הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • גוסטב איש הברזל
    ספר מוגן
     
  • גוסטב איש הברזל
    הנס פאלאדה | תרגום: יוסיפיה סימון
    ידיעות ספרים, פן | ינואר 2016 | פרוזה תרגום | 484 עמ'
    רצונו של גוסטב האקנדאל, "איש הברזל", הוא חוק. הוא מנהל את
    ענייני משפחתו ואת עסק הכרכרות שלו בברלין במשמעת חסרת
    פשרות. אלא שלילדיו רצונות משלהם והם חומקים מלפיתתו - חלקם
    לחיים טובים יותר וחלקם לאסון. כשמלחמת העולם הראשונה פורצת
    וגרמניה אהובתו של גוסטב מתמוטטת תחת עול הקשיים והאלימות,
    הוא מגלה שכל מה שהאמין בו נהרס. האם ישרוד איש הברזל והאם
    הוא מסוגל להשתנות?
     
    כתב היד של גוסטב איש הברזל הוזמן בשנת 1937 על ידי חברת
    הפקות גרמנית שביקשה להפוך אותו לסרט. בדומה לגופי תקשורת
    אחרים באותה עת, עברה אותה חברה לשליטת המפלגה הנאצית, ושר
    התעמולה גבלס ביקש מפאלאדה לערוך שינויים בספר ולהפוך את
    גיבורו לתומך נלהב של המפלגה. משפאלאדה סירב, הופסקה הפצת
    הספר ורק בשנת 1962 הוא ראה אור בשנית.
     
    כתיבת הרומן הזה מהווה נקודת תפנית בחייו של פאלאדה, שמאותו זמן ואילך ניהל מאבקים
    עיקשים עם המפלגה הנאצית, ואלה הובילו להתמוטטותו ולאשפוזו
    בבית מחסה ל”פושעים חולי נפש”. גוסטב איש הברזל הוא יצירה
    מטלטלת וכרוניקה משפחתית מרגשת. עינו החדשה של פאלאדה
    השכילה ללכוד את הרגעים הטרגיים בחיים שגרתיים והוא מתאר באומץ
    לב נדיר את מלחמת העולם הראשונה ואת תוצאותיה הרות האסון.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 54
    הוספה למועדפים שלי
  • תקופת השלום טובה והיפה
     
    1
     
    אולי היתה זאת הסוסה באורווה, הסוסה האפורה, החביבה ביותר על האקֶנדאל הזקן: היא דרשה את מנת המספוא שלה, תוך שהיא מקרקשת ללא הרף במשיכת שרשרת האפסר שלה דרך טבעת האבוס ובוטשת בפרסתה ברצפת האורווה.
    אבל אולי היו אלה דמדומי הבוקר הראשונים, החיוורים, שבברק האפור שלהם החליפו את אור הירח הבהיר יותר — אולי הבוקר המאפיר מעל ברלין הוא זה שהעיר את האקנדאל הזקן.
    אבל אולי לא החיה החביבה ואף לא דמדומי הבוקר העירו את האקנדאל בשעת בוקר כה מוקדמת, בשעה שלוש ועשרים, ביום ה־29 ביוני, 1914 — אלא משהו אחר, אחר לחלוטין... בתוך כדי מאבק עם השינה הברוכה, האיש הזקן נאנח: ״אריך, אריך, הרי את זה לא תעשה...!״
    ואז הוא התרומם בבת אחת, נעץ את עיניו בחדר עדיין מבלי לראות דבר. אט־אט החלו עיניו לזהות; מעל ראש המיטה המעוגל דמוי הצדפה של המיטה הזוגית, שמשני צדדיו כפתורים, אחד מימין ואחד משמאל. הוא מביט בקיר שעליו תלויה חרבו מהתקופה שבה עדיין שירת כסמל בקירַסירים1 של פָּזֶוואלק,2 ליד הקסדה ומתחת לתמונת שחרורו מן השירות לפני עשרים שנה.
    1 פרשים כבדים בצבאות אירופה במאות .19-16
    2 שם של עיירה בפורפומרן.
    בעיניים ערות הוא רואה באור הדמדומים את הברק העמום על הלהב ועל הנשר הזהוב שעל הקסדה: עוד היום ממלאים אותו הזיכרונות האלה בגאווה ובאושר גדולים יותר מעסק הכרכרות הגדול שבנה. הכבוד שזכה לו בגדוד משמח אותו יותר מהכבוד שרוחשים לו, איש העסקים המצליח, שכניו בפרנקפורטר־אַלֶה.3 ובהמשך ישיר לחלום הבלהות שלו הוא אומר, כבר ער לגמרי: ״לא, אריך לעולם לא היה עושה דבר כזה — לעולם לא!״
    3 אלֶה — סמטה.
    הוא מניח את רגליו בתנועה נחושה על שטיחון פרוות הכבשים שליד המיטה.
     
    2
     
    ״אתה כבר קם, גוסטב?״ נשמעת שאלה מן המיטה השנייה, ויד מגששת בחיפוש אחריו. ״השעה עכשיו רק שלוש.״
    ״כן בהחלט, אמא,״ הוא עונה. ״השעה שלוש עשרים וחמש.״
    ״אבל למה, אבא? ההאכלה רק בשעה ארבע...״
    הוא כמעט נבוך. ״יש לי מין תחושה, אמא, שמישהו אולי חולה באורווה...״ הוא מכניס את ראשו במהירות לקערת הרחצה כדי לחמוק מהסברים נוספים.
    אבל אשתו ממתינה בסבלנות עד שיסיים להתנגב ויתחיל לסדר את שפמו המסולסל עם משחת שיער, מסרק ומברשת. ואז היא אומרת: ״כל הלילה הזיתָ על אריך, אבא...״
    בבת אחת מפסיק האיש לסרק, הוא רוצה לומר במהירות משהו, אבל נמלך בדעתו. ״באמת,״ הוא אומר באדישות. ״אינני יודע על כך דבר...״
    ״מה יש לך עם אריך?״ שואלת האישה בעקשנות. ״אני הרי רואה שקורה ביניכם משהו.״
    ״אתמול אווה שוב בילתה את כל אחר הצהריים בקונדיטוריה של קוֹלֶר. זה לא מוצא חן בעיני — אנשים קוראים למקום קפה המזמוטים.״
    ״גם נערה צעירה זקוקה לקצת הנאה בחיים,״ עונה האם. ״פרויליין קוֹלֶר קנתה עכשיו פטפון. אווה הולכת לשם רק בגלל המוזיקה.״
    ״זה לא מוצא חן בעיני!״ אומר הסמל הזקן בתוקף. ״את תדאגי לסֵדר אצל הבנות, אני כבר אדאג לטפל בפרחחים. גם באריך.״
    ״אבל...״ פותחת האישה.
    אבל האקנדאל כבר הלך. הוא אמר את מה שרצה, ובבית הזה רצונו קובע!
    האישה שבה ושוקעת בכרים שלה באנחה. כן, אלוהים הקטן והטוב! כזה גבר, עיקש כמו מקל של מטאטא; רוצה שהילדים יחיו בדיוק כמוהו! מושג יש לו — אבל אני כבר אדאג לכך שהילדים יזכו לקצת שמחה בחיים, גם אווה, גם אריך. ובייחוד אריך...!
    ומיד היא שבה ונרדמת.
     
    3
     
    להרף עין ניצב האב כמהסס במסדרון החשוך. מלמטה, מהאורווה, הוא שומע את האפורה בועטת ומקרקשת את דרישתה. אבל הוא עומד בפיתוי לתת לחביבתו בחשאי מנה נוספת של מספוא. תחת זאת הוא לוחץ בשקט על ידית חדר השינה של הבנות ופותח אותה.
    שתיהן ממשיכות בשנתן השלווה, הן רגילות לכך שהאב עורך את סיבוביו בערבים ובלילות, בדיוק כמו במחנה הצבאי, שגם בו סייר באולמות השינה כדי לוודא שהכול בסדר. כאשר האקנדאל פשט את מדיו, כאשר נהפך מחייל לאזרח, הוא לקח על עצמו את עסק הכרכרות של חמִיו המת, אך בכך לא ויתר על הרגליו הצבאיים. בין אם היו אלה העגלונים, הסוסים או הילדים — היה עליהם לציית כאילו היו חיילים הכפופים לחוק הצבאי. באשר לילדים, להם לא הותר לנהל חיים פרטיים, לשמור סודות כפי שילדים אוהבים לעשות. בארונות ובשידות היה על כל חפץ להיות במקומו, האב היה חסר רחמים ביחס לכל מה שכונה בפיו סדר וניקיון. אבא — המילה הזאת היתה תלויה כאיום מעל משפחת האקנדאל כולה. אבא — פירושו היה פקודה, פסק דין, המשפט המחמיר ביותר.
    ״גוסטב איש הברזל״, רק כך כינו אותו בפרנקפורטר־אַלֶה — לא מתרצה, עקשן, קשה עורף, אבל גם הגון וללא רבב. כמי שנקלע מאוחר בחייו לעולם בורגני שהיה בעיניו רך מדי, הוא ניסה להחדיר בילדיו את חוקי היסוד שבזכותם — כך סבר — הוא עצמו זכה להצלחה: חריצות, רגש חובה, ציות מוחלט לחוק, קבלת מרותה של סמכות גבוהה יותר — בין אם יקראו לה אלוהים, הקיסר או החוק.
    שתי הנערות ממשיכות לישון בשלווה במיטותיהן, האב עומד בחדר ומתבונן סביבו בעין בוחנת. על גב כיסאה של סופי בת העשרים ואחת תלויה שמלת אחות, מקופלת בקפידה; על ארונית הלילה מונח שביס האחיות המעומלן שלה עם סמל הצלב האדום. האב נאנח, כי הבת שהגיעה לבגרות הצליחה לכפות עליו את רצונה להיות אחות רחמנייה. הוא סבור שהילדה החיוורת הזאת, האנמית והנוטה לצדקנות, דווקא נועדה יותר להיות מורה. אבל סופי ידעה כיצד להשיג את מטרתה. ״אז אם אתה בשום אופן לא רוצה בכך, אבא,״ היא אמרה בדרכה השקטה, התמיד זועפת במקצת, ״אעשה זאת בניגוד לרצונך.״
    ״אבל אני אביך!״ הוא אמר בתדהמה לנוכח חוסר צייתנות שכזה. ״מה שאת עושה נגד רצוני עומד בסתירה לדיבר החמישי!״
    ״הכומר רינֶקֶר אמר לי,״ השיבה בשקט, ״שזה ייעודי...״
    הייעוד האלוהי — נו, באמת! היא לא מתביישת להגיד דבר כזה לאביה. ממתי מדברים על אלוהים, על הכול־יכול, כאילו מכירים אותו באופן אישי...?! לכך אנחנו קטנים מדי. האקנדאל הזקן האמין בהיררכיה עלי אדמות כאילו היתה מעין מרחב: למעלה, מעל לכול, יושב אלוהים, במרחק רב מתחתיו הוא עצמו — וביניהם ראש המטה הכללי, שופט בית המשפט העליון או הקיסר, לכל אחד מקומו הקבוע, אבל כולם קרובים יותר לאלוהים מההאקנדאלים.
    ״הרי אני רוצה בשבילך רק את הטוב ביותר, סופי,״ אמר. ״את חלשה מדי בשביל המקצוע הזה.״
    ״אלוהים יעניק לי כוח,״ השיבה.
    נו טוב, נו טוב — בתנועה מכנית מזיז האב את סרטי השביס מעט שמאלה, כך שיהיו מונחים בזווית ישרה אל השביס, אף כי אולי היה נחוץ יותר לדאוג לסדר בבגדיה של אווה, הבת השנייה, בת השמונה־עשרה.
    אווה שוכבת על צדהּ, פניה חבויות בזרועה, שערותיה הבלונדיניות הארוכות פזורות סביב ראשה כזֵר בחג האסיף. סופי, כראוי לשעות הלילה, קלעה את שערותיה בשתי צמות, אבל אווה: ״לפחות בלילה אני רוצה שהשערות יהיו חופשיות ולא קשורות בפקעת סתמית כמו שהן במשך היום...!״
    חסרת כל משמעת, אבל לה האב לא אמר לא. היא נראית כל כך יפה עם התלתלים הבלונדיניים המקיפים את פניה הבהירות; לבו נמלא שמחה כשהוא רואה אותה שוכבת כך, חיים פורחים, נערה מתבגרת — אבל עדיין ילדה!
    עדיין ילדה, בהחלט, הרי הוא מכיר את אווה שלו...
    האקנדאל מקמט את גבותיו, מחשבותיו חוזרות לקונדיטוריה, קפה־המזמוזים העלוב הזה עם מוזיקת הפח שלו הבוקעת מתוך פטפון ענקי בצבע ורוד־זהוב. אין ספק שלשם היא הולכת בזמן האחרון, אבל רק בגלל המוזיקה, בגלל המכשיר האופנתי הזה — בלי כל מחשבה על גברים, על נשיקות...
    הוא מתבונן בה מהורהר, ותחת מבטו היא מתהפכת על הגב במהירות, כפי שהיא עושה הכול. הוא מותחת את הזרועות, פולטת הגה, צליל מאושר, שבע רצון, אמנם רק אוֹ! — אבל כל כך יפה!
    ואז היא מביטה בו. ״זה אתה, אבא?״
    ״בוקר טוב!״ הוא אומר באטיות.
    ״בוקר טוב, אבא!״ ובמהירות: ״אבא, תשמע רגע...״
    ״מה יש? הרי את צריכה עוד לישון!״
    ״אל תפחד — מיד אירדם שוב. אבא...״ ובסודיות: ״גם אתה יודע מתי אריך הגיע הביתה?״
    ״אבל את לא צריכה להלשין!״
    ״בשעה אחת, אבא! תאר לעצמך, באחת!״
    ״פויה, אֶוושֶן, אסור להלשין!״ הוא שב ואומר. אבל הוא אומר זאת בקול חלש, כי מה ששמע זה עתה מרגיז אותו מאוד.
    ״להלשין! גם הוא תמיד מלשין עלי! ובקפה קולר סיפרו שיש לו כסף, מטבעות זהב, אבא...״
    ״הרי אסור לך ללכת לבית הקפה!״
    ״אבל אני כל כך אוהבת לאכול קצפת — וכאן אנחנו אף פעם לא מקבלים קצפת!״ היא מביטה באביה במבט ערמומי, בוחן. מיד היא מבחינה שהוא כבר אינו חושב על עוונותיה. ״ועכשיו אני רוצה לחזור לישון. אלוהים, כמה שאני עייפה...״
    ״כן, תישני!״ אומר האב בתוכחה. ״ואף פעם אל תלשיני. זה מאוד מכוער.״
    במסדרון הוא שוב שומע, ברור יותר, את בעיטות האפורה. כבר כמעט ארבע, זמן ההאכלה. אבל הוא מעדיף להיכנס קודם לחדר הבנים.
     
    4
     
    שלוש מיטות, שלושה ישנים, שלושה בנים. איזה עושר זה היה יכול להיות — ולעתים קרובות זה מה שהאב אכן חש. אבל לא היום — לא היום. לא רק בגלל השרידים האפלים שחלום הבלהות הותיר בלבו של האקנדאל, גם לא רק להגה השחצני של אווה — האקנדאל ניצב על המפתן ומאזין.
    מאזין...
    הוא כבר שמע מאות, אלפי אנשים ישנים — בקול ובשקט. הוא מכיר היטב את הנשימה המצפצפת, הכבדה, המחרחרת, מהחך; הוא שמע אותה בחדרי הקסרקטין, בייחוד בלילות שבת וראשון, אחרי ימי חופשה — אבל בחדר הזה, בחדר הבנים שלו, מעולם לא שמע אותה עדיין.
    כעת הוא שומע אותה. הוא עומד ומאזין, ובראשו חולפות מילותיה של אווה: אריך הגיע הביתה רק באחת בלילה. אבל איש אינו צריך להסביר לו מהי שינה של אדם שתוי, הוא שומע זאת גם בלי ההלשנה...
    הוא נחפז למיטתו של אריך ונעצר. כעת הוא רואה רק את בנו השתוי. היתה לו עילה מספקת לגעור בהיינץ, צעיר הבנים, המכונה בּוּבִּי, על הצורה שבה תלה את בגדיו. או להבהיר לבכור הבנים, אוטו בן העשרים וארבע, שהוא בהחלט שם לב שבנו אינו ישן אלא רק מעמיד פנים, הוא שוכב חסר־תנועה במיטתו.
    אבל האקנדאל עומד אובד עצות מרוב זעם ועצב ליד מיטתו של אריך שלו, הבן האהוב עליו מכולם, בהסתר, הבחור הפזיז, השמח, והפיקח הזה, תואם אווה. זעם ועצב, אבוי, הבחור אינו מתנהג באופן יאה, הוא שתוי... הוא רק בן שבע־עשרה, הוא לומד בכיתה הלפני אחרונה בגימנסיה, אהוב על הוריו, אהוב על חבריו לכיתה, על מוריו — אבל הוא שותה לשוכרה...
    האב עומד שם שקוע במחשבותיו, רגלו מזיזה את השטיחון שליד המיטה לכאן ולשם, אבל אולי זה בכלל משהו אחר, לא שטיחון?! אין לו זמן לבדוק עכשיו, הוא מוכרח להביט בפניו של בנו, הפנים האהובות כל כך. והוא מנסה לקרוא בהן...
    אבל החדר עדיין אפלולי. הוא פוסע לעבר החלון ומסיט קצה אחד של הווילון כדי שאור היום שהספיק להתבהר ישטוף את פני הישן...
    ואז פוגש מבטו מבט אחר, של בנו הבכור אוטו, שנראה לו אפל ועגום במקצת. זעמו של האקנדאל גובר, כאילו אוטו תפס אותו במשהו אסור. הוא נכנע כליל לזעם הפתאומי הזה. מול אוטו אפשר להתפרק, אוטו הוא כמו עיסה רכה, נראֶה שלא זעם ולא אהבה מותירים עליו רושם ניכר. האב מרים את אגרופו כאילו רצה להכותו, ומסנן בלחש: ״תהיה בשקט! תחזור מיד לישון!״
    והבן עוצם מיד את עיניו.
    להרף עין האב עוד מביט בפניו החיוורות, הרכות, עם הזקן הדליל. ואז הוא נפנה שוב אל הבן האחר. אבל החזרה אליו חוללה בו שינוי, הוא כאילו כבר לא לבדו בחדר מאז שהוא יודע: הבכור ער. עם ההרהורים הרגועים הכול חולף, הזעם, הטרוניה והעצב מתפוגגים — משהו חייב לקרות...
    משהו חייב לקרות!
    קודם כול הוא גוחן. אכן, לפני כן לא נתן דעתו על כך, אך בכל זאת הבחין בהם, בפרטי הלבוש שפוזרו מתוך שכרות. זה לא היה השטיחון לצד המיטה שעליו עמד... הוא מתחיל לאסוף את הבגדים.
    מכיס החזייה מחליק משהו ונופל בנקישה קלה על הרצפה...
    האב תולה תחילה את החזייה על גב הכיסא. ואז מרים את המפתח. זהו מפתח רגיל לגמרי, מפתח חלול קטן, מאלה המשמשים לארונות ולמגירות. חדש למדי, אפילו באור העמום סבור האב שהוא מזהה את סימני השיוף על שן המפתח... אין ספק שאין זה מפתח שיוצר במפעל, זה מפתח שהותאם על ידי מסגר, לא משהו יוצא דופן...!
    האב עומד דומם. הוא מחזיק בידו את המפתח הקטן, ומדמה שהוא שומע את רחש הזמן החולף, על שניותיו ודקותיו, הוא נופל כגשם כבד, הוא מכבה את כל הרחשים, כל רחשי החיים. והחיים עצמם נהפכים מאחורי המסך הזה לאפורים, לחסרי צבע ורחוקים...
    רק מפתח קטן...
    לא, הוא כבר אינו מביט במיטתו של השיכור, גם לא אכפת לו אם אוטו ער ומתבונן בו. בכאבו העמוק ביותר כל אדם הנו לבד במידה שלא תשוער, ודבר לא נוגע בו עוד...
    האב פוסע לדלת ברגליים כבדות, כאילו הן משפשפות את הרצפה, בעיניים שרואות אך בקושי, כאילו היו עיוורות למחצה. את המפתח שבידו הוא מושיט נכחו.
    את המפתח הקטן הזה!
     
    5
     
    במסדרון שומע האקנדאל שוב את הסוסה האפורה רוקעת ומקרקשת את דרישתה. החיה האהובה על אדונה היתה מפונקת, היא תבעה לעצמה מנת מספוא נוספת. לא, זה לא היה בסדר לנהוג כך עם האפורה וגם לא עם אריך: זה לא היה בסדר מצד אדון הבית! כלפי חוץ צדק ונאמנות קפדניים, אך חצי שעה קודם לכן הוא קם ושפך לאפורה בחשאי מנת מספוא נוספת, לפני בואו של רַבַּאוּזֶה, הממונה על ההאבסה. יחסו אל כל ילדיו היה זהה, אבל כאשר אריך התחנף אליו ולא הרפה, גוסטב צחק לבסוף, ובעודו צוחק הרשה לאריך מה שסירב בזעף לשאר ילדיו.
    בינו לבין עצמו סבר שאין בכך כל פסול, איש אינו יכול לצוות על לבו את מי לאהוב יותר. אבל היה בכך פסול, זה מנוגד לסדר הטוב, האנושי והאלוהי, ואת ההוכחה לכך החזיק בידו.
    הוא נשאו בידו, בין קצות שתי אצבעות, כאילו היה מפתח קסמים שפעולתו עדיין אינה ידועה ויש לטפל בו בזהירות. זה מפתח קסמים, והוא פותח בפני גוסטב איש הברזל הבנות חדשות. לבו של אב לעולם אינו עשוי ברזל — זוהי קרקע שתמיד צריך לחרוש מחדש; חלק מתלמי החריש אינם נעלמים לעולם.
    האקנדאל עומד כעת לפני שולחן הכתיבה שלו. הוא אינו יודע בדיוק כיצד הגיע לכאן, אבל כעת הוא כאן ואין עוד דרך חזרה. האם יש כזאת בכלל? סמל פרוסי אינו נסוג, הוא מישיר מבט אל עיני האויב, הוא תוקף! האקנדאל מסתכל על שולחן הכתיבה, רהיט גדול מעץ אלון בהיר, עם גילופים למכביר, ופרזולי פליז בצורת לועי אריות.
    אל תוך לוע ארי כזה הוא דוחף את המפתח, מסובבו במנעול, וראו נא: המפתח נועל. הוא אינו מופתע, הוא לא ציפה אלא שהמפתח, מעשה ידו של מסגר, ינעל את מגירת שולחן הכתיבה. ואת זאת הוא אכן עושה. האקנדאל מביט לתוך המגירה. לפתע הוא נזכר שבעבר, כאשר הילדים היו קטנים יותר, היה תמיד מונח בימין קדמת המגירה גוש סוכר צרוב, קרמל, חום־אדמדם. מדי יום ראשון, אחרי האוכל, הופיעו הילדים ונעמדו כאן לפני המגירה. האב ערך משפט לגבי אירועי השבוע שחלף, וחתך בסכין חתיכות מגוש הסוכר, גדולות או קטנות יותר על פי מידת הנימוס שהפגינו הילדים. הוא ראה בכך דבר טוב ובריא. בנעוריו היה הסוכר מצרך יקר ערך, באותם ימים האמינו שהוא מעניק כוחות רבים. האקנדאל רצה ילדים חזקים...
    מאוחר יותר התברר שאין זה כך. רופא השיניים הסביר שאכילת סוכר רב מקלקלת את שיני הילדים. כוונתו של האקנדאל היתה טובה, אך הוא שגה. כך קרה תכופות בחיים: הכוונה היתה טובה ובכל זאת המעשה היה שגוי. אולי אנשים לא ידעו די הצורך, אולי למדו מעט מדי. גם לגבי אריך התכוון אך לטוב, ופעל בדרך לא נכונה. הוא לא החמיר עמו מספיק, וכיום בנו הוא גנב, הדבר הגרוע ביותר שקיים: גנב־בית, בחור שגונב מהוריו ומאחיו...
    הגבר מול שולחן הכתיבה נאנח. גאוותו נפגעה, ניקיונו הוכתם באופן מביש; אם הבן גונב, האב אינו יכול להיות ללא רבב! בעודו עומד שם עוברת בו תחושה מאוד מדויקת של הזמן החולף ללא רחֵם, הוא שומע את השעון מכריז על השעה ארבע. עליו לרדת אל האורווה, להשגיח על האכלת הסוסים וקרצופם. בעוד מחצית השעה כבר ישובו כרכרות הלילה מסיבובן. עליו לערוך את החשבונות עם העגלונים. אין לו זמן לעמוד כאן ללא מעש ולחשוב על בנו הסורר.
    כן, עליו לספור כעת את הכסף בשקיק הבד, עליו לקבוע את גודל הגירעון, עליו לחקור את הבן. ואז לפקח על ההאבסה והניקוי, הרתימה וסיכום החשבונות... הוא אינו עושה דבר מכל אלה; תוך שהוא חושב הוא מנער את שקית הבד. סופי רקמה עליה צלבים בחוט רקמה אדום, ״עשרה מארק״. השקית מכילה מטבעות זהב, מטבעות של עשרה מארק...
    אך הוא אינו סופר אותם, הוא אינו הולך אל בנו ואף לא אל האורווה, הוא שקוע בזיכרונות. תקופת שירותו הצבאי הפכה אותו לגבר, נתנה לו חוקי יסוד, ולכל מה שהוא חווה לאחר מכן — בקיומו הפעיל כאזרח — היו דוגמאות, עקרונות, מתקופת הצבא. הוא נזכר בגנבים אחדים בחדרי החיילים, היו שם ברנשים חסרי תקנה שבאופן קבוע גנבו מחבריהם את הטבק או הנקניקים ששלחו להם מהבית. ואז היו מכות בחדר, מכות ללא רחמים באבזם החגורה, בחשכת הלילה, על העכוז העירום, כשהפנים מכוסות בשמיכה של סוס. אבל גם בלעדיה לא היה סמל שֶיַטה אוזן לצווחות הללו...
    אבל כאשר ההלקאות לא הועילו, התברר הגנב באמת כחסר תקנה, אויב חבריו, ולכך נערך טקס ביזוי כבודו מול חזית פתוחה, העברתו לגדוד עונשים — בושה וחרפה. חברים — כן, חבר היה משהו טוב — אבל אב לא היה אולי בכל זאת יותר מזה? האם לגנוב מאבא אינו דבר הרבה יותר נבזי מאשר לגנוב מחבר? האקנדאל הזקן עומד ומהסס, הוא רואה לנגד עיניו את בנו, בעוד שלוש שעות עליו לקחת את ילקוטו וללכת לגימנסיה. כמעט אי־אפשר להעלות על הדעת שהוא לא ילך לגימנסיה, לעולם לא; בנו — גאוותו, נושא שאיפותיו! ובכל זאת — זה חייב להיות! הוא רואה את החייל מול החזית, חייל מסוים מאוד, בעל אף גדול, נשרי, חיוור. דמעות זלגו על לחייו, אבל קולו של הקצין המשיך ללא רחם לחרוץ את דינו הסופי, המרשיע, שאינו ניתן לביטול, של האדם והגנב...
    אסור שיגלה כל רכות נגד לבו שלו. העובדה שהחוטא הוא מבשרו ודמו אינה משנה דבר: גנב הוא גנב. גוסטב איש הברזל הם כינו אותו, אמנם בחצי לגלוג, שכן יכול היה להיות עיקש כפרד. אבל כינוי לגלגני אפשר להפוך לגם לכינוי של כבוד.
    וכבר הוא מתחיל לספור, ורק לאחר שקבע את גובה הסכום החסר הוא מפסיק לרגע, בהלם. כל כך הרבה...? זה לא יכול להיות...! אבל זאת עובדה — אף יותר בושה וחרפה! סכום כזה אי־אפשר לבזבז כולו על שתייה, בן שבע־עשרה, ולפתע רואה האב מאחורי פניו הנבונות, הערניות, החיוורות של בנו פרצופים של נקבות, נקבות שאפשר לקנות, שמעוררות גועל בלבו של כל גבר נקי כפיים! בן שבע־עשרה...!
    הוא סוגר את מגירת שולחן הכתיבה בדחיפה אחת, סוגר ונועל אותה ונחפז לצאת מהחדר, נחוש בדעתו, חזרה לחדר השינה של הבנים.
     
    6
     
    כאשר האב חוזר באופן כה בלתי־צפוי, אוטו המבוגר בבניו, שכבר לבוש, נחרד במקום מושבו על אדן החלון. בפחדו הוא מנסה להסתיר את חתיכת העץ ואת סכין הגילוף. עשרות פעמים אביו כבר אסר עליו לעסוק במשחק המגוחך הזה: גילוף בעץ של ראשי מקטרות או חיות קטנות — טיפשות ילדותית שאינה יאה לגבר שיום אחד אמור לנהל אורווה ושלושים סוסים!
    אבל הפעם האב מתעלם מאי־צייתנותו של בנו הבכור — מבלי להסס הוא ניגש היישר למיטתו של אריך, מניח את ידו בתקיפות על כתפו ומצווה: ״התעורר!״
    הישֵן מתנועע, הוא מנסה למשוך את כתפו מהאחיזה החזקה, עפעפיו רועדים — אבל הוא אינו מתעורר.
    ״אתה חייב להתעורר, אתה שומע!״ מצווה האב בקול רם יותר.
    אריך עדיין מנסה להציל את עצמו על ידי חזרה לשינה, אך לשווא. ידו של האב מכאיבה, קולו של האב מאיים.
    ״מה קרה?״ אריך שואל, ובקושי רב פוקח את העיניים. ״כבר הגיע הזמן ללכת לבית הספר?״
    בלי לומר מילה מביט האב בפניו המתעוררות של בנו. ואז, ביד אחת הוא אוחז בשערותיו הבלונדיניות, הארוכות, של הישן, את הראש המתנגד הוא מושך קרוב כל כך אל ראשו שלו, עד כי מצח אחד נוגע כמעט במצח השני... העיניים כבר אינן רואות את הפנים הקרובות מדי, הן רואות רק את העין הכהה, הלחה, של האחר, כה קרוב — בעין אחת יש פחד ואילו בשנייה זעם אפל ולוהט...
    ״מה קרה?״ אריך שב ושואל. אבל הוא שואל זאת ללא אומץ, ללא שכנוע.
    האב אינו עונה, בעינו של הבן כבר קרא את ההודאה, לבו הולם בכבדות כה רבה...
    זמן ממושך, ממושך מאוד, הוא אינו אומר מילה, ואז לפתע, מבלי שרצה בכך, הוא שואל בלחש: ״איפה שמת את הכסף...?״
    האישון הקרוב, הכהה, נראֶה כאילו הוא מתכווץ, האם הבן ענה? האב אינו יודע. הוא מושך בחוזקה בשערותיו של האחר, הוא מכה במצח בנו על מצחו שלו, שוב ושוב.
    ״הכסף שלי!״ הוא לוחש. ״גנב! זייפן מפתחות!״
    הראש מתנדנד ללא שליטה, הוא אפילו אינו מנסה להשתחרר מהאחיזה הנוראה.
    ״ממה אתה מסריח?״ האב חוזר ושואל. ״סירחון של אלכוהול. של זונות — אתה נותן להן את הכסף שלי?״
    ושוב אין תשובה. הכניעה הרפה, הפחדנית, רק מגבירה את חמתו של האקנדאל!
    ״מה אתה חושב שאני הולך לעשות איתך?!״ הוא נאנח, כמעט מוטרף מכעס. ״למשטרה...! לכלא?״
    אין תשובה.
    ״מה אתה רוצה?!״ פונה האקנדאל לאחור בזעם, אל האחר, אל בנו הבכור. ״אל תתערב, גולם שכמוך!״
    ״אני הולך לאורווה,״ אוטו אומר באדישות. ״שאחלק מספוא במקומך?״
    ״אתה תחלק מספוא?!״ קורא האב בבוז, ובאופן מסוים הוא שמח על הסחת הדעת, הוא אף שִחרר את בנו אריך מאחיזתו. ״נו, באמת! לא, לך קדימה, עוד מעט אבוא אחריך.״
    ״כן, אבא,״ אומר אוטו בצייתנות ויוצא מהחדר.
    האב עוקב במבטו אחר הדמות כבדת התנועה, ואז מפנה את המבט שוב אל אריך שקם עתה ממיטתו ועומד בצדה האחר של המיטה, חיוור ופניו מכורכמות.
    ״ומה יש לך לומר?״ הוא שואל ומנסה לעורר מחדש את זעמו. ״הזדרז — אתה שומע, יש לי עבודה. אני צריך להרוויח כסף כדי שבני האדון יוכל לגנוב אותו, לשתות לשוכרה ולזנות...״
    הבן מסתכל על אביו מלמטה, שפתו רועדת כאילו עמד לפרוץ בבכי. אבל הוא אינו בוכה, ועתה, לאחר ששוחרר מאחיזת אביו והמיטה חוצצת ביניהם כמגן, מתחיל גם הוא לדבר. ״גם אני רוצה ליהנות מהחיים...״ הוא אומר.
    ״מה? זה מה שאתה רוצה?״ קורא האב ברתחה. ״ומה אתה מעניק לחיים? כשרוצים לקבל משהו, חייבים גם לתת משהו!״
    הוא מביט על בנו. ואז הוא אומר בבוז: ״אבל אתה בכלל גנב, אתה גונב...״
    ״אני לא רוצה לחיות בצורה כזאת,״ הבן אומר בזעם ומסיט את שערותיו ממצחו הכואב. ״תמיד רק בית ספר ושיעורי בית, ואם אני רוצה ללכת לחצי שעה אני חייב לשאול אותך, ואתה אורב לי עם השעון בידך, כדי ששלושים דקות לא ייהפכו לשלושים ואחת.״
    ״אתה לא יכול לחיות בצורה כזאת? כאשר אני הייתי בגילך עבדתי כפועל פשוט אצל איכר. הייתי חייב לקום מהמיטה בשלוש לפנות בוקר, וכאשר נכנסתי למיטה בתשע בלילה לא הרגשתי כבר עצם מעצמותי, עד כדי כך הייתי גמור! ואתה לא יכול לחיות עם חמש שעות בבית הספר, בגדים טובים ואוכל טוב — כך אתה לא יכול לחיות?!״
    ״אבל אני לא פועל פשוט אצל איכר! תלמיד לא חי כמו פועל! והזמנים השתנו, אבא!״
    ״כן, מובן שהם השתנו! הם נעשו זמנים ללא אדיבות וללא כבוד! האדומים4 עשו מהומות מול הארמון ותבעו את זכותם מהקיסר. זכותם! גם אתה נהפכת כנראה לאדום, ורוצה להוכיח לי את זכותך למפתח ששוכפל ללא רשות ולכסף גנוב?!״
    4 הקומוניסטים.
    ״אם אתה אף פעם לא נותן לי גרושן אחד ביד, אבא!״ ענה הבן בהתרסה. ״אז כן, יש לי זכות לחיות כמו כל שאר הגימנזיסטים. אתה הבאת אותי לעולם ואתה רוצה שאני אלמד... אז תן לי גם את כל מה ששייך לזה! אבל אתה רוצה רק לרדות, אתה מאושר רק כשכולם רועדים מפניך. אתה בדיוק כמו הקיסר שלך: מי שאינו מציית, נורה למוות!״
    ״אריך!״ קרא האב, פגוע עד עמקי נשמתו. ״איך אתה יכול להגיד דבר כזה?! האם אינני רוצה את הטוב ביותר עבורכם? — על מה אתה בכלל מדבר?״ הוא שואל, רגוע יותר לאחר שחזר לעשתונותיו. ״אתה גנבת את המפתח שלי ונתת אותו בהסתר לשכפול, אתה גנבת את כספי — ואת זה אתה רוצה להצדיק?! אינך נופל אפילו על ברכיך בחרטה ובתחינה? כן, יצאת לגמרי מדעתך: הבן גונב מהאב, והאב, לא הבן, אמור להיות האשם...?״
    הוא הסתכל בחוסר ישע סביבו. בגלל הרעש התעורר סוף־סוף היינץ משנתו העמוקה, הזדקף במיטתו והתבונן באביו. בעגה הברלינאית המתחכמת שלו הוא אומר: ״מה אתה מתרגז, אבא. הרי אריך לא נורמלי, הוא לא בסדר בראש, כולם בגימנסיה יודעים את זה. הרי הוא אדום...!״
    ״אדום!״ צעק האב. ״הבן שלי אדום! האקנדאל סוציאל־דמוקרט! אינך יודע מה אמר הקיסר? שכל הסוציאל־דמוקרטים הם אויבי המולדת ושהוא יכחיד אותם!״
    ״אם הם לא יכחידו את וילהלם5 שלך!״ אמר הבן ברוגז. ״הוא מסוגל רק לקרקש בחרבו!״
    5 הקיסר וילהלם השני, שגרר את גרמניה למלחמת העולם הראשונה.
    ״אבא! אבא!״ קרא היינץ. ״תניח לאריך לקשקש, הרי הוא משוגע!״
    ״את זה אני רוצה לראות!״ צעק האב והגיע עד למיטה. ״אם בני שלי...״
    הוא שלח אליו את ידו, הבן חמק ממנו...
    ״בדרכי שלום, תמיד בדרכי שלום!״ קרא היינץ ממיטתו...
     
    7
     
    ״מה זה רעש הזה!״ התלוננה האם ונכנסה לחדר הבנות. ״ועוד כל כך מוקדם בבוקר! אבא לא מסוגל אף פעם לשמור על שקט — הוא עדיין בקסרקטין שלו...״
    אווה ישבה זקופה במיטתה, והקשיבה לרעש בפנים מלאות עניין. אך סופי משכה את שמיכתה גבוה מעל לכתפיה והעמידה פנים שאינה שומעת דבר, אפילו לא את האם המתבכיינת.
    ״סופי!״ אמרה האם בקול מתחנן. ״אבא מקשיב לך יותר מאשר לכולנו. לכי לשם ותרגיעי אותו — תקשיבי ותנסי להבין מה בעצם קורה שם. הבעיה שלו עם אריך — הרי כבר בשנתו הוא רב איתו! סופי! אנא ממך!!״
    ״אני לא רוצה שום קשר למריבות ולסכסוכים שלכם!״ קראה האחות סופי, התיישבה במיטתה ובפנים חיוורות ורוטטות הביטה באם. ״אתם כל כך מענים אותי! אני לא יכולה לשאת את זה יותר! תמיד מריבות ורעש — בשביל מה חיים בכלל?״
    ״בשביל ללכת לכנסייה כמובן!״ אמרה אווה בעוקצנות. ״בשביל האדון הכומר רינקר. אלוהים, איזה יופי של זקן יש לגבר הזה! אז איך אפשר להשתעמם בכנסייה...״
    ״איתך אני בכלל לא מדברת!״ אמרה האחות המבוגרת בזעם. ״את כל כך נבזית! את חושבת שמשום ש... אבל אני לא רוצה לדבר רעות עלייך, ימחל לי אלוהים על חטאי זה, שאני מתנהגת כמוך...״
    ״רק תפסיקו לריב, בנות!״ ביקשה האם ביבבה. ״הרי כולנו היינו יכולים להסתדר כל כך טוב ביחד. היינו יכולים לחיות את חיינו הנוחים, אבל זה לא קורה, כל הזמן רק מריבות וסכסוכים...״
    ״לא, אמא,״ סופי אמרה בהחלטיות. ״החיים הנוחים, זה בכלל לא מה שאת מדמיינת לעצמך, טיולים לאַיֵירהוֹיזְשֵן או להוּנדֶקֵלֶה בימי ראשון. בעיניכם זה יפה, אבל רק בעיניכם זה יפה, אנחנו הצעירים — וכאן אני חייבת להצדיק את אֶוושֶן ואריך — בעינינו יפה זה משהו אחר...״
    ״תודה, העלמה טוהר־המידות,״ אמרה אווה בלעג. ״אני לא זקוקה לעזרתך. אני מסוגלת להגיד לאמא בעצמי מה אני רוצה. וכמו אריך, לחזור הביתה רק באחת בלילה, שתויה, ולגנוב מאבא את כספו...״
    ״או אלוהים, אלוהים!״ מייבבת האם. ״לא יכול להיות שאריך עשה זאת! אם אבא יגלה את זה הוא יהרוג אותו במכות! הרי הוא יכול לקבל את הכסף ממני...״
    ״אבל אמא,״ אמרה סופי בזעזוע, ״אסור לך לתת לאריך כסף מאחורי גבו של אבא. בתור הורים אתם חייבים לשתף פעולה, הרי אתם בעל ואישה...״
    ״אני לא מאמינה שאני שומעת שטויות כאלה!״ אמרה אווה בבוז. ״אלה סתם מילים ריקות! עדיף שאריך יגנוב כסף...״
    ״בשביל מה הוא בכלל זקוק לכסף?״ אמרה סופי בלהט.
    ״אבל אני רוצה להגיד לך מה קורה איתך, סופי!״ המשיכה אווה בכעס. ״את התחמקת כאן מהכול. את מעדיפה להסתובב עם איזה שקרן מהמחלקה הראשונה במקום לרוקן את סיר הלילה של אבא! וכך את מרגישה מי יודע מה מעודנת, ואת משלה את עצמך שאלוהים מעניק לך תעודה טובה ושתזכי במקום הראשון בשמים...״
    ״אמא!״ קראה סופי בבכי. ״אל תרשי לה לדבר בצורה כל כך נבזית. אני לא עומדת בזה...״
    ״כן, את מעודנת מדי בשביל לשמוע את האמת, אבל לא מעודנת מכדי להגיד לנו את האמת!״
    ״אני לא משתפת עם זה יותר פעולה!״ קראה סופי בנחרצות וניגבה את הדמעות מפניה בשרוול כתונת הלילה. ״אני לא צריכה את זה. עוד היום אדבר עם הגברת האחות הראשית, וכבר בערב אעבור עם כל החפצים שלי למעון האחיות!״
    ״סופי!״ קראה האם בתחינה. ״אנא אל תעשי את זה! אבא לעולם לא ירשה! הרי את הבת שלנו, ואנחנו משפחה ואנחנו צריכים להיות יחד...״
    ״בהחלט, כדי לריב אנחנו באמת צריכים להיות יחד!״ אמרה אווה בכעס. ״סופי ממש צודקת, היא באמת צריכה להסתלק! וגם אני אעזוב בקרוב. כל אחד צריך לדאוג למקום שמתאים לו, וכל הסיפור על משפחה ואהבת הורים ואחים — כל זה בסך הכול שטויות!״
    ״אבל אוושן, בבקשה, אל תגידי דברים כאלה! הרי אנחנו אוהבים זה את זה...״
    ״אנחנו בכלל לא אוהבים זה את זה!״ צעקה אווה בהתרסה. ״אנחנו לא מסוגלים לסבול זה את זה...״
    ״בבקשה אל תגידי את זה, אוושן!״
    ״אני לא מוכנה לשמוע את זה יותר,״ אמרה סופי בהחלטיות. ״העובדה שאת מדברת ככה מראה שכבר לא נשארה לך שום אמונה, לא לך וגם לא לאריך. ואם את רוצה להסתלק מפה, זה רק משום שאת רוצה להתיר כל רסן. כבר מזמן ראיתי שזה עומד לקרות, ואני לא צריכה לפגוש אותך שלובת זרוע עם מחזרים, גועל נפש! ידעתי את זה כבר אז כשראיתי אותך מסתובבת בפארק השעשועים. כבר בגיל שלוש־עשרה הרשית לפרחחים לשלם עלייך על הקרוסלה!״
    ״את מקנאה כי אף אחד מעולם לא הסתכל עלייך, סופי!״
    ״תתפייסו כבר, בנות!״
    ״ולא התביישת כשהרוח העיפה את שולי החצאית שלך וכולם יכלו לראות אפילו את התחרה של התחתונים שלך!״
    ״זה דווקא יפה!״
    ״אלוהים אדירים, בנות, תעזרו בבקשה!״ ייללה האם. ״הקשיבו! אני חושבת שאבא הורג את אריך במכות...״
     
    8
     
    ״הבוס לא התעורר בזמן?״ שאל רבאוזה, הזקן הממונה על האבסת הסוסים, את אוטו, התיישב על ארגז המספוא ודפק בקבקביו כנגד העץ. ״הגיע זמן ההאכלה...״
    עשרים סוסים הפנו את ראשיהם לעבר אוטו שנכנס, ומלאי ציפייה השמיעו צהלות חרישיות. אבל הם הכירו את אדונם, מספק מזונם, וידעו שזה אינו אוטו. לכן הם שבו והפנו ממנו את הראש באכזבה, נברו בקש, צלצלו בשרשרות האפסרים — ורק הסוסה האפורה רקעה בפרסתה ביתר חריצות.
    ״הוא כבר מגיע,״ ענה אוטו והתיישב על הארגז ליד רבאוזה. ״הוא כבר ער מזמן.״
    ״אז למה הוא עדיין לא שפך מספוא לאפורה?״ התפלא הזקן. ״הוא תמיד כל כך מקפיד להקדים.״ הוא צחק. ״הבוס חושב שאני לא שם לב, אבל אני דווקא כן.״
    ״זה לא העסק שלנו, רבאוזה,״ אמר אוטו. ״אלה הסוסים של אבא והמספוא של אבא, והוא יכול לעשות בהם כרצונו.״
    ״האם אני אמרתי משהו אחר, אוטושֶן?״ שאל רבאוזה הזקן. ״אני רק אומר שהוא מאכיל בסתר, וזאת האמת. לבוס יש את חביביו, ולא משנה כמה הוא מעמיד פנים שהוא נוהג רק על פי הצדק.״
    ״אני לא יודע על כך דבר,״ אמר אוטו בקרירות. ״אני עושה מה שאבא רוצה.״
    ״זה בדיוק מה שאני אומר, אוטושן,״ גיחך הזקן. ״ואתה באמת לא הבן החביב עליו ביותר.״
    זמן־מה הם ישבו בשתיקה על הארגז. ואז רבאוזה כחכח בגרונו, דחף קלות את אוטו ושאל: ״תגיד, אוטו, גילפת את ראש המקטרת בשבילי?״
    ״עוד לא הספקתי,״ אמר אוטו. ״אתה יודע, אני צריך כל כך להיזהר, אבא מתנגד לזה בנחרצות.״
    ״תעשה אותו ממש יפה,״ ביקש רבאוזה. ״הוא צריך להיות האיאס שלי, זה שאותו נהגתי במשך שבע שנים, אתה יודע, עם הכתם הלבן מעל מחצית פיו.״
    ״אני אכין לך אותו,״ אמר אוטו. ״אבל קודם אני צריך שיהיה לי זמן.״
    ״אתה רואה, אוטו — שוב שכחת להזכיר לי לפנות אליך בגוף שלישי. אתה יודע שהבוס אסר עלי באיסור חמור לפנות אליך בגוף שני.״
    ״לא שכחתי, רק לא בא לי לחזור ולהזכיר לך כל פעם.״
    ״אבל זה בדיוק כל העניין!״ ענה בלהט הממונה על ההאבסה. ״אם אתה עצמך היית רוצה שאפנה אליך בגוף שלישי, אז אני גם לא הייתי שוכח כל הזמן. אבל הרי אתה לא רוצה את זה.״
    ״שוב פנית אלי בגוף שני, רבאוזה!״
    ״אתה רואה! אבא שלך צודק לגמרי, זה לא תקין שהממונה על ההאבסה יפנה בגוף שני לבנו של הבוס. הרי אתה כבר לא בן עשר, כמו אז כשהגעתי לכאן, אתה כבר בן עשרים וחמש...״
    ״עשרים וארבע.״
    ״אז עשרים וארבע.״ הממונה על ההאבסה בעט ברגליו כנגד הארגז, מהורהר. ״עשרים וארבע — אז אולי תצטרך יום אחד לחזור ולשחק אותה חייל...״
    ״אני, חייל? לא, עם זה גמרתי, פעם אחת הספיקה.״
    ״אבל אם תהיה עכשיו מלחמה?״
    ״אבל אין שום מלחמה!״
    ״לא קראת אתמול את המהדורה המיוחדת? הסֶרבִּים ירו למוות ביורש העצר האוסטרי — תקשיב לי, תהיה מלחמה.״
    ״מה לנו ולסרבים? איפה הם חיים בכלל?״
    ״גם אני לא יודע בדיוק. אוטושן, אי־שם למטה...״ הוא הצביע אל מעבר האורווה.
    ״אתה רואה?! בגלל זה לא יכולה להיות מלחמה.״
    הם שוב שתקו במשך זמן־מה. ואז הממונה על ההאבסה התחיל מחדש: ״אבל אם כעת הבוס לא יבוא מיד... אני הרי חייב להאכיל. — הכרכרות צריכות לצאת בזמן. אתה לא רוצה לגשת רגע ולבדוק, אוטושן?״
    ״אבא אמר שמיד יבוא.״
    ״או שאני בעצמי אקרא לו אם אתה פוחד, אוטושן.״
    ״עדיף שתניח לזה, רבאוזה, אבא יבוא עוד מעט.״
    ״מה קורה? צרות?״
    אוטו הנהן.
    ״שוב? מוקדם בבוקר? בגלל מה, בעצם?״
    ״אה, שום דבר...״
    ״איזה סיר במטבח שוב לא עמד נכון? אבל הבוס גם הוא הופך הכול לקשה מדי, הוא הורס את עצמו ואת כולם יחד איתו! גם בך אין עוד אף טיפת אומץ, אוטושן.״
    ״אני עוד יכול לשאת את זה בינתיים. אבל היה נחמד מאוד לו פרצה מלחמה והייתי יוצא מהבית. גם אני רוצה פעם קצת שקט, שלא תמיד יגערו בי.״
    ״אבל גם אצל הפרוסים גוערים, אוטושן.״
    ״לא כמו אבא...״
    ״הנה!״ קרא רבאוזה. ״הנה כבר מתחילה המהומה! בוא, אוטושן!״
    והוא רץ אל דלת האורווה.
    ״לא עדיף שנישאר כאן?״ שאל אוטו בהססנות. אבל אז יצא בכל זאת בעקבות הממונה על ההאבסה אל מחוץ לאורווה.
     
    9
     
    האקנדאל הזקן חצה את החצר ודחף לפניו את אריך, שהיה לבוש בכותונת ובמכנסיים בלבד. מהחלונות הציצו פניהן המבוהלות והסקרניות של הנשים. הבן הצליח במריו להוציא את אביו משיווי משקלו הנפשי.
    ״סטודנט אתה רוצה להיות?!״ צעק האב ודחף את אריך עד שכמעט נפל. ״בעיני אתה פלוץ! אתה לא־כלום! גנב!״
    ״אני לא אסבול את זה!״ קרא אריך. ״אני רוצה...״
    ״אדון בוס! אדון בוס! אנא, אתה מעיר את השכנים!״ ביקש בבהלה הזקן הממונה על ההאבסה.
    ״תסתכל עליו, רבאוזה!״ השיב לו במרירות הסמל לשעבר. ״האדון הבן מבזבז בלילה אחד שמונים מארקים — ועוד אומר שיש לו זכות על הכסף! אתה, עמוד דום כשאביך מדבר אליך! אני אראה לך מי האדון בבית הזה! עוד היום אני מוציא אותך מהגימנסיה...״
    ״אל תעשה את זה אבא!״
    ״בדיוק את זה אני אעשה. אני נשבע לך שאני עושה את זה, עוד היום!״
    ״אדון בוס! בוס! תירגע, תחשוב בשיקול דעת! דבר גם אתה על לבו של אביך, אוטושן!״
    ״אבא...״
    ״אבא!״
    ״כן בוודאי, אבא! עכשיו אתה יכול לצעוק אבא, כשכבר מאוחר מדי! אבל איתך גברבר זה נגמר, חסל אבא. עכשיו אני רק האדון שלך — ואני אדאג לכך שתלמד לציית!״
    ״אדון בוס...״
    ״כן בהחלט, אדון בוס. כעת אני הבוס שלו! מהר, לאורווה, מהיום והלאה אתה פועל אורווה פשוט, ואני נשבע לך שתקבל כל כך הרבה עבודות ניקוי וקרצוף...״
    ״לעולם לא אעשה את זה, אבא! אני מעדיף לברוח מכאן לפני שאגע בקלשון!״
    ״אדון בוס, תשקול בבקשה, ראש כל כך מבריק...״
    ״מבריק למה? בגניבה! לא כאן, היכנס עכשיו לאורווה, אריך!״
    ״אני לא נכנס לאורווה!״
    ״אתה נכנס לאורווה!״
    ״לעולם לא!״
    ״אתה מסרב לציית לאביך?״
    ״אני לא נכנס לאורווה, אני לעולם לא אגע בקלשון!״
    ״אריך! אל תביא את זה לקיצוניות! תיכנס לאורווה, תעשה את העבודה, תציית — ובעוד שנה נראה...״
    ״שנה? אפילו לא שעה, אבא, לא דקה אחת!!!״
    ״אתה לא עושה את זה?״
    ״לעולם לא!״
    האב ניצב מהורהר, כמעט רגוע.
    ״אוטושן, דבר אתה על לבו של אריך,״ ביקש רבאוזה הזקן. ״שיתנהג בהיגיון. זה הרי לא חייב להימשך שנה, אבא שלך יהיה מרוצה גם עם חודש אחד, עם שבוע אחד — הוא רק צריך לראות רצון טוב.״
    ״אריך...״ אמר אוטו בכבדות.
    ״שתוק כבר!״ אמר אריך בכעס. ״רכרוכי שכמוך — אבא הוא כמו שהוא רק כי תמיד התרפסת בפניו!״
    ״בוא!״ אמר האב, שהתנהג כאילו לא שמע דבר. ״בוא!״
    הוא תפס בידו את זרועו של בנו. ״קדימה!״
    ״אני לא נכנס לאורווה!״ התנגד הבן.
    ״בוא!״ אמר האב. הוא גרר איתו את הבן, אבל כעת שוב לכיוון הבית. ״תביא לי את מפתחות המרתף, אוטו!״ קרא האב.
    אוטו רץ.
    ״מה...?״ אריך שאל, מבולבל.
    ״בוא!״ אמר האב.
    הם נכנסו לבית, אך לא עלו בגרם המדרגות אל הקומה העליונה, הם ירדו אל המרתף.
    ״ככה,״ אמר האב ופתח בדחיפה את אחת מדלתות המרתף. ״אתה נשאר כאן עד שתתעשת. אני נשבע שלא אוציא אותך, אריך, עד שתקבל את הדין.״
    ״כאן...?״ שאל אריך בחוסר אמון והסתכל אל תוך המרתף השחור, האפל והמסורג. ״אתה מתכוון לנעול אותי כאן...?״
    ״כאן אתה נשאר עד שתשנה את דעתך. אני לא אוותר!״
    ״אתה לא תעשה את זה, אסור לך לעשות את זה, אבא!״
    ״בדיוק את זה אני עושה! תן לי את המפתח, אוטו! תיכנס אריך — או שאתה מסכים לשמוע בקולי ולעבוד באורווה?״
    ״אבא!״ ביקש הבן ונאחז בכוח במשקוף. ״אבא, תשמע בבקשה, בשם אלוהים, תוותר פעם אחת! אולי הייתי קל דעת, אני מבטיח לך, אני רוצה להשתנות...״
    ״טוב, תשתנה, לך לאורווה!״
    ״לעולם לא!״
    ״אז תיכנס!״
    בדחיפה אחת הדף האב את הבן אל תוך המרתף, הדלת נטרקה. מבפנים הבן הטיל את כל משקלו עליה. ״אבא! אבא...!״
    האב נעל את הדלת.
    אגרופים תופפו מתוך המרתף. קול שכמעט לא היה אפשר לזהותו צעק: ״רודן! עריץ! תליין!״
    ״בוא להאביס, אוטו,״ אמר האב והלך.
    ״אתה יותר מדי קשה, אבא,״ אוטו לחש.
    ״איך?!״ קרא האב ועמד מלכת (הבן הנעול במרתף המשיך לצעוק). ״איך?! והוא? הוא לא קשה מדי אלי?״ הוא הביט בבן במבט נוקשה. ״אתה חושב שזה לא מכאיב לי? בוא להאכיל, אוטו!״
     
    10
     
    האב עלה בגרם המדרגות, לפני אוטו, כמו אדם זקן מאוד.
    ״כן, כן,״ הוא מלמל. ״ועכשיו שאלוהים יעזור לכולנו!״
    אבל כשהגיע לחצר נעשתה יציבתו איתנה יותר. בקול שהזכיר את נימת הפקודה הרגילה שלו הוא קרא כלפי מעלה, אל הנשים שניצבו בחלון: ״אין לכן מה לעשות? לכו מהר לעבודותיכן!״
    מיד נעלמו הפרצופים. האקנדאל נכנס אל תוך האורווה. ״הכול בסדר, רבאוזה?״
    ״באורווה הכול בסדר, בוס,״ ענה רבאוזה. אבל זאת גם היתה הרמיזה היחידה שהוא העז להביע בנוגע להתרחשויות.
    בשעה הבאה היתה להם הרבה עבודה: עבודה מאומצת, דוממת. בשש ושלושים היו הסוסים אמורים להיות מוכנים לעבודת היום.
    ובכל זאת אוטו מצא שוב ושוב רגע פנוי כדי לגשת אל מאחורי דלת הפלדה ולהאזין למתרחש במרתף. הוא לא שמע דבר — אבל עדיין לא ניתן היה להסיק מכך שאחיו קיבל את הדין. הסיכויים שאחיו ייכנע היו מעטים כמעט כמו הסיכויים שהאב יוותר. אוטו חזר לעבודתו באנחה כבדה. הוא הבחין שגם הממונה על ההאבסה, רבאוזה, הסתכל תכופות מהרגיל מבעד לדלת האורווה. רק האב התנהג כאילו לא קרה דבר.
    האקנדאל הזקן יצא מהאורווה רק לאחר שכרכרות הלילה חזרו לחצר. הוא דיבר כתמיד עם כל עגלון ועגלון, בדק בעצמו את המונה, חישב את הכספים, אסף ורשם אותם במחברתו. העסק עבד באותו לילה טוב מהרגיל. הכרכרות כמעט לא נאלצו להמתין לנוסעים בתחנות העצירה. האקנדאל קיבל לידיו כסף רב, והתאושש מעט. לא הכול היה חסר תקווה, לפחות העסק פרח.
    הוא צעק לרבאוזה שייתן לסוסים שעבדו בלילה מנה נוספת של שיבולת שועל. ואז שאל את העגלון: ״ולאן נסעת וילֶם?״
    ״המון דברים קרו בעיר,״ אמר העגלון. ״כולם נסערים מאוד בגלל רצח הארכידוכס. שלוש פעמים נאלצתי להגיע לשֶרְל,6 שם מוצגים המברקים. את הרוצח תפסו כמובן, הֶר האקנדאל. הוא סטודנט, אבל אני לא זוכר את השם שלו. הוא בלע מיד רעל, אבל הקיא אותו...״
    6 משרד המערכת של איל עיתונות ברלינאי.
    ״סטודנט, נו,״ אמר גוסטב איש הברזל. ״ועל דבר כזה אנשים מבזבזים את כל הלילה. מכות בישבן עד זוב דם, זה מה שאחד כזה צריך לחטוף, הוצאה להורג היא מהירה מדי, קודם כול הוא צריך להרגיש כאב... אבל כבר אין שום משמעת בעולם...״
    העגלון הזקן הרים את מבטו מהריפוד הכחול של המושבים שזה עתה הבריש לקראת נסיעות היום. ״אתה מתכוון לזה, הֶר האקנדאל? תמיד חשבתי שיש הרבה יותר מדי משמעת בעולם, הכול נעשה על פי תרגילים ופקודות, והרי הבנאדם הוא לא מכונה, במובן מסוים הוא משהו חי, עם רגשות...״
    אבל וילהלם הזקן בחר ברגע לא מתאים, כי בדיוק אז הגיע לחצר הקולגה שלו פִּיפּגרָאס, שלמרות הבוקר הקיצי הנעים הרים את גג הכרכרה שלו והרכיב את מגן הבוץ כאילו ירד גשם של כדורי ברד. אך לא בזה היה העניין, אלא...
    ״כן, הר האקנדאל,״ אמר פיפגראס, שירד מתנשף בכבדות מדוכן הכרכרה מעל לגלגל הגבוה, והסיט לאחור ממצחו הבולט את כובע הצילינדר הלבן הממוספר. ״תעמדי בשקט, אוֹטיליֶה! הבהמה לא יכולה אף פעם להמתין למספוא שלה! — כן, הר האקנדאל, עכשיו תגיד לי רק מה הייתי אמור לעשות? בשעה אחת בלילה עלו שניהם לכרכרה שלי ליד מסבאת דֶר אַלטֶה קוּשטָאל, והוא אומר לי לנסוע לגן החיות דרך תחנת הרכבת לֶרטֶר, ואז להמשיך הלאה עד שהוא ידפוק! ובכלל לא שמתי לב שהוא שיכור, אבל הוא לא דפק. ואני נוסע ונוסע ומדי פעם אני שואל: ׳עוד לא הגענו?׳ — אבל שום דבר, אין תשובה, וכאשר בסוף אני עוצר, אני רואה ששניהם ישנים, ועוד איך! לא עוזרים טלטולים, לא קריאות, הוא רק ממלמל שטויות ספוגות אלכוהול ואין לי שום סיכוי לגלות את כתובת הדירה.״
    ״אתה תמיד בא עם סיפורים כאלה,״ אמר האקנדאל בכעס. ״תעיר אותם! תעשה איתם חשבון מהיר ותדאג שהם יסתלקו מהחצר שלי!״
    והוא נסוג צעד אחד לאחור.
    ״אבל הר האקנדאל!״ אמר העגלון בטרוניה. ״איך אתה יכול להיות כזה. הרי הם ממש כמו שני ילדים טהורים, היית צריך לראות אותם, זה משמח אבות, וגם אמהות... זאת עדיין אהבת־אמת, מתוך ספר מזמורים...״
    ובעודו ממשיך לרעום ככה, פיפגראס מקפל אט־אט בחזרה את גג הכרכרה שלו ומשחרר את מגן הבוץ...
    המון גדול עמד והסתכל בנעשה. עגלוני כרכרות עייפים אחרי עבודת הלילה שלהם ועגלוני כרכרות לאחר שנת לילה מרעננת, לקראת עבודת היום. גם אוטו ורבאוזה לא ויתרו על המופע הזה (פיפגראס הזקן תמיד עשה מהתלות כאלה.) אפילו הנשים בבית, ביניהן גם בּוּבִּי בן השלוש־עשרה, הריחו שמשהו קורה וחשו אל החלונות...
    המראה שנגלה לעיני כל הצופים היה נאה, לא, זוג הישנים נראה טוב ומרנין. אם אכן עלו לכרכרה מבוסמים, הרי עתה ישנו שנת ילדים אמיתית. ראשה היה מונח, ממש כמתבקש, על חזהו, וגם בידיהם החזיקו זה בזה, כאילו נאסר על עצם אחדותם לתעות ביערות השינה וסבכי החלומות...
    כולם הביטו בדממה בתמונה מאירת הפנים הזאת, ולאחר זמן־מה אמר פיפגראס ברוגע גמור: ״נו, הר האקנדאל, האם אמרתי יותר מדי? הלוא זה דבר משמח — שגם זה עדיין קיים בברלין, עירו של הקיסר, שבה הזונות בפרידריך־שטראסה כמעט רומסות זו את זו מרוב צפיפות. אבל בברלין יש הרי הכול מכול...״
    מי יודע מה התחולל בלבו ובמוחו של האקנדאל הזקן למראה שני הנאהבים הצעירים? הרי גם הוא היה פעם צעיר, והוא ראה שזוהי אהבת ילדים בלבד, משהו קליל, עליז...
    אבל אז בדיוק הזכיר פיפגראס בדבריו את הזונות שדורכות זו על רגלי זו בפרידריך־שטראסה, ובו ברגע נזכר בבתו שהתגנבה בסתר לבית הקפה הידוע לשמצה, ובבנו שרק הבוקר נדף ממנו ריח של בושם זול. בצעד אחד הוא זינק אל הכרכרה, משך בכתפו של הישֵן וצעק בזעם: ״תתעורר! תסתלק מהחצר שלי, אתה בחור, אתה!!״
    הנערה הצעירה התעוררה עוד לפני הבחור. היא קפצה בבהלה והביטה סביבה בחצר הזרה ובכל פרצופי הגברים הזרים שהיו מופנים אליה, ונראו מבוהלים, מאיימים ואפלים. העובדה שכל ההבעות הללו לא כוונו אליה, אלא נבעו מהתפרצותו של גוסטב איש הברזל, את זאת היא לא ידעה כמובן.
    היא אחזה בידו של חברה, משכה אותו ממקום מושבו וקראה: ״בוא כבר, אריך, מה קורה כאן?״ וכבר פרצה בריצה, אוחזת בשמלותיה, לכיוון השער, כשהיא מושכת אחריה את אריך שלה.
    השם אריך ממש הוציא את האקנדאל הזקן מדעתו, והוא רץ לצד השניים והמשיך לגעור בהם. מצדם האחר רץ פיפגראס העגלון, שכלל לא ציפה לסוף כזה להלצה שלו. הוא התחנן ואיים: ״הר האקנדאל, מה אתה עושה?! הרי האדון הזה עוד לא שילם! הואיל בבקשה לעצור, אדון, ולשלם לי את דמי הנסיעה!״
    אך הנערה הצעירה והגבר הצעיר האיצו את מרוצתם, הם ברחו מפרצופיו המרושעים של העולם אל תוך בוקרו הרענן והכחול של חודש יוני...
    האקנדאל הזקן היה הראשון שנעצר. הוא עמד מתחת לעמוד השער שבראשו כדור זהוב, ניגב את פניו והסתכל על כל הפרצופים כמי שזה עתה התעורר משנתו. אבל כל הפרצופים הופנו ממנו במבוכה, וכל אחד נחפז לשוב לעבודתו האמיתית או המדומה. גוסטב איש הברזל חצה באלם את החצר, וכשחלף על פני אוטו, אמר בחצי קול: ״סיים את העבודה, אוטו!״ ונעלם לתוך הבית.
    מיד עלתה בחצר מערבולת של לחשושים, וכולם הצטופפו סביב פיפגראס המתנשף שזה עתה חזר: הוא לא השיג את שני הצעירים, הלילה נסעה האהבה מבלי לשלם דמי נסיעה.
     
    11
     
    בשעה שבע בדיוק שתו בבית האקנדאל קפה, ולא משנה באיזה מצב רוח היה גוסטב איש הברזל או מה הוא רצה; בשבע בדיוק הוא עמד זקוף בראש השולחן והורה להיינץ לומר את תפילת הבוקר. לאחר מכן נשמעה גרירה כיסאות ורגליים, והאם מזגה את הדייסה.
    הכפות גירדו בשתיקה את הצלחות, בשתיקה הביטו, פעם זה ופעם אחר, בכיסאו הריק של אריך. רק מדי פעם נאנחה האם שנזכרה בבנה הרעב שבמרתף, ואמרה, ״אוי כן,״ או ״או אלוהים, או אלוהים,״ אבל איש לא ענה, עד שבסופו של דבר התלוננה: ״היום שוב אף אחד לא אוכל! מה בכלל קורה לכם! לפחות אתה בובי, תאכל משהו, הלוא אין לך שום סיבה לרעוב!״
    הנער העיף מבט זהיר באביו ואז אמר בקולו המתחלף הבא ממעמקים: ״פְּלֶנוּס וֶנטֶר נוֹן סְטוּדֶט לִיבֶּנטֶר — בטן מלאה אינה לומדת בשמחה. למען לימודי הלטינית שלי מומלצת התאפקות בחיסולו של קמח מבושל...״
    ״או אלוהים!״ נאנחה האם. ״בשביל זה אנחנו שולחים את הילדים ללמוד, כדי שלא נוכל יותר להבין מילה מדבריהם וכדי שהם...״
    היא לא המשיכה לדבר, עיניה מלאו דמעות, וכל אחד מן הנוכחים ראה שהיא חושבת על הבן במרתף, שסיים את לימודיו.
    ״סתום את הפה!״ נהם האב לעבר היינץ.
    ״לפקודתך, אבי המולדת!״ ומכיוון שהיה חסר תקנה, הוסיף: ״שאקח איתי לגימנסיה פתק התנצלות בשביל אריך?״
    האב הביט בבן בעיניים רושפות, האחרים הרכינו את ראשיהם — אבל הסופה חלפה ללא פגע: האקנדאל רק הדף את כיסאו לאחור והלך לחדרו.
    חצי שעה מאוחר יותר יצאו היינץ לבית הספר וסופי לבית החולים. אווה והמשרתת הקטנה סידרו את הדירה, במטבח ניקתה פראו האקנדאל ירקות ובאורווה התייעצו אוטו ורבאוזה הזקן אם מותר להזכיר לאבא את נסיעותיו הפרטיות או לא...
    האקנדאל הזקן ישב ליד שולחן הכתיבה שלו. הוא פתח את ספר הקופה לרשום את כל ההכנסות מהלילה, אבל הוא לא ספר, הוא לא רשם.
    הוא ישב והרהר. הוא הרהר בקדרות. מאות פעמים אמר לעצמו שהעולם לא יתמוטט בגלל גנב־בית קטן, בגלל מעסיק שמאבד את השליטה על עצמו בפני אנשיו.
    לא, העולם לא התמוטט, אבל עולמו שלו התמוטט מבחינתו. הוא הרהר מדוע ילדיו לא רצו מעולם מה שהוא רצה, מדוע היו תמיד מרדנים. מאז ומתמיד הוא ציית בשמחה לכל סמכות, אבל אם ילדיו עדיין צייתו, הרי שעשו זאת רק מתוך התנגדות, בפנים זעופות ובחוסר רצון. אולי באמת כל מה שקרה היום לא היה כה גרוע, בתוך רבע שנה או חצי שנה אפשר יהיה לשכוח הכול, לקבור את זה, אבל זה כן היה גרוע! כי זאת לא היתה רק גניבה בבית אלא כי הכול הוליך להידרדרות, שָאף להתפרק, בז לשיטה...
    במצח מקומט בהה בכסף שעל שולחן הכתיבה. ההכנסה הגדולה מהלילה לא שימחה אותו, הוא כלל לא רצה לרשום אותה בספר הקופה. לפני כן היה עליו לרשום נתון אחר.
    בהחלט, הוא חייב לרשום אותו, הוא לוקח את העט בידו, מהסס — שב ומניח אותו בחזרה. נואש הוא נועץ מבט בספר הקופה. מה שעליו לעשות עכשיו עומד בניגוד להגינות ולסדר הטוב...
    ואז עולה מחשבה בראשו. אולי זאת דחייה בלבד, אבל הרי ייתכן בכלל שלא כל הכסף הוצא. הוא ממהר אל חדר השינה של הבנים. אווה מסדרת בו את המיטות. הוא היה רוצה לשלֵח אותה — אבל האם אב צריך להתבייש בפני ילדיו על מעשהו? כמעט בזעם הוא לוקח את חזייתו ומעילו של אריך שעדיין היו תלויים על גב הכיסא, ומתחיל לבדוק את הכיסים. אך הוא אינו מוצא דבר, דבר למעֵט עקבות נוספים לאי־ציות: כמה סיגריות. אבל הפעם אין בכך כדי להביא את האב להתפרצות חדשה, הוא רק מועך את הסיגריות כך שהטבק נושר על הקרקע, ולבתו הוא אומר בגסות: ״תטאטאי מכאן את הטינופת!״ ואז הוא הולך למטבח.
    המטבח ריק. הוא פורס פרוסה מקצה כיכר לחם, בערך בגודל שאסירים קיבלו בצבא. ואז הוא מביט סביבו ומחפש, אבל במטבח הבורגני שלו אין אותם כדי חרס מזוגגים שבהם נתנו מים לאסירים. לאחר היסוס־מה הוא לוקח כד אמייל המשמש למדידת ליטרים וממלא אותו במים. הוא מניח למי הברז לזרום כדי שיהיו טריים, שכן גם אסיר זקוק לסדר משלו.
    ואז הוא יורד אל המרתף עם המים והלחם.
    כאשר הוא פונה אל מסדרון המרתף האפל הוא שומע לחשושים. הוא מצותת ואחר כך מכחכח בגרונו וממשיך ללכת. אשתו חומקת לידו, והוא אומר בתקיפות: ״כאן אין לאף אחד מה לחפש!״ ופותח את מנעול דלת המרתף.
    הבן עומד ליד החלון שגודלו קטן משתי כפות ידיים. הוא אינו פונה לאחור כשהאב נכנס. גוסטב מניח את הלחם על ארגז ואת המים ליד, ואומר: ״הנה לך אוכל, אריך!״
    הבן אינו זע.
    ״יכולת גם לומר תודה, אריך,״ מוכיח אותו האב.
    אף מילה.
    האקנדאל מחכה עוד רגע ואז, כאשר דבר אינו קורה, הוא אומר ביתר חריפות: ״הפוך את הכיסים שלך, אריך. אני רוצה לראות אם יש שם עוד כסף...״
    הבן עדיין לא זז. בזעם פתאומי מתקרב אליו האקנדאל וצועק: ״אתה לא שומע?! הפוך מיד את הכיסים!!״
    אכן, זהו קול הפיקוד הישן, הקר כפלדה, שבו קרא לסדר את הפלוגה כולה, שחדר לעצמותיו של כל אחד ואחד מחייליו! גם הבן קופץ בבהלה וללא אומר הופך את הכיסים, אבל אין בתוכם דבר...
    האב אינו מאמין למראה עיניו. ״את כל הכסף!״ הוא קורא. ״לבזבז שמונים מארקים בלילה אחד, הלוא זה בלתי־אפשרי!״ הבן מעיף מבט מהיר באביו, וכמעט פורץ בצחוק על מידת הניתוק שלו מן החיים האמיתיים. ״אפשר להגיע גם לשמונה מאות מארק,״ הוא אומר ברברבנות. ״אחרת למה הכסף טוב?״
    האב עומד כמאובן — הכול אף גרוע בהרבה מכפי שחשב. איזה יצור נהנתן, רכרוכי, גדל כאן, שאינו מסוגל לפרנס את עצמו אלא רק לבזבז. הוא צמח במהירות לגובה באווירת השלום הרכרוכית, חולפת במוחו המחשבה. 71871-1870 היו לפני זמן כה רב! להרף עין הוא חושב על הארכידוכס שנרצח יום קודם לכן. אנשים מדברים על מלחמה — זה לא רעיון כה גרוע, שכן הפרחחים ילמדו שוב שהחיים הם מאבק...
    7 תקופת מלחמת צרפת־פרוסיה.
    ״ובכן, גם שמונה מאות מארק היית מבזבז,״ הוא אומר בבוז. ״ואתה לא הרווחת אפילו שמונה מארקים בימי חייך! בלי אבא שלך אתה תתפגר בתעלה לצד הכביש!״
    הוא שוב נועץ מבט חודר בבנו, שרק מושך בכתפיו. ואז האקנדאל נפנה אחורה והולך.
    הוא נועל בקפידה את דלת המרתף, וכאשר הוא מגיע למעלה הוא מוסיף ונועל גם את הדלת ממעבר: שלא יהיו עוד כל התלחשויות. המריית פה אינה מצדיקה ניחומים!
    הוא הולך לחדרו וכעת נוטל את העט לידו מבלי להסס, ורושם בספר הקופה:
    ״29.6 — נגנבו בידי בני אריך — סך של 80 מארקים.״
    זהו. עכשיו זה סגור. ובהחלטה פתאומית הוא מכניס את הכנסות הבוקר ואת ספר הקופה אל תוך מגירת שולחן הכתיבה. לכך יש עוד זמן — החשוב ביותר כבר סודר!
    הוא פוסע במהירות אל חדר השינה, לובש את מעיל העגלונים הכחול עם הכפתורים המבריקים וחובש את הצילינדר. למטה, בחצר, כבר עומדת הכרכרה הקלה הרתומה לסוס אחד, מוכנה לנסיעה. אוטו אוחז ברסן את האפורה מלאת המרץ.
    האקנדאל מטפס על הדוכן, מניח את השמיכה על ברכיו, מהדק היטב את הצילינדר על ראשו ואוחז בשוט. לאוטו הוא אומר: ״אחזור בשעה שתים־עשרה. קח לנפחייה את קַסטוֹר ואת סֶנטָה, הפרסות הקדמיות שלהם נשחקו לגמרי. את זה יכולת לראות גם בעצמך! דִיוֹ, אפורה!״
    הוא נוקש בלשונו, האפורה פותחת בשעטה, והכרכרה יוצאת מהחצר.
    הבית כולו נושם לרווחה.
     
    12
     
    מאחורי וילון חדר השינה עמדה אווה והמתינה במתח לעזיבתו של האב. למעשה היא ידעה שכמעט לא הסתכנה כשהתגנבה לחדרו של האב בעודו עסוק במטבח ובמרתף בעניינו של אריך. היה לה מספיק שכל כדי לא לגעת בכסף שעל שולחן הכתיבה עצמו. הכנסות הבוקר כבר נספרו, את זה ידעה.
    גם הכסף במגירה, בתוך השקיות, גם הוא היה ספור כמובן. אבל גם אם האב היה מבחין בסופו של דבר שלא רק שמונים מארק חסרים שם, אלא מאתיים ושמונים, היה חושב שאריך הוא הגנב. ואשמתו של אריך היתה כה כבדה, שכמה מארקים יותר או פחות לא ישנו דבר!
    היא הניעה את כתפה בתנועת זלזול, ונגעה בקצות אצבעותיה בעשר מטבעות הזהב שבכיס הסינר שלה — צריך להיות ערמומי! מאז החלטתה הנחושה שלא להישאר עוד זמן רב בבית הקודר הזה, היא אוספת כסף. איפה שיכלה, לקחה סכומים קטנים; חלק קטן מהכסף שקיבלה לקניית מזון לקחה לעצמה, היא סחבה בגניבה דברים מארון המצעים של האם. אכן, היא משתחררת אט־אט מתלותה באב.
    האם עליה לייסר את מצפונה על שהיא גונבת ממנו? בשום פנים לא! אבא לא מסכים להיפרד ולו מגרושן אחד מכיסו, ואפילו אם הוא טוען תמיד שהוא חוסך הכול למען ילדיו — אבא יכול להגיע עד גיל מאה, ואז תהיה כמעט בת שבעים לפני שתוכל לרשת משהו. לא, תמיד לשלוח יד לקופה כל עוד היא פתוחה, והבוקר היא היתה פתוחה לתפארת!
    אווה דוחפת בתנועה מהירה את הנברשת אל התקרה. זאת אחת מאותן נברשות ישנות שפעם פעלה על נפט ואז הוסבה לחשמל. ככל שמגביהים את הנברשת כך יורדת משקולת־הנגד — ביצת פסחא מבריקה עשויה פליז ומעוטרת בערבסקות פליז עמומות. היא מנתקת במהירות את המשקולת, פותחת את ההברגה במרכזה — ומתוך הפנים החלול, שבעבר היה בוודאי מלא בחול או בעופרת, מנצנץ אליה באור זהוב רך אוצר הזהב הקטן שלה.
    היא נועצת בו את עיניה, ועוצרת את נשימתה לנוכח מזלה הטוב. שנים־עשר או חמישה־עשר מטבעות הזהב הגדולים הללו — הם ממלאים אותה אושר גדול! אביה בעל רכוש גדול וסולידי — חלקו מושקע בעסק, בחצר ובבית, וחלקו מושקע בניירות ערך של המדינה — מאה אלף מארקים, כך היא מעריכה, ואפילו יותר!
    אבל למושגים כמו הכסף של אבא או רכוש המשפחה אין מבחינתה כל משמעות. האב השתייך לדור שאהב להרוויח כסף אך לא אהב להוציאו. הוא צבר כסף, וסבר שילדיו צריכים להרוויח כסף לפני שיוציאו כסף. אך הזמנים השתנו, או אולי האנשים השתנו, או שהיה זה רק חוק הגאות והשפל העתיק: אחרי הגאות מגיע השפל. הדור החדש לא מצא כל עניין בצבירת ערימות של כסף, זה היה משהו מת, חסר תכלית, כן, ממש בלתי־הגיוני! הכסף קיים כדי להוציאו; כסף שמונח סתם כך היה טיפשי!
    כך מתענגת בתו של הגבר האמיד על האוצר הקטן, המוסתר במשקולת־הנגד של הנברשת, שהיא אספה באמצעות אלף תכסיסים וטריקים מבישים. הוא שומטת באטיות את עשרת מטבעות הזהב החדשים על יתר המטבעות, והצליל החרישי והרך נוסך בה תחושת שיכרון. אך לא הצליל ולא הכסף משכרים אותה, משכרת אותה המחשבה על מה תוכל לקנות בכסף הזה: חופש ושמלת משי, הנאה וכובע חדש.
    בנשימת רווחה היא מחזירה את הנברשת למצבה הרגיל, ואז, מול המראה הקטנה מדי (האב אינו יכול לשאת מראה גדולה יותר), היא חובשת על ראשה את כובע הקש רחב התיתורה שלה והולכת למטבח.
    ״תני לי כסף, אמא, אני רוצה לעשות קניות.״
    האם יושבת על כיסא גדול ליד הכיריים, בוחשת בתנועות מכניות בכף בעלת ידית ארוכה בסיר בישול גדול. הכול בגוף האם תלוי: הבטן, השדיים, הלחיים — אפילו שפתה התחתונה תלויה. ליד החלון עומד האח אוטו, מפתל באצבעותיו במבוכה את זקנו הדליל, הפלומתי.
    ״מה את רוצה לקנות, אוושן?״ האם שואלת בקול מתלונן. ״יש לנו כל מה שדרוש לארוחת הצהריים. אבל את רק רוצה שוב להסתובב!״
    ״ממש לא!״ אווה אומרת, ומצב רוחה הקורן נהיה שוב עצבני ונרגז לנוכח קולות התלונה של האם ששמעה אלפי פעמים. ״ממש לא! אבל את בעצמך אמרת, אמא, שלארוחת הערב נאכל היום דג מטיאס עם תפוחי אדמה מבושלים בקליפתם, ואם אני לא אקנה את המטיאס בבוקר, לא יישארו עוד בשוק.״
    שני הדברים אינם נכונים, לא הסיפור שאמא תכננה מטיאס לארוחת הערב וגם לא שעד אחרי הצהריים השוק הברלינאי מתרוקן לחלוטין ממטיאס. אבל אווה יודעת כבר מזמן שלא משנה מה מספרים לאמא, משנה רק שסותרים את דבריה. ואז היא מוותרת מיד.
    וכך גם עכשיו. ״אני לא אומרת כלום, אוושן. מצדי את יכולה ללכת! כמה כסף את צריכה? מארק אחד יספיק? את יודעת הרי, אבא לא אוהב את ההתרוצצויות האלה שלך...״
    ״אם כך, אבא צריך להעסיק נער שליחויות!״
    ״או אלוהים, אוושן, אל תגידי דברים כאלה, בבקשה! שיסתובב בבית פרחח זר, שירחרח ובכל מקום ולא נוכל להשאיר שום דבר גלוי, הכול ייעלם...״
    היא קוטעת את המשפט ומסתכלת בבן השותק שליד החלון במבט שחציו נבוך וחציו מתחנן לסיוע.
    אווה אומרת במקומו: ״אה, את מתכוונת בגלל אריך, אמא? אל תהיי ככה! — הוא מסודר, אבא לא ישחרר אותו מהמרתף לפני שייכנע לגמרי.״
    ״אבל הוא לא יכול — ימים ושבועות...״ האם אומרת, חסרת ישע. שוב היא מפנה את מבטה אל הבן. ״נו, תגיד משהו, אוטשן! הרי גם אתה חושב...״
    ״האם אני זו שלקחתי את הכסף?״ אווה קוראת, וחושבת שהיא מאוד חכמה. ״כל אחד צריך לאכול את התבשיל שבישל, ובזה אני לא יכולה לעזור לו.״
    ״תמיד היית כזאת, אווה!״ האם קוראת, אבל רק בקול מעורר רחמים. ״תמיד חשבת רק על עצמך! את אומרת שאריך לקח כסף — אבל כמה כסף את סחבת ממני כשהלכת לקניות...?״
    ״אני...״ אווה מתחילה, אחוזת תדהמה על שאמה חכמה יותר מכפי שחשבה.
    אך כעסה הרפה של זו כבר התפוגג. ״הרי אני מפרגנת לך את זה, ילדה,״ היא קוראת בבכי. ״גם לך מגיע משהו מהחיים! אבל תביטי רגע, אוושן,״ היא אומרת בחנופה, ״אם אני לא מלשינה עלייך, גם את היית יכולה לעשות משהו למען אריך...״
    ״אני לא לקחתי שום כסף,״ מוחה אווה ליתר ביטחון, ״אני לא עושה דברים כאלה.״
    ״את רואה, אוושן, הרי את חביבתו של אבא, לגביך הוא מוכן לעצום עין מדי פעם. הוא לא היה אומר כלום אם היית יורדת למרתף ומשחררת את אריך? אוטו אומר שאפשר לפרק את המנעולים בקלות עם פטיש ואזמל...״
    ״אז למה אוטו הגדול לא הולך בעצמו למרתף ומשחרר את אריך, אם הוא כל כך חכם? ולמה את עצמך לא הולכת, אמא? הרי את אמא שלו! לא, שום דבר לא יֵצא מזה. שאני אהיה השעיר לעזאזל שלכם — אבל זה לא מה שאני! מצדי אריך יכול להמשיך לשבת שם עד שיהיה שחור כמו פחמים דחוסים. זה רק ישמח אותי!״
    אווה נעצה עוד מבט מנצח באם ובאח, והוסיפה: ״ולכם כדאי לסלק את הידיים מכל העסק!״ הוא אחזה בסל הקניות וחמקה מהמטבח.
    שני הנותרים הביטו זה בזה בחוסר אונים, ואז האם הרכינה את ראשה ובתנועות מכניות חזרה לבחוש בתוך הסיר...
    ״וכשיהיה בחוץ, לאן הוא ילך, אמא?״ שאל אוטו בסופו של דבר. ״הרי הוא לא יוכל להישאר כאן בבית.״
    ״אולי הוא יוכל לגור אצל חבר במשך זמן־מה, עד שאבא יירגע.״
    ״אם אריך יברח, אבא לא יסלח לו לעולם. הוא לא יוכל לגור אצל חבר כל כך הרבה זמן.״
    ״אבל אם הוא יעבוד במשהו?״
    ״הוא לא למד לעבוד. הוא גם חלש מדי לעבודה פיזית.״
    ״בשביל זה הולדנו ילדים...״ התחילה שוב האם.
    ״אולי אני אשחרר אותו,״ אמר אוטו לבסוף. ״אבל כשבכלל לא יודעים איפה הוא יוכל להיות... וגם כסף אין לנו.״
    ״אתה רואה!״ קראה פראו האקנדאל נסערת. ״אני הרי אשתו של גבר עשיר, ואתה חושב שאי־פעם היה לי מארק אחד לעצמי? אף פעם! במשך כל תקופת הנישואים שלי! אבל כזה אדם הוא אבא שלך, אוטושן, מה הוא היה בכלל, סתם סמל בצבא — ואני הבאתי לו את עסק הכרכרות כולו...״
    ״איזה טעם יש לדבר ככה על אבא? אבא הוא כמו שהוא; ואת כמו שאת; ואני כמו שאני...״
    ״כן, ולכן אתה עומד שם ולא עושה דבר ורק מביט, ויותר מכל היית רוצה לחזור לשבת על חבילת המספוא ליד רבאוזה שלך ולגלף משהו מעץ. מבחינתך היה העולם יכול להיהרס ואחיך היה יכול למות ולהירקב...״
    ״אף אחד לא יכול לצאת מעורו,״ אמר אוטו באדישות. ״מפני שאני הבכור, אבא השתלט עלי ראשון והכי הרבה, וככה נהפכתי בדיוק למה שהוא רצה שאני אהיה. אני כבר לא יכול להשתנות.״
    ״ואני,״ האם קראה וממש נכנסה לפעולה, ״אני חייתי עם אבא הכי הרבה זמן, הרבה יותר ממך, עלי הוא צעק הכי הרבה. אבל כשילד מילדי נמצא במצוקה אני קמה על אף הכול.״ (וכך עשתה.) ״ואם אף אחד לא רוצה לעזור לאריך שלי, אז אני אעשה את זה. רוץ אוטשן,״ היא אמרה בהחלטיות, ״תביא לי כלי עבודה שבעזרתם אוכל לפתוח את המנעולים. ואז לך לאורווה, כדי שלא תהיה כאן בשעת מעשה ולא תיאלץ לדעת דבר. — גם אני פוחדת מאבא — אבל זה רק פחד, לא? אחרת אני לא רוצה לחיות עוד...״
     
    13
     
    האקנדאל הזקן לא ויתר גם בגיל חמישים ושש, יום אחר יום, קיץ וחורף, בשמש ובשלג, על עלייה לדוכן הכרכרה. כמובן, הוא לא הסיע כל אחד, לכך לא היה זקוק. אבל את הלקוחות הקבועים הוא הסיע, את האדונים שמדי יום ביומו דרשו שרק האקנדאל הזקן עצמו יסיע אותם למשרדם, לבנק שלהם, לחדר הקבלה שלהם.
    ״כי כמו שאתה מסיע, האקנדאל, אף אחד אחר לא מסיע! תמיד דייקן, על הדקה, ואנחנו מתקדמים בריצה קלה, אלגנטית, בלי דהרות מלוות בהצלפות שוט או בצפירות. ומעל לכול, בלי מריבות עם האוטומובילים החדישים והאופנתיים האלה!״
    ״או, מה פתאום! אדוני שופט בית המשפט העליון! לשם מה מריבות? עם סרחני בנזין כאלה אין לי דבר משותף, אדוני שופט בית המשפט העליון! כל אלה אינם אלא בני מוות, ובעוד עשר שנים איש לא יזכור דבר מרעש המנועים שלהם. עד אז האופנה הזאת תיעלם. הם טסים, אדוני שופט בית המשפט העליון, אבל רק כדי להגיע מהר יותר אל קברם...״
    כך דיבר האקנדאל עם לקוחות הקבע שלו, וכמו שדיבר, כך גם חשב. אם לא היה יכול לשאת מכוניות, היה זה רק מפני שהן עצבנו את סוסיו הטובים בצפירותיהן, בסירחונן ובמהירות המוגזמת שלהן... האפורה הממושמעת שלו יכלה להשתגע בגלל קופסאות הפח המטרטרות האלה, ואז היתה מסוגלת לתפוס את המתג בשיניה ולפרוץ בדהרה. ואת זה כבוד האדונים־לקוחותיו־הוותיקים של האקנדאל לא אהבו.
    באותו יום לפני הצהריים, כאשר האקנדאל הגיע לבֶּנדלֶר־שטראסה ונסע אל מול הווילה של יועץ הסתרים הרפואי בּוּכבּינדֶר, הוא כלל לא שמח כשגילה מכונית כזאת לפני השער. האפורה נרתעה ולא היתה מוכנה בשום פנים ואופן להתקרב אל אבן השפה: האקנדאל ממש נאלץ לרדת מהדוכן ולמשוך את הזקנה הזאת בראשה.
    הנהג שהמתין ליד מכוניתו גיחך, כמובן, בבוז. ״נו, מה קורה למנוע שיבולת השועל שלך, חבר?״ שאל. ״סובל מבעיות בהצתה? שאווסת לו את צינור הפליטה עם מפתח הברגים שלי?״
    מובן מאליו שהאקנדאל לא הגיב ולוּ במילה אחת להקנטה הזאת. הוא חזר ועלה לדוכן שלו, וכמצוות אנשים מלומדה אחז בידו האחת במושכות ובשנייה בשוט, שידיתו דמוית הכדור נשענה על ברכו, ונראה מכובד כגביר רם מעלה בדיוק כמו עמיתו מן האורוות המלכותיות של הקיסר.
    הנהג בחן אותו במבט ביקורתי. ״יפה,״ הוא אמר. ״יפה לך. בעוד עשר שנים, חבר, אתה תזכה לקבלת פנים של ראש העיר ואורחת הכבוד בשער ברנדנבורג בתור כרכרת הסוסים האיכותית האחרונה. ואז יפחלצו אותך ויציגו אותך במוזיאון התרבות וההיסטוריה של ברלין, לא, במוזיאון הטבע באינוולידן־שטראסה — שם ימקמו אותך מיד ליד קופי האדם הגדולים מיערות העד...״
    האקנדאל, שפניו אט־אט הכחילו והאדימו לנוכח הדיבור הברלינאי ההמוני הזה, היה מוכן, כמובן, להביע בעזות את דעתו על קופי אדם, אבל אז יצא מן הווילה יועץ הסתרים לענייני תברואה, בוכבינדר, בחברת גבר צעיר. האקנדאל, שכפי המקובל הישיר את מבטו נִכחו, נגע לאות ברכה בשוטו בצילינדר מצופה הלכה שחבש. הנהג כמובן נשען בעצלתיים על דלת מכוניתו ואמר רק: ״בוקר!״
    ״בוקר טוב, האקנדאל!״ קרא יועץ הסתרים בעונג. ״שמע, האקנדאל, זה כאן הוא בני, גם הוא כבר סטודנט לרפואה, והוא רוצה רק...״
    ״אני יודע זאת, אדוני יועץ הסתרים!״ אמר האקנדאל בטרוניה. ״מיד ראיתי. הרי בחג הפסחא הסעתי את האדון הבן לרכבת המהירה למינכן בשש ואחת־עשרה דקות, אינך זוכר עוד, אדון צעיר?״
    ״אמת!״ קרא יועץ הסתרים. ״כן, זה האקנדאל שלי, לאיש הזה יש עוד זיכרון! אבל, האקנדאל, הבן שלי כבר נעשה גבר וכעת אינו רוצה עוד לנסוע איתך. הוא קנה לעצמו מכונית (בכספי, האקנדאל!), וכעת הוא רוצה לנסוע רק במכונית...״
    ״הוא עוד יוותר על זה, אדוני יועץ הסתרים,״ אמר האקנדאל והביט בכעס במכונית ובנהג שגיחך בחוצפה. ״לכשיתנגש בפעם הראשונה בעץ או יפגע בכמה בני אדם הוא כבר יוותר על המכונית!״
    ״אבא,״ אמר הגבר הצעיר בחוסר סבלנות והתעלם לחלוטין מלהגו נחות הדרגה של העגלון, ״תיכנס למכונית ותוך ארבע דקות אתה נמצא מול בית החולים שָרִיטֶה שלך.״
    ״כן בני, את זה קל לך להגיד. אבל עלי לבצע ניתוח בעוד חצי שעה, ואם יהיו לי דפיקות לב בגלל המהירות המטורפת שלכם, או שידי תרעד...״
    ״אבא! אני נשבע לך! אתה נוסע כמו בעריסה, אתה בכלל לא מרגיש את המהירות. גם בחידושי הכירורגיה אתה מתנסה...״
    ״אינני יודע,״ אמר האדון הזקן בפקפוק. ״מה דעתך, האקנדאל?״
    ״כפי שיועץ הסתרים יצווה,״ אמר האקנדאל ברשמיות. ״אבל אם יורשה לי לומר משהו, בנסיעה איתי תהיה בשָרִיטֶה בעוד שמונה דקות — ואיתי לא יקרה דבר, בנסיעה שלי מעולם לא קרה דבר!״
    ״כן, אבא, אם אתה מעדיף להתייעץ עם העגלון שלך לגבי מכוניות...״
    בבוקר ההוא בלע האקנדאל הרבה צער וכעס, אבל הגדרתו כעגלון כרכרות היתה כמעט יותר מכפי שהיה יכול לשאת. השבח לאל שיועץ הסתרים מיהר לומר: ״אתה יודע היטב, בני היקר, שהאקנדאל אינו עגלון כרכרות. וכעת אני רוצה לומר לך משהו: אני אסע עם האקנדאל ואתה תיסע באוטומוביל שלך, ממש רגוע לידנו, ואני אסתכל מהנמל הבטוח שלי על הספינה הקטנה שלך, ואם זה לא ייראה לי סוער מדי, אני ארשה לך להסיע אותי מהשריטה בחזרה הביתה.״
    יועץ הסתרים הרפואי בוכבינדר דיבר ברכות אך בהחלטיות. הבן ענה שהוא כועס במקצת: ״איך שאתה רוצה, אבא,״ ואז פנה אל מכוניתו.
    האדון הזקן טיפס לכרכרה של האקנדאל, הניח את השמיכה הקלה על ברכיו, התיישב בנוחות ואמר: ״ובכן, אתה יכול לצאת לדרך, האקנדאל. עם עשרים או ארבעים כוחות הסוס שלו אני בטוח שהוא עוד מעט ישיג אותנו!״
    טוב שהאקנדאל קיבל הוראה כזאת; האפורה גילתה כבר מזמן עצבנות בגלל השד המאיים שחנה לפניה. אך החל הנהג לסובב את הארכובה, וכבר עלו מתוך צינור המפלט אל מתחת לאפה של האפורה עננים כחולים קטנים, סמיכים ומסריחים...
    ״בזהירות, האקנדאל, בזהירות!״ צעק יועץ הסתרים, שכמעט הועף ממושבו. ״סע לאט! אתה צריך לנסוע לאט, האקנדאל, אינני רוצה מירוץ...!״
    גם האקנדאל לא רצה בכך; למרבה הצער אי־אפשר היה להבהיר זאת לסוסה האפורה. החיה הנסערת דהרה במורד בנדלר־שטראסה, פנתה לטירגרטן־שטראסה בחדות כזאת, שהגלגלים התחככו באבני השפה, וכעת — לאחר שהאטה במקצת, אבל עדיין כיסתה את המתג בקצף — היא הלכה לאורך משטחי הדשא.
    ״אני חושב שיצאת מדעתך, האקנדאל!״ נאנק יועץ הסתרים מהמושב האחורי.
    ״זאת האפורה,״ קרא האקנדאל. ״היא שונאת מכוניות.״
    ״חשבתי שאתה מחזיק רק חיות עדינות.״
    ״זה באמת כך, אדוני יועץ הסתרים! אבל אם דבר כזה מסריח לה ישר לאף ומשמיע קולות נפץ!״
    ״ובכן, סע כל הזמן לאט, בשום אופן לא תחרויות,״ ציווה יועץ הסתרים.
    בחסדי האל לא היה כל סיכוי למירוץ. האקנדאל כבר הקיף את רוֹלַנדסבּרוּנֶן, הוא הביט סביבו בזהירות: לא היה כל זכר למכונית.
    הוא לא מצליח להתניע את הקופסה! עלץ האקנדאל בלבו. שיועץ הסתרים יראה מי אמין יותר, סוס טוב או מכונה כזאת שתמיד מפסיקה לעבוד בדיוק כשהכי זקוקים לה! והוא גיחך לעצמו כשחשב על הנהג המסובב את הארכובה.
    הם נסעו בקצב טוב לאורך זִיגֶסאַלֶה, הבובות הלבנות עמדו בפנים מאירות בתוך הירוק, ואנשים רבים לבשו בגדים קיציים. ״המון אנשים בדרכים!״ קרא יועץ הסתרים.
    ״בגלל מזג האוויר הטוב,״ ענה האקנדאל.
    ״וההתרגשות! גם אתה כבר קראת על הרצח בסרייבו, האקנדאל?״
    ״אכן כן, אדוני יועץ הסתרים. אתה חושב שתהיה מלחמה?״
    ״מלחמה — בגלל הסרבים? לעולם לא, האקנדאל! עוד תראה איך הם ייכנעו! בגלל דבר כזה הרי לא יוצאים למלחמה!״
    צופר המכונית נשמע כבר ממרחק ניכר. האקנדאל שמע אותו וגם האפורה שמעה אותו וחידדה בלוחמניות את אוזניה.
    האקנדאל חיזק את אחיזתו במושכות. ״אני חושב שהאדון בנך מגיע, אדוני יועץ הסתרים!״ הוא קרא לאחור.
    ״אז הוא בכל זאת הצליח להתניע את הארגז שלו. אבל בלי מירוצים אם יורשה לי לבקש, האקנדאל!״
    הצופר נשמע יותר ויותר קרוב ולא חדל לצווח, כאזהרה ואזעקה לכל לבבות הסוסים. באוזני האפורה זאת היתה אזעקה בלבד, והיא האיצה במתח את הליכתה, מטלטלת את ראשה ימינה ושמאלה, מטה ומעלה בחוסר סבלנות...
    בדיוק מאחוריה נשמע צופר הגומי: טו־טו. אט־אט התקרב הארגז הירוק לצד הכרכרה, והתיישר במקביל למושב העגלון, לרגלה האחורית של הסוסה, לראשה...
    האפורה ניתרה לפתע, ולרגע היה נדמה שהכרכרה נעצרה, ואז פרצה הסוסה בדהרה...
    ״שלא...״ נשמע מאחור קולו של יועץ הסתרים.
    המכונית נשארה לצד הסוסה, מטרטרת, צופרת ומסריחה. אף כי האקנדאל הביט כל הזמן ישר קדימה, כל הזמן מעל אוזני הסוסה, מחזיק היטב את המושכות בידיו ומוכן לכל מכשול אפשרי — למרות זאת דימה שהוא רואה את פרצופו המלגלג של הנהג, של הפושע הזה שפנה אליו בכינוי ״חבר״ ורצה לעשות ממנו פוחלץ! שום סימן חולשה אסור לו להראות לטיפוס הזה — הלאה, ולאפורה זה יימאס בסופו של דבר!
    עמוד הניצחון כבר הוקף בהצלחה, ואז צצה סכנה חדשה בדמותו של שוטר חבוש בקסדה מחודדת בראשה. המרדף הפרוע והסוס הדוהר עוררו את חמתו, וכעת, בידו האחת פנקס עבה והשנייה מורמת אל על, הוא עלה על הכביש ואותת להפסיק את עבירת התנועה הזאת. הוא נהג נכון, האקנדאל ציית לכל סמכות, אך הסוסה האפורה צייתה רק לאינסטינקט הסוסי שלה והמשיכה לדהור.
    השוטר קפץ לאחור בבהלה באופן בלתי־צבאי לחלוטין — והכול חלף. תוך כדי דהרה ידע האקנדאל שהוא נרשם, שהוא קיבל עונש — שיש לו עבר פלילי!
    בתנועה מיואשת הוא משך בחוזקה את ראש הסוסה ימינה, אל הִינדֶרזִין־שטראסה השקט; המכונית שעליה ניסה להערים המשיכה לטוס קדימה, האפורה המשיכה לדהור עוד עשרה, חמישה־עשר צעדים, עברה לטרוט מהיר ואז להליכה...
    האקנדאל הבחין שיועץ הסתרים מושך אותו מאחור בזרועו. ״אתה חייב לעצור, בנאדם! אתה לא מבין?!״ צעק הזקן, אדום כעגבנייה מרוב זעם.
    האקנדאל עצר.
    ״סלח לי, אדוני יועץ הסתרים,״ אמר. ״איבדתי את השליטה על הסוסה. המכונית גרמה לה להשתולל, הנהג עשה זאת בכוונה תחילה!״
    ״מירוץ!״ אמר האדון, עדיין רועד כולו. ״זקנים, ועוד עורכים מירוצים!״ הוא ירד מהכרכרה בברכיים רועדות. ״זאת הפעם האחרונה שנסענו ביחד, האקנדאל. שלח לי את החשבון. תתבייש לך!״
    ״אבל לא יכולתי לעשות דבר! אפילו הסוס הממושמע ביותר לא יכול היה לשאת זאת!״
    נשמעה צעקת צופר. המכונית הופיעה מולם, מפלצת הברזל המנצחת הקיפה את גוש הבניינים. האפורה המותשת עמדה וראשה שמוט מטה, היא לא זזה, גם לא כאשר המכונית נעצרה לידה.
    ״זה היה באשמת הסוסה, אתה אומר!״ קרא יועץ הסתרים. ״אבל הרי הסוסה עומדת. לא, אתה רצית לדהור כדי לזכות במירוץ, האקנדאל, רק אתה...״
    האקנדאל לא אמר דבר נוסף. במבט עגום, בראש מורכן, הוא ראה את יועץ הסתרים עולה בחיוך למכוניתו של הבן. קשה לשאת את כל מה שאלוהים מטיל על גבר הגון.
     
    14
     
    פראו האקנדאל עמלה במשך חצי שעה בעזרת אזמל, פטיש וצבת לפרוץ את המנעול של דלת המרתף. היא הצליחה לעקם את המנעול, לכופף את הידית, לפצוע את אצבעותיה — אך לא לפרוץ את המנעול.
    עתה ישבה מותשת ומיואשת על מדרגה; מרחוק, מבעד לשתי דלתות, היא דימתה לשמוע את קריאותיו של הבן הכלוא. אך הוא קרא לשווא, היא לא יכלה להגיע אליו. כאשר תיארה לעצמה את התפרצות הזעם העזה של בעלה, וזאת רק בגלל מנעול שהושחת לשווא, אחז בה ייאוש הולך וגדל.
    כך בדיוק התנהלו כל חייה: לא היו לה כל כוונות רעות, אפילו לא היה לה פחות אומץ מאשר לכל אחד אחר, אבל שום דבר לא הצליח לה. נישואיה לא היו מוצלחים, ילדיה לא התפתחו כמו שקיוותה, ואת המנעול לא הצליחה לפרוץ.
    היא הביטה במנעול הברזל המגעיל הזה. כמובן, אפשר להזמין מנעולן, אבל לא חושפים בפני אדם זר את הביזיון הביתי. היא יכלה לצאת לחצר ולהטות אוזן ליד חלון המרתף — אבל בכל החלונות מסביב יכלו לשבת שכנים ולצחוק, וגם זה לא היה אפשרי. החיים היו בנויים כך, שאישה לא יכלה להגיד לבעלה־שלה מה בהתנהגותו מאוס בעיניה עד לזרא. וגם אם היתה אומרת לו הוא לא היה שומע, וגם אם היה שומע, הוא לא היה משתנה. החיים כל כך חסרי מוצא, תמיד אותו הדבר, אי־אפשר לסובלם, בשום פנים ואופן, ובכל זאת סובלים אותם!
    ובתוך כך משמינים ומזדקנים. האוכל לרוב טעים — ואז קורה הדבר המטופש ביותר, התקווה המגוחכת הקטנה שבלב — שבכל זאת פעם הכול עוד יוכל להשתנות. בתוך הגוף הזקן, המשומש והשופע הזה עדיין שוכנת בדיוק אותה תקווה ששכנה גם בנערה הצעירה. אף פעם, אפילו לא פעם אחת, זעירה שבזעירות, לא התגשמה התקווה, אבל היא היתה שם; עקשנית מתמיד, והיא לחשה: אם תפתחי את המנעול ואריך יהיה חופשי, אולי בכל זאת הכול עוד ישתנה!
    אווילי — אבל ככה זה. רק המנעול המטופש הזה הפריד בינה לבין חיים אחרים, טובים יותר, בדיוק כפי שתמיד היה זה רק דבר פעוט שמנע ממנה ליהנות מעצם קיומה. זה היה הנורא מכול: תמיד היו אלה רק דברים של מה בכך, אף פעם לא טרגדיה גדולה.
    גם גורלו של אריך שלה לא היה טוב יותר. בגלל כמה מארקים עליו להפוך עתה לפושע למחצה ולחסר בית, רק בגלל דבר פעוט כזה. החיים היו צרים להחריד, ממש שום דבר לא קרה, לכן כאשר נערה שכֵנה ילדה תינוק, דיברו על כך שנים רבות. אנשים קטנים, גורלות קטנים — היה לה גוף שתפח לממדי ענק, אבל הגרעין בתוכה, זה שהיווה את מהותה, נשאר באותו גודל כמו אז, כשהיתה אוגוסטה הצעירה מאוד. הגרעין לא גדל עם הגוף.
    היא יושבת על מדרגת המרתף שלה, היא מסתכלת על המנעול ואז מביטה בחיקה. היא יודעת שלא תצליח לפתוח את המנעול, והיא יודעת שמשום כך אריך יהיה אומלל, אולי אפילו יתלה את עצמו, אבל הרי היא לא תקרא לאוטו או למנעולן. היא אינה יכולה לצאת מתוך עצמה.
    היא יושבת לה וחוככת בדעתה. הדמיון שלה פרימיטיבי כשל נערה בת שבע־עשרה. היא מנסה לדמיין את המרתף, האם יש בו ווים או חבלים, האם הוא גם גבוה מספיק לכך... אבל אז עולה בדעתה שפעם קראה בעיתון ״מוֹטנפּוֹסט״8 שמישהו תלה את עצמו על ידית של דלת. וכעת עולה בדעתה שלתלויים ממשתלשלת הלשון מהפה, נפוחה וכחולה־אדומה, ושהם עושים במכנסיים...
    8 כינוי ל״מורגנפוסט — עיתונו של הברלינאי הפשוט״.
    כעת משתלט עליה פחד נורא, היא מזנקת ופורצת בצעקות, היא מכה בפטיש על דלת המרתף, מתופפת וצורחת: ״שלא תעשה את זה, אריך! שלא תעשה את זה, למען אמא שלך!״
    היא אינה מודעת כלל למעשיה, היא אף אינה שומעת מה היא צועקת. אבל לבה מתענה, והיא מקפצת סביב, רוקדת את ריקוד הכאב הגרוטסקי שלה... וכאשר אוטו ורבאוזה המבוהלים מתפרצים במורד המדרגות למרתף ושואלים בחרדה: ״מה קורה כאן?״ היא רק צועקת ומצביעה בידה: ״הוא תולה את עצמו! עכשיו הוא תולה את עצמו!״
    או, החיים האלה הם עניין מסובך: לוּ היתה פראו אוגוסטה האקנדאל קצת יותר מודעת לעצמה, קצת יותר ערה, קצת יותר נבונה, היה אפשר לומר שהיא עשתה את כל ההצגה הזאת רק כדי שהגברים יפרצו למענה את דלת המרתף, כדי שלמרות הכול תשיג את מטרתה, שלא תיכשל בגלל דבר פעוט כמו מנעול. כי הצעקות שלה, הבכי שלה, ההתרגשות שלה, הפחד ההיסטרי שלה מונעים כל שאלה; הגברים עובדים בדממה על המנעול והדלת, בעודה עומדת לידם גונחת ומתחננת: ״רק תזדרזו! הוא עושה את זה עכשיו!״
    אבל פראו אוגוסטה האקנדאל אינה מתוחכמת מספיק כדי להמציא דבר כזה. היא באמת כואבת, היא באמת פוחדת — והיא עצמה מופתעת יותר מכולם כאשר — לאחר פריצת הדלת השנייה — היא רואה את הבן אריך יושב בנחת על ארגזו ולועס את קצה כיכר הלחם שלו.
    ״חשבתי...״ היא מגמגמת ונאלמת דום.
    לא, אריך לא תלה את עצמו, אבל כעת, משהשיגה את מטרתה מבלי שהתכוונה לכך, היא מתמלאת בתחושת אושר. היא נשענת על הדלת, מביטה בבנה בעיניים עצומות למחצה וממלמלת: ״עכשיו הכול בסדר, אריך.״
    שלושת המשחררים מביטים במשוחרר. הם כמעט מתביישים בהתרגשותם כשהם רואים שהוא כה רגוע בזמן שהם עבדו על פריצת הדלתות כמי שכפאם שד!
    ״אתם ממש אמיצים, שלושתכם!״ אריך אומר, וקם ממקומו ומתמתח. ״תִראה אותך, אוטו, בן למופת — אבא ממש לא יראה את זה בעין יפה. ורבאוזה הזקן הנאמן — טוב, אותך אבא ישליך מיד לרחוב! וגם אמא...? כן, אמא, את...״
    ואז אפילו האדם הקר הזה מתבייש במקצת ומשתתק.
    כולם שותקים, עד ששוב זה אריך שמתחיל לדבר. (ממש מוזר, הפרחח בן השבע־עשרה הזה מתנהג כאילו הוא עולה עליהם עשרת מונים בניסיון החיים שלו, כאילו הוא המבוגר ולא הצעיר ביניהם. והם מקבלים זאת.) ובכן, אריך שואל: ״ומה עכשיו? אילו תוכניות יש לכם בשביל הבן האבוד? או שאבא כבר מביא את העגל המפוטם לחגיגת ההתפייסות?״
    עכשיו רבאוזה סבור שאריך הגזים. ״לא ייקח הרבה זמן, אריך,״ הוא אומר, ״עד שהבוס יחזור. ואת מי שפיו הגדול לא יעזור לו, אותו אני גם מכיר!״
    אומר והולך.
    אריך צוחק בלגלוג, אבל הצחוק נשמע מאולץ, כי האב ההולך ומתקרב ממלא גם אותו באימה. ״ובכן אמא, מה הולך לקרות? הרי לא ייתכן שהייתם טיפשים עד כדי כך שרק שחררתם אותי מכאן ולא הכנתם שום דבר בשבילי — כסף? דברים?״
    השניים שותקים. כן, כעת מתברר שהם באמת היו עד כדי כך טיפשים. לעומת ההיגיון הקר של האח הם אכן התנהגו ללא כל שיקול דעת.
    ״אמא חשבה שאתה עומד לפגוע בעצמך...״ אוטו אומר לבסוף בחצי קול.
    אריך אחוז תדהמה. ״שאני אפגע בעצמי...? אבל מה פתאום? בגלל הטינופת? בגלל קצת מרתף ושמונים מארק?! אתם באמת מגוחכים!״
    ״לא בגלל שמונים מארק,״ אוטו אומר בתגובה.
    ״אז בגלל מה? אתה חושב שזה בגלל כבוד ובושה וכאלה? מה מעניינים אותי הכבוד של אבא והבושה שלו? ממש לא! לי יש את הכבוד ואת הבושה שלי עצמי, כלומר, אני מתכוון להגיד — בושה אני לא מכיר. כאשר אתה אדם מתקדם, דבר כזה לא קיים בשבילך...״
    ובכל זאת הוא התבלבל מעט, למרות ביטחונו העצמי הצעיר שטרם הבשיל. ולכן הוא מסתכל על שניהם בכעס גדול אף יותר. ״אם כך, לא הכנתם בשבילי דבר?״ הוא שב ושואל. ״אז אני אצטרך לדאוג לעצמי — כמו תמיד.״
    והוא חולף ליד שניהם, מבלי לומר מילה נוספת, לאורך מסדרון המרתף, ועולה בגרם המדרגות.
    האם ובנה מביטים זה בזה.
    ואז הם מסיטים את המבט זה מזה, הם נראים כשני קושרים המתביישים באשמתם. האם מתיישבת על הארגז, לוקחת לידה את חתיכת הלחם הנגוסה, וכמו כדי להתנחם בתבוסתה אומרת: ״עכשיו הוא כבר לא ייאלץ לאכול לחם יבש!״
    אבל כשהיא אומרת זאת עולה בה מחשבה אחרת, זדונית, המוחקת את מעט הנחמה, הכול נעשה קודר יותר. היא שואלת את אוטו בחוסר ביטחון: ״ומה הוא יעשה עכשיו?״
    אוטו מושך בכתפיו במבוכה, אולי גם הוא חשב אותה מחשבה כמו אמו. הוא מרים את מבטו אל התקרה כאילו הוא יכול לראות דרכה כלפי מעלה, אל תוך הדירה.
    ״ואם הוא שוב יגנוב?״ לוחשת האם.
    אוטו אינו עונה.
    היא נאנחת בכבדות; מאז שהבן שוב חופשי מתחולל בה שינוי. עכשיו עליו לדאוג לעצמו, והיא עצמה יכולה לשוב ולחשוב על האב. ״אסור לו לעשות את זה,״ הוא אומרת שוב. ״גם לאבא קשה, אוטו...״
    אוטו מהנהן באטיות.
    ״בבקשה, עלה למעלה, אוטו,״ היא אומרת. ״עמוד לפני הדלת ואל תיתן לו להיכנס. תגיד לו שאני רוצה לתת לו עשרה מארקים, לא, תשעה מארקים, אחד אווה קיבלה בשביל המטיאס... עם תשעה מארקים הוא יוכל לחיות שלושה ימים, תגיד לו את זה, אוטו, ועד אז שוב יהיה לי כסף מאבא בקופת הוצאות משק הבית...״
    ״גם לי יש שבעה מארקים.״
    ״טוב, תיתן לו גם אותם. תגיד לו שיודיע לנו היכן הוא. ואז אשלח לו מדי פעם משהו עם בובי. תגיד לו את זה, אוטשן.״
    ״כן, אמא,״ אומר אוטו ופונה ללכת.
    ״וגם, אוטו,״ היא קוראת אחריו, ״שהוא ירד הנה בבקשה כדי להיפרד. עכשיו אני לא יכולה לעלות. הרגליים כואבות לי בגלל כל ההתרגשות. אל תשכח להגיד לו את זה. הוא חייב להיפרד ממני. אני אמא שלו, אני שחררתי אותו מכאן.״
    אוטו שוב מהנהן בצייתנות. אוטו הוא חמור המשא האילם של המשפחה, מצווים עליו, גוערים בו, מטעינים עליו — אבל איש אינו שואל מה הוא חושב או מרגיש. גם עכשיו האם אינה מקדישה כל מחשבה לבנה הבכור. היא מחזיקה בידה את הלחם, מביטה בו, מרחרחת בו, ממששת אותו. זה לחם טוב, הלחם שאריך אכל ממנו. באטיות, בהנאה, היא נוגסת ממנו חתיכה. הלעיסה, הטעם המזין, הבליעה, חדירת המזון אל תוכה מיטיבים איתה. השארית האחרונה של סערת הרוחות מתפוגגת, היא אוכלת. אם כך היא חיה. היא אינה חושבת עוד על המריבה שאולי תתחולל למעלה בין האחים, היא גם אינה חושבת על הוויכוח הצפוי לה עם בעלה — היא אוכלת, היא חיה.
    אבל עוד בטרם הספיקה לסיים את מנת הלחם, אוטו כבר חזר. פניו חיוורות, חסרות הבעה, אי־אפשר לדעת איזו בשורה הוא נושא עמו.
    ״נו?״ אמא שואלת תוך כדי לעיסה. ״אריך יבוא?״
    ״אריך כבר הסתלק.״
    ״לא אמרת לו שיבוא להיפרד ממני? הרי כל כך ביקשתי אותך, אוטו!״
    ״אריך כבר לא היה כשהגעתי למעלה.״
    ״ו...?״ בחוסר סבלנות: ״נו, דבר כבר, אוטשן — מה קורה בחדר של אבא?״
    ״הכול בסדר, אמא.״
    ״השבח לאל!״ היא אומרת ומתנשמת. ״אני תמיד אומרת, אריך יכול להיות קל דעת לפעמים, אבל הוא לא רע. לא, אריך שלנו לא רע.״
    היא מחכה לאישור מצד אוטו, אבל מגזימה בציפייתה לתגובה.
    לבסוף הוא אומר: ״אבל הוא שבר את הנברשת בחדר של הבנות...״
    היא מתפלאה. ״למה הוא שבר אותה?! אל תהיה טיפש. אוטשן! דוריס בטח שברה אותה כשניקתה את החדר, אבל חכה, באחד בחודש אני מנכה לה את זה מהמשכורת!״
    ״בּוּבִּי סיפר לנו פעם שאווה מחביאה את החסכונות שלה בתוך משקולת־הנגד של הנברשת.״
    ״אווה? בובי? מנין לבובי לדעת זאת? ואיך בתוך המשקולת? הרי בתוך משקולת אי־אפשר להחביא דבר.״
    ״המשקולת חלולה, אפשר לפתוח את ההברגה שלה.״
    ״אבל...״ ועדיין היא אינה מבינה דבר. ״אבל אם כך, למה הוא שבר את הנברשת?״
    ״אני חייב להביא עכשיו את הסוסים לנפחייה״, אומר אוטו. ״אין שום ספק, אריך לקח את הכסף של אווה ותוך כדי כך הנברשת נפלה ונשברה.״
    ״אני אחזיר את זה לאווה!״ קוראת האם. ״כמה כבר יכול היה להיות לאווה? כמה גרושן שהיא סחבה מכספי משק הבית! רק שלא תקים מהומה, תגיד לה מיד, אוטשן.״
    ״עכשיו אני חייב ללכת עם הסוסים לנפחייה, אמא,״ אוטו עונה. ״והיו לאווה יותר ממאתיים מארקים, בובי סיפר...״
    במילים אלה אוטו הולך ומשאיר מאחור את האם במצוקה חדשה.
     
    15
     
    אווה לא נחפזה לקנות את המטיאס, היא טיילה לה בבוקרו היפה של חודש יוני, חלפה ליד הארמון, שם התקהלו שוב אנשים בגושים גדולים, ממתינים לקיסר...
    ״איזה מטומטמים!״ פסקה אווה. ״מעל הארמון לא מתנוסס דגל קיסרי. הוד מעלתו נמצא במסע בנוֹרדלַנד9 — האנשים הללו יחכו שם עוד הרבה זמן!״
    9 פרובינציה בנורווגיה.
    ואז היא חצתה את אוּנטֶר דֶן לִינדֶן־שטראסה, פנתה לפרידריך־שטראסה והמשיכה לטייל באטיות עד לחנות הכולבו של ורטהיים.
    לאווה היה רק מטבע של מארק אחד. לא היתה לה כל כוונה לקנות משהו אצל ורטהיים. אבל היא הלכה והסתכלה, והסתכלה והלכה. עיניה זהרו: המראות הללו של משי וקטיפה, השפע הזה, העושר העולה על גדותיו, מילאו אותה בתחושת שיכרון. היא עלתה וירדה בגרמי המדרגות, לאן שרגליה נשאו אותה. בסופו של דבר היה זה היינו הך אם התבוננה בשמלות, בחרסינה, בבקבוקי תרמוס או בכובעים. לא חפץ יחיד שיכר אותה, אלא השפע, הפאר והעושר — שבע מאות תמונות, מאות מערכות כלי אוכל...!
    לבסוף היא הגיעה בשיטוטיה לאזורים שקטים יותר, היו פחות אנשים סביבה, והאור נראה עמום יותר. היה זה אגף התכשיטים. הפריטים בוויטרינות נצצו באור עמום, היא רכנה מעל תיבות התכשיטים ונשימותיה נעשו מהירות יותר. ברק רך של זהב, זוהר כחול וירקרק של יהלומים — את אלומות קרני האור הקטנות שלהם הם ירו היישר אל תוכה — או, הלוואי שיהיה לה פעם משהו כזה! שעונים על גבי שעונים, עשויים זהב, כה עדינים, כה קטנים! טבעות צרות מאוד אבל עם אבן יקרה, יותר גדולה מאפון! מגשים מכסף ועליהם שרשרות, ממש אפשר היה לראות כמה הן כבדות — ועם כל הערמומיות שלה אווה יכלה לרמות בקניית המטיאס בעשרים פפניג לכל היותר!
    היא פלטה אנחה כבדה.
    ״נו, פרוֹיליין,״ אמר לידה קול חצוף. ״דברים יפים, מה?״
    היא הרימה את מבטה, שביטא את המגננה שמפתחת כל בת כרך כשפונה אליה קול גברי זר. אבל היא מיד איבדה את ביטחונה העצמי. הגבר הצעיר עם הזקנקן השחור שעמד לצדה ליד הוויטרינה היה יכול להיות גם אחד הזבנים. הוא לא חבש מגבעת או כובע קש. ב־1914 חבשו כל הגברים כובע לראשם או לפחות החזיקו בו בידם.
    ״אני לא קונה דבר,״ היא אמרה בקרירות, ליתר ביטחון.
    ״מה זה משנה?״ שאל הגברבר, שוב באותו קול חצוף שעורר בה הן רצון להתגונן והן תחושה לא בלתי־נעימה. ״להסתכל לא עולה כלום וגורם הנאה. אבל, פרויליין,״ אמר בקול מפתה, ״רק דמייני לרגע שאני הוא ורטהיים השמן — הוא בטוח שמן! — ואת פרויליין הכלה שלי. ואני אומר לך: ׳תבחרי לך, אוצר שלי, כל מה שלבך חושק בו.׳ מה היית בוחרת לעצמך כאן, עלמתי?״
    ״כמה שאתה מצחיק,״ אמרה אווה. ״מה עולה בדעתך כשאתה פונה אלי סתם כך בגוף שני?״
    ״אבל, פרויליין — הרי אמרתי לך שאני ורטהיים השמן, ואת הכלה שלי — ולכלה שלך פונים הרי בגוף שני...״
    ״מה קרה לך שאתה מדבר כל כך הרבה?! למה אתה כל כך נסער?״
    ״אני נסער? אין סיכוי! הריגוש עוד יגיע, אבל אצל אחרים! — אז פרויליין, מה דעתך על שרשרת יהלומים עם תליון ומאחור סוגר עשוי יהלומים?״
    ״זה מתאים לזקנה,״ אווה אמרה משועשעת, למרות שחשה שלא הכול כשורה אצל הגבר הצעיר. ״לא, לו הייתי רוצה משהו, אז הייתי רוצה טבעת יהלום כזאת, שם בוויטרינה...״
    היא המשיכה ללכת, חולפת על פני זבן משועמם שעמד ובחן את אצבעותיו שכן הניח בביטחון מלא ששני אלה אינם לקוחות פוטנציאלים. ״אתה רואה, אני מתכוונת לטבעת כזאת...״
    ״ממש יפה, התכשיטון הזה,״ אמר הגברבר בהתנשאות. ״אבל, פרויליין, לו היית הכלה שלי, לא הייתי נותן לך במתנה זבל כזה...״
    ״לזה אני מאמינה!״ אווה צחקה. ״אין לך כל כך הרבה שערות בזקן כמספר מטבעות הזהב שהיא עולה!״
    ״אין לי? טוב, אז אני רוצה להגיד לך, פרויליין, שהאי־הבנה שלך ביהלומים יכולה לעורר בי רק רחמים. כי הטבעת הזאת היא רק חיקוי, סתם זבל, זה יהלום מזכוכית, את מבינה?״
    ״אל תדבר שטויות...״
    ״בואי, אני רוצה להראות לך את הדברים האמיתיים, פרויליין. תסתכלי כאן, בתיבה הזאת, אלה אבנים! תראי את זאת שנראית כל כך צהבהבה, ואם את מסתכלת מהצד היא נוצצת באדום — לטבעת הזאת יש שבעה קראט, והיא מושלמת! וזאת כאן...״
    ״היזהר שמרוב התלהבות לא תשרוף את עצמך!״ לגלגה אווה, אבל כבר הספיקה להידבק בהתלהבותו של הגבר הצעיר.
    ״וזה כאן — אלוהים, פרויליין, מה ששוכב כאן בתיבה, אם לך ולי היה את זה...״
    ״אבל אין לנו את זה! וגם לא נשיג את זה!״
    ״אל תגידי דבר כזה, פרויליין! לפעמים זה קורה אחרת ממה שחושבים. — סל קניות יפה יש לך, המון יכול להיכנס לתוכו. ואם את חייבת לרוץ, את יכולה לרוץ עם מה שיש לך, איך שאת יכולה...!״
    ״למה אתה מדבר בצורה מוזרה כזאת?״ שאלה אווה בחשדנות. ״שתית משהו?״
    ״את רואה שם את המוכר, פרויליין?״ שאל האיש בקול צרוד לגמרי מהתרגשות. ״זה שהולך להירדם. את יכולה לזהות את השעון מעל לראשו? מה השעה שם? העיניים שלי חלשות כל כך. לא, את צריכה לעמוד ככה אם את רוצה לראות את השעון...״
    בהתרגשותו של הגבר היה משהו מידבק. כמעט בניגוד לרצונה נעמדה אווה כפי שהורה לה, באמת היה קשה לראות את השעון, היא כיווצה את עיניה...
    היא שמעה לידה מין רשרוש, נקישות... היא ראתה את הזבן קופץ בבהלה, וגם היא פנתה בבת אחת...
    ״רוצי, ילדה, רוצי!״ הקול הצרוד קרא ממש לצדה...
    כמו צללית, כמו משהו לא אמיתי היא ראתה את חלון הוויטרינה המרוסק, היא ראתה כף יד יוצאת עמוסה תכשיטים...
    ״רוצי כבר, מטומטמת!״ הוא שוב צעק ודחף אותה ישר אל הזבן שרץ אליהם. הזבן הושיט את ידו אליה. מבלי לדעת מה היא עושה היא הניפה את ידה כנגדו, היא רצה, אנשים נוספים הגיעו, היא זינקה סביב ויטרינה, כשלה במעלה גרם מדרגות, חמש או שש מהן, היא פתחה דלת מסתובבת...
    קולות רבים צעקו עכשיו מאחוריה: ״תעצרו את הגנב!״
    פעמון הרעיש...
    היא הגיעה למחלקת מצרכי המזון, שהיתה מלאה עד אפס מקום. פרצופים מבהילים בהו בה. מישהו הושיט את ידו לתפוס אותה, אך היא הצליחה לחמוק, נדחקה מאחורי אישה שמנה, הגיעה למעבר אחר, ערימת פחיות שימורים הסתירה אותה...
    היא רצה. היה כאן גרם מדרגות, היא פתחה את הדלת המובילה אליו, זינקה במורדו, קומה אחת, שתי קומות מטה...
    היא עמדה והקשיבה. הם באים? הם רודפים אחריה? למה היא נמלטה? הרי לא עשתה דבר! הטיפוס הנאלח הזה — נבזות כזאת, דווקא בה בחר ככיסוי לגניבה שלו! הפושע הזה! אם היא תראה אותו אי־פעם היא תצעק, תצרח כל כך שכל האנשים יתאספו, שהשוטרים יכבלו אותו בשרשרת — ואז היא תצחק לו בפרצוף החצוף שלו! דווקא אותה, החפה מכל פשע, הוא מסבך במעשיו מלוכלכים! האם נשמע כדבר הזה?
    צעדים כבדים מתקרבים במורד גרם המדרגות — והיא שוב נמלטת. היא פותחת בתנופה את הדלת המסתובבת, הולכת באטיות דרך כמה מחלקות ומתקרבת ליציאה. אך לפתע היא נתקפת פחד, הרי אפשר לזהות, תיאורה ללא ספק כבר הועבר בטלפון לשוערים, הלוא היא מחזיקה בידה סל קניות משעוונית שחורה! למה המוכרת הזאת מביטה בה ככה?
    היא משתלטת על עצמה. הרי לא עשיתי דבר, היא מרגיעה את עצמה. היא שואלת את המוכרת: ״פרויליין, איפה כאן השירותים?״
    המוכרת משיבה לה, היא מתחילה ללכת אל השירותים, אבל אז משנה את דעתה. גרם המדרגות, גרם המדרגות הטוב של מחלקת מצרכי המזון כבר הציל אותה פעם, עדיף לה שתשוב אליו!
    עכשיו גרם המדרגות מלא פעילות: אנשים עולים ויורדים. אבל לאווה יש סבלנות. היא מניחה רגל על אחת המדרגות וקושרת את שרוך הנעל שלה...
    סוף־סוף, כשאין מביטים בה, היא לוקחת את סל הקניות. היא יודעת כמובן שבתך הסל, על הבטנה, כתוב השם ״האקנדאל״, ואותו היא חייבת להסיר.
    אבל היא עוצרת! בתוך הסל משהו מנצנץ ברכות, מבריק, זוהר...!
    היא מניחה בזהירות את הסל על המדרגות — אוי, המנוול הזה, הנבל! הוא הפך אותה לשותפתו לפשע, הוא השליך לתוך הסל שלה חלק מן השלל שלו — לו תפסו אותה! בשום אופן לא היתה מצליחה לשכנע אותם! אם רק היתה רואה אותו כאן, אותו, עם הדיבורים שלו על סל קניות ועל ריצות — איזה חזיר!
    מישהו מגיע במהירות במורד המדרגות, היא מציצה: זהו גבר לבוש במדים החומים של חנות הכולבו, היא קושרת את נעלה; ובתנועה מהירה מכסה בחצאית הקפלים שלה את סל הקניות...
    הגבר במדים מסתכל בה מהצד — האם הסתכל במבט חשדני? על כל פנים הגיע הזמן להסתלק מהבניין הזה. כבר חלפו לפחות עשר דקות מאז הגניבה, כנראה שוטרים כבר עומדים בפתחן של כל הדלתות... בשנייה שהיא שומעת את נקישת הדלת המסתובבת למטה, היא תוחבת את התכשיטים בכיס התחתונית הלבנה שלה. כשהיא עושה זאת, היא לא מתעכבת כדי לבחון אותם מקרוב, ורק כאשר היא אוחזת בטבעת היהלום עם האבן הצהבהבה, היא מחייכת. איזה נבל ערמומי!
    ואז היא קורעת את תווית שמה והולכת ללא הסל. היא עוברת דרך קומת הקרקע, חולפת ליד דוכני המכירה שהברק שלהם נעשה חיוור ופשוט, עוברת את השוער ויוצאת בתוך זרם הקונים...
    בחוץ. היא ניצלה! היא חופשייה!
     
    16
     
    כאשר הנערים הגיעו אל חצר הגימנסיה להפסקה של השעה אחת־עשרה, הם ראו כמובן את הכרכרה היוקרתית שעמדה שם. אף אחד לא שם לב אליה, ורק פּורציג, האדום הידוע, לא היה מסוגל להתאפק והעיר בקול ברור: ״מתחרה של בובי האהוב שלנו! האקנדאל, תסיר את הכובע אל מול הדר אבהי כזה! האקנדאל, הטֵה את שם העצם אֶקווּס, הסוס...״
    ״תפסיק לעשות בעיות, פּורציג!״ הופמן הזהיר אותו.
    ״זאת בכלל הכרכרה של אבא שלי!״ אמר היינץ האקנדאל. ״אתה חושב שבזה אני מתבייש?! בכלל לא!״
    ״תביטו, תביטו!״ פורציג קרא, תוך שהוא מחקה את המורה ליוונית. ״אמת לאמיתה, האקנדאל! והאם יש אמת בשמועות שמסתובבות ברחוב, שהאורוות המלכותיות של הקיסר מקיימות דיונים עם אביך מולידך בקשר לקניית הסוס המבריק ההוא?״
    האפורה, חביבתו של האב, נראתה באמת עלובה במידה יוצאת דופן. לאחר המרדף בשעות לפני הצהריים לא נותרה ממנה אלא חורבה בלבד. הנערים תלמידי החמישית הסתכלו תחילה בסוסה ואחר כך בשני היריבים. היינץ האקנדאל והרמן פורציג היו אויבים מושבעים, והקטטות התמידיות שלהם הכניסו רוח חיים כיתה.
    ״תפסיק לחרוק, הרמן, עורב שלי,״ בובי האקנדאל מעיר בקרירות. ״הפּורציגים הם זאבי ערבות מסריחים — בהישמע זעקת הקרב הם מסתתרים בתוך הוויגוַומים10 של הנשים!״
    10 בקתות של אינדיאנים בצפון אמריקה.
    (זה היה אזכור מתוך ספריו האהובים של קארל מאי.)
    ״אנחנו לא רואים בשום מקום את כובע הצילינדר המבריק של הפַּטרִיס אֶקווֹרוּם, אבי הסוס, אותו עיטור של גילדת נהגי הכרכרות!״ פורציג קרא בחיקוי מוצלח של דאגה. מעגל הנערים סביב גדל בצורה משמעותית והעשיר את דמיון המלגלגים. ״איפה הוא משתהה? מדוע הוא לא מגן על הסוס ממלכודותיהם של יצרני נקניקי־סוסים? אולי הוא שופך לגרונו — אלוהים ישמור! — כוסית ליקר קימל באיזה בית מרזח עלוב? דבר, בנה החוקי של הכרכרה!״
    בגימנסיה התהלכה אגדה שלא ניתן היה לשרשה, שפריץ הזקן — כך כונה המלך פרידריך השני, ״הגדול״ — ״העניק״ לבית המשפט העליון שלו סיר לילה עשוי כסף מרוב זעם על פסק הדין של השופטים: בעד הטוחן ונגד המלך. הרמן פורציג היה בנו של שופט בית המשפט העליון, ולכן היינץ האקנדאל ענה: ״כובע הלכּה של אבי מחוויר אל מול ברק הכסף של סיר לילה מלכותי. האם זו אמת שאבא שלך צריך לצחצח את מתנת החסד הזאת מדי יום ראשון, ולך מותר לירוק על המברשת, בן אצולה?״
    צמרמורת אימה חלפה בכולם למשמע עלבון חמור כל כך. פורציג האדים מיד — היה לו קל יותר להטיח עלבונות מאשר לשאתם.
    ״קח בחזרה את סיר הלילה!״ הוא צעק. ״זה עלבון לבית המשפט העליון כולו.״
    ״בחיים לא!״ קרא היינץ האקנדאל. ״אתה העלבת את אבא שלי!״
    ״אבל אתה העלבת את בית המשפט העליון! אתה חוזר בך?״
    ״בחיים לא!״
    ״אז קרב?״
    ״קרב!״
    ״חרא?״
    ״חרא!״
    ״חרבון?״
    ״חרבון גדול — עד שאחד מאיתנו יבקש רחמים!״ סיכם היינץ את קריאת התיגר שהיתה נהוגה בגימנסיה. הוא הביט סביבו. ״הופמן, אתה הסֶקונדנט שלי!״
    ״אלנברג, אתה שלי!״
    ״תשאירו את זה לאחר כך!״ ביקש הופמן, שהיה שקול יותר. ״יש לנו רק עוד שלוש דקות.״
    ״תוך דקה הוא יתחיל לייבב!״
    ״נקווה שהנשימה המזוהמת שלו לא תזהם את המתמטיקה שלנו!״
    השניים כבר הספיקו להתפשט מהז׳קטים שלהם, להוטים לצאת לקרב.
    ״׳חת! שתיים! שלוש!״ קראו שני הסקונדנטים. הלוחמים הכינו את זרועותיהם לקרב והתקרבו זה לזה, בחנו זה את זה החזיקו זה בזה, חזה אל חזה, מצח כנגד מצח — וכהרף עין שניהם התגלגלו על החול בחצר בית הספר.
    ״אל תתייחס בחומרה רבה מדי לפזיזות נערית, הר האקנדאל,״ ביקש המנהל מהאב המודאג שהיה אצלו במשרד. ״המשפט: ׳תקופת הנערות היא תקופת מעשי השטות׳ נכון היום יותר מאי־פעם.״
    ״גניבת כסף אינה מעשה פזיז. היא מעשה רע,״ האקנדאל מחה.
    ״הנוער בימינו נוטה לרדיפת תענוגות שהיתה זרה לנו, בני הדור המבוגר יותר,״ הִרצה המנהל. ״תקופת השלום הממושכת הפכה את הצעירים לאנשים רפים...״
    ״אנחנו שוב זקוקים למלחמה הגונה,״ קרא האקנדאל.
    ״בשם אלוהים! לא! האם יש לך מושג אילו ממדים נוראים עלולים להיות למלחמה מודרנית?!״
    ״בגלל עם קטנטן כזה בבלקן? היא תסתיים בתוך שישה שבועות, ועדיין תיטיב עם הצעירים. כמו מעיינות מרפא עם מלחי ברזל.״
    ״העולם כולו מלא חומר נפץ,״ ענה המנהל. ״כולם מביטים בקנאה על גרמניה שהולכת ומתחזקת ועל הקיסר הגיבור שלנו. העולם כולו היה מתנפל עלינו.״
    ״בגלל כמה סרבים שכמעט לא נמצאים על המפה?!״
    ״בגלל העושר ההולך וגדל שלנו! בגלל העוצמה שלנו! בגלל המושבות שלנו! בגלל הצי שלנו! לא, הר האקנדאל, סלח לי, זוהי כמעט שערורייה — לאחל לעצמנו מלחמה רק משום שהבן שלך עשה מעשה טיפשי.״
    ״הוא זקוק למשמעת צבאית!״
    ״בעוד שנה בערך הוא יסיים את בחינות הבגרות, ואז תוכל לשלוח אותו מיד לשירות צבאי,״ אמר המנהל בניסיון לשכנע. ״אל תמהר להוציא אותו עכשיו מבית הספר, מתוך לימודיו שיפתחו בפניו את כל האפשרויות.״
    ״אני אשקול זאת,״ אמר האקנדאל בחוסר רצון.
    ״אל תשקול זאת!״ הפציר בו הפדגוג במפגיע. ״הסכם מיד! הבטח לי.״
    ״אני קודם כול צריך לראות...״
    ״בדיוק את זה אסור לך לעשות. אם קודם כול תראה אותו בעקשנותו, בדווקאיות שלו, תשנה שוב את גישתך. אבל איך אתה בכלל יכול לנעול אותו במרתף הפחמים — האם זוהי פדגוגיה...?!״
    ״גם בי, כשהייתי נער, לא טיפלו בכפפות של משי, ואני מעולם לא גנבתי כסף!״
    ״האם אתה שופט פלילי, או אבא? גם אתה כבר הגשמת משאלות אסורות בחייך. אנחנו בני האדם, כולנו חלשים ותאבי תהילה — הרי את זה אתה יודע בעצמך. אז תגיד כן.״
    ״רק אם הוא יבקש סליחה!״
    ״הר האקנדאל! האם עכשיו הוא יבקש סליחה, עכשיו, כאשר תשחרר אותו ממרתף הפחמים?! הרי אפשר לבקש רק את מה שאפשר להשיג!״
    גוסטב איש הברזל עמד מהסס. מחצר בית הספר הגיע קול רעש והמולה.
    המנהל אמר בחצי קול: ״ייתכן שאריך יעבור את בחינות הבגרות במקום הראשון — אנחנו קוראים לזה פְּרימוּס אוֹמנִיוּם. הראשון בין כולם — זוהי תהילה אמיתית!״
    גוסטב האקנדאל חייך. ״כדי ללכוד עכבר צריך קותל חזיר, אדוני המנהל, לא? טוב, אנסה הפעם להיכנס למלכודת בעיניים פקוחות. הנער יגיע מחר שוב לבית הספר.״
    ״אלה מילים, הר האקנדאל!״ קרא המנהל בשמחה והושיט את ידו לאב. ״אתה לא תתחרט על כך... רגע, מה החוצפה הזאת?!״
    הוא פנה לאחור ומיהר אל החלון. צעקות רועמות חדרו פנימה מחצר בית הספר, קולות של נערים צועקים, צורחים וצווחים!
    ״הידד להאקנדאל! יחי האקנדאל!״
    פורציג ביקש רחמים. ובובי היה המנצח. פורציג, שבובי ביצע עליו ״נעילת ראש״, כמעט נחנק והיה מסוגל עוד רק לחרחר.
    ״אתה לוקח בחזרה את הצילינדר המבריק? — את הסוס? — את נקניק הסוסים? — את בית המרזח העלוב ואת כוסית הליקר? — את הכול?״
    בכל פעם פורציג רק חרחר, והמעגל השתולל בתשואותיו.
    ״זה נראֶה,״ כעכע המנהל ליד החלון, ״כמו מריבה קטנה של הבן השני של משפחת האקנדאל. לא, אנחנו לא רוצים שיראו אותנו בחלון — לעתים קרובות עדיף ליצור רושם שלא שמענו ולא ראינו דבר.״
    ״הפרחח הארור קרע את מכנסיו,״ האקנדאל נהם מאחורי הווילון. ״תמיד הוא קורע את הבגדים שלו, ואמו צריכה לעשות את התיקונים.״
    ״כישרונותיו של בנך היינץ הם בשטח אחר,״ אמר המנהל. ״ברצוני לומר שהוא מעשי יותר. אולי היה כדאי לשקול בהזדמנות אם לימודים בגימנסיה ריאלית ולא בהומנית יהיו הדבר הנכון בשבילו. יש לך שני בנים מוכשרים...״
    ״מוזר שהשלישי לא קיבל דבר מכל אלה,״ אמר האקנדאל. ״הוא בסך הכול טמבל; איפה שתעמיד אותו, שם הוא נרדם.״
    ״גם לוֹ יימצא כישרון,״ ניחם אותו המנהל. ״צריך רק לחפש. לחפש ולעודד.״
    ״סתם טמבל,״ האקנדאל חזר ואמר. ״הוא לא גורם לי צער אבל גם לא שמחה. הוא נטל אמיתי!״
     
    17
     
    אוטו האקנדאל מסר את שני הסוסים לנפח ואז נחפז הלאה, אף כי ידע שהדבר מנוגד לחוק של אביו: האקנדאל דרש לפקוח עיניים על עבודת הנפח בשעת הפרזול, אחרת עלולה רגלו של הסוס להיחתך עמוק מדי או שאחד המסמרים עלול לחדור בצורה לא נכונה.
    אבל גם לאוטו היו סודות משלו, ואם היה פחדן וטמבל, בכל זאת לא היה טמבל כמו שאביו חשב. את הסוסים הוא השאיר לנפח, שכן מכל עשרים פרזולים עלול מסמר אחד לכל היותר לחדור עמוק מדי, וזה לא חייב לקרות דווקא היום.
    הוא פוסע במהירות במורד הרחוב. הוא נחפז אמנם, אך כבר מן הצורה שבה הוא הולך, בחיפזון אך בצמוד לקירות הבתים, מתחמק ממבטי העוברים והשבים, מגלה שגם אצלו לא הכול כשורה. לאמיתו של דבר הוא איש גבוה ומרשים, החסון בין האחים, חסון גם מאביו, אבל יציבתו אינה טובה, הוא חסר אנרגיה וביטחון עצמי, ואין לו כל רצון משל עצמו. אולי זה באמת כפי שאמר לאמא: אביו אילף אותו במשך זמן רב יותר מכולם. כך נשבר כוח הרצון שלו. אבל נראֶה גם שאותו רצון מעולם לא היה חזק: עץ חסון צומח גם נגד הרוחות, ואילו את החלש הן מכופפות.
    אוטו מנענע בידו חבילה קטנה, ואז שם לב שהוא מנענע אותה, ומסתירה תחת בית שחיו כאילו היתה גנובה. הוא פונה לרחוב אחר, חוצה אותו ונכנס דרך שער לאחר שהביט סביבו בדאגה. הוא חוצה חצר אחת, עובר דרך שער נוסף, חוצה חצר שנייה ומתחיל לטפס במהירות בגרם מדרגות.
    הוא עולה לקומה הראשונה, לשנייה, וממשיך לעלות. אין ספק שהוא מכיר את המקום היטב, הוא אינו מסתכל בשלטים שעל הדלתות הרבות. אנשים כל הזמן חולפים לידו אך אינם משגיחים בו — אוטו עוטה צבע־מגן הסוואה, הוא כל כך חסר צבע, עד שאינו מורגש.
    עתה הוא נעצר לפני אחת הדלתות. הוא אינו מתבונן בשלט שעליו כתוב ״גֶרטרוּד גוּדֶה, תופרת״. הוא לוחץ על כפתור הפעמון פעם, פעמיים. בפנים נשמעים תזוזה, קול, ועתה ילד צוחק. אוטו מחייך.
    כן, הוא מסוגל לחייך, לא רק לעקם את פניו אלא ממש לחייך, כי עתה הוא מאושר. וחיוכו מתרחב לכשהדלת נפתחת, ילד מתנודד רץ אל מול רגליו וצועק באושר: ״אבא! אבא!״
    אישה אומרת: ״אתה מגיע היום באיחור, אוטו. מה קרה?״
    ״ועוד רבע שעה אני כבר חייב לצאת, טוּטִי,״ הוא אומר, גוחן מעל פיה ומנשק אותו. ״השארתי את הסוסים בנפחייה — אני מוכרח לשוב לשם מיד. כן, כן, גוּסטֵבִינְג, אבא כאן! ישנת טוב?״
    הילד מאושר, אוטו מניף אותו לגובה, הילד צוחק וצוהל. גם האישה מחייכת, גֶרטרוּד גוּדֶה, תופרת — מנהל הגימנסיה צדק: אין בנמצא אדם נטול כישרון במידה כזאת שלא יוכל להעניק אושר לאחרים.
    גרטרוד גודה המסכנה, הקטנה, הגיבנת שכתפה האחת גבוהה מדי, בעלת פנים חדות אך גם מבט היונה הרך האופייני לגיבנים רבים — גרטרוד גודה, תופרת קטנה ועמלנית, המכירה היטב את אוטו שלה בחולשתו, בחוסר ההחלטיות שלו, בפחד שלו מאביו; אך גם בכמיהתו להעניק אושר.
    ״אבל מה קרה אצלכם?״ היא שואלת. ״ספר, אוטו, זה בוודאי לא עד כדי כך גרוע.״
    ״הבאתי לך גם עוד עבודות גילוף שלי,״ הוא אומר. ״טֶמפּלִין ייתן לך תמורתן עשרה מארקים בערך.״
    ״אבל אתה לא צריך לשבת חצאי לילות ולגלף! אני מסתדרת גם ככה — היום יש לי ארבע מדידות!״
    ״כן, את!״ הוא אומר. ״גוּסטֵבִינְג — נכון שיש לנו אמא נהדרת?״
    הילד קורא וצוהל — האם מחייכת. אבוי, שני אלה שהחיים קיפחו אותם — הוא בעל כוח הרצון החלש, היא בעלת המום הגופני. והנה הם שניהם, לא, שלושתם, במטבח עם חדר אחד, לבדם יחד, מעניקים ומקבלים אושר רב כל כך!
    ״בוא, אתה יכול להתיישב לרגע. יש קפה בשבילך, ויש גם לחמניות. קדימה, תאכל! בינתיים גוסטֵבינג יראה לך איך הוא יודע להתעמל.״
    הוא עושה בצייתנות מה שהיא אומרת. היא תמיד שומרת עבורו משהו לאכול, הוא יכול לבוא מתי שהוא רוצה. כאילו הם ממש בעל ואישה. והוא מבין זאת, מבין מבלי לומר מילה, הוא תמיד אוכל, לעולם אינו אומר לא — גם כאשר הוא שבע.
    גוסטבינג מציג את להטוטיו הקטנים, והאם יותר גאה בהם מאשר הבן. האֵם, שגבו הישר ורגליו החזקות של הילד גורמים לה אושר רב, היא, שכל ימי חייה לא חוותה כמעט יום אחד נטול כאבים...
    ״ועכשיו ספר מה קרה אצלכם...״
    הוא מדווח, באטיות ובכבדות. אבל גרטרוד גודה מבינה אותו, היא קוראת את פניו.
    וחוץ מזה, היא הרי מכירה את כולם, את כל אלה שהוא מספר עליהם: את אמא, את אריך, את אווה וגם את האב הקשה, המפחיד, גוסטב איש הברזל. כבר הרבה שנים היא מגיעה מדי פעם אל ההאקנדאלים בתור תופרת הבית, וכך אוטו והיא הכירו ולמדו לאהוב זה את זה, מבלי שמישהו אי־פעם הבחין בכך. אף לא אווה הערמומית. פניה מלאות החיים של גרטרוד משקפות את כל מה שהוא מספר, והיא מלווה את מילותיו בקריאות מקוטעות: ״טוב מאוד. אוטשן!״ — ״זה היה נכון, מה שאמרת כרגע!״ — ״ואתה פרצת מיד את המנעול? נהדר!״
    הוא מביט עליה, עכשיו הוא חופשי, עכשיו יש גם לו עצמו תחושה שהוא ביצע משהו, הוא הנרדף, הנכתש בין אבני הרחיים.
    ״אבל מה יאמר אבא על זה שאריך הסתלק?״ הוא שואל בסופו של דבר. ״ואווה, הקמצנית הזאת, איזו מהומה היא תקים?״
    ״אווה...?! אווה הרי לא תוכל להגיד דבר, על כל פנים לא לאבא. הלוא כל הכסף הזה גנוב, היא רק תחשוף את עצמה! לא?״
    הוא מהנהן לאטו, כן בהחלט, את זה הוא מבין.
    ״אבל אבא — בגלל אריך?״ הוא שואל שוב, בתקווה שהיא תסיר מעליו גם את הנטל הזה.
    היא מתבוננת בו בהרהור במבט היונה הרך שלה.
    ״אבא,״ היא אומרת — ודמותו של גוסטב איש הברזל, המתנשאת תמיד מעל חייה הקטנים, מיתמרת לגובה מאחורי שניהם. ״אבא שלך,״ היא אומרת ומחייכת, כדי להעניק לו אומץ, ״אבא שלך יהיה עצוב מאוד — הרי מאז ומתמיד היה הכי גאה באריך. אל תגיד מילה נגד אריך, גם לא שהוא לקח את הכסף של אווה. גם כך יהיה לאבא שלך מאוד קשה. ואתה יכול להודות בשקט שאתה פתחת את המנעולים. תגיד לו, תקשיב לי אוטו, תגיד לו: ׳גם אותך הייתי מחלץ מכל מרתף, אבא!׳ תזכור את זה?״
    ״הרי גם אותך הייתי מחלץ מכל מרתף, אבא,״ הוא חוזר בכבדות. ואחר כך: ״אבל זאת האמת, טוטי, בדיוק כך: הרי לא הייתי משאיר את אבא נעול!״
    הוא מביט בה בשמחה.
    ״אתה רואה, אוטו! הלוא אני אומרת רק את מה שאתה חושב, אתה רק לא יודע לבטא את זה.״
    ״אבל מה אבא יעשה אחר כך, טוטי?״
    ״את זה אי־אפשר לדעת, אוטו, אף פעם אי־אפשר לדעת בדיוק אצל אבא, כי הוא מהיר חֵמה כל כך...״
    ״אולי הוא יגרש אותי מהבית. ומה יקרה אז? תצטרכי להאכיל גם אותי?״
    ״אבל אוטו, הרי תוכל למצוא עבודה בכל רגע! אתה יכול לעבוד בבית חרושת כעובד פשוט, או בבניין בתור פועל שחור...״
    ״כן. את זה אני יכול לעשות, כמובן. כן, זה אפשרי.״
    ״ואז היינו גרים ממש יחד, ואבא שלך היה נאלץ לתת לך את המסמכים שלך ואז היינו יכולים...״
    ״לא, זה לא. בלי הסכמתו של אבא אני לא מתחתן. בברית החדשה כתוב...״
    מוזר, אבל בנקודה אחת לא מוכן האיש החלש הזה להיכנע: הוא מסרב לשאת אישה בניגוד לרצון אביו. בתחילת אהבתם היא אמרה לו פעמים רבות שבאפשרותו להשיג את הניירות הנחוצים מאחורי גבו של אביו, והיא כבר תכריז על הנישואים בפומבי. מה רע בנישואים אזרחיים, ואיך הם יפגעו באביו שכלל לא ידע עליהם...?!
    אך לא! בנושא הזה לא ניתן להזיז את אוטו מעמדתו. מלימודי הדת בבית הספר היסודי, מלימודיו לטקס הקונפירמציה אצל הכומר קְלַט, מתוך מעמקי נפשו העגומה, הקודרת, נובעת ההרגשה: נישואים ללא קבלת ברכתו של האב ימיטו עליהם אסון. הוא זקוק לברכת אביו. שאחרים לעולם לא חושבים עליה.
    והיא יודעת זאת, גם את זה היא הבינה. היא תפסה שבחזהו של הבן האחד הבזוי הזה, אביו אינו רק אלוהי הנקמה אלא גם אלוהי האהבה; שהבן הבזוי הזה אוהב את אביו יותר מכל יתר אחיו. העובדה שהיא תמיד ממשיכה לקוות לנישואים לא תשתנה. לא למען עצמה היא רוצה בכך אלא למען גוסטבינג, הנושא את שמו הפרטי של סבו, היא רוצה שיקבל פעם את שם משפחתו ״ההגון״.
    לכן היא משתוקקת לנישואים. מסיבה זאת בלבד! ״לא תוכל לפחות לרמוז על כך לאבא, אוטו?״ אמרה לו תכופות. ״דבר איתי פעם אחת לפחות לנגד עיניו, כשאני עובדת אצלכם.״
    ״אני מוכן לנסות זאת, טוטי,״ הוא ענה ובכל זאת הוא לא עשה את הניסיון הקל ביותר לפתוח אתה בשיחה.
    זוהי הנקודה היחידה שבה טוטי אינה תמימת דעים איתו, הנקודה שהיא מעלה מחדש בכל פעם, חרף ידיעתה שהיא רק מענה אותו בכך. היא אינה חפצה בכך, אבל בכל פעם המילים נפלטות מפיה, בדיוק כמו עכשיו, מבלי שרצתה בזאת.
    לכן היא ממהרת ואומרת: ״לא, אתה צודק. דווקא עכשיו, כשיש לאבא כל כך הרבה דאגות אחרות, לא יהיה נכון לעשות זאת.״
    היא מביטה נכחה. בביישנות הוא מושיט את ידו אל מעבר לשולחן, אליה. ״נכון שאת לא כועסת?״ הוא שואל בחרדה.
    ״לא, לא,״ היא ממהרת להבטיח. ״רק ש...״
    ״על מה את חושבת?״ הוא שואל כאשר היא אינה מסיימת את המשפט.
    ״אני חושבת על נסיך אוסטריה שנרצח,״ היא אומרת, ״ושאנשים חושבים שתהיה מלחמה...״
    ״כן...?״ הוא שואל בתהייה.
    ״תצטרך ללכת למלחמה, נכון?״
    הוא מהנהן.
    ״אוטו,״ היא אומרת במפגיע, ולוחצת את כף ידו. ״אוטו, גם למלחמה תלך מבלי להתחתן איתי קודם? אוטו, אני לא אומרת את זה למען עצמי! אבל אם יקרה לך משהו, גוסטבינג יחיה כל חייו מבלי שהיה לו אבא...״
    הוא מסתכל אל הילד המשחק בשלווה.
    ״אם תהיה מלחמה, טוטי, אני אשא אותך לאישה,״ הוא אומר. ״את זה אני מבטיח לך.״ הוא רואה את האור בעיניה, ובקול חלש הוא אומר: ״אבל הלוא אין מלחמה...״
    ״לא! לא!״ היא קוראת בחיפזון, לאחר שנבהלה מהמשאלה שהביעה. רק לא זה! לא במחיר הזה!
     
    18
     
    כבכל ערב, גוסטב איש הברזל עמד בחצר הכרכרות שלו, מתחשבן עם עגלוני היום ומשלח לדרכם את עגלוני הלילה, בדיוק כבכל ערב. אולי הוא קימץ במילים יותר מאשר בדרך כלל, אבל הדבר לא עורר היום תשומת לב רבה בתוך ההתרגשות שאחזה בכולם. שכן עגלוני הכרכרות היו נסערים באותו ערב.
    ״יש מלחמה!״ אמרו אחדים מהם.
    ״שטויות!״ קראו האחרים. ״הקיסר מיהר להמשיך בנסיעתו מקִיל — לו היתה מלחמה הוא היה מגיע מיד לברלין!״
    ״אבל תחרות השיט בקִיל בוטלה.״
    ״כי יש אֵבל, לא בגלל מלחמה. הרי הוא קרוב משפחה שלו.״
    ״ה׳לוֹקַל אַנצַייגֶר׳, המודיע המקומי, כתב...״
    ״אתה עם העיתון הצהוב המטופש שלך! ב׳פוֹרוֶורטס׳ היה כתוב שיש לנו מאה ועשרה סוציאל־דמוקרטים ברייכסטאג והם בדעה אחת עם הפרולטרים של העולם כולו: אנחנו לא רוצים מלחמה.״
    ״שקט!״ ציווה האקנדאל.
    ״איננו מאשרים אף פפניג למלחמות של הקפיטליסטים...״
    ״שקט שם!״ האקנדאל חזר וציווה. ״איני רוצה לשמוע פטפוטים כאלה בחצר שלי.״
    הם השתתקו, אך מאחורי גבו המשיכו להתלחש, והפעם לא היה לו אכפת, אף כי לרוב זה הכעיס אותו מאוד. היום לא שימח אותו אף הפדיון היומי, ששוב היה גבוה במידה בלתי־רגילה: קל היה להבחין שמשהו מתרחש בברלין. האנשים היו עצבניים, הם לא היו מסוגלים לשבת בבתיהם, הם הסתובבו ברחובות, נסעו מהרייכסטאג אל הארמון, מהארמון אל משרד המלחמה, ממשרד המלחמה אל רובע העיתונים. הם רצו לשמוע משהו, לראות משהו. אבל הארמון היה חשוך, היאכטה של הקיסר שטה עם בעליה לכיוון צפון נורווגיה — ורק כאשר המשמר עלה בלוויית חצוצרות ותופים הם יכלו להריע.
    האקנדאל הזקן לא השתתף בלהג הקומוניסטי בחצרו, הוא המשיך לגבות את הכסף. פדיון היום היה גבוה, אך הוא לא התרגז על האחד ולא שמח על האחר, ופטפוטי המלחמה לא עניינו אותו, החייל הזקן! כל הזמן הוא חשב רק: אריך שלי עזב! דווקא כשרציתי להוציא אותו מהמרתף, רציתי להגיד לו שהוא יכול לחזור לבית הספר, שהכול בסדר, דווקא עכשיו הוא נמלט!
    שקט השתרר בחצר, עגלוני היום הלכו הביתה ועגלוני הלילה יצאו לעבודתם. האקנדאל מרים את מבטו אל הבית, בחוץ שולט עדיין אור דמדומים, אבל בחדר השינה המשותף כבר דולק האור, אמא כבר הולכת בוודאי למיטה. גם הוא היה יכול ללכת לישון, אבל הוא פונה לאחור ונכנס לאורווה.
    רבאוזה מחלק בדיוק את מנת המספוא השנייה לסוסים, מן הצד הוא שולח מבט קצר בבוס, הוא מכחכח בגרונו כאילו בכוונתו לומר משהו, אך משתתק.
    מעט הלאה משם אוטו מנגב את אחד הסוסים בצרור קש. העגלון הריץ אותו בצורה מוגזמת כדי להגיע בזמן לרכבת ולקבל תשר של מארק אחד. האקנדאל מצטרף לאוטו ובלי לחשוב עוקב אחר העיסוי. ״את הבטן, אוטו, אל תשכח את הבטן!״ הוא מעיר לבסוף בחריפות.
    אוטו מעיף מבט קצר ועגום באביו, ואז משפשף בכוח את בטנו של הסוס. זה מדגדג את החיה המתחילה לרקד באי־שקט, הסוס משמיע נחירה...
    ״יותר חזק!״ קורא האב. ״אתה כנראה חושב שהסוס הוא נערה?״
    זהו טון הדיבור של הסמל, שנפלט מפיו מתוך הרגל. אוטו שוב מעיף מבט באביו. המבט בא מתוך עין אדומה ונפוחה, האב הכה אותו מיד כאשר נודע לו שאוטו שיחרר את אריך. המכה של אבא היתה כה מהירה וחזקה, שאוטו כלל לא הספיק לומר את המשפט שטוטי אמרה לו להגיד.
    האב מביט כמעט בשנאה בבן המנגב. אלמלא ההצלה הנמהרת של הפרחח הזה היה האב משחרר את אריך והכול היה בסדר. פעם אחת עושה רפה הכוח הזה משהו מיוזמתו האישית, פעם אחת ויחידה, ומיד הוא מקלקל הכול.
    האב מביט בזעם ובשנאה בבנו הבכור. ״תרים את הרגל שלו!״ הוא צועק. ״אתה לא רואה שאתה מכאיב לסוס?!״
    הבן מרים לו את הרגל, מניח אותה מעל ברכו וממשיך לשפשף. ״היום אתה עושה תורנות אורווה,״ האקנדאל מצווה. ״אני לא רוצה שתישן בבית שלי.״
    הבן ממשיך לשפשף.
    ״אתה עושה תורנות אורווה!״ האב צורח. ״לא הבנת אותי?״
    ״כן בהחלט, אבא,״ אומר הבן בקול צבאי רם וברור, כפי שאימנו אותו.
    האב מסתכל בבן שוב בעיניים רושפות, הוא שוקל אם להגיד עוד משהו כדי להבהיר לו את מידת הבוז שהוא חש כלפיו. אבל הוא מניח לזה. הבן הרבה יותר מדי רך, הוא תמיד יענה בצייתנות ״כן בהחלט, אבא״. הוא חסר יצר התגוננות, הוא אף פעם אינו מרים את זרועו כאשר מכים אותו בפניו. ספוג, אפשר למלא ולסחוט אותו כמה שרוצים, הוא אינו משתנה.
    האקנדאל פונה לאחור ויוצא מהאורווה. כאשר הוא חולף ליד רבאוזה הזקן, שעדיין מתרוצץ עם קערת המספוא שלו, הוא אומר ברוחב לב: ״אחרי שתסיים עם ההאכלה אתה יכול ללכת הביתה ולישון כמו שצריך. היום יש לך יום חופשי, רבאוזה.״
    הממונה על ההאבסה מסתכל בו מהצד, והפעם הוא מעז ופותח את הפה: ״ישנתי במשך היום, אדון בוס,״ הוא חורק. ״בלילה אני לא זקוק לשינה — אוטו זקוק לה.״
    האקנדאל כועס, הוא יורה מבט נוקב במורד. הוא אינו מחפש סנגור לבנו. שהבן יסנגר על עצמו אם נגרם לו אי־צדק. אבל לו אף פעם לא נגרם אי־צדק.
    ״וחוץ מזה, גם אני השתתפתי בפריצת מנעולי המרתף, אדון בוס,״ רבאוזה מסביר. ״גם אני חשבתי שזה המעשה הנכון.״
    ״ככה?״ שואל האקנדאל באטיות. ״ככה...? ועכשיו אתה, שתיין זקן, חושב שגם אותך אני אכה בפרצוף, בדיוק כמו את אוטו?! זה כנראה מה שהיית רוצה — כדי שתוכל להרגיש חשוב ונעלב, מה? אבל לא אעשה לך את הטובה הזאת — אתה סתם נמושה, בדיוק כמו אוטו האהוב שלך, נמושות שניכם! אתם מעוררים בי בחילה!״
    הוא מביט באיש הזקן, כמעט רועד מרוב זעם. ״בעשר אתה עוזב את האורווה וישן בבית, מובן?!״ הוא צועק שוב. ״הוא — הוא — הוא —״ הוא מצביע באצבעו לאחור. ״הוא — ישמור!״
    דלת האורווה נסגרת מאחוריו בטריקה.
     
    19
     
    עשרים צעדים בחצר הלוך, עשרים צעדים חזור — הלילה יורד, העיר הגועשת מתחילה להירגע, אבל בו עצמו אין כל רגיעה. הכול נעשה יותר גרוע, תמיד יותר גרוע! אוטו אפילו לא שחרר את אחיו מיוזמתו האישית; הנבלה, השתיין, רבאוזה, הראה לו איך — והוא שוב רק עשה כמוהו, בדיוק כפי שכל חייו רק עשה כמו האחרים! ואחד כזה נשאר לך בבית, בזמן שהבן מלא החיים, האהוב, בורח בזעם!
    הוא מתרוצץ בעולם ללא כסף, ללא מזון, ללא בית; ללא כל גיבוי הוא חשוף לכל סכנותיה של העיר הגדולה — מה יהיה בגורלו?
    נער סיפוּן בהמבורג, חייל בלגיון הזרים הצרפתי, מתאבד בתעלת לנדוור? — במקרה הטוב הוא רואה בעיני רוחו איך בנו המועדף ישן על ספסל בטירגרטן. השוטרים חוזרים ומגרשים אותו, שכן אסור לישון תחת כיפת השמים! הבן האובד בין החזירים. בחיי! בו מדובר בברית החדשה11 — אבל אין שם ולו מילה אחת המתארת את הרגשתו של האב במשך כל תקופת הפרידה!
    11 לוקאס פרק ט״ו מפסוק 11 ואילך.
    האקנדאל שב על עקביו, הוא עולה בחיפזון בגרם המדרגות, לאורך המסדרון, ונכנס אל חדר השינה. ״איפה אריך?״
    אמא נחרדת, היא מתרוממת, נועצת בו מבט. ״מה יש לך, אבא? אתה מפחיד אותי!״
    ״איפה אריך? אני רוצה לדעת!״
    ״אבל אני לא יודעת איפה הוא. הוא אפילו לא נפרד ממני לפני שברח...״
    היא משתתקת. היא חוששת שכעת הסגירה את חלקה בבריחה, אבל הוא אינו שם לב לכך בכלל. הוא רק רוצה לדעת איפה אריך.
    ״זאת לא האמת!״ הוא קורא בכעס. ״את יודעת איפה אריך.״
    ״ממש לא! הלוא גם אני מודאגת! אוטו יצא לחפש אותו, אבל הוא כבר נעלם...״
    האקנדאל חושב. ״ובכל זאת איני מאמין,״ הוא אומר. ״אריך לא היה בורח בצורה כזאת. נתת לו כסף?״
    ״שום דבר! אפילו לא פפניג אחד!״ היא מייבבת. ״הרי בכלל אין לי כסף, ואתה יודע את זה, אבא!״
    עתה הוא משוכנע בכל לבו שהיא משקרת. הם החביאו את אריך באיזשהו מקום. אריך, הלוא הוא מכיר את אריך! הוא לא יברח בלי כסף!
    ״אני כבר אגלה הכול!״ הוא אומר בנימת איום, ולפתע פתאום הוא עוזב את החדר וניגש אל חדר הבנות...
    שם כבר כמעט שוררת חשיכה. אווה שוכבת במיטתה. באורו האחרון של היום היא שיחקה עם תכשיטיה, מדדה את הטבעות, הצמידה את הסיכות לכתונת הלילה שלה, או כמה יפה!
    היום, כאשר הגיעה הביתה בצהריים, היא גילתה את סיפור הגניבה מן המחבוא בנברשת התלויה שהיא האמינה כי הוא בלתי־חדיר, וכעת כולם ידעו על כך. היא כמעט התפוצצה מכעס! יותר מכול היתה רוצה לרוץ למשטרה ולהלשין על אריך, אחיה, הפושע הנבזה הזה!
    אבל הנה כל התכשיטים הללו בכיס התחתונית שלה! רק שלא יהיה לה שום עסק עם המשטרה עכשיו! בלב רוטט קראה בעיתון על גניבת התכשיטים. כולם משוכנעים כמובן שהאיש הצעיר והנערה הצעירה קשורים זה לזה, ששניהם עבדו יחד בערמומיות. הם אפילו כבר מצאו את סל הקניות...
    לא, רק שקט ושלווה — התכשיטים מחליקים בלחש בין כפות ידיה, זה גורם לה אושר. רק הבוקר חשבה בלבה כמה היא רוצה את חלקה בדברים היפים של החיים — וכבר יש לה משהו, יש לה הרבה! את האוצר הזה היא אף פעם לא תמסור! היא תמלא את פיה מים!
    מן המסדרון היא שומעת את צעדי אביה, את גערותיו באמא המתבכיינת. בתנועה חפוזה היא מסתירה את התכשיטים בתוך שקית. את השקית, הקשורה בחוט דק וחזק, היא תולה בין שדיה. כעת היא מסתובבת אל הקיר ומעמידה פני ישנה...
    האב עומד על מפתן חדר השינה. הוא מאזין. מאז ומתמיד הוא נהג להאזין כך לשנתם של הילדים, הוא מכיר כל רחש, הוא מיד יודע מתי הם מעמידים פנים...
    ״אווה!״ הוא קורא בחריפות. ״את לא ישנה. — איפה אריך?״
    ״אני לא יודעת, אבא...״
    ״דווקא כן, את כן יודעת. תגידי לי מיד איפה אריך נמצא.״ הוא כמעט מתחנן: ״תהיי הגיונית, אוושן, הרי איני רוצה לעשות לו דבר. אני רק רוצה לדעת איפה הוא.״
    ״אני באמת לא יודעת, אבא! הלכתי לקניות כשכל זה קרה. מובן מאליו שהייתי אומרת לך איפה הוא, אבא; אני בכלל לא הייתי משחררת אותו!״
    כן, הבת הזאת ממש בדעתו של האב: לאריך היה אסור להסתלק. אבל מה מוזר, דווקא הצורה שבה אמרה זאת ממש אינה מוצאת חן בעיניו.
    ״אין לי שום רצון״, ענה, ״לדעת מה את חושבת״. שימי לב מחר אם אריך מגיע או שולח איזשהו מסר, ודווחי לי מיד.״
    ״כן, אבא.״
    ״תעשי את זה?״
    ״כן, בטח, אבא!״
    ״טוב.״
    האקנדאל פונה אחורה, כבר מתכוון ללכת, ורק אז הוא קולט שהמיטה השנייה בחדר ריקה. הוא שואל: ״סופי שוב במשמרת לילה?״
    ״סופי? אה, כן, אמא לא אמרה לך שגם סופי עזבה?״
    ״מה זאת אומרת עזבה?!״
    ״נו, לאחיות הדתיות שלה! היום בצהריים היא עברה לגור בבית החולים — לתמיד! עם כל החפצים שלה. נראֶה שאנחנו לא מספיק דתיים בשבילה. היא אמרה שיש כאן יותר מדי מריבות!״
    ״ככה!״ מגיב האב. ״ככה! נו, לילה טוב, אוושן.״
    הוא סוגר את הדלת לאטו, ונשאר עומד זמן רב במסדרון. מהלומה על גבי מהלומה, הכול מידרדר, לאבד שני ילדים ביום אחד: וגם סופי לא נפרדה ממני! מה עשיתי להם בכלל, למה הם מתנהגים כלפי בצורה כזאת?! בסדר, אז הייתי קפדן, אב חייב להיות קפדן! ואולי בכלל לא הייתי קפדן מספיק! רק עכשיו אני רואה כמה רכרוכיים הם, איך הם ממהרים לברוח כאשר המצב נעשה קשה! הם היו צריכים להיות חיילים! לחשוק שיניים, לא למצמץ — ולהתמודד!
    הוא ניצב שם זמן רב, רב מאוד, מחשבותיו מדלגות הלוך ושוב, מאשימות, כועסות, זועמות. אך ככל שהוא חושב יותר, הוא אינו מתרכך, הוא אינו מוותר! הם פצעו אותו קשה, אבל אין הוא מתלונן על הפצעים, הוא מתלונן על כך שילדים מסוגלים להיות אויביו של האב, להכות בו מן המארב.
    לא, הוא לא יוותר, גוסטב איש הברזל מותח את גבו וממשיך בסיבוב הערב הרגיל שלו. הוא אינו מסתתר במיטתו ומייבב, הוא נכנס אל חדר הבנים.
    צעדו מהדהד, המיטות מוארות באור חיוור — שתיים מתוך השלוש אינן תפוסות...
    ״ערב טוב, אבא,״ היינץ אומר.
    ״ערב טוב, בובי. אתה עדיין לא ישן? שעת השינה חלפה מזמן״.
    ״אני עוד אישן, אבא. הרי גם אתה עוד מסתובב, ואתה מתעורר בבוקר שלוש שעות לפני.״
    ״איש זקן זקוק רק למעט שינה, בובי.״
    ״אבל אתה עדיין לא איש זקן, אבא!״
    ״דווקא כן!״
    ״לגמרי לא.״
    ״דווקא כן!״
    ״לא.״
    האב חוצה את החדר, הוא מתיישב באפלולית על מיטת הנער, ושואל בצורה חברית ביותר, לגמרי לא אבהית: ״יש לך מושג, בובי, לאן אריך הלך?״
    ״אין לי שום מושג, אבא. אתה בוודאי מודאג?״
    ״כן; נראֶה לך שכל השאר כאן בבית גם לא יודעים לאן הלך?״
    ״אני חושב שלא. אבל אני יכול לרחרח מחר, בבית הספר. אולי אחד מחבריו יודע משהו.״
    ״תעשה את זה, בובי.״
    ״אעשה את זה, אבא.״
    ״ובאותה הזדמנות אתה יכול לגשת אל המנהל. הבטחתי לו שמחר אשלח שוב את אריך לבית הספר. כעת לא יצא מזה כלום. אתה חייב להסביר לו את זה...״
    ״אה, אבא...״
    ״מה?״
    ״אני מעדיף לא ללכת מחר אל המנחֵל...״
    ״אבל למה לא? ושלא תקרא לו מנחל!״
    ״אה, אולי יש לו משהו נגדי. כי היום קצת הלכנו מכות, מישהו מהכיתה שלי ואני, וקוּנְצֶה רשם אותנו ואמר שהוא ידווח עלינו למנחל — המנהל.״
    ״למה הלכתם מכות?״
    ״אה, סתם ככה. יש לו פה גדול כזה, אז לפעמים הוא מוכרח לחטוף על הפה.״
    ״והוא חטף על הפה?״
    ״ועוד איך, אבא! ממש כמו שכתוב! ובסוף הוא היה מסוגל רק לחרחר ולצעוק כל הזמן פַּקְס.״
    ״מה זה פַּקְס?״
    ״אה, פַּקְס זה שלום. את זה צועקים כאשר מודים בתבוסה.״
    ״אהה — נו, בובי, אתה יכול בשקט למסור למנהל את ההודעה ממני. למעשה, האדון המנהל ואני ראינו דרך החלון את שניכם הולכים מכות.״
    ״איזה יופי! כבר פחדתי לקבל ציון גרוע בהתנהגות, היה יכול להיות עצוב מאוד.״
    לרגע משתרר שקט. בחברת הבן הזה, האב נעשה רגוע ושלֵו לחלוטין.
    ״נו, אז בסדר, בובי, אל תשכח את זה. ולילה טוב לך!״
    ״גם לך לילה טוב, אבא. רק אל תדאג בקשר לאריך. הוא יותר חכם ממך, ממני ומהמנהל, מכולנו יחד — אריך תמיד מסתדר.״
    ״לילה טוב, בובי.״
    ״לילה טוב, אבא.״
    • הנס פאלאדה
    • הנס פאלאדה

      הנס פאלאדה (בגרמנית: Hans Fallada;‏ 21 ביולי 1893 - 5 בפברואר 1947) הוא שם העט של רודולף וילהלם פרידריך דיצן (Rudolf Wilhelm Friedrich Ditzen), סופר גרמני הידוע בספריו "איש קטן, לאן?" (1932) ו"לבד בברלין" (1947). שם העט "הנס פאלאדה" מורכב משמותיהם של שניים מגיבורי סיפורי האחים גרים.‏

      בעודו מאושפז בבית החולים הפסיכיאטרי, החל פאלאדה לעסוק בכתיבה. בשנים 1920 ו-1922 פרסם שני ספרים אוטוביוגרפיים "גדשל הצעיר" (Der junge Goedeschal) ו"אנטון וגרדה". הספרים לא זכו להצלחה.‏
     
    סלעית קרץ
    |
    ynet ספרים
    |
    01/02/16
     
  • המלצות נוספות
    • לבד בברלין
    • בארצי הזרה לי
    • השיבה לברלין
    • איש קטן, מה עכשיו?
    • אשתו של מגדל התה
    • מה שאליס שכחה
    • זאב בשטאזי
    • הצל של אמי
    • נקודה רגישה
    • וידוי
    • ספינת הכלות
    • אל תגיד כלום