בארצי הזרה לי

יומן בית הכלא 1944

ב-4 בספטמבר 1944 אושפז הנס פאלאדה להסתכלות במוסד הממלכתי נוֹישְטרֶלִיץ-שטרליץ לתקופה לא מוגדרת בבית הכלא המיועד ל"פושעים חולי נפש". גורלו לוט בערפל.
זו לא היתה הפעם הראשונה שבה נכלא בנו של שופט בית המשפט העליון מאחורי הסורגים: בשנים 1923 ו-1926 נידון בעוון מעילה לשישה חודשים ושנתיים וחצי מאסר, בהתאמה. התמכרותו לסמים היתה גורם מכריע בשני המקרים. בשנת 1933 הואשם בקשירת קשר לרצוח את הפיהרר והוכנס למעצר מנהלי לאחד-עשר יום. בסתיו של שנת 1944 ההאשמה היתה שונה: פאלאדה הואשם בכך שביום 28 באוגוסט 1944 "איים על גרושתו שירצח אותה."
הגירושים אושרו ב-5 ביולי 1944, אך בני הזוג המשיכו להתגורר יחד באחוזתם בקַרְביץ: אנה (זוּזֶה) דיטצן התגוררה בבית עם שלושת הילדים, החמות ומספר לא קבוע של מכרים וקרובי משפחה שבתיהם הופצצו; הנס פאלאדה התגורר בחדרו של הגנן באָסָם. באותו יום שני בשלהי אוגוסט, בשעות אחר הצהריים, תוך כדי מריבה, יורה פאלאדה השיכור ירייה אחת באקדחו. אנה דיטצן מוציאה מידיו את האקדח, משליכה אותו לאגם ומזעיקה את ד"ר הוֹטוֹפּ, הרופא מפֶלְדבֶּרג הקרובה. ההצהרות של פאלאדה ושל אנה דיטצן מצוּטטות לאחר מכן בפרוטוקול ולפיהן הירייה לא היתה ניסיון לרצח. ד"ר הוטופ שולח את שוטר הכפר להביא את החולה שלו לפֶלְדבֶּרג להתפכחות, ובכך היה העניין מסתיים אלמלא הגיע הסיפור לאוזניו של תובע כללי להוט יתר על המידה. הלה עומד על כך שהנס פאלאדה יועבר לחקירה לבית המשפט המחוזי בנוישטרליץ.
ב-31 באוגוסט מורים על "אשפוזו הזמני של הנאשם בבית חולים לחולי נפש". ב-4 בספטמבר ננעלים שערי המוסד הממלכתי נוֹישְׁטרֶלִיץ-שטרליץ מאחורי הנס פאלאדה. הוא מוכנס לתקופה בלתי מוגדרת לתחנה מס' 3, בחברתם של פושעים לא אחראים למעשיהם, ליתר דיוק פושעים אחראים למעשיהם במידה מוגבלת. נדמה שסופו הגיע: אלכוהוליסט, שבר כלי מבחינה גופנית ונפשית, סופר שאינו מסוגל עוד לכתוב.
אולם פאלאדה מנצל את תקופת מאסרו להתנקות מהרעלים וליצירה ספרותית. כבר בשנת 1924 בבית הכלא בגְרַייפְסוָואלְד ניהל יומן למטרת ריפוי עצמי. לשם כך, גם הפעם הוא מבקש חומרי כתיבה ונוחל הצלחה. נותנים לו תשעים ושניים דפים (מאה שמונים וארבעה עמודים) עם שורות. לצד שורה של סיפורים קצרים כותב פאלאדה את Trinker Der (השתיין). מאחר שהרומן שלו על "אלכוהוליזם" לא נחשף, הוא מוצא בקרבו את האומץ לכתוב יומן, וב-23 בספטמבר מתחיל לרשום את זכרונותיו מהתקופה הנאצית. הוא היה אחד מאלה שנשארו במולדת, את תקופת הרייך השלישי בילה בגרמניה, בעיקר במֶקְלֶנְבּוּרְג הכפרית, וחי את חייו "כפי שכולם חיו את חייהם". עכשיו הוא רוצה למסור עדות. דווקא כאן, בתוך "בית המתים", הוא מגיע למסקנה שזה הזמן המתאים לסגור את חשבונו האישי עם המשטר הנאצי וגם להצטדק על פשרות ועל וידויים מכאיבים מבחינתו כסופר ברייך השלישי.
בסתיו 1944 מגיעה המלחמה שהמיטה חורבן על הארץ אל השלב האחרון שלה, ההתמוטטות של גרמניה של היטלר הולכת ומתבהרת. בעלות הברית מתקדמות מכל העברים, פלוגות אמריקאיות מגיעות אל הגבול המערבי של הרייך הגרמני, הצבא האדום חודר לפרוסיה המזרחית. בד בבד הטרור וצעדי הדיכוי של השלטון הנאצי בתוככי גרמניה הולכים ומחמירים. הדברים שפאלאדה מעלה על הנייר מעמידים את חייו בסכנה.
מוקף ב"רוצחים, גנבים ועברייני מין", חשוף כל העת למבטי הסוהרים, הוא כותב בחיפזון ובבהילות, שורה אחר שורה הוא משתחרר משנאתו לנאצים ומההשפלות שסבל באותן השנים. עם זאת, הוא מתנהל בזהירות. לצורך הסוואה, וכדי לחסוך בנייר, הוא משתמש בקיצורים. אף על פי שכתב ידו הזעיר מעורר את חשדם של הסוהרים פאלאדה ממשיך לקדד, הופך את הדפים הכתובים וכותב במרווחים בין השורות, מסובב את הדפים לעתים קרובות ככל האפשר. הרשימות המסוכנות, הכתב הזעיר, הכתיבה התמה החידתית, כל אלה הופכים ל"כתב סתרים", שרק בקושי רב ניתן לפענוח בעזרת זכוכית מגדלת.
ביום ראשון, 8 באוקטובר 1944, מקבל הנס פאלאדה חופשה של יום אחד מבית הסוהר. מתחת לכותונתו הוא מבריח החוצה את הכתבים הסודיים שלו.

23 בספטמבר 1944. באחד מימי ינואר1* של שנת 1933 ישבנו, חברי המו"ל אֶרנסט רוֹבוֹלט2 ואנוכי, במסעדה "שליכטרס וַיינְשְׁטוּבְּן"3 ליד ברלין, בארוחת ערב עליזה. בנות הזוג שלנו4 וכמה בקבוקים של יין משובח אירחו לנו לחברה. היינו, כפי שנהוג לומר במקומותינו, מלאים ביין הטוב, והפעם הוא השפיע עלינו לטובה. בכל הנוגע לי, זה לא תמיד היה כך. לא היה אפשר לחזות מראש איזו השפעה תהיה לו עלי, אך במרבית המקרים הוא גרם לי להיות וכחן, מתנצח ורברבן. בערב ההוא זה לא קרה. היין השרה עלי מצב רוח עליז וקצת לגלגני שדחף אותי להתלוצץ על חשבון החבר שלי, ולכן סיפקתי לרובולט בן לווייה מעולה, ביודעי שהאלכוהול הופך אותו תמיד לתינוק מגודל במשקל מאה קילו. הוא ישב ליד השולחן כשהאלכוהול נודף מכל הנקבוביות בעורו ונראה כייצור בהמי אדום פנים, אבל שבע ומרוצה, בעוד אני משקיע את מיטב מאמצי בהלצות ובסיפורים משעשעים, ואפילו אשתי הנאמנה צחקה מכל הלב, אף על פי שכבר שמעה את הסיפורים האלה לפחות מאה פעם. רובולט הגיע למצב שמצפונו הורה לו לפעמים לתרום תרומה משלו לבידור של הנוכחים: בהזדמנויות כאלה נהג להזמין גביע שמפנייה מהמלצר והיה גורס אותו בשיניו רסיס אחר רסיס - פרט לרגל - ובולע את כולם, דבר שזעזע את הגברות, שלא חדלו להתפעל מהעובדה שלא נפצע אפילו קצת. עם זאת, נכחתי פעם במקרה שבו פגש רובולט במתחרה הראוי לו בזלילת הזכוכית הזאת, הקניבלית כמעט. רובולט הזמין לעצמו גביע שמפנייה, ואחד מהחבורה, גבר מעודן ושקט, עשה כמוהו. רובולט אכל את הגביע, וכך עשה גם האדון המעודן. רובולט אמר בהנאה רבה: "אוהו! זה היה טעים!" שילב את ידיו מעל לכרסו והעיף מבט מנצח סביבו. הגבר המעודן פנה אליו, הורה באצבעו על הרגל של הגביע שניצבה מול רובולט ושאל בנימה של נזיפה: "ואת הרגל אתה לא אוכל, הֶר רובולט? הלוא היא הכי טובה!" רק אמר זאת וכבר אכל אותה, לקול צחוקם הבלתי נשלט של הנאספים. אבל רובולט, שניצחונו נגזל ממנו, רתח מרוב זעם ולעולם לא סלח למעודן על התבוסה הזאת!
[* ראה הערות בסוף הספר. כך לגבי כל מקום בטקסט המסומן במספר עלי.]
דרך אגב, אין לטעות ברובולט: אפילו בהיותו במצב תינוקי הכי רך, ונראה כאילו אינו מסוגל עוד להביט מבעד לחריצי עיניו, נשאר ער לחלוטין, ובייחוד ידע לחשב חישובים בכישרון מצמרר ממש! פעם, כשעוד לא הייתי מודע לכך והייתי לחוץ בכסף, ניסיתי להתחכם קצת ולערוך איתו חוזה משתלם מאוד עבורי בשעה שהוא היה שרוי במצב התינוקי הזה. אני עדיין רואה אותנו יושבים וממלאים את התפריטים בטורים אינסופיים של ספרות. בסופו של דבר נחתם החוזה במצב רוח עליז רווי אלכוהול, ואני צחקתי בלבי על שהפעם הצלחתי סוף סוף להפיל בפח את איש העסקים הממולח. מובן מאליו שהתוצאה היתה שאני נפלתי בפח, ועוד איך! לאחר מכן רובולט עצמו נבהל כל כך מהחוזה שהחזיר מרצונו החופשי את רוב הגזילה.
אבל בערב ההוא לא הגענו לזלילת זכוכית וגם לא לעשיית עסקים. בערב ההוא שרר מצב רוח נינוח של שובע. כבר סיימנו את אכילת הסלטים הנהדרים המקוררים של שְׁליכְטֶר, את הבּוּיָאבֶּז, את הפילה סטרוגנוף ואת הגבינה ההולנדית המיושנת שלו, שאין לה מתחרה; מדי פעם חיממנו את הקיבה ביין מחוזק במעט ברנדי פטל והתבוננו בשלהבות הקטנטנות של הכוהל מתחת לארבע מכונות הקפה שלנו שחיממו לנו את המוקה; בינתיים לגמנו מדי פעם בשלווה ובהנאה יין מלוא פינו. ואכן היו לנו סיבות טובות להיות מרוצים מעצמנו ומההישגים שלנו. אמנם "ההצלחה העולמית" של "איש קטן - מה עכשיו?"5 כבר היתה מאחורינו - וכפי שקורה לכל ההצלחות העולמיות - תפסה את מקומה "האדמה הטובה"6 של פרל בק או אולי "חלף עם הרוח"7 של מיטשל, אינני זוכר בדיוק. מאז כבר כתבתי את "Wir hatten mal ein Kind" (פעם היה לנו ילד)8 שלא מצא חן בעיני הבריות, אף על פי שמצא חן מאוד בעיני הסופר, וכעת ישבתי וכתבתי את Blechnapf ("צלחת הפח"). אולי גם זו לא תהפוך להצלחה עולמית - יש עוד זמן לכך - "לכול זמן ועת לכל חפץ". הדבר הכי קל בעולם הוא להשיג הצלחה עולמית, צריך רק לרצות בזה. כרגע הייתי עסוק בדברים אחרים שעניינו אותי מאוד; אם אי פעם אהיה מעוניין בהצלחה עולמית אגשים גם את זה ללא קושי.
רובולט הקשיב תוך נענועי ראש כמעט אוטומטיים לדברים האלה שנאמרו מתוך שיכרות יותר מאשר ברצינות - ואישר אותם במשפטים אגביים, "ככה זה" או "אתה צודק לחלוטין, אבא'לה". לנשותינו המסורות נמאס כבר להאזין בדחילו ורחימו לדבריהם של הסופר המפורסם ושל המו"ל המפורסם שלו, שנחשבו להתגלמות החוכמה, ולכן עברו לדיון בענייני משק בית וחינוך ילדים והתלחששו בקולות מונמכים בצדו האחר של השולחן. טיפות המוקה הראשונות החלו לטפטף באטיות אל הספלונים שהוצבו מתחת לזרבוביות כשהן מדיפות ניחוח עז... אל תוך השאננות הזאת התפרץ לפתע מלצר נסער - שהזכיר לנו שמחוץ לעולמנו הפרטי, המסודר והמאורגן, קיים עולם חיצוני, הרבה יותר גדול, בו הכול גועש ורוגש. המלצר רץ וקרא, "הרייכסטאג בוער! הרייכסטאג בוער! הקומוניסטים הבעירו אותו!" מאולם לאולם ברחבי המסעדה והצליח להפיח בנו רוח חיים. זינקנו ממקומותינו, הסתכלנו זה בזה בעיניים מלאות הבנה וקראנו למלצר.
"גָנימֶד,*" צעקנו למשרת הזה של לוּקוּלוּס,** "תשיג לנו מונית! אנחנו רוצים להגיע לרייכסטאג! רוצים לעזור לגֶרִינְג לשחק באש!". נשותינו הטובות החווירו מרוב בהלה. גרינג באמת היה חבר בממשלה9 רק כמה ימים ומחנות הריכוז עדיין לא הופיעו באופק, אבל שמם של האדונים שתפסו את ההגה בגרמניה הלך לפניהם, והמוניטין שלהם לא הציגו אותם דווקא כשיות תמימות. אני עדיין רואה לנגד עיני את המצב המבולבל, המפחיד והמגוחך כאחד: שנינו חדורי רוח קרב אמיתית, לוטשים עיניים זה בזה וצווחים בקול שאנחנו פשוט חייבים לקחת חלק במשחק באש; נשותינו החיוורות מרוב בהלה מנסות להרגיע אותנו ורוצות בכל מחיר להוציא אותנו מן המסעדה הזאת שעליה הילכו שמועות שהיא אוהדת נאצים, ומלצר הניצב בדלת רושם משהו בחיפזון בפנקס החשבונות שלו, שאנו בעליצותנו חשבנו שהוא כותב את תמצית נאומי הגבריות שלנו. בסופו של דבר בכל זאת הצליחו נשותינו להוציא אותנו דרך הדלת, כנראה בתואנה שרצונן לראות את הרייכסטאג הבוער יחד איתנו, אבל לא נסענו יחד לשם, אלא הורדנו קודם את רובולט ואשתו בביתם, ולאחר מכן יצאה המונית שלנו לדרכה הארוכה לכיוון מזרח, מקום שבו גרתי אז עם אשתי ובני, שהיה עדיין בן יחיד, בכפר קטן ליד הנהר שְׁפְּרֵיי.10 דבריה של אשתי הצליחו בינתיים להרגיע אותי במידה כזאת, שכאשר חלפנו ליד הלהבות של כיפת הרייכסטאג הבוערת יכולתי להביט בחיזיון בלי לחוש תשוקה להציתו. היה זה הלפיד המחריד שהופיע בתחילת הדרך אל הרייך השלישי. מה טוב שבאותו ערב נשותינו היו איתנו, שאם לא כן היתה הפעילוּת שלנו, ואיתה כנראה גם חיינו, מגיעים לקצם באותו יום של ינואר 1933, והספר הזה לעולם לא היה נכתב. גם המלצר הראשי שרשם בחריצות רבה כל כך, והמשיך להפחיד אותנו כרוח רפאים עוד כמה ימים, לא השמיע קול: כנראה שפשוט הזדרז לרשום את החשבונות של האורחים שנטשו יחד את המקום.
[* הירח הגדול ביותר של כוכב הלכת צדק וגם של מערכת השמש כולה. (הערות השוליים הן משל המתרגמת)]
[** מדינאי ומפקד צבא רומאי שנודע בנשפים הגדולים שערך ובאוכל המשובח שהגיש לאורחיו.]