הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • בריכה עירונית
  • בריכה עירונית
    כנרת זמורה-דביר | יולי 2019 | פרוזה מקור | 208 עמ' מודפסים
    הם באים כמעט מדי יום, המנויים ב"בריכה עירונית", מהנהנים לשלום, מחכים יחד בתור למסלול, שוחים זה לצד זה. עבורם החמצן נמצא מתחת למים. המפגשים האקראיים בינהם משפיעים על מהלך חייהם: המלבישה שפוגשת על שפת הבריכה את אשתו של המאהב שלה; הצעירה שצריכה לעבור ניתוח מורכב, שואבת כוח משיחת מלתחות; ומציל הלילה מתאהב באישה שמפקידה בידיו את הנייד שלה בזמן שהיא שוחה. 
    הנובלות של אדוה בולה מאופקות ודרמטיות, מרגשות ואלגנטיות, אינטליגנטיות, אכזריות ומלאות חמלה. גיבוריה חיים בתחושת בדידות, ולא במקרה בחרו לעצמם ספורט אישי, אך לא הביאו בחשבון שבבריכה, לעיני זרים גמורים, הם מתפשטים מבגדים, תארים והגנות ונותרים עירומים ופגיעים. 
    שש הנובלות היפהפיות, העדינות והמטרידות בבריכה עירונית קורעות את המסווה הבורגני מעל פצעי הנפש וחושפות אותם: את פחד המוות והפחד מהחיים, את הכמיהה לאהבה, להכרה ולשייכות, ואת הניסיון הנואש להפיג את הבדידות האורבנית.
     
    אדוה בולה, שחקנית ותסריטאית. ספרה הראשון, דברים שאני יודעת על ר', ראה אור בשנת 2012.
  • ספר דיגיטלי
     
    42 25.2
    ספר מודפס
     
    94 75.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • מסלול פרטי
     
    "אפשר לחיות עם זה?" שאלתי.
    הרופאה אמרה שכן. שברוב המקרים כן.
    "וללדת?"
    "זה תלוי," היא אמרה. "צריך לראות קודם כול שהווסת שלך תחזור, וזה עוד מוקדם לדעת."
    היא ביקשה שאשלים את בדיקות הדם.
    כמה דקות קודם קיבלתי במייל את תוצאות בדיקות הדם. אף פעם לא אהבתי ביטויים ציוריים מדי, אבל כשחיפשתי בגוגל מה משמעות התוצאות, הטלפון באמת נפל לי מהיד, לא הייתי מסוגלת לאחוז בו. רגע אחר כך היא התקשרה. היא אפילו לא היתה הרופאה שלי, הייתי אצלה פעם אחת ויחידה, שבוע קודם לכן, וסיפרתי לה שאני סובלת מהזעות איומות בלילה.
    כשדיברנו, ישבתי על יד החלון הענקי בסלון שלנו. פעם זו היתה מרפסת. לפעמים, בגלל שהבניין ישן, נושרות אבנים מהקיר המתפורר בקומה שמעלינו ופוגעות במעקה. לעתים אלו הן אבנים גדולות מאוד, ואז הרעש מבהיל, כאילו ציפור ענקית התנגשה בשמשה שלנו. דרך החלון ראיתי את התלמידה של השעה אחת־עשרה. זה היה מוזר מאוד ללמד אחרי השיחה עם הרופאה, אבל עשיתי זאת. למה לא אמרתי לה, קיבלתי עכשיו בשורה איומה שקשורה בבריאות שלי, ואני נאלצת לבטל את השיעור? אני לא יודעת. לעבודה ולפרנסה יש מעמד גבוה מאוד בחיים שלי. אני תמיד פוחדת שלא תהיה לי עבודה או שלא יהיה לנו כסף.
    כשהשיעור הסתיים, התקשרתי לבעלי. עד שהוא הגיע השתדלתי לשבת כל הזמן על יד החלון, לראות את החוץ. היה לי צורך לראות מכוניות נוסעות או את הגנן שגזם את העץ בחצר שמולנו. בבוקר תמיד נראה כאילו הרחוב מתכונן לקראת משהו — עובדי עירייה מעמיסים אשפה על משאית, טכנאים מחטטים בארונות חשמל, אינסטלטורים מעמידים את הטנדרים שלהם בחניות כפולות ובאורות מהבהבים — כולם מתקנים משהו, מתכוננים למשהו. כשעברנו לגור בדירה הזאת, לפני חמש שנים — הייתי אז שחקנית צעירה והתפרנסתי מהצגה גרועה במיוחד על הטרדות מיניות שהצגתי לבד בבתי כלא, זה לא היה נעים במיוחד, אבל התפרנסתי ממה שנקרא, המקצוע, וזה היה עדיף על למלצר — חיכיתי על יד חלון המרפסת לבעלי שיגיע עם משאית ההובלה. לא יכולתי לעזור באריזות או בניקיונות כי היתה לי דלקת חמורה בגיד היד, וכשישבתי שם חשבתי שזאת דירה נעימה מאוד, ושיהיה לנו טוב בה.
    הנה. זה הדבר הנורא במחלה שמקננת בגוף שנים. בדיעבד מתגלה שהכול קשור בה. גם הדלקת ההיא בגיד שבגללה לא יכולתי לעזור באריזות.
    אחרי שהתלמידה הלכה, בעלי הגיע. הוא היה חיוור ומודאג, והייתי צריכה לספר לו מה הרופאה אמרה ומה קראתי באינטרנט, וזה היה איום ונורא לומר את הדברים האלה בקול רם.
    "בואי נרד לגינה," הוא אמר. כנראה גם לו היה צורך לראות את החוץ.
    הלכנו לגינת דובנוב, שם אנחנו מבלים כל אחר צהריים עם הבן שלנו.
    גם בגינה כולם התכוננו לקראת משהו. שתלו והשקו. כאילו אחר הצהריים הוא אישיות חשובה העומדת להגיע.
    "זה לא יכול להיות, נכון?" התחננתי, "זה לא הגיוני שדווקא לי..."
    הוא אמר שאין סיכוי. אבל הוא אמר את זה בביטחון השמור לאנשים שבאמת מאמינים שהדברים הרעים קורים לאנשים אחרים, ואני כבר הייתי ברגע ההוא בקבוצת האנשים האחרת. זו שהדברים קורים לה. חזרתי ואמרתי למתקני השעשועים ולמטפלות ששיחקו עם פעוטות סביבנו ולעובד העירייה שגזם את השיחים, ולבעלי, שזה לא יכול להיות, וחזרתי שוב שזה לא יכול להיות, זה בשום פנים לא יכול להיות, אבל בכל פעם שאמרתי את זה הרגשתי שאני הודפת רוח שהולכת ומתחזקת, ושתכף איאלץ להיכנע לה. בעלי, שעוד יעבור זמן עד שהוא יבין עד כמה זה כן יכול להיות, הציע שניסע לרופאה, כדי שתרגיע אותי.
    במרפאה בקניון כפר סבא, הייתי, כאמור, פעם אחת ויחידה, שבוע קודם לכן, ובכל זאת הרגשתי כאילו אני מארחת את בעלי במקום שאני כבר מכירה. הסברתי לו איפה כדאי לחנות. רבנו כי הוא רצה לחנות במקום אחר, וכי זה היה מרגיע לריב ברגע כזה על דבר שטותי כמו מקום חניה. על יד המעליות ניגשה אלי בחורה כבת גילי ואמרה שאני דומה נורא לשחקנית ההיא. רק מחוץ לעיר אני נזכרת שפני עלולות להיות מוכרות למישהו, בתל־אביב כמעט לא קורה שמישהו ניגש אלי. כשהיא הלכה התחלתי לבכות. הבנתי בבת אחת שאני חולה מאוד. תמיד חשבתי שכשאומרים לי שאני דומה לשחקנית ההיא, זה משום שאני לא מספיק מוכרת, ועל כן אני רק "דומה לה". ברגע ההוא הבנתי שאני דומה לה, כי אני כבר לא נראית כמו השחקנית ההיא. כי השתניתי מאוד.
    כשהיינו ילדות, היה אהוב עלינו במיוחד היום ההוא בחופשת הקיץ שאמא שלי קראה לו, "יום תל אביב". היינו נוסעות באוטובוס לתחנה המרכזית, אמא שלי, אני, ושלוש אחיותי, ומשם לוקחות קו חמש לשוק הכרמל, לקינג ג'ורג', וכמובן, לדיזנגוף סנטר. בדרך הביתה, כשעל הברכיים שלנו שקיות מלאות בבגדים משוק בצלאל, היינו מונות על אצבעות הידיים שלנו כמה מפורסמים ראינו. אחותי הקטנה היתה אומרת שגם מי שלא זוכרים את השם שלו אבל הוא נראה מוכר — נחשב.
    בעלי הלך אחרי. הרופאה, אישה רזה בתספורת קארה מוקפדת, לא נראתה מופתעת כשנעמדתי בפתח, אף על פי שהיא חזרה ואמרה בטלפון שאין צורך שאגיע, כי אין מה לעשות כרגע, חוץ מאשר להשלים את הבדיקות. היה נדמה לי שהיא כמעט ציפתה לבואי. היא אמרה למזכירה שזה בסדר, שהיא תקבל אותנו בלי תור, ועצמה את עיניה פעם אחת, לסמן שהיא יודעת שיש מספר רב של ממתינים ובכל זאת, מדובר במקרה חריג.
    אני.
    "זו יכולה להיות טעות?" שאלתי.
    היא הנידה בראשה. "בערכים כל כך גבוהים, זו בדרך כלל לא טעות," היא אמרה. וכדי להוכיח לי שהיא לא טועה, ביקשה, "תראי לי את טבעת הנישואים שלך."
    אמרתי שהסרתי אותה לפני כמעט שנתיים, שהיא לחצה לי.
    היא הינהנה. היתה לי תחושה שהיא מרחמת עלי, לא מפני שאני חולה, אלא כי אני בעיצומו של רגע הגילוי. בעלי נראה כאילו הוא לא מבין על מה אנחנו מדברות. הוא שאל מה זה אומר ומה אפשר לעשות והיא אמרה שוב, שאין מה לעשות כרגע, רק לחכות לתוצאות בדיקת האם־אר־איי. אבל הוא חזר ואמר שהוא רוצה לדעת עוד, שבטוח יש משהו שאפשר לעשות. בעלי אוהב פתרונות מיידיים.
    ראיתי בפניה שהיא רוצה שנצא מהחדר.
    גם טבעת הנישואים של אמי נדדה מהקמיצה לזרת בשלב מסוים, וחמותי תמיד התלוננה שהאצבעות שלה נפוחות מאז הלידות כמו נקניקיות. הנחתי שזה קורה לכולן, כשם שעולים מידה במכנסיים. מדוע הנחתי שזה סביר שנעלי החתונה שלי לא יתאימו לי? התקשיתי לזרוק אותן משום שהן היו יקרות, אבל ידעתי שלעולם לא אנעל אותן. אפילו לצעוד איתן מחדר השינה לסלון לא הייתי מסוגלת.
    בדרך הביתה התקשרתי לאמא שלי. זאת היתה שיחה קצרה מאוד, והערכתי אותה על השיחה הזאת. היא שמרה על קור רוח ולא התנפלה עלי בשאלות או פרצה בבכי, והיא גם לא אמרה יותר מדי אני אוהבת אותך, או העיקה עלי במשפטים רגשניים מדי. לפעמים אני בכל זאת רואה את היתרונות בכך שהיא גדלה בקיבוץ.
    "נעשה מה שצריך," היא אמרה.
    נאחזתי במשפט הזה, אפילו שלא היה בו שום חדש.
    מה צריך?
    השעה היתה כמעט ארבע. היה צריך לקחת את הבן שלנו מהגן.
    אחר כך נדמו הימים לפקעת שיער מקורזלת. לא ידעתי היכן היום מתחיל והיכן הוא נגמר, והייתי מבוהלת. היה עלי לעבור בדיקות רבות. בכיתי כל יום עד השעה רבע לארבע, אז הייתי שוטפת את הפנים, מתאפרת, אפילו שכבר ידעתי שאין בכך שום תועלת, וכי אין באיפור כדי להסתיר את נזקי המחלה, ויוצאת להביא את הבן שלי מהגן. הוא בכל זאת שאל כל הזמן למה אני עצובה, ומה יכול לעזור לי, וחשבתי לעצמי שחינכתי אותו היטב, ושהוא רגיש וטוב לב.
    בשבועות הבאים הוא יראה אותי בוכה פעמים רבות, ובכל פעם ירוץ להביא את תיק הרופא הקטן שלו ויצמיד את הסטתוסקופ אל החזה שלי או יציע לחבק אותי.
    בבקרים הלכתי לשחות. מצאתי שרק תחת המים אינני בוכה. נזכרתי בניסוי הזה שעשינו פעם בשיעור טבע, בבית הספר היסודי, כשמכניסים בקבוק מלא במים אל תוך גיגית מלאה מים, כדי לגלות שהמים לא בורחים מהבקבוק. אלה היו הרגעים היחידים ביום שלא כעסתי על הגוף. חשבתי לעצמי שלמרות הכול אני שוחה.
    במלתחות הייתי מתלבשת לאט מאוד. מפנה גב אל המראה. לא יכולתי להביט בפנים שלי, אבל אהבתי להקשיב לשיחות הסרק אפילו יותר מפעם. הסבון החדש של זו, המסכה למניעת קמטים של ההיא, היכן קונים תחתונים במבצע — הזמזום הנשי הרגיע אותי. מעולם לא הייתי שותפה פעילה במיוחד בשיחות המלתחה, ואני מניחה שלכן אף אחת לא מצאה את שתיקתי מוזרה ושאלה אותי לפשרה. בסופו של דבר, אף על פי שכולנו מכירות זו את זו בבריכה, אנחנו גם זרות מאוד זו לזו.
    אסופת זרות עירומות.
    פעם אחת ויחידה, מכיוון שלא היתה עוד מישהי במלתחות, הסתובבתי לרגע אל המראה ובחנתי את גופי. הצמדתי את זרועותי לגוף. בקצות האצבעות כמעט יכולתי לגעת בברכיים שלי. אבל זה תמיד היה כך, תמיד היו לי גפיים ארוכות. בשאר חלקי הגוף לא ראיתי שינוי, אבל הפנים, מהן לא יכולתי לברוח. אוזני בלטו. אפי התרחב. והשפה התחתונה היתה נפוחה מאוד. חשבתי לעצמי, כיצד אצא מכאן עכשיו כשאני נראית כך? רציתי שתרעד האדמה ואני אקבר תחת ההריסות.
    מאז עשיתי הכול כדי לא להיות לבד עם העירום אל מול המראה. חיכיתי שתצא אחת הנשים מהמים, ומיד יצאתי בעקבותיה. הכול, ובלבד שלא להיות שוב לבד עם הבבואה שלי.
    אחר כך סיפרתי לגלי. גלי היא החברה הטובה ביותר שלי, אף על פי שאני יודעת שאני לא החברה הטובה ביותר שלה. שיש לה חברות טובות ממני. הכרנו בצבא. היא חשבה שאני קצינה מתנשאת, וייתכן שבאמת הייתי כזאת. הצבא היא תקופה שקל להתבלבל בה. אני מניחה שטעיתי לחשוב שמה שאני עושה הוא חשוב ושאני אדם טוב יותר בשל כך. יצאתי אז עם אחד הקצינים בבסיס, בחור גבוה וחייכן, שהיה מפקד צוות בקורס שלישים. לא אהבתי אותו, אפילו לא נמשכתי אליו, אבל היינו יחד. זה היה עדיף על פני להיות לבד. בחדר האוכל נודע לי שיש מישהי שמאוהבת בו. חוגרת. לא ידעתי מי היא, אבל זה גרם לי להישאר איתו. פעם אחת נכנסנו יחד לשק"ם, וגלי היתה שם. נהניתי לחוש את מבטיה מעקצצים בגבי.
    אחרי כמה שנים נפגשנו שוב באודישנים לבתי הספר למשחק. היא התפשטה מיד בתרגיל הראשון, ואני חשבתי לעצמי ששחקנית שאין לה יותר מדי מה להציע כנראה מוכרחה להתפשט. למדנו בבתי ספר מתחרים. בלבי חשבתי שבית הספר שאני התקבלתי אליו והיא לא, הוא הטוב מבין השניים, אף על פי שזה לא היה נכון.
    בתי ספר למשחק הם מקומות איומים.
    כעבור כמה שנים נפגשנו שוב, בסדנת כתיבה. כשראיתי אותה בשיעור הראשון, חשבתי לעצמי שזאת סדנה עלובה, אם כל אדם שאין לו טיפת כישרון יכול להשתתף בה, אבל בסוף השיעור כבר אהבתי אותה בכל לבי. היא הקריאה כמה שורות על אמא שלה ועל העובדה שלשתיהן יש שפם וזקנקן. ברבות השנים למדתי שדי לי לשמוע אישה מדברת על אִמה, כדי להחליט אם אני אוהבת אותה.
    אחרי השיעורים היינו מלוות זו את זו הביתה. היא ננטשה אז על ידי שחקן צעיר ויהיר שלמד שנה מעליה, ואני הייתי שבורת לב כי שחקן עצל ומבוגר שעבד כברמן, ולמעט תפקיד יחיד שגילם בסדרת נוער כושלת לא שיחק מעולם, העדיף את החתולה שלו, אליה הייתי אלרגית, על פני. אספנו זו את רסיסי לבה השבור של זו. חשבתי שאיש אף פעם לא יבין אותי כמו גלי. היא חשבה שאני הכותבת הטובה ביותר בסדנה. תמיד היינו שונות מאוד. במראה, בסגנון הלבוש, בתעוזה. היחס שלנו למקצוע היה שונה. שתינו רצינו להתקדם כשחקניות, אבל לה לא היתה שום בעיה להודות בכך. אני אמרתי משפטים כגון: "אז מה אם הוא הוד רוממותו," ואז נקבתי בשמו של איזה במאי מפורסם, "שיגיד תודה שאני מוכנה לשחק בסדרה שלו, אני ממש לא צריכה להתבוסס באסירות תודה על זה שהוא החליט ללהק אותי." מובן שזה לא היה נכון. הייתי אסירת תודה והתנהגתי ליד הבמאי ההוא בצורה מטופשת מאוד.
    גלי, לעומת זאת, היתה מסוגלת לומר לבמאי שידעה שהוא מלהק סרט חדש, "אני מבקשת שתראה אותי לאודישן," ואילו היה מסרב, לא היתה מהססת לפנות אליו שוב. "אני מבטיחה לך שלא תתחרט," אמרה. או משהו בסגנון הזה.
    בלילות היינו שולחות זו לזו הודעות מטופשות:
    "לאחת רגליים ארוכות כמו של חסידה, השנייה בינתיים עלתה עוד מידה", היא כתבה.
    ואני הייתי עונה: "אחת עובדת בתיאטרון של רוסים, השנייה עושה הצגות בכלא לאנסים".
    זה היה מטופש, אבל זה גרם לנו להרגיש קרובות מאוד.
    לפעמים היינו חוזרות יחד מסדנת הכתיבה וצוחקות על הקטעים שהיו בעינינו גרועים במיוחד.
    "חרא." היא חיקתה את אחת המשתתפות בסדנה, אישה מבוגרת ועשירה בשם בטי, שטעתה לחשוב שאילו תביא איתה מאפים לכל מפגש, נתייחס לשירתה הגרועה ברחמנות. "חרא ודם. כמו אני ואתה."
    צחקנו. הלוואי שיכולתי לומר שזאת לא היתה לשון הטקסט במקור.
    לילה אחד חלף על פנינו בחור ממושקף ונמוך עם כלב, גלי צבטה אותי צביטה עזה ביד.
    "זה הוא!" לחשה.
    "מי?"
    "הגרוש!"
    שמעתי עליו רבות. הוא היה עוזר במאי בהצגת ילדים שבה היא שיחקה אז. כשהוא הלך, אמרתי לה שאני לא מבינה ממה היא כל כך מתלהבת. לא ראיתי מה מיוחד בו.
    למחרת הוא התקשר לבקש ממנה את מספר הטלפון שלי.
    אני לא יודעת איך, אבל גם העובדה שהתחתנתי איתו לא החריבה את החברות שלנו. היינו הרבה פחות צמודות מאשר בעבר, אבל עדיין אהבתי אותה, וככל שהתרחקנו, אהבתי אותה יותר. לקח לי זמן להבין שמה שהיה בינינו קורה לה מדי פעם, בגלל זה יש לה הרבה חברות, ואילו לי הוא קרה רק פעם אחת. איתה.
    "גלי," בכיתי. "זה מוזר. זה כל כך מוזר." אמרתי את המילה מוזר עשרות פעמים. לא יכולתי לומר את שם המחלה ורק חזרתי שוב על המילה הזאת. מוזר. היא היתה אז בעיצומם של צילומים לסדרת טלוויזיה. בשנים האחרונות גלי הפכה מפורסמת מאוד.
    היא הבטיחה שתגיע למחרת.
    בלילה היא שלחה לי הודעה:
    "אחת יפהפייה גם כשהיא חולה
    השנייה שמנה אפילו שחודש לא אכלה".
    זה לא היה נכון. גלי כבר כמעט רזה כמה שנים.
    כשהיא הגיעה, היא אמרה שהיא מצטערת. אני לא יודעת אם היא התכוונה שהיא מצטערת שזה קרה לי, או על זה שהיא לא ראתה. יותר מהכול היה נדמה לי שהיא מצטערת על זה שהיא, לעומתי, בתקופה נהדרת. היא שאלה אם אני רוצה שנחפש עוד אדם שחלה במחלה הזאת, כי אולי זה יכול להקל עלי, לדבר עם מישהו שבאמת עבר את זה. לא רציתי. פחדתי מאוד ממה שאני עלולה לראות. אחר כך היא התקשרה לברר פרטים על הבדיקה. היא שאלה מה מותר להביא ואיך זה בדיוק הולך להיות, והודתה למזכירה באדיבות של אנשים שטוב להם. כשניתקה היא אמרה שאני מוכרחה להתאמן בנשימות. שהבדיקה הזאת יכולה להיות ארוכה ושצריך לשכב ואסור לזוז.
    "חמש דקות כל יום. יש לך ארבעה ימים עד הבדיקה," היא אמרה, "אז תגיעי לעשרים דקות. זה גם משהו."
    עד אותו הרגע אפילו לא ידעתי שהיא עושה מדיטציות, זה הרגיז אותי שהיא עושה משהו כל יום ואני לא יודעת עליו. היא אמרה שזה עוזר להיכנס לפרופורציות ונשמעה לי כמו אחת השחקניות האלה שפעם היינו צוחקות עליהן יחד. היא שלחה לי את הקישור לנעימת הפסנתר שהיא מתרגלת איתה. גימנופדיה מאת המלחין הצרפתי אריק סאטי. בארבעת הערבים הבאים, עצמתי את העיניים ודמיינתי שאני מטאטאת את המחשבות האיומות מהראש, כאילו היה בסיס המוח שלי משטח ישר, והמחשבות — לכלוכים גסים, פחיות ריקות, עטיפות ניילון. חיכיתי לבדיקת האם־אר־איי, וחיכיתי שאבא שלי יחזור מחו"ל. רציתי שהוא יהיה איתי, אפילו שהוא מעולם לא היה זה שהתקשרתי אליו אם היתה לי איזו בעיה. למעשה עד שהכרתי את בעלי אני לא זוכרת למי הייתי מתקשרת. פעם אחת, כשמציצן הציץ לחדר השינה שלי בזמן שהתלבשתי, בדירת הקרקע שבה גרתי, התקשרתי למשטרה.
    כשיחזור, יישן אבי במשך שבועיים על הספה בסלון הדירה שלנו. שיניו ינוחו בקופסה מתאימה על שיש האמבט, על יד קופסת הכדורים שלו.
    הדבר הטבעי ביותר בילדות, נעשה קשה מאוד ככל שמתבגרים — לראות את הוריך בקצות היום.
    לבדיקה הבאתי איתי את יצירת הפסנתר. גלי העתיקה לי אותה על דיסק־און־קי. אבל הטכנאי אמר שאין שום טעם, כי אני גם ככה לא אשמע כלום. הבדיקה נערכה באמצע הלילה. היתה לי תחושה שהכול נעשה משום־מה בהיחבא. כאילו אנחנו בעיצומה של מלחמה. ניסיתי לחשוב כל הזמן על הפנים של הבן שלי. ואחזתי חזק במטאטא דמיוני לגרש את מחשבותי הרעות.
    "את זוכרת," גלי אמרה לי ערב קודם, "שבתקופה ההיא שהיינו מסתובבות עלובות ושבורות לב, סיפרת לי שדמיינת איך את נחלצת מזה? לפרטי פרטים?"
    "כן."
    "אמרת שדמיינת שתלבשי איזה מין שמלה שהיתה לך, את זוכרת, בצבע קרם, קצרה, שקנינו יחד בחנות ההודית הזאת, בשינקין?"
    זכרתי.
    "ושתשכבי על הגב, במקום הזה ליד זכרון יעקב?"
    "יד הנדיב."
    "נכון. אז תדמייני! תדמייני שאת נחלצת מזה!" היא פקדה.
    ארבעים וחמש דקות המכונה צווחה, ואני דמיינתי את עצמי אורזת תיק גדול ומנסה להרים אותו על גבי.
    לא הצלחתי, הוא היה כבד מאוד.
    המחלה, על פי הנחת הרופאים, החלה להתפתח בגופי לפני שמונה שנים בערך. בלילות הייתי מתעוררת רטובה. לפעמים יכולתי ממש לסחוט את הפיג'מה בידי. פעמים רבות הייתי משאירה אותה על שפת האמבטיה. רציתי להוכיח לבעלי שאני לא מגזימה.
    "תיגע," הייתי אומרת לו בבוקר. "זה רטוב כאילו עשיתי פיפי."
    "אז חם לך," הוא היה אומר, "מה הסיפור?"
    אבל זה היה כך גם בחורף. הזעתי ואחר כך רעדתי מקור, עד שמצאתי את הכוחות לקום ולהחליף בגדים. מדי בוקר החלפתי את המצעים. על המזרן, בצד שבו אני שכבתי, כבר פשה כתם גדול שהלך והצהיב. זה הפריע לי, אבל הבוקר, השחייה, הבן שלי, השכיחו ממני את הלילות המיוזעים. זה אולי נשמע מוזר, אבל בין לילה מיוזע אחד לזה שאחריו, היה יום ארוך שבו באמת שכחתי. לא כאב לי כלום. כשההזעות החמירו, ואפילו אחרי שנת צהריים קצרה נאלצתי להחליף את כל המצעים, כבר לא יכולתי להתעלם מכך והלכתי לרופאה. היא אמרה שבעיה של הזעת יתר יכולה לנבוע מהרבה סיבות ושלחה אותי לצילום חזה. בצילום לא ראו שום דבר. המשכתי להזיע.
    שמתי לב שהבן שלי גם מזיע בלילות, שראשו רטוב ושערו גם כן, ושלעתים הוא ממש משאיר על הכרית סימן עגול ורטוב תחת הראש. רופאת הילדים אמרה שזה סביר מאוד, שילדים מזיעים בשנתם. באחד הימים שאלתי את אמי אם היא חושבת שזה הגיוני שהוא מזיע כך, קיוויתי ללמוד מזה משהו על עצמי, ואבא שלי סימן בביטול בידו שזה בסדר גמור, שהוא עצמו מזיע כל לילה.
    הנחתי גם לזה.
    חשבתי שזה תורשתי.
    בעלי חושב שאני חזקה. הוא חושב שאני אמזונה. שאני חדה וחדורת מטרה. הוא אומר שהכול מצליח לי בחיים. זה מפחיד מאוד כשהאדם הקרוב אליך ביותר חושב עליך כאלה דברים, בעיקר כשאני עצמי מרגישה שיכולתי לעשות הרבה יותר בחיי מכפי שאני עושה. למעשה אני מרגישה שאני רוב הזמן לא עושה כלום. כשהייתי בבית ספר למשחק, היינו צריכים להגדיר את עצמנו. זה היה אחד מאותם תרגילים טיפשיים שבזתי להם בלבי ובלית ברירה ביצעתי אותם, וגם היום כמורה אני בזה להם ובכל זאת מכריחה את תלמידי להתנסות בהם, אלוהים יודע למה. אמרתי על עצמי שאני בזבוז זמן. לא התכוונתי שאני אדם שאין טעם להשקיע בו, אלא שאני עצמי בזבוז של המשאבים שבי. אולי לזה בעלי מתכוון, שיש לי את המשאבים. בכך הוא צודק. ובכל זאת מרחק רב בין זה לבין היכולת לארוז אותם לכדי משהו. לפעמים אני מרגישה כמו חוטים ארוכים ופרומים, שיכלו להיות כדור צמר משגע. גם אחרי שהתגלתה המחלה הרגשתי שבעלי עדיין מחזיק בדעה שאני חזקה מאוד. זה לא היה נכון. הייתי חלשה כבר כמה שנים. רציתי לעמוד ולצעוק עליו, אתה רואה? מדוע הכתרת אותי כל הזמן כמוצלחת בזמן שהלכתי ונבלתי? למה כל הזמן אמרת שאני נראית כרגיל?
    הייתי צריכה להזכיר לעצמי מדי יום שהוא לא אשם. אבל זה לא עזר. בלבי האשמתי אותו. האשמתי אותו כשם שהאשמתי את אמי, את אחותי, את גלי ובעיקר את עצמי. איך לא שמתי לב?
    "היתה לי פה פציינטית," אמר הפרופסור, מנתח מוח שאליו הלכנו עם תוצאות בדיקת האם־אר־איי, "שהיא בעצמה נוירוכירורגית מאזור הדרום, שלא שמה לב שזה בדיוק מה שיש לבן שלה."
    הוא ביקש את רישיון הנהיגה שלי, התמונה שבו היתה מלפני עשור. אחר כך הוא צילם אותי במכשיר הנייד שלו, והדפיס את שתי התמונות זו לצד זו.
    התחלתי לרעוד.
    "אבל עברו בכל זאת כמה שנים," בעלי ניסה להגן על הכעורה יותר, זו בתמונה החדשה.
    "אלה הם לא שינויי גיל," הפרופסור חייך והצביע על האף שלי. "אתה רואה שזה ממש שינוי בתווים?"
    חשבתי לעצמי ששינוי בתווים זה זיוף.
    בעלי הביט בתמונות. ראיתי שהוא מרגיש לא בנוח. לראשונה מזה שנים הוא לא אמר, את נראית בדיוק הדבר, לא יודע מה את רוצה, אלא בחן את התמונות. אחר כך שלח את ידו אלי תחת השולחן. זה היה נורא, כי הוא הרגיש צורך לנחם אותי וראיתי בפניו כמה הוא מזועזע.
    אני חושבת שניערתי את ידו מעלי.
    "ישנם גם שינויים בתוך הגוף כמובן." הוא אמר. "השינויים הפנוטיפיים, הם לא מה שמדאיג אותנו." לא הבנתי אם הוא מתכוון בלשון רבים זו לקהילת הרופאים או אלי ואל בעלי. ואני, אולי משום שאותם ראיתי, דווקא הייתי מודאגת מאוד מהשינוי החיצוני.
    "אלה הם רק ביטויים חיצוניים למה שמתחולל בתוך הגוף."
    בעלי הינהן בדאגה, ואני חשבתי על האישיות שלי. האם גם היא השתנתה?
    "את לא תמותי," הוא אמר. "זה לא גידול ממאיר."
    בעלי התעודד מאוד.
    "אני לא בטוח שאוכל להוציא את כולו, אבל אני אנסה," הוא הבטיח.
    על ידו של הפרופסור היה צמיד מכסף, והיו לו משקפיים צבעוניים. לרוב סלדתי מגברים מטופחים, אבל אותו אהבתי מיד, התייחסתי אליו כמו שהתייחסתי בצעירותי לבימאים, כאילו יש ביכולתו להושיע אותי.
    לפני שיצאנו שאלתי אותו האם, אם היה חולף על פני ברחוב, היה יכול לנחש שאני חולה. קיוויתי בכל לבי שיגיד שלא, שאני אחד מאותם מקרים שבהם הוא לעולם לא היה מתאר לעצמו.
    "ללא צל של ספק," הוא השיב.
    האישה הראשונה שאובחנה כחולה במחלה, זכתה לכינוי "האישה הכי מכוערת בעולם". באינטרנט מצאתי תמונה בשחור־לבן שבה היא יושבת על כיסא ומבטה רציני מאוד, עיניה כמעט נעלמות בתוך הפנים הגדולות והמעוותות. עד מותה היא עבדה בקרקס במופע פריק שואו. אילו ידעתי מה אני עומדת לראות, לא הייתי מעיזה להסתכל בה. מצאתי בינינו קווי דמיון מבהילים. מעולם לא הבטתי בתמונה הזו שוב.
    אחרי הביקור ההוא אצל הפרופסור התחלתי לחפש את המחלה בפניהם של הסובבים אותי. בפניהם של שחקנים בסרטים, גם כאלה שאינם חיים עוד, בפניהם של חברי, של שכני, למי מהם יש שפתיים נפוחות, עיניים שקועות, אוזניים גדולות, עצמות פנים מעוותות, והאף, האף הגדול, הפחוס, בפניו של מי הוא נראה כמו אפי שלי? אני מחלקת את האנשים בראשי לא רק על פי גודל האף, אלא על פי כיוון הגדילה, המזדקר קדימה — גנטיקה גרועה, המתרחב לצדדים — סימן למחלה, ואחר אני ממיינת את אלה בעלי הפוטנציאל למחלה על פי גודל השפתיים, ובעיקר על פי התחתונה, אם הן נפוחות עולה האדם בראשי לשלב הבא, אם הן דקיקות, נושר אל ההמון הבריא. וכך אני ממשיכה למיין את כל האנשים סביבי, כדי לגלות שוב ושוב שאיש מהם לא חלה במחלה הזאת.
    אל מול שלוש אחיותי חשתי את השינוי במראה החיצוני שלי באופן הברור ביותר. אף על פי שלא היינו דומות, דרך ההתבוננות בפניהן מצאתי כמה השתנו פני. גיליתי כי לשלושתן אף קטן וסולד ונזכרתי כיצד כילדה כינתה אותי אמי "אף כפתור". הרגשתי מתוקה מאוד כשקראה לי כך, ואילו עכשיו גדל אפי, התעקם והתנפח. השהייה במחיצתן הזכירה לי באופן הכואב ביותר כיצד נראיתי בעבר, וגרוע מכך, כיצד הייתי נראית אלמלא המחלה. תמיד הייתי היפה מבין ארבעתנו. איש לא אמר לי זאת מפורשות, והורי תמיד ניסו לנהוג בנו כאילו היינו מיוחדות כל אחת בדרכה, אבל ראיתי זאת במבטיהם של הדודים, של בני הדודים, של מעט האורחים שהיו מגיעים לביתנו. הייתי יפה מהן. שערה הארוך והזהוב ומותניה הצרים של אחותי הקטנה גרמו לי לעתים לפקפק במעמדי, אבל דווקא עקיצותיה של אחותי הגדולה, השיבו לי את הביטחון, שהרי באחותי הקטנה היא לא נהגה כך.
    "מה את מתקשטת ככה? אפשר לחשוב את מי יש לך פה להרשים," אמרה לי פעם, כשראתה אותי מסתרקת אל מול המראה לפני ארוחת הערב. טרקתי בפניה את הדלת. אבל היא צדקה. היה לי צורך עמוק להיראות טוב בפני משפחתי. כמה מעייף זה היה. אני לא יודעת מדוע התאמצתי כל הזמן להרשים אותם, אולי משום שזה הקהל היחיד שהיה לי אז, או משום שרציתי להצדיק את מעמדי, אבל הרצון שלי לבלוט מעל שלוש אחיותי, גם בלימודים, היה טבוע בי מאז הייתי ילדה. אני מרגישה ששילמתי על כך מחיר, כי באופן מסוים הייתי רחוקה מהן, וגם היום, לפעמים, אני מרגישה כך.
    "את תצטרכי לחשוב שוב על המקצוע שלך," אמר לי אבי ערב אחד. הוא לבש פיג'מה כחולה ונראה עייף ומודאג. בחדר השני ישן בני, וחשבתי על כך שבעוד כמה ימים איאלץ להיפרד ממנו, ושמעולם לא נפרדנו לפרק זמן ארוך כל כך. הוא אמר את זה כמשתתף מעומק לבו בצערי, והוסיף, "אבל בכל מקרה, את הרי התחלת להתעניין יותר בכתיבה. אז אולי זה לא נורא כל כך."
    בלילה שמעתי את בעלי נוזף בו כהוגן.
    אשמות רבות תליתי בלידה. כפות רגלי הנפוחות, אפי שגדל, שדי שמהם עוד נטף לעתים חלב אף על פי שבני כבר היה בן שנתיים ומזה כמעט שנה לא הינקתי, ההזעות הליליות — ייחסתי את כל התופעות לשינויים ההורמונליים. פעם פגשתי במלתחות הבריכה מלהקת אחת, זה היה קצת לפני הלידה של הבן שלי, והיא אמרה, "אל תדאגי, אחרי הלידה הוא חוזר לגודל הטבעי שלו." והצביעה על האף שלי. בעלי אמר שהיא מרירה, ושלנשים יש נטייה להיות רעות לנשים צעירות ויפות מהן. אני דווקא חיבבתי אותה מאוד. כמה שנים קודם לכן היא ליהקה אותי לאיזו פרסומת. לא חשדתי בה שהיא מנסה לעקוץ אותי. ובהיריון, בעיקר בסופו, להרבה נשים מתנפח האף.
    רבות הזהירו אותי מהנשירה שלאחר הלידה.
    "אל תתרגלי," אמרה לי אחותי הגדולה בזמן ההיריון, שערי אז היה מלא מאוד, "אחרי הלידה הכול נושר." תמיד היה לי שיער דק מאוד, ופחדתי שכשאגדל ייפערו בו קרחות, כמו אצל אמי. אבל שערי לא נשר. במלתחות ראיתי איך גורפות הנשים את השיער מהמברשות שלהן ומשליכות כדורים שעירים אל הפח, ואילו אני לא עשיתי זאת. אף פעם. חרף כל האזהרות, שערי נותר מלא גם אחרי שהפסקתי להיניק.
    גם זה נראה לי מוזר רק בדיעבד.
    במשך שנים סיפרתי לעצמי שאלה הם החיים. שכך נראית אישה בת שלושים ושש אחרי לידה, והתרגלתי לזה. התרגלתי לחשוב על החיים כעל דבר לא נוח.
    אחר כך התערפלה הראייה. מעולם לא היו לי בעיות ראייה קודם לכן.
    יש נשים, חשבתי, שהלידה גורמת לירידה בראייה שלהן. הלכתי בשמחה לקנות משקפיים, חשבתי שזה יתאים לי. פעם גילמתי רופאה צעירה באיזו סדרה, והמאפרת החמיאה לי שזה הולם אותי. במשך ארבעה ימים הסתובבתי בחנויות אופטיקה שונות. ניסיתי עשרות זוגות, אבל אף אחד מהם לא הלם אותי. נראיתי לעצמי כעורה וזקנה. חשבתי שהמשקפיים הם שמכערים אותי. לבסוף קניתי זוג יקר מאוד. בעלי אמר שלא אחשוב על הכסף, שהכי חשוב שארגיש בהם נוח. אבל לא הרגשתי, וגרוע מכך, כשהרכבתי אותם, הראייה שלי לא התחדדה לגמרי. שלטי פרסומות זוהרים, נורות — ראיתי כפול. כמה ימים אחרי שקניתי את המשקפיים, עמדנו ברמזור. ממול, על בניין עזריאלי, זרח שלט פרסומת ענקי. התמקדתי בעיניה של הבחורה. באישוניה. קווי המתאר שלהם רקדו. הורדתי והרכבתי את המשקפיים, ושוב הורדתי והרכבתי, וקיללתי את האופטיקאי שגבה ממני סכום עתק, אבל לא התאים לי היטב את המספר.
    בדיעבד נדמה כי היו סימנים רבים, אבל זה לא נכון, מכיוון שהם היו מינוריים, ולא עלה בדעתי, ולא בדעת אף אחד מהרופאים אצלם ביקרתי, לצרף אותם זה לזה. והם היו איטיים מאוד. כמו התיישנות או זִקנה. כשהעירו לי על נשימתי הכבדה, עניתי שתמיד הייתי כך. שאני אסתמטית. לא ידעתי שדרכי הנשימה שלי, שמערות האף, הולכות ונחסמות.
    פעם, במלתחה, בשעת צהריים, שתי נשים שלא הכרתי — זו לא היתה השעה שבה נהגתי לשחות, ורוב המנויות הקפידו על שעה קבועה — דיברו על אישה שלישית, שהן נזהרו לא לנקוב בשמה, שבעלה בוגד בה. רציתי מאוד לדעת מי הזוג הזה. האחת, בעלת בגד ים אדום ושיער מחומצן אמרה שאין שום סיכוי שאשתו לא יודעת, והשנייה, שמנה מאוד ובקיאה מחברתה בפרטים, אמרה: "תתפלאי! תתפלאי מה שאנשים לא יודעים!"
    • אדוה בולה
      צילום: תומי הרפז
    • אדוה בולה

      אדוה בולה, שחקנית, ילידת נתניה, בוגרת בית הספר למשחק ב"סמינר הקיבוצים", שיחקה בסדרת הדרמה "מגדלים באוויר" ובמיני סדרה "נבלות". המחזה "הדוד הנק" על-פי סיפוריה ובכיכובה, זכה לשבחים רבים. דברים שאני יודעת על ר' הוא ספרה הראשון. 

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • אסתר ועדינה
    • אבל הלילה עוד צעיר
    • נוכח הים
    • גמר טוב
    • והכלה סגרה את הדלת
    • הסיפור יתחיל בפרזנו
    • מיה רוזה
    • רכבת שלג
    • עיטים ונבלות
    • קסם על ים כנרת
    • עד מוות
    • סיפורי תל-אביב