הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • בלדה לאהבת נעורי
  • בלדה לאהבת נעורי
    היידי מק'לפלין | תרגום: דניאלה בן יעקב
    ידיעות ספרים | נובמבר 2019 | רומן רומנטי | 254 עמ' מודפסים
    לא היו לי שום כוונות להיות כוכב רוק.
    בסוף התיכון החיים שלי כבר היו מתוכננים לפרטי פרטים: מלגה שתוביל אותי לקריירה מזהירה בפוטבול, חתונה עם החברה היפהפייה שלי ג'וג'ו וחיים מאושרים בבומונט, העיירה הקטנה שבה גדלתי. כשגיליתי יום אחד שאמי ויתרה על חלומות התהילה שלה בשביל חיים מסודרים ונוחים, הגעתי להחלטה שתשנה את חיי לנצח: עזבתי את המגרש, עזבתי את ג'וג'ו ועזבתי את בומונט. החלטתי ללכת בעקבות החלום שלי.
    קאט להיום. עשר שנים מאוחר יותר אני אמנם אחד הזמרים המפורסמים ביותר בעולם, והתמונות שלי מרוחות בכל מקום, אבל אני לא מרגיש שאלה החיים שרציתי. האם ההחלטה לעזוב היתה נכונה? האם באמת הלכתי בעקבות החלום או שאולי דווקא סובבתי אליו את הגב?
    עכשיו אני צריך לחזור לבומונט בעקבות טרגדיה נוראית של חבר מן העבר ואני איאלץ להתמודד עם כל השדים מן העבר: עם ההורים שלא דיברתי איתם מאז שעזבתי, עם החברים מהתיכון וגם עם ג'וג'ו, שניסתה כל השנים להגיד לי משהו חשוב. אולי הפעם אצליח להקשיב.
    בלדה לאהבת נעורי הוא ספר שובה-לב על הזדמנות שנייה לאהבה, על חלומות, על לבבות שבורים ועל הדרך לאחות אותם.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44 25.9
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1 
    ליאם
     
     
    נחירה קלה מזכירה לי שאני לא לבד. תחושת הכובד של הגוף השרוע לצדי מקפיצה אותי מיד. הריח המעופש במקצת של בושם מיום אתמול מרחף באוויר החדר ומעל הסדינים שלי.
     
    הווילונות פתוחים לרווחה והשמש מאירה מבעד לחלון הגדול, שמעניק פרטיות יחד עם נוף מושלם.
     
    אני מסתובב על צדי ורואה שם פנים שאני לא זוכר. פנים חסרות שם בתודעתי, וגם אין לי שום זיכרון ברור מהדרך שבה היא הגיעה אל חדר המלון שלי, שלא לומר אל מיטתי.
     
    את עניין המיטה אני כנראה יכול לפענח.
     
    השיער הבלונדיני אומר לי שלא טרחתי לברר את שמה או לשאול אותה מהו המשקה החביב עליה. מובן שהשיחה שלנו התנהלה רק דרך עיניים, ידיים ושפתיים. יש רק צבע שיער אחד שיכול לזרז את קצב הלב שלי, והצבע הזה הוא לא בלונד.
     
    גם לא אדמוני.
     
    וגם לא העיניים.
     
    לעולם לא כחולות.
     
    הן חייבות להיות חומות או ירוקות. לעולם לא כחולות.
     
    הרגע הזה הוא לא איזו נפילה לאחור במנהרת הזמן או השפעה של סם כלשהו. אני לא לוקח סמים, מעולם לא לקחתי, אבל מדי פעם, פה ושם, אני שותה יותר מדי, כמו שקרה בליל אמש. ועכשיו אתם רואים אותי בקטע שבו אני מנסה להתמודד עם הטעויות והכישלונות שלי. אני אולי נראה כמו סיפור הצלחה כשאני על הבמה, אבל בלילה אני לבד.
     
    ומת מפחד, מטורף מפחד שאמות לבד.
     
    אני שולח יד לטלפון לבדוק את השעה. במקום זאת אני מעלה את קובץ התמונות שלה, בוהן כף ידי נוגעת־לא־נוגעת בפניה. אני אראה אותה כשאסע הביתה ואין לי מושג מה אומר כשאגיע.
     
    אני יודע שהיא שונאת אותי.
     
    אני שונא אותי.
     
    הרסתי את חייה. זה מה שהיא אמרה לי בהודעה הקולית שהשאירה. ההודעה שאני שומר בעשר השנים האחרונות. ההודעה שהעברתי ממכשיר טלפון אחד לשני רק כדי שאוכל לשמוע את קולה כשאני בתהומות הדיכאון. כשאני הכי נמוך. אני יכול לחזור על כל מילה שנואה שהיא אמרה לי כשהייתי עסוק מכדי לענות, ואף פעם לא מצאתי את הזמן לצלצל אליה בחזרה.
     
    מעולם לא מצאתי ולו שנייה אחת כדי להתקשר ולהסביר לה מה עוללתי לנו. היא החברה הטובה ביותר שלי ונתתי לה לברוח לי מבין האצבעות, רק כדי למנוע מעצמי את כאב הלב שארגיש כשאשמע שהיא לא רוצה אותי יותר.
     
    והיו לי גם חלומות.
     
    והיא היתה חלק מהחלומות שלי, אבל היא לעולם לא היתה הולכת על זה. אני לא חי את החלום האמריקאי שלה. אני חי את החלום שלי.
     
    ההחלטה שלי הרסה הכול.
     
    חברתי למיטה חסרת השם מושיטה יד ומלטפת את זרועי. אני מתרחק ממנה מהר. עכשיו, כשאני פיכח, אין לי שום רצון להיות מישהו או משהו לאדם הזה.
     
    "ליאם," היא אומרת בטון הפתייני שלה, שנשמע תינוקי. העור שלי מצטמרר כשאני שומע נשים שמדברות ככה. איך הן לא מבחינות שהטון הזה גורם להן להישמע מגוחכות? שום גבר שקורא לעצמו גבר לא סובל את זה. זה לא סקסי.
     
    אני כורך את הסדין סביב מותני, מתיישב ומסיר את רגלי מהמיטה, מתרחק ממנה ומטווח ידה המשוטטת. הגב שלי מתקשח כשאני מרגיש בתזוזה במיטה. בעמידה, אני מהדק את הסדין אל גופי עוד יותר כדי לכסות את עצמי, גם אם חלקית. לא צריך להיות לי אכפת, אבל אכפת לי. היא ראתה אותי בחושך, אבל אני לא מתכוון לתת לה או למצלמה שלה הזדמנות למבט נוסף.
     
    "אני עסוק." הקול שלי רציני, אותו גוון קול שהשתמשתי בו כבר הרבה פעמים בעבר. "חורחה, הבחור מהקבלה, יוודא שתשיגי מונית שתיקח אותך הביתה."
     
    אני תמיד מקפיד לישון כשפני מופנות לעבר חדר האמבטיה, כדי שלא אצטרך להסתכל בפניהן כשאני אומר להן ללכת. כך זה קל יותר, בלי רגשות. אני לא צריך להתבונן בפניהן ולראות כיצד התקווה אוזלת מהן. כל אחת מהן מקווה שהיא תהיה זאת שתאלף אותי, שתגרום לי להתחייב.
     
    לא היתה לי חברה קבועה מאז שהתחלתי לעבוד בתעשיית המוזיקה, וזיון חפוז של לילה לא ישנה את זה. לנערות האלה אין שום חשיבות ולעולם לא תהיה להן. הייתי יכול להשתנות. הייתי יכול להתחתן ולהתיישב.
     
    להוליד ילד אחד או שניים.
     
    אבל למה?
     
    הסוכנת שלי, סָאם, תאהב את זה, במיוחד אם זאת תהיה היא. היא האישה היחידה ששכבתי איתה יותר מפעם אחת. הפעם הראשונה היתה טעות בשיפוט, טעות שקרתה בעקבות לילה בודד בדרכים. עכשיו היא רוצה יותר. אני לא.
     
    כשהיא סיפרה לי שהיא בהריון, רציתי לזנק למטה מצוק גבוה. לא רציתי ילדים, בעיקר לא ממנה. כשאני חושב על אישה, אשתי, היא תמיד גבוהה וברונטית. יש לה גוף חטוב משנים של השתתפות פעילה בקבוצת מעודדות ומריצה יומית של שמונה קילומטרים. היא בטח לא מנהלת כוחנית בתעשיית המוזיקה, שמדברת על לשכור אומנת עוד לפני שרופא אישר לה שהיא בכלל בהריון.
     
    היא הציעה נישואים. אני נתקפתי פאניקה וטסתי לאוסטרליה ללמוד לגלוש.
     
    היא הפילה את העובר אחרי חודשיים. אני נשבעתי שמאותו רגע והלאה נשמור על יחסים מקצועיים בלבד, ואז גם התחלתי את נוהל הזיון ללילה אחד שלי. למרות הכול היא עדיין אוהבת אותי, ומחכה שאשנה את דעתי.
     
    "אתה יודע," מתחילה להגיד המזדמנת שמצאתי אמש בבר, מתנשפת בכבדות בזמן שהיא מנסה להתלבש. "שמעתי שאתה בן זונה, אבל לא האמנתי. חשבתי שהיה בינינו משהו מיוחד."
     
    אני צוחק ומניד בראשי. כבר שמעתי הכול, הרי כל אחת מהן חושבת שיש בינינו משהו מיוחד בגלל שהן חוו את הלילה המופלא ביותר בחייהן.
     
    "לא בחרתי בך בגלל המוח שלך." אני הולך לחדר האמבטיה וסוגר את הדלת, וגם נועל אותה ליתר ביטחון.
     
    אני נשען על הדלת ומטיח את ראשי כנגד העץ הקשיח. בכל פעם אני אומר לעצמי שאפסיק עם זה, וחושב שהצלחתי עד שמשהו גורם לי לשכוח. אני מעביר את כפות ידי על פני בתחושת תסכול עמוקה.
     
    אני לא רוצה לחשוב על החזרה הביתה.
     
    הסיבה לכך נועצת בי מבט מהמדף שליד כיור האמבטיה. הכתבה, באורך עמוד, היא על הבחור שפעם קראתי לו החבר הכי טוב שלי. אני מרים את הנייר וקורא שוב את המילים שכבר נחרתו בזיכרוני: "מייסון פאוול, אב לשניים, נהרג בתאונה טרגית כשמשאית ענקית התנגשה במכונית שבה נהג".
     
    מת.
     
    איננו.
     
    ואני לא הייתי שם.
     
    עזבתי, כמו פחדן, בלי להיפרד.
     
    החלפתי את מספר הטלפון שלי משום שהיא לא הפסיקה להתקשר. הייתי חייב לחתוך, לחתוך לגמרי, ומייסון היה חלק מהעניין. היא וקייטלין היו החברות הכי טובות והוא היה מספר לה איפה אני ומה אני עושה. היה עדיף לעשות מה שעשיתי, להיעלם.
     
    הכוונה היתה שאסע רק לשנה. אמרתי לעצמי שאחזור הביתה אחרי שנים־עשר חודשים, אסדר הכול ואוכיח לה שאני לא אותו אדם שהיא התאהבה בו. היא תראה שאכן זה כך, תודה לי, תמשיך הלאה בחייה ותתחתן עם איזה איש עסקים יאפי, מישהו שמתעורר בכל יום באותה השעה, לובש חולצת עסקים לבנה רשמית ומכנסיים עם קפלים מגוהצים למשעי שהיא בטח גיהצה בעצמה בביתם, שנראה כמו העתק של בית מסיטקום אמריקאי על משפחה בשנות החמישים.
     
    אני מקמט את דף הנייר שבידי וחושב על כל מה שהפסדתי. אני לא מתחרט על מה שהיה, אני לא מסוגל לזה. עשיתי את מה שעשיתי בשבילי, ועשיתי את זה בדרך היחידה שאני מכיר. רק לא חשבתי שיכאב לי כל כך בגלל שהפסדתי הכול.
     
    הפסדתי את היום שבו הוא ביקש מקייטלין להינשא לו. משהו שידעתי שהוא רוצה לעשות מאז שהיינו בני שש־עשרה.
     
    הפסדתי את החתונה ואת הולדת התאומות שלו. הוא היה אב ובעל. שלושה בני אדם היו תלויים בו ועכשיו הוא איננו. הוא לעולם לא יראה את הילדות שלו גדלות, ועושות את כל מה שאנחנו עשינו כשהיינו צעירים. כל הדברים שהוא נהג לומר שהילדים שלנו יעשו ביחד. אני הפסדתי את זה כי הייתי חייב להוכיח לעצמי משהו. ויתרתי על החלום שלהם ועל החיים שהם תכננו כל כך יפה ביחד.
     
    ועכשיו אני נוסע הביתה להתייצב בפני כל מה שמצפה לי שם.
     
     
     
     
    פרק 2 
    ג'וזי
     
     
    ככל שאני מתבוננת בהן יותר, המילים נהפכות לכתם מטושטש ולא ברור.
     
    הנייר רטוב מדמעותי. דמעות שלא הפסיקו לזלוג מאז שעניתי לטלפון. עכשיו אני מחזיקה בטופס הזמנה ששמו כתוב עליו. צבעי הפרחים שבצדי ארון הקבורה אמורים להיות צבעי בית הספר שלנו - אדום וזהב. צבעי הפרחים בחלקו העליון של הארון אמורים להיות צבעי החתונה שלהם, שהם צבעי הקולג' שלנו, ירוק ולבן. זה מה שקייטלין רוצה.
     
    קייטלין עומדת לקבור את בעלה בעוד ימים אחדים ולמרות זאת היא עדיין במצב שמאפשר לה להחליט באילו פרחים היא רוצה לקשט את ארון הקבורה שלו.
     
    אני? אני מתקשה אפילו לקרוא מה שכתוב בהזמנה.
     
    כשקייטלין צלצלה וביקשה ממני לארגן את הפרחים לטקס הקבורה, נזקקתי לכל כוחותי כדי לומר "כן", בעוד שבאמת רציתי לומר "לא". אני לא רוצה לעשות את זה. אפילו לא רציתי להאמין שמייסון באמת איננו. הכרתי אותו מאז שהיינו בכיתה א', ועכשיו הוא איננו. הוא לא יעבור אצלי יותר בימי שני לקחת את הזר שהוא תמיד לקח בשבילה. קייטלין כבר לא תקבל יותר את תריסר הוורדים שהיא קיבלה בכל שבוע, בכל שבוע מאז שהוא התחיל להציע לה נישואים כשהם היו בני שבע־עשרה.
     
    הם היו אלה שהיה להם מזל. אלה שהכול היה ברור להם כבר בבית הספר התיכון, ובאמת הגשימו את מה שהם תכננו לעשות. גם אני חשבתי שיש לי את זה, אבל הוסטתי מהמסלול בסמסטר הראשון שלי בקולג'. חיי נהפכו לגמרי על פיהם עם כמה מלים קצרות וטריקת דלת, שיצרו חומה ביני לבין אהבת חיי.
     
    אני עומדת בחנות כשרגלי רועדות, מוחה את הדמעות והולכת לדלת כדי להפוך את השלט שכתוב עליו "סגור" לצד שכתוב עליו "פתוח". אני לא רוצה לפתוח היום, אבל אני מוכרחה. בימים הקרובים יש לספק פרחים לחתונה, לקבלת פנים למישהו שחוזר הביתה ולהלוויה של מייסון, ואני הבחורה שנפל בחלקה להכין את כל הזרים האלה.
     
    אני מקבעת בסיכה את ההזמנה של קייטלין אל לוח ההזמנות בצד ההזמנות האחרות. אני חייבת לנהוג בה כמו בכל לקוחה אחרת, למרות שאני ממש לא רוצה לעשות את זה.
     
    תנשמי עמוק, אני אומרת לעצמי כשאני מתחילה לעבוד על ההזמנה הראשונה. אני צריכה להכין היום ארבעים זרים קטנים לשושבינות של הכלה וארבעים ניצני פרחים שיינעצו בדש חליפות השושבינים של החתן, וכל מה שאני רוצה לעשות זה למעוך את הוורדים בין כפות ידי ולהשליך אותם לעבר הדלת.
     
    צלצול פעמון הדלת הנפתחת קורע לי את חוט המחשבה. זה הזמן לפרצוף השמח שלי. גֵ'נָה הולכת לקראתי, מחזיקה בכוסות קפה. אני מייבשת את ידי על הסינר הירוק ופוגשת אותה בדלפק.
     
    "תודה," אני אומרת לפני שאני גומעת מהנוזל החם. הדרך אל לבי היא בהחלט קפה לאטה בטעם קרמל.
     
    "ידעתי שתצטרכי את זה. יכולתי להרגיש עד כמה את משתוקקת לקפה כבר כשעמדתי שם בתור."
     
    ג'נה היא עובדת במשרה חלקית אבל יותר מזה - היא חברה. היא עברה לבומונט לפני שלוש שנים כדי להימלט מבעל אלים, והתחברה מיד איתי ועם קייטלין.
     
    "את מחזיקה מעמד?" היא שואלת. אני מושכת בכתפי, אין לי חשק לדבר עכשיו. אני חייבת לעבור את היום הזה. כשהשמועה תתחיל להתפשט בני הכיתה שלנו יתחילו לחזור, ועד כמה שזה נשמע יהיר, אני רוצה להיראות טוב. אני לא רוצה להיראות כאילו הרגע מישהו זרק אותי כי ממילא זה מה שרובם זוכרים בקשר אלי. "אני רק..." אני מסתירה את עיני בידי. "אין לי שום זיכרונות שמייסון הוא לא חלק מהם. אני לא יודעת מה יקרה ביום שני, כשאפתח את החנות והוא לא יהיה כאן כדי לקנות את הפרחים לקייטלין. הוא עשה את זה למעלה מעשר שנים."
     
    "אני כל כך מצטערת, ג'וזי. הלוואי שהיה משהו שיכולתי לעשות בשבילכם."
     
    "עצם זה שתהיי כאן כדי לתמוך בקייטלין ובי זה מספיק. אני אתמודד עם הרגשות שלי בעצמי."
     
    ג'נה באה אל מאחורי הדלפק ונותנת לי חיבוק לפני שהיא חוגרת את הסינר שלה. אני אסירת תודה על עזרתה, בעיקר היום. אולי אוכל להלביש עליה את כל הסידורים שקשורים להלוויה ולהשאיר לעצמי את האירועים השמחים.
     
    מצד שני, אולי לא.
     
    מישהו עומד בחוץ ומתבונן אל תוך החנות. זה מר פאוול. הוא נראה אבוד. "אני כבר חוזרת," אני אומרת לג'נה כשאני חומקת מבעד לדלת. בחוץ נושבת רוח חזקה ובאוויר כבר מורגש קור קל. ממש לא יום סתיו טיפוסי לאזור הזה.
     
    "מר פאוול," אני אומרת, מושיטה את ידי לגעת בזרועו. בשנה שעברה הוא איבד את אשתו שמתה מסרטן ועכשיו את בנו - קשה לי אפילו לדמיין איך הוא מרגיש.
     
    "ג'וזפין." קולו צרוד, שבור. עיניו חלולות ומוצפות דם. "סתם הלכתי כאן וכשהסתכלתי בחלון הזה נזכרתי בפעם הראשונה שבאתי לכאן עם מייסון כדי לקנות פרחים לקייטי. הם היו אמורים ללכת לאיזו מסיבת ריקודים, ואני הייתי אמור להסיע אותם." הוא מניד בראשו כאילו הוא לא בטוח אם זה זיכרון אמיתי, אם זה משהו שהוא בודה מלבו או אם הוא בכלל כבר לא רוצה לזכור דבר.
     
    "זה היה לפני הרבה מאוד זמן, מר פאוול. תרצה להיכנס ואני אתקשר בשבילך אל קייטלין? אולי היא תוכל לבוא לאסוף אותך."
     
    הוא מנענע בראשו לשלילה. "אני לא רוצה להטריח את קייטי. יש לה מספיק עניינים לדאוג להם חוץ מאשר להיות הבייביסיטר של החותן שלה," הוא מפסיק לדבר לפתע, ועיניו מזדגגות. אני מתבוננת סביבי כדי לגלות מה, אם היה זה בכלל משהו מסוים, שלכד את תשומת לבו. "האם אני עדיין החותן שלה?"
     
    כף ידי מכסה במהירות את פי, אבל אני לא מצליחה למנוע את הצעקה הנפלטת. "ודאי שאתה עדיין החותן שלה," אני לוחשת. "היא קייטי שלך, אתה יודע, ואתה האדם היחיד שמותר לו לקרוא לה כך. היא אוהבת אותך כאילו אתה אביה ממש."
     
    מר פאוול מסתכל בי ומניע קלות בראשו לפני שהוא פונה ללכת. אני רוצה ללכת בעקבותיו ולוודא שהוא אכן יגיע הביתה, או לכל מקום אחר שהחליט ללכת אליו, אבל אני ניצבת קפואה על המדרכה, מתבוננת בו מתרחק.
     
    מייסון לעולם לא יֵדע איזו השפעה כבירה היתה לו על כל אחד ואחד בבומונט.
     
    כשאני חוזרת לחנות, ג'נה מושכת מתוך הדליים את הוורדים המיועדים לזרי ההלוויה. אני נאנחת אנחת רווחה, משום שבכלל לא הייתי צריכה לבקש ממנה לעשות זאת. היא פשוט ידעה. אני ניגשת אליה מאחור ועוטפת אותה בזרועותי בחיבוק, מודה לה על שהיא כזאת חברה טובה.
     
    ההזמנות לזרי הפרחים מגיעות אלינו במהירות מטורפת, בזו אחר זו, רובן בשביל קייטלין או לטקס בכנסייה. נער השליחויות שלי עסוק מאוד היום, ובכל פעם שהוא נכנס לחנות הוא מחייך מאוזן לאוזן. אני לא יכולה לתאר לעצמי למה. רוב האנשים לא נותנים לשליח תשר כשהם מקבלים פרחים המיועדים להלוויה, אלא אם כן, כמובן, אתם הגברת בישופ, אמה הסנובית והמזויפת של קייטלין, שהיא התגלמות כל מה שהביטוי "כיאה וכיאות" אמור להביע.
     
    ג'נה ואני עובדות זו לצד זו. אני משתדלת לא לבחון את מה שהיא עושה, אבל אני לא יכולה שלא להביט לעברה בכל כמה דקות. סידורי הפרחים יוצאים יפהפיים. הייתי רוצה לחשוב שמייסון יתרשם מהם.
     
    "מתי את מתכוונת לומר 'כן' לניק?"
     
    אני מאיימת לדקור את ג'נה במזמרה שלי. "הוא הציע לי שוב, לפני כמה ערבים," אני אומרת בעודי שולפת כמה ענפי גיבסנית כדי לקצר אותם.
     
    "איזו פעם זאת היתה?"
     
    אני מושכת בכתפי, "כבר הפסקתי לספור."
     
    ג'נה זורקת את המזמרה שלה הצדה ומניחה את ידיה על מותניה. "לְמה לעזאזל את מחכה? יש לו עבודה טובה, הוא אוהב אותך והוא ידאג לנוֹאָה. אין הרבה גברים שיהיו מוכנים למלא את תפקיד האבא כשזה לא הילד שלהם."
     
    אני מנסה להסתיר את החיוך שלי, אבל היא נותנת לי מכה בזרוע. "אמרת כן?!"
     
    אני מנידה בראשי, מה שגורם לה לקפץ מעלה ומטה. היא מושכת אליה את כף ידי ומקמטת את מצחה כשהיא קולטת שאני לא עונדת טבעת. "אנחנו מתכוונים לחכות עד שכל המהומה תדעך. זה לא זמן לחגיגות, את מבינה? שנינו איבדנו חבר, ולמרות שאנחנו מאוהבים ומאושרים, קייטלין והילדות יותר חשובות לנו מאשר לספר לכולם שאנחנו סוף־סוף עומדים להתחתן."
     
    ג'נה כורכת את זרועותיה סביבי בחיבוק הדוק. "הוא יעשה אותך מאושרת, ג'וזי."
     
    "הוא כבר עושה את זה," אני עונה כשהיא מניחה לי וצועדת לאחור. אני יכולה כבר עכשיו לראות איך גלגלי המוח שלה נעים, וזה גורם לי להיות בטוחה יותר במה שכבר אמרתי לניק. אנחנו צריכים לברוח מפה ולהתחתן במקום אחר.
     
    ג'נה חוזרת למקומה וממשיכה לעבוד. "את חושבת שהוא ירצה לאמץ את נואה?"
     
    אני מפילה את המזמרה שלי לרצפה, נמנעת בנס מלפגוע לעצמי באצבעות הרגליים. אני מכחכחת בגרוני. "אני... אני לא בטוחה בקשר לזה."
     
    "למה לא? הוא הרי מגדל אותו מאז שהילד בן כמה, שלוש?"
     
    אני נושכת את שפתי ורק מניעה כלפיה את ראשי. "אנחנו אף פעם לא דנו בזה, ואני באמת לא רוצה לדבר עכשיו על נואה או על אבא שלו."
     
    היא מסתכלת בי ומחייכת, "אוקיי," היא אומרת, אבל ברור לי שהיא תחזור לשאול את השאלה הזאת.
     
    לא חשבתי על אביו של נואה כבר שנים. לא, בעצם זה לא נכון. ליתר דיוק מדובר בשעות, ואולי אפילו ביתר שאת מאז שמייסון נהרג. אני לא יודעת אם הוא בכלל יודע על מייסון, ואם בכלל אכפת לו. אני רק מקווה שהוא לא יצוץ כאן פתאום.
     
     
     
     
    • היידי מק'לפלין
    • היידי מק'לפלין
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • פיתויים מתוקים 1 - פיתויים ונשנושים
    • אגומניאק
    • מרופטת
    • סדרת גיבורים אמיתיים 3 - שווה את הסיכון
    • דואט מעל ומעבר
    • תאומות זהות
    • הסודות שהשארנו מאחור
    • כל נשימה
    • כאילו אין מחר
    • מרוחקת ממך
    • דירת שותפים
    • אפשר לגלות לך סוד?