בין הרציחות

איש מבעלי החנויות בסביבת תחנת הרכבת לא היה מוכן להעסיק מוסלמים, אבל רמאנה שֶטי, בעליו של ה״אַיידיל סטור״, בית קפה ודוכן למכירת סמוסות, אמר לזיָאוּדין שזה בסדר, ושהוא יכול להישאר.
בתנאי שיבטיח לעבוד קשה. ולא להסתבך בשטויות.
״אני מוסלמי, אדוני. אצלנו אין שטויות.״
זיָאוּדין היה קטן ושחור, שומן תינוקות ריפד את לחייו וחיוכו המקסים חשף שיניים גדולות, לבנות וארנביות. הוא בישל תה ללקוחות בקומקום ענקי ומצולק מפלדת אל־חלד, והיה עוקב בריכוז פראי אחר המים בשעה שרתחו, גלשו משפתו ורחשו על להבת הגז. במחזוריות קבועה הוא היה מחדיר את כף ידו לאחת מקופסאות האל־חלד החבוטות שניצבו לצדו, ומשליך מתוכן אבקת תה שחור או מלוא החופן סוכר לבן או פיסת זנגוויל מעוכה לתוך החליטה. הוא היה חושק את שפתיו, עוצר את נשימתו, ובאמת ידו השמאלית מטה את הקומקום מעל המסננת: תה חם היה מטפטף מבעד לחוריה הסתומים ומשם לכוסות הקטנות והמחודדות, שישבו בגומחותיה של תבנית ביצים מקרטון.
הוא נהג לשאת את הכוסות אחת אחת אל השולחנות, ולבדר את הגברים המחוספסים, לקוחותיו הקבועים של בית התה, בקוטעו את שיחותיהם בקריאות: ״אחת־אה! שתיים־אה! שלוש־אה!״ תוך הטחת הכוסות בשולחן שלפניהם. אחר כך היו אותם גברים רואים אותו כורע לצד החנות, טובל כלי אוכל בשוקת גדולה מלאה מים מזוהמים ועכורים, או אורז סמוסות שמנוניות בדפים שנתלשו מספרי טריגונומטריה אוניברסיטאיים כדי להכין אותן למשלוח, או אוסף את טינופת עלי התה השמנוניים מתוך המסננת, או מהדק במברג חלוד בורג משוחרר בגב כיסא. בכל פעם שהיתה נאמרת מילה באנגלית היתה העבודה מפסיקה: הוא היה מסתובב וחוזר עליה בקולי קולות (״סאנדיי־מאנדיי, גוד־ביי, סקסי!״), ובית התה כולו היה רוטט מרוב צחוק.
מאוחר בערב, היה רמאנה שֶטי מתכונן לסגור את החנות, ותִּימה, אחד השיכורים המקומיים שהיה קונה שלוש סיגריות מדי לילה, היה רועם בצחוק של הנאה למראה זיָאוּדין, המצמיד את ישבנו וירכיו למקרר ענקי והודף אותו בחזרה אל פנים בית התה, סנטימטר אחר סנטימטר.
״תראו את השוויצר הקטן!״ מחא תִּימה כף. ״המקרר יותר גדול ממנו, אבל הוא מראה לו מה זה!״
הוא קרא לשוויצר הקטן להתקרב, ושם בכף ידו מטבע של עשרים וחמש פאיסות. הילד הקטן הביט בעיניו של בעל החנות לקבלת אישור. רמאנה שֶטי הנהן, והוא קמץ את אגרופו וצווח באנגלית:
״תֶנקס יוּ, סר! ״
ערב אחד, הניח רמאנה שֶטי את ידו על ראשו של הילד, התקרב איתו אל השיכור ושאל: ״בן כמה אתה חושב שהוא? תנחש.״
תִּימה גילה שהשוויצר הקטן בסך הכול בן שתים־עשרה. הוא נולד שישי מתוך אחד־עשר ילדים במשפחת פועלים חקלאיים בצפון המדינה. עם תום הגשמים העלה אותו אביו על אוטובוס, ונתן לו הוראה לרדת בקיטוּר ולהסתובב בשוק עד שמישהו יקבל אותו. ״שלחו אותו לדרך בלי פאיסה אחת לרפואה,״ אמר רמאנה. ״סמכו עליו שיסתדר בכוחות עצמו.״
הוא שוב הניח את ידו על ראשו של זיאודין.
״וזה לא שיש הרבה על מה לסמוך - השכל שלו ככה ככה, תאמין לי, אפילו יחסית למוסלמי!״
זיאודין התיידד עם ששת הנערים האחרים ששטפו כלים ותִפעלו את בית התה של רמאנה, וכולם ישנו יחד באוהל שהקימו מאחור. בימי ראשון, בשעות הצהריים, היה רמאנה מוריד את התריסים ונוהג לאטו בקטנוע ״בּאג'ג׳״ שלו, בצבעי הכחול־שמנת, אל מקדש קיטאמה דֶווי. לנערים הוא הרשה ללכת ברגל בעקבותיו. בהגיעם למקדש, הוא היה נכנס להגיש מנחת אגוז קוקוס לאֵלָה, והם היו יושבים על המושב הירוק של הקטנוע, ומתווכחים על המילים האדומות שנכתבו בקאנַדית על כרכוב המקדש: ״כבד את שכנך, את אלוהיך״.
"זה אומר שמי שגר בבית השכן הוא האלוהים שלך," פיתח אחד הנערים תיאוריה.
״לא, זה אומר שאלוהים קרוב אליך אם אתה באמת מאמין בו,״ השיב נער אחר.
״לא, זה אומר, זה אומר-״ ניסה זיאודין להסביר.
אבל הם לא נתנו לו לגמור לדבר: ״אתה לא יודע קרוא וכתוב, בור ועם הארץ שכמוך!״
רמאנה צעק לעברם שייכנסו למקדש, והוא זינק יחד עם האחרים. אחרי כמה מטרים היסס, ואז חזר בריצה לקטנוע: ״אני מוסלמי, אסור לי להיכנס.״
הוא אמר את המילה באנגלית ובטקסיות כה רבה, עד ששאר הנערים השתתקו לרגע, ואז חייכו חיוך רחב.
שבוע לפני מועד תחילת הגשמים, צרר הנער את חפציו ואמר: ״אני נוסע הביתה.״ הוא נסע למלא את חובתו למשפחתו, ולעבוד לצד אביו ואמו ואחיו, בעישוב או בזריעה או בקציר בשדותיו של איזה איש עשיר בתמורה לכמה רופיות ליום. רמאנה נתן לו חמש רופיות ״בונוס״ (פחות עשר פאיסות על כל אחד משני בקבוקי ה״תַאמְז אַפּ״ ששבר), כדי לוודא שאכן יחזור מכפרו.
מקץ ארבעה חודשים, זיאודין חזר. התפתחה אצלו בּהֶרֶת - פסי עור ורודים חרצו את שפתיו ואצבעותיו ותנוכי אוזניו היו מנומשים בוורוד. שומן התינוקות התאדה מפניו במהלך הקיץ. הוא חזר צנום וצרוב שמש, ופראות ניכרה בעיניו.
״מה קרה לך?״ שאל רמאנה, אחרי ששחרר אותו מחיבוקו. ״היית אמור לחזור לפני חודש וחצי.״
״לא קרה כלום,״ אמר הנער, ושפשף באצבעו את שפתיו המפוספסות.
רמאנה הזמין מיד צלחת אוכל. זיאודין חטף ודחף ואכל כמו חיה קטנה, ובעל הבית נאלץ לומר: ״לא נתנו לך לאכול בבית?״
ה״שוויצר הקטן״ הוצג בפני כל הלקוחות - רבים מהם שאלו עליו בחודשים האחרונים. כמה מהם כבר עברו לבתי תה אחרים, שנפתחו באזור תחנת הרכבת ושהיו חדשים ונקיים יותר, וכעת הם חזרו למקום של רמאנה רק כדי לראותו. בלילה, חיבק אותו תִּימה כמה פעמים ואחר כך נתן לו שני מטבעות של עשרים וחמש פאיסות. זיאודין קיבל אותם בשתיקה והחליק אותם אל מכנסיו. רמאנה צעק אל השיכור: ״אל תשאיר לו טיפים! הוא נהיה גנב!״
הילד נתפס גונב סמוסות שהיו מיועדות לאחד הלקוחות, סיפר רמאנה. תִּימה שאל את בעל הבית אם הוא מתבדח.
״בעצמי לא האמנתי,״ מלמל רמאנה. ״אבל ראיתי במו עיני. לקח סמוסה מהמטבח, ו-״ רמאנה נשך סמוסה דמיונית.
בחירוק שיניים, החל זיאודין לדחוף את המקרר חזרה לבית התה באחורי רגליו.
״אבל... הוא היה בחור ישר, הקטן הזה...״ נזכר השיכור.
״אולי הוא כל הזמן גנב ואנחנו פשוט לא ידענו. אסור לסמוך על אף אחד בימינו.״
הבקבוקים במקרר שקשקו. זיאודין חדל לעבוד.
״אני פַּתָאן!״ היכה על חזהו. ״מארץ הפַּתָאנים* אשר בצפון, מההרים המושלגים! אני לא הינדי! אצלי אין שטויות!״
[* פתאנים - קבוצה אתנית שמוצאה אירני. רוב הפאתנים חיים באפגניסטן ופקיסטן ומשתייכם לדת האיסלמית־סונית.]
ואז הלך אל ירכתי בית התה.
״מה זה צריך להיות, לעזאזל?״ שאל השיכור.
בעל הבית הסביר כי מאז חזר, זיאודין פולט כל הזמן משפטים חסרי פשר על זה שהוא פתאן־וותאן. הוא כנראה קלט את הדיבורים האלה מאיזה מולָּה שם בצפון.
תִּימה הרעים קולו בצחוק. הוא שם את ידיו על ירכיו וצעק אל ירכתי בית התה: ״זיאודין, לפַּתָאנים יש עור לבן, כמו לאימראן חאן* - אתה שחור כמו אפריקאי!״
[* שחקן קריקט ממוצא פקיסטני.]
למחרת פרצה סערה ב״איידיל סטור״. הפעם נתפס זיאודין בשעת מעשה. רמאנה שֶטי תפס בצווארונו, גרר אותו החוצה מול עיני הלקוחות ואמר: ״תגיד את האמת - בן של קירחת שכמוך.* גנבת או לא? תגיד לי את האמת הפעם ואולי אתן לך הזדמנות נוספת.״
[* מקור הביטוי מופיע בפרק "לשונות קיטור".]
״אני אומר את האמת,״ אמר זיאודין ונגע בשפתי הבהרת המפוספסות שלו באצבע מעוקלת. ״לא נגעתי אפילו בסמוסה אחת.״
רמאנה אחז בכתפו והפיל אותו ארצה, בעט בו, ואז דחף אותו החוצה מבית התה. שאר הנערים התגודדו וצפו במחזה באדישות, כמו כבשים הצופות בבת העדר שלהן בשעת הגז. ואז רמאנה זעק: הוא זקר את אחת מאצבעותיו, דם ירד ממנה.
״הוא נשך אותי - החיה!״
״אני פתאן!״ השיב לו זיאודין בצעקה וקם על ברכיו. ״באנו הנה לבנות את הטאג' מהאל ואת המבצר האדום של דלהי. אתה לא תעז להתייחס אלי ככה, בן של קירחת שכמוך, חתיכת-״
רמאנה פנה אל הלקוחות שהקיפו כעת אותו ואת זיאודין, ונעצו בהם מבטים, בניסיון להחליט מי צודק ומי טועה. ״אף מוסלמי לא מוצא פה עבודה, והוא חייב לריב דווקא עם האדם היחיד שמוכן להעסיק אותו.״
כעבור כמה ימים עבר זיאודין ליד בית התה, מדווש באופניים רתומים לעגלה. מכלי חלב גדולים קרקשו בתוכה.
״תראה אותי,״ לעג למעבידו הקודם. ״אנשי החלב סומכים עלי!״
אבל גם בעבודתו זו לא האריך ימים. שוב הוא הואשם בגניבה. הוא נשבע בפומבי שלעולם לא יעבוד עוד אצל הינדי.
מסעדות מוסלמיות חדשות החלו להיפתח בחלק המרוחק של תחנת הרכבת, באזור שבו התיישבו המהגרים המוסלמים, וזיאודין מצא עבודה באחת מאותן מסעדות. הוא עמד בחוץ וטיגן חביתות וטוסטים על גבי גריל, וצעק באוּרדוּ ובמַלַיָאלַם: ״מוסלמים, לא משנה מאיפה בעולם באתם, תימן או קֶרָלָה או ערב הסעודית או בּנגל, בואו לאכול בבית תה מוסלמי אמיתי!״
אבל גם בעבודה הזו הוא לא החזיק מעמד - שוב הוא הואשם על ידי מעבידו בגניבה, ואף חטף ממנו סטירה כשניסה לענות לו - ואחר כך הוא נראה בתחנת הרכבת, לבוש מדים אדומים, נושא על ראשו ערימת מזוודות ומתווכח מרה עם נוסעים על התשלום המגיע לו.
״אני בן של פתאן. דם של פתאן זורם בעורקי. שמעתם? אני לא רמאי!״
הוא היה מביט בהם במבטו הנוקב, עיניו בולטות וגידי צווארו מנופחים תחת עורו. הוא הפך לעוד אחד מאותם אנשים רזים ובודדים בעלי עיניים רושפות המאכלסים את כל תחנות הרכבת בהודו, מעשנים את הבידי* שלהם באחת הפינות ונראים כמי שמוכנים להכות או להרוג מישהו בהתראה של רגע. אך בכל פעם שהיו לקוחות ותיקים מבית התה של רמאנה קוראים בשמו, הוא היה מחייך אליהם, והם היו רואים שעוד נותר בו משהו מהילד בעל החיוך הגדול שהיה מטיח כוסות תה בשולחנותיהם ומשבש את האנגלית שלהם. הם תהו מה קרה לו, לכל הרוחות?
[* סיגריות הודיות זולות.]
בסופו של דבר, זיאודין התחיל ללכת מכות עם הסבלים האחרים, ונזרק גם מתחנת הרכבת. הוא הסתובב בחוסר מעש במשך כמה ימים וקילל הינדים ומוסלמים כאחד. אחר כך הוא חזר לתחנה, ושוב נשא מזוודות על ראשו. הוא היה עובד טוב, על כך הסכימו כולם. ולכולם היתה עכשיו עבודה בשפע. כמה רכבות מלאות חיילים הגיעו לקיטוּר - בשוק דיברו על בסיס צבאי חדש המוקם בדרך לקוצ'ין - וגם אחרי שהחיילים עזבו, המשיכו רכבות משא להגיע לעיר, נושאות מטען כבד של תיבות גדולות לפריקה. זיאודין סתם את פיו, פרק את התיבות מהקרונות ונשא אותן אל מחוץ לתחנה, שם המתינו להן משאיות של הצבא.

ביום ראשון אחד הוא שכב על רציף התחנה. השעה היתה כבר עשר בבוקר אבל עמל השבוע התיש אותו והוא עדיין ישן. הוא התעורר ותחושת עקצוץ בנחיריו: ריח של סבון נישא באוויר. פלגים של קצף ובועות זרמו לידו. גופים רזים ושחורים עמדו בשורה והתרחצו בקצה הרציף.
ריח הקצף שלהם גרם לזיאודין להתעטש.
״היי, תתרחצו במקום אחר! תעזבו אותי במנוחה!״
הגברים צחקו וצעקו והפנו אל זיאודין אצבעות מלאות בקצף: ״לא כולנו חיות מטונפות, זיא! חלק מאיתנו הינדים!״
״אני פתאן!״ צעק בחזרה לעבר המתרחצים. ״שלא תדברו אלי ככה.״
הוא החל לצעוק עליהם אבל אז קרה דבר מוזר - המתרחצים כולם התרחקו ממנו במהירות וקראו: ״קוּלי, אדוני? קולי?״

אדם זר הגיח על הרציף, למרות שכל רכבת לא נכנסה לתחנה: גבר גבוה, בהיר עור ובידו תיק שחור קטן. הוא לבש חולצת עסקים לבנה ונקייה ומכנסי כותנה אפורים וכל כולו הריח מכסף. זה שיגע את הסבלים האחרים והם התגודדו סביבו, מכוסים עדיין בקצף, כמו אנשים החולים במחלה נוראית הנאספים סביב רופא שאולי יכול לטפל בהם. אבל הוא דחה את כולם מעליו וניגש לסבל היחיד שלא היה מכוסה בקצף.
״לאיזה מלון?״ שאל זיאודין ומיהר לקום על רגליו.
הזר משך בכתפיו, כאומר: ״תבחר אתה.״ הוא הביט במורת רוח בסבלים האחרים, שעדיין הסתובבו שם, עירומים כמעט לגמרי ומכוסים בסבון.
זיא הוציא לשון לסבלים האחרים, ויצא לדרך עם הזר.
השניים הלכו לעבר המלונות הזולים שמילאו את הרחובות סביב התחנה. זיאודין עצר ליד בניין מכוסה בשלטים - חנויות חשמל, כימאים, רוקחים, שרברבים - והצביע על שלט אדום בקומה השנייה.

מלון דיסֶנט
לינה ואירוח
כל סוגי האוכל והשירותים
מאכלים צפון־הודיים דרום־הודיים
סיניים מערביים טיבטיים
מונית דרכון ויזה צילום מסמכים שיחות חוץ
לכל המדינות

״מה דעתך על זה, אדוני? זה המקום הכי טוב בעיר.״ הוא הניח את ידו על לבו. ״מילה שלי.״
למלון ״דיסנט״ היה הסכם טוב עם כל סבלי הרכבת: ״אחוזים״ של שתיים וחצי רופיות על כל לקוח שהביאו.
הזר דיבר בשקט כממתיק סוד. ״ידידי היקר, השאלה היא האם זה מקום טוב?״
״טוב מאוד,״ אמר זיא בקריצה. ״טוב מאוד מאוד.״
הזר סימן לזיא להתקרב באצבע מעוקלת. הוא דיבר אל תוך אוזנו של זיא: ״ידידי היקר. אני מוסלמי.״
״אני יודע, אדוני. גם אני.״
״ולא סתם מוסלמי. אני פתאן.״
כאילו שמע לחש קסמים, פער זיא את פיו מול הזר.
״סלח לי, אדוני... אני... לא... אני... אללה שלח אותך לסבל הנכון, אדוני! והמלון הזה לא מתאים לך בכלל, אדוני. האמת היא שזה מלון רע מאוד. זה לא בסדר...״
הוא העביר את התיק הזר מיד ליד והוביל את התייר סביב התחנה אל צדה השני - המלונות שם היו בבעלות מוסלמית ולא נתנו בהם ״אחוזים״ לסבלים. הוא עצר באחד המקומות ואמר:
״איך זה בעיניך?״

מלון דאר־אל־איסלם
לינה ואירוח

הזר בחן את השלט, את קשת הכניסה הירוקה, את תמונת המסגד הגדול של מכה מעל הדלת. אחר כך הכניס את ידו לכיס מכנסיו האפורים ושלף שטר של חמש רופיות.
״זה יותר מדי, אדוני, בשביל מזוודה אחת. תן לי רק שתי רופיות.״ זיא נשך את שפתו. ״לא, גם זה יותר מדי.״
הזר חייך. ״איש ישר.״
בשתי אצבעות ידו השמאלית הוא טפח על כתפו הימנית.
״הזרוע שלי לא בסדר, ידידי. אם הייתי סוחב את המזוודה שלי עד כאן זה היה גורם לי כאב גדול.״ הוא לחץ את השטר אל ידו של זיא. ״מגיע לך אפילו יותר.״
זיאודין לקח את הכסף. הוא הביט בפניו של הזר.
״אתה באמת פתאן, אדוני?״
כל גופו של הנער רעד למשמע תשובתו של הזר.
״גם אני!״ צעק, ואז רץ כמו משוגע וצרח: ״גם אני! גם אני!״
בלילה חלם זיאודין על הרים מכוסי שלג ועל גזע של גברים אצילים, בהירי עור, שהעניקו תשרים כמו אלים. בבוקר, הוא חזר לבית ההארחה ומצא את הזר על אחד הספסלים שבחוץ, לוגם תה מספל צהוב.
״תשתה איתי כוס תה, פתאן קטן?״
זיאודין התבלבל והניד את ראשו, אבל הזר כבר הכה באצבע צרדה. בעל הבית, גבר שמן, חסר שפם אבל בעל זקן מלא, רך ולבן כמו חרמש ירח, הביט בצער בסבּל המטונף, ואז אישר בנהמה שהיום מותר לו לשבת ליד אחד השולחנות.
הזר שאל: ״אז גם אתה פתאן, ידידי הקטן?״
זיאודין הנהן. הוא ציין באוזני הזר את שמו של האיש שאמר לו שהוא פתאן. ״הוא היה אדם מלומד, אדוני: הוא היה בערב הסעודית שנה שלמה.״
״אה,״ אמר הזר והנהן. ״אה, אני מבין. אני מבין עכשיו.״
כמה דקות חלפו בדממה. זיאודין אמר: ״אני מקווה שאתה לא מתכוון להישאר כאן הרבה זמן, אדוני. זאת עיר רעה.״
הפתאן הרים את גבותיו.
״היא רעה למוסלמים כמונו. ההינדים לא נותנים לנו עבודה, הם לא נותנים לנו כבוד. אני אומר לך מניסיון, אדוני.״
הזר שלף מחברת והחל לכתוב. זיא עקב אחריו. הוא הביט שוב בפניו הנאים של הזר, בבגדיו היקרים. הוא שאף את הניחוח שנדף מאצבעותיו ומפניו. ״האיש הזה הוא בן מולדתך, זיא,״ אמר הנער לעצמו. ״בן מולדתך!״
הפתאן גמר את התה שלו ופיהק. כאילו פרח זיא מראשו, הוא נכנס בחזרה לבית ההארחה וסגר את הדלת אחריו.
מיד עם היעלמו של האורח הזר בתוך בית ההארחה, לכד בעל המקום את מבטו של זיא וסימן לו בראשו. הקוּלי המלוכלך הבין שהתה שלו כבר לא יגיע. הוא חזר לתחנת הרכבת, ונעמד במקומו הרגיל לחכות לנוסעים שייגשו אליו עם ארגזי המתכת או תיקי העור שעליהם להעלות לרכבת. אבל נפשו נצצה מרוב גאווה ובאותו יום הוא לא רב עם איש.
למחרת העיר אותו ריח כביסה רעננה. ״פתאן תמיד מתעורר עם עלות השחר, ידידי.״
זיאודין פקח את עיניו, פיהק והתמתח: זוג עיניים כחולות־חיוורות ויפות הביטו בו מלמעלה: רק מי שמביט זמן רב בשלג מפתח עיניים כאלה. זיאודין קם בגמלוניות על רגליו, התנצל בפני הזר, ואז לחץ את ידו וכמעט נישק את פניו.
״כבר אכלת משהו?״ שאל הפתאן.
זיא נד בראשו. הוא אף פעם לא אוכל לפני הצהריים.
הפתאן לקח אותו לאחד מדוכני התה והסמוסה הסמוכים לתחנה. זיא עבד פעם במקום הזה, והנערים שעבדו שם הביטו בו בתדהמה כשהתיישב ליד שולחן וצעק: ״צלחת עם המנה הכי טובה שלכם! אתם מאכילים שני פתאנים הבוקר!״
הזר רכן אליו ואמר: ״אל תצעק את זה. הם לא צריכים לדעת עלינו. זה הסוד שלנו.״
ואז הוא העביר בזריזות שטר לידי זיא. כשפתח את השטר המקומט ראה הנער טרקטור ושמש אדומה. חמש רופיות!
״אתה רוצה שאני אסחוב לך את התיק עד בומביי? עם שטר כזה, בקיטוּר, ייקחו אותך עד לשם.״
הוא נשען לאחור בכיסאו ואחד הנערים הניח לפניהם שתי כוסות תה וצלחת עם סמוסה גדולה, חצויה לשניים ומכוסה בקטשופ מימי. הפתאן וזיא לעסו כל אחד את מחצית הסמוסה שלו. ואז חיטט האיש והוציא חתיכת סמוסה מבין שיניו ואמר לזיאודין למה הוא מצפה בתמורה לחמש הרופיות שלו.
כעבור חצי שעה ישב זיאודין בפינת תחנת הרכבת, מחוץ לחדר ההמתנה. כשביקשו ממנו לקוחות לקחת את מטענם, נד בראשו לשלילה ואמר: ״יש לי תפקיד אחר היום.״ הוא ספר את הרכבות בהיכנסן לתחנה. כיוון שלא קל היה לזכור את המניין הכללי, הוא התרחק והתיישב בצל עץ שצמח בתוך התחנה. בכל פעם שצפר קטר וחלף על פניו, הוא סימן קו בבוץ בבוהן רגלו וכשנאספו חמישה קווים חצה אותם בקו. כמה מהרכבות היו עמוסות לעייפה, בכמה מהן היו קרונות מלאים חיילים עם רובים, וכמה מהן היו ריקות כמעט לגמרי. הוא שאל את עצמו לאן נוסעות כל הרכבות האלה, לאן נוסעים כל האנשים... הוא עצם את עיניו וניקר. קטר של רכבת הקפיץ אותו והוא סימן עוד קו בבוהנו. בצהריים, הוא קם על רגליו כדי ללכת לאכול, והבין שישב על חלק מהקווים וכי הם נמחקו תחת משקלו. הוא ניסה נואשות לפענח אותם.
בערב, ראה את הפתאן יושב על אחד הספסלים מחוץ לבית ההארחה ושותה תה. האיש הגדול חייך בראותו את זיאודין וטפח שלוש פעמים על המקום לידו על הספסל.
״אתמול בערב לא נתנו לי תה,״ התלונן זיאודין, והסביר מה קרה. פניו של הפתאן קדרו. זיאודין ידע כי הזר הוא צדיק. הוא היה גם אדם חזק: מבלי לומר מילה הוא פנה אל בעל הבית והזעיף מבט. תוך דקה יצא נער במרוצה מהמלון ובידיו ספל תה צהוב, והניח אותו לפני זיא. הוא שאף את טעמי ההל והחלב המתוק והמהביל, ואמר: ״שבע־עשרה רכבות נכנסו היום לקיטור. ושש־עשרה יצאו מקיטור. ספרתי כל אחת מהן בדיוק כמו שביקשת.״
״יופי,״ אמר הפתאן. ״עכשיו תאמר לי: בכמה מהרכבות האלה היו חיילים הודים?״
זיאודין בהה בו.
״בכמה־מהן־היו־חיילים־הודים?״
״בכולן היו חיילים... אני לא יודע...״
״בשש רכבות היו חיילים,״ אמר הפתאן. ״ארבע נסעו לקוצ'ין, שתיים חזרו משם.״
למחרת כבר ישב זיאודין בצל העץ בפינת התחנה חצי שעה לפני כניסת הרכבת הראשונה. הוא סימן על האדמה בבוהנו. בין רכבת לרכבת ניגש אל המזנון שבתחנה.
״אסור לך להיכנס!״ צעק בעל הבית. ״לא רוצים פה צרות עוד פעם!״
״לא עושה לך צרות,״ אמר זיא. ״יש עלי כסף היום.״ הוא הניח שטר של רופיה אחת על השולחן. ״שים את השטר הזה בקופה ותן לי סמוסה עוף.״
באותו ערב דיווח זיא לפתאן שאחת־עשרה רכבות הגיעו עם חיילים.
״יפה מאוד,״ אמר האיש.
הפתאן שלח את זרועו החלשה, וצבט ברפרוף את לחיו של זיאודין. הוא הוציא עוד שטר של חמש רופיות והנער לקח אותו בלי היסוס.
״מחר אני רוצה שתשים לב כמה מהרכבות מסומנות בצלב אדום על צדי הקרונות.״
זיאודין עצם את עיניו וחזר על דבריו: ״צלב אדום מסומן בצד.״ הוא זינק על רגליו, הצדיע בסגנון צבאי, ואמר: ״תנקס יו, סר!״
הפתאן צחק צחוק חם ולבבי, צחוק תוצרת חוץ.
למחרת, שוב ישב זיאודין תחת העץ, ושרבט בבוהן רגלו מספרים בשלוש שורות שונות. באחת, מספר הרכבות. בשנייה, מספר הרכבות עם החיילים. בשלישית, מספר הרכבות המסומנות בצלב אדום.
שש־עשרה, אחת־עשרה, שמונה.
עוד רכבת חלפה. זיא הרים את את עיניו, מצמץ, ואחר העביר את הבוהן למקומה שמעל השורה הראשונה.
לרגע החזיק את הבוהן ככה באוויר, ואז הניח לה ליפול ארצה, לא לפני שווידא שהיא לא מורחת את הקווים. הרכבת יצאה, ומיד אחריה נכנסה רכבת אחרת לתחנה, מלאה בחיילים, אבל זיאודין לא הוסיף אותה לחשבון שלו. הוא פשוט בהה בקווים שכבר סימן כאילו ראה בהם דבר מה חדש.
הפתאן היה שם כשזיאודין הגיע לבית ההארחה בשעה ארבע.
ידיו של האיש הגבוה היו שלובות מאחורי גבו והוא פסע הלוך ושוב סביב הספסלים. הוא ניגש אל הנער בצעדים זריזים.
״הבאת את המספרים?״
זיאודין הנהן.
אבל כאשר התיישבו השניים, הוא שאל: ״למה אתה שולח אותי לעשות את הדברים האלה?״
הפתאן רכן מעבר לשולחן, שלח את זרועו החלשה וניסה לגעת בשערו של זיאודין.
״סוף סוף אתה שואל. סוף סוף.״ הוא חייך.
בעל בית ההארחה, עם הזקן בצורת ירח, יצא החוצה מבלי שהתבקש. הוא הניח שני ספלי תה על השולחן, ואז נסוג לאחור ושפשף את כפות ידיו, וחייך. הפתאן שחרר אותו במנוד ראש. הוא לגם מהתה. זיאודין לא נגע בו.
״אתה יודע לאן נוסעות כל הרכבות המלאות חיילים ומסומנות בצלבים אדומים?״
זיאודין נד בראשו.
״לכיוון קליקאט.״
הזר קירב את פניו אליו. הנער ראה דברים שלא הבחין בהם קודם: צלקות על אפו ולחייו של הפתאן, ודמעה קטנה בעינו השמאלית.
״צבא הודו מקים בסיס איפשהו ביו קיטוּר לקליקאט. מסיבה אחת ויחידה...״ - הוא זקר אצבע עבה. ״לעשות למוסלמים בדרום הודו מה שהם עושים למוסלמים בקשמיר.״
זיאודין הביט בתה שלו. קרום מקומט של חלב נקרש על פני הנוזל.
״אני מוסלמי,״ אמר. ״אני גם בן של מוסלמי.״
״בדיוק. בדיוק.״ אצבעו העבה של הזר כיסתה את פני ספל התה. ״עכשיו תקשיב: בכל פעם שתעקוב אחרי הרכבות תקבל ממני פרס קטן. תראה - לא תמיד תקבל חמש רופיות, אבל תקבל משהו. פתאן דואג לפתאנים אחרים. זאת עבודה פשוטה. אני פה בשביל לעשות את העבודה הקשה. אתה-״
זיאודין אמר: ״אני לא מרגיש טוב. אני לא יכול לעשות את זה מחר.״
הזר חשב על כך, ואז אמר: ״אתה משקר לי. אני יכול לדעת למה?״
אצבע חלפה על פני שפתי בהרת דהויות. ״אני מוסלמי. אני גם בן של מוסלמי.״
״בעיר הזו יש חמישים אלף מוסלמים.״ זמזום של כעס נשמע בקולו של הזר. ״כל אחד ואחד מהם בוער. כל אחד ואחד מהם מוכן לפעולה. אני הצעתי לך את התפקיד כי ריחמתי עליך. כי אני רואה מה עשו לך ההודים. אחרת הייתי מציע את התפקיד לכל אחד מאותם חמישים אלף בחורים.״
זיאודין הדף את כיסאו לאחור וקם על רגליו.
״אז קח אחד מהחמישים אלף בחורים שלך לעשות את זה.״
הוא יצא ממתחם בית ההארחה והסתובב. הפתאן הביט בו, הוא דיבר בלחישה.
״זה היחס שמגיע לי, פתאן קטן?״
זיאודין לא אמר דבר. הוא השפיל את עיניו לאדמה. הבוהן שלו שרטטה צורה על האדמה: מעגל גדול. הוא שאף אל קרבו אוויר רענן ואז שחרר אותו בקול נשיפה צרודה, בלי לומר מילה.
ואז הוא רץ. הוא רץ ויצא מהמלון, רץ סביב תחנת הרכבת אל הצד ההינדי, ואז רץ אל גב החנות ואל תוך האוהל הכחול שבו התגוררו הנערים. הוא התיישב שם בשפתיו המנומרות חשוקות ובאצבעותיו משולבות בכוח סביב ברכיו.
״מה קרה לך?״ שאלו הנערים האחרים. ״אתה לא יכול להישאר כאן, אתה יודע. שֶטי יזרוק אותך מפה.״ הם החביאו אותו שם באותו לילה לזכר ימים עברו. כשהתעוררו הוא לא היה שם. מאוחר יותר באותו היום שוב ראו אותו בתחנת הרכבת, רב עם לקוחות וצועק עליהם:
״-אצלי אין שטויות!״