמלצר רכן, הצמיד את כפות ידיו לשני צִדי הדג, הרים אותו כשאגודליו בתוך שני הזימים שלו וטיפס איתו על גדת התעלה. זה היה דג כבד, והמלצר הצמיד אותו לחזהו, ראש הדג תחת סנטרו וזנבו מכה בירכיו.
כמה גברים טפחו על כתפו של הבחור וחיבקו אותו, ואישה אחת משוק הדגים נישקה אותו. לאחר מכן חיבקה אותו הבחורה ונשקה לו, והוא אמר, "ראית אותו?"
אחר כך ניגשו כולם לראות אותו מונח לצד הדרך, כסוף כמו סלמון ונוצץ כמתכת כהה בגבו. הוא היה דג יפה לתפארת בעל עיניים גדולות וחיות, והוא נשם לאט בנשימות קטועות.
"איזה סוג הוא?"
"לוּפּ," אמר. "זה בַּס ים. קוראים לו פה גם בַּר. אלה דגים נהדרים. זה הכי גדול שראיתי אי־פעם."
המלצר, ששמו היה אנדרֶה, ניגש אליהם, חיבק ונישק את דיוויד ואחר כך נישק את הבחורה.
"מוכרחים להתנשק, מדאם," הוא אמר. "באמת. אף אחד עוד לא תפס מעולם דג כזה עם ציוד כזה."
"כדאי לשקול אותו," אמר דיוויד.
הם חזרו לבית הקפה. לאחר השקילה החזיר הבחור את ציוד הדיג למקומו והתרחץ. הדג היה מונח על גוש קרח, שהגיע במשאית מנִים כדי לקרר את שלל המקרלים היומי. הדג שקל קצת מעל שבעה קילוגרם. על הקרח הוא עדיין היה כסוף ויפה אבל צֶבע גבו השתנה לאפור. רק עיניו עוד נראו חיות. סירות דיג המקרל החלו לחזור, והנשים פרקו מהסירות לסלים את דגי המקרל הנוצצים בצבעי כחול, ירוק וכסף ונשאו את הסלים הכבדים על ראשיהן אל מחסן הדגים. השלל היה טוב מאוד, ואנשי הכפר היו עסוקים ושמחים.
"מה אנחנו הולכים לעשות עם הדג הגדול?" שאלה הבחורה.
"הם הולכים לקחת אותו ולמכור אותו," אמר הבחור. "הוא גדול מכדי לבשל אותו כאן, והם אומרים שחבל לחתוך אותו. אולי הוא יגיע לפריז. יגמור באיזו מסעדה גדולה. או שמישהו עשיר יקנה אותו."
"הוא היה כל־כך יפה במים," אמרה, "וכשאנדרה הרים אותו. לא האמנתי למראה עיני כשראיתי מהחלון אותו ואותך עם הקהל שלך בעקבותיך."
"נקנה לעצמנו דג קטן. הם באמת נפלאים. דג קטן צלוי בחמאה ועשבי תיבול. הם דומים לבס הלבן שאצלנו."
"אני נרגשת מהדג," אמרה. "נכון שאנחנו מבלים נהדר עם הדברים הכי פשוטים?"
הם היו רעבים בארוחת הצהריים. בקבוק היין הלבן היה קר, והם שתו אותו ואכלו רֶמוּלַד סלרי, צנוניות קטנות ופטריות כבושות תוצרת־בית מצנצנת זכוכית גדולה. הבס נצלה על אסכלה שצרבה פסים בעורו הכסוף, והחמאה נמסה על הצלחת החמה. על השולחן היו גם חתיכות לימון לסחוט על הדג, לחם טרי מהמאפייה ויין לצנן את לשונותיהם מחום תפוחי האדמה המטוגנים. היין היה יבש קל ועליז - לא מוכר אבל טוב - שהמסעדה התגאתה בו.
"אנחנו לא מגדולי המשוחחים בזמן הארוחות," אמרה הבחורה. "אני משעממת אותך, יקירי?"
הבחור צחק.
"אל תצחק לי, דיוויד."
"לא צחקתי לך. לא, את לא משעממת אותי. אני אשמח להמשיך להביט בך גם אם לא תגידי מילה."
הוא מזג לה עוד כוס יין קטנה ומילא גם את שלו.
"יש לי הפתעה גדולה. עוד לא סיפרתי לך, נכון?" אמרה הבחורה.
"איזו מין הפתעה?"
"היא מאוד פשוטה אבל גם מאוד מסובכת."
"גלי לי."
"לא. אולי תאהב אותה, ואולי לא תסבול אותה."
"היא נשמעת מסוכנת מדי."
"היא מסוכנת," אמרה. "אבל אל תשאל אותי. אני עולה לחדר, ברשותך."
הבחור שילם עבור ארוחת הצהריים ושתה את היין שנותר בבקבוק. אחר כך עלה למעלה. בגדיה של הבחורה היו מקופלים על אחד מכיסאות ואן גוך, והיא המתינה לו במיטה מכוסה בסדין. שערה היה פרושֹ על הכר ועיניה צחקו. הוא הרים את הסדין והיא אמרה, "שלום, יקירי. נהנית מארוחת הצהריים?"
לאחר מכן שכבו יחד, זרועו תחת ראשה, והיו מאושרים ועצלים. הוא הרגיש שהיא מפנה את ראשה מצד לצד ומלטפת את לחיו בשערה, שהיה משיי וכמעט לא התחספס מן השמש והים. אחר כך החלה לשחק בו בקלילות ובסקרנות - שערה נופל קדימה על פניה ונוגע בו בהזיזה את ראשה - ואז אמרה בהנאה, "אתה באמת אוהב אותי, נכון?"
הוא הִנהן ונשק לקודקודה, ואז סובב את ראשה, אחז בו בידיו ונישק את שפתיה.
"הו," היא אמרה. "הו."
זמן רב לאחר מכן הם שכבו וחיבקו זה את זה בחוזקה, והיא אמרה, "ואתה אוהב אותי בדיוק כמו שאני? אתה בטוח."
"כן," הוא אמר. "כל־כך הרבה כן."
"כי אני הולכת להשתנות."
"לא," הוא אמר. "לא. אל תשתני."
"זה מה שאני הולכת לעשות," אמרה. "בשבילך. גם בשבילי. אני לא אעמיד פנים שזה לא בשבילי. אבל זה יעשה לך משהו. אני בטוחה, אבל עדיף שלא אגלה."
"אני אוהב הפתעות, אבל אני אוהב את הכול כפי שהוא עכשיו ברגע זה."
"אז אולי לא כדאי לי לעשות את זה," אמרה. "אני עצובה. זאת כזאת הפתעה נפלאה ומסוכנת. חשבתי עליה המון זמן ולא החלטתי עד הבוקר."
"אם זה משהו שאת באמת רוצה."
"אני באמת רוצה," אמרה, "ואני הולכת לעשות את זה. עד עכשיו אהבת כל מה שעשינו, נכון?"
"כן."
"בסדר."
היא חמקה מהמיטה ועמדה זקופה על רגליה הארוכות החומות, גופה היפהפה שזוף כולו מהחוף הרחוק שנהגו לשחות בו בלי בגדי ים. היא משכה את כתפיה לאחור, זקפה את סנטרה וטִלטלה את ראשה כך ששערה הכבד החום־צהוב היכה בלחייה. אחר כך רכנה לפנים וכיסתה בשערה את פניה. היא לבשה את חולצת הפסים, הניפה אחורנית את שערה, התיישבה בכיסא מול מראת השידה והברישה אותו לאחור במבט ביקורתי. הוא הגיע עד כתפיה. היא הנידה בראשה מול המראה. אחר כך לבשה את מכנסיה הארוכים, חגרה את החגורה ונעלה את נעליה הכחולות־דהויות שסוליותיהן עשויות מחבל.
"אני צריכה לנסוע לאֶג מוֹרְט," אמרה.
"טוב," אמר. "אני אבוא איתך."
"לא. אני צריכה לנסוע לבד. זה קשור להפתעה."
היא נישקה אותו לשלום וירדה, והוא ראה אותה עולה על אופניה ורוכבת במעלה הדרך ביציבות ובקלילות, שערה מתבדר ברוח.
שמש אחר הצהריים חדרה מבעד לחלון, והחדר היה חם מדי. הבחור התרחץ, התלבש וירד לטייל על החוף. הוא העדיף לשחות אבל היה עייף מדי, ואחרי שטייל לאורך החוף ועשה כברת דרך בשביל המוליך לפנים היבשה בינות לעשבי הים, הוא חזר על עקבותיו בחוף אל הנמל ועלה לבית הקפה. בבית הקפה מצא את העיתון והזמין ברנדי עם מים, כי הרגיש ריק וחלול מרוב שעשו אהבה.
הם היו נשואים זה שלושה שבועות והגיעו ברכבת מפריז לאביניון עם אופניהם, מזוודה עם בגדי העיר שלהם, תרמיל גב ותרמיל צד. הם התאכסנו במלון טוב באביניון, שבו השאירו את המזוודה כי חשבו לרכוב לאמת־המים פּוֹן דוּ גאר. אבל רוח המיסְטְרַל הצפונית והקרה נשבה, לכן הם רכבו איתה אל העיר נִים והתאכסנו במלון "אימְפֶּרָטוֹר", ואז רכבו אל אֶג מורט - הרוח החזקה עדיין נושבת בגבם - המשיכו לגְרוֹ דוּ רוּאָה ונשארו שם.
כל זה היה נפלא והם היו מאושרים באמת. הוא לא ידע שאפשר לאהוב מישהי עד כדי כך שלא אִכפת משום דבר אחר, וכל שאר הדברים כאילו לא קיימים. היו לו בעיות רבות כשהתחתן, אבל כאן הוא לא חשב על אף אחת מהן, לא על הכתיבה וגם לא על שום דבר חוץ מלהיות עם הבחורה שהוא אוהב ושהוא נשוי לה. שוב לא נחתה עליו אותה צלילוּת קטלנית פתאומית, שהיתה מגיעה תמיד אחרי קיום יחסים. זה נעלם. עכשיו אחרי שעשו אהבה היו אוכלים ושותים ועושים אהבה שוב. זה היה עולם פשוט מאוד, והוא מעולם לא היה מאושר באמת בשום עולם אחר. הוא חשב שהיא לבטח מרגישה אותו דבר, ובלי ספק התנהגה כך, אך היום הופיע העניין הזה של השינוי וההפתעה. אבל אולי זה יהיה שינוי משמח והפתעה טובה. הברנדי ששתה תוך כדי קריאת העיתון המקומי גרם לו לחכות בציפייה לְמה שזה לא יהיה.
זאת היתה הפעם הראשונה מאז יצאו לטיול החתונה שלהם שהוא שתה ברנדי או ויסקי בלעדיה. אבל הוא לא עבד, והחוק היחיד שלו לגבי שתייה היה לא לשתות לפני או תוך כדי עבודה. יהיה טוב לעבוד שוב, אבל זה יגיע מהר מאוד - כפי שידע היטב - והוא צריך לזכור לא להיות אנוכי בנוגע לכך ולהבהיר ככל יכולתו שהבדידות הכפויה היא דבר מצער שהוא לא גאה בו. הוא היה בטוח שהיא תוכל להסתדר עם העבודה שלו ושיש לה כוחות משלה, אבל הוא לא אהב את המחשבה שהוא יחזור לעבוד כששניהם כפי שהם עכשיו. מובן שאף פעם אי־אפשר להתחיל לעבוד בלי אותה צלילוּת, והוא תהה אם היא יודעת זאת ולכן שואפת למשהו חדש מעבר לְמה שיש להם ביחד, משהו חדש שלא יוכל להישבר מכלום. אבל מה זה יכול להיות? הם לא יכולים להיות קרובים יותר מכפי שהם עכשיו, ואין ביניהם שום תחושה רעה אחרי שהם עושים אהבה. יש רק אושר ואהבה הדדית ואז רעב, מילוי מצברים והתחלה מחודשת.
הוא גילה שסיים לשתות את הברנדי והמים ושכבר שעת אחר צהריים מאוחרת. הוא הזמין עוד כוס משקה והתחיל להתרכז בעיתון. אבל העיתון לא ממש עִניין אותו, והוא התבונן בים ובשמש אחר הצהריים הנמוכה שמעליו כאשר שמע אותה נכנסת לבית הקפה ואומרת בקולה הנמוך, "שלום, יקירי."
היא ניגשה בזריזות לשולחן, התיישבה, זקפה את סנטרה והביטה בו בעיניים צוחקות ובפנים זהובות שעליהן נמשים קטנטנים. היא הסתפרה קצר כמו בחור בלי שום פשרות. שערה היה מסורק לאחור וכבד כתמיד, אבל השיער בצדעיים היה קצוץ וחשף את אוזניה הצמודות לראשה, והשיער החלק החום־צהבהב היה קצר מאוד ומוברש לאחור. היא הפנתה את ראשה, זקפה את שדיה ואמרה, "נשק אותי, בבקשה."
הוא נישק אותה, הביט בפניה ובשערה ונישק אותה שוב.
"מוצא חן בעיניך? תרגיש כמה הוא חלק. תיגע מאחורה," אמרה.
הוא נגע בעורפה.
"תרגיש את הלחי ותיגע לפני האוזן. תעביר את האצבעות בשיער בצדדים."
"תראה," אמרה, "זאת ההפתעה. אני בחורה, אבל עכשיו אני גם בחור. ואני יכולה לעשות הכול, הכול והכול."
"שבי כאן לידי," הוא אמר. "מה אתה מזמין, אחי?"
"אה, תודה רבה," אמרה. "אני אזמין את מה שאתה הזמנת. עכשיו אתה מבין למה זה מסוכן?"
"כן. אני מבין."
"אבל טוב שעשיתי את זה?"
"אולי."
"לא אולי. לא. חשבתי על זה. חשבתי על זה מכל הכיוונים. למה אנחנו צריכים להתנהג לפי החוקים של אנשים אחרים? אנחנו זה אנחנו."
"אנחנו נהנינו, ואני לא הרגשתי שום חוקים."
"אתה מוכן, בבקשה, ללטף שוב את השיער שלי?"
הוא ליטף שוב את שערה ונישק אותה.
"אתה מתוק," היא אמרה, "ואתה כן מחבב את זה. אני רואה עליך. אתה לא חייב לאהוב את זה. רק תחבב את זה בהתחלה."
"אני מחבב את זה," אמר. "ולראש שלך יש מבנה יפהפה שנראה נהדר עם עצמות הלחיים המקסימות שלך."
"נכון שאתה אוהב את הצדדים?" שאלה. "זה לא חיקוי או זיוף. זאת תספורת אמיתית של בחור, ולא מאיזה סלון יופי."
"מי סיפר אותך?"
"הספר באֵג מורט. זה שסיפר אותך לפני שבוע. אתה הסברת לו איך אתה רוצה שהוא יספר אותך, ואני ביקשתי תספורת בדיוק כמו שלך. הוא היה מאוד נחמד ולא מופתע בכלל. הוא לא היה מודאג מכלום. הוא אמר, בדיוק כמו שלך? ואני אמרתי, בדיוק. זה לא עושה לך שום דבר, דיוויד?"
"זה כן," אמר.
"אנשים טיפשים יחשבו שזה מוזר. אבל אנחנו צריכים להיות גאים. אני אוהבת להתגאות."
"גם אני," אמר. "נתחיל להתגאות מרגע זה."
הם ישבו בבית הקפה, הביטו במים בהשתקפות השמש השוקעת, התבוננו בדמדומים היורדים על הכפר ושתו ברנדי עם מים. אנשים עברו ליד בית הקפה ולא נהגו בגסות למראה הבחורה, כי הם היו הזרים היחידים בכפר מזה כמעט שלושה שבועות, והיא היתה יפהפייה אמיתית והם חיבבו אותה. בימים רגילים היו עושים מזה עניין רציני, אבל היום היה הדג הגדול, שגם הוא היה עניין רציני בכפר. שום בחורה הגונה לא קיצרה כך את שערה באזור הזה, וגם בפריז זה היה נדיר ומוזר והיה יכול להיות מקסים או ממש גרוע; זה היה יכול להתפרש בצורה מוגזמת, או שזה היה יכול להתפרש רק כחשיפת הצורה היפה של הראש, שאי־אפשר להיטיב לראותה בשום דרך אחרת.
בארוחת הערב אכלו סטייק נא עם מחית תפוחי אדמה, שעועית וסלט, והבחורה שאלה אם יוכלו לשתות טָאבֶל. "זה יין מצוין לאנשים מאוהבים," אמרה.
הוא חשב שהיא תמיד נראית בדיוק בגילה, שהיה באותה עת עשרים ואחת. הוא היה גאה בה מאוד על כך. אבל הלילה היא לא נראתה בת גילה. עצמות לחייה נגלו לו בצורה ברורה יותר מאי־פעם, והיא חייכה בפנים מכמירות־לב.

***

לחדר החשוך חדר רק מעט אור מבחוץ. הרוח ציננה את האוויר אבל הסדין העליון הורד מן המיטה.
"דייב, לא אִכפת לך אם נידרדר מוסרית, נכון?"
"לא, עלמתי," אמר.
"אל תקרא לי עלמה."
"היכן שאני נוגע בך את בהחלט עלמה," אמר. הוא חיבק אותה בחוזקה, הניח את כפות ידיו על שדיה והרגיש את הרעננות הנוקשה והזקופה בין אצבעותיו.
"הם רק הנדוניה הישנה שלי," אמרה. "הדבר החדש זה ההפתעה. תיגע. די, תעזוב אותם. הם יישארו שם. עכשיו תיגע בלחיים שלי ובעורף. אהה, זאת הרגשה כל־כך נהדרת וטובה ונקייה וחדשה. בבקשה, דיוויד, תאהב אותי כמו שאני. בבקשה תבין ותאהב אותי."
הוא עצם את עיניו והרגיש עליו את משקלה הקל והארוך ואת שדיה נצמדים אליו ואת שפתיה על שפתיו. הוא שכב מתחתיה וחש במשהו, ואז הרגיש את ידה מחזיקה בו ומגששת יותר למטה, והוא עזר בידיו ואז שכב בחושך ולא חשב כלל, רק הרגיש את משקלה ואת המוזרות שבתוכו, והיא אמרה, "עכשיו אתה לא יכול לומר מי זה מי, נכון?"
"נכון."
"אתה משתנה," אמרה. "כן, כן. אתה משתנה. כן, אתה משתנה, אתה הבחורה קתרין. אתה מוכן להשתנות ולהיות הבחורה שלי ולתת לי לקחת אותך?"
"את קתרין."
"לא, אני פיטר. את קתרין הנפלאה שלי. את קתרין היפהפייה והנהדרת שלי. כל־כך יפה מצדֵך שהשתנית. אהה, תודה לך קתרין, תודה רבה. בבקשה תביני. בבקשה תדעי ותביני. אני הולך לעשות איתך אהבה לנצח."
בסוף היו שניהם מתים ומרוקנים אבל זה לא נגמר. הם שכבו בחושך זה לצד זה, רגלו נוגעת ברגלה, ראשה על זרועו. הירח עלה והאיר מעט את החדר. היא טיילה בכף ידה על בטנו בלי להביט ואמרה, "אתה חושב שאני רעה?"
"מובן שלא. אבל כמה זמן את כבר חושבת על זה?"
"לא כל הזמן, אבל די הרבה. אתה כל־כך נהדר שהרשית לזה לקרות."
הבחור כרך את זרועותיו סביב הבחורה והצמיד אותה אליו בכוח. הוא הרגיש את שדיה הנהדרים על חזהו ונשק לפיה היקר. הוא חיבק אותה בחוזקה ואמר בלבו להתראות, שלום ולהתראות.
"בואי נשכב בשקט בלי לזוז, רק נתחבק ולא נחשוב בכלל," אמר לה, ולבו אמר להתראות קתרין, להתראות בחורה נהדרת שלי, שלום ובהצלחה ולהתראות.