אש ידידותית

נר שני
 

זהו, אוחז יערי בחוזקה באשתו, כאן מוכרחים להיפרד, ובנקיפת לב הוא מוסר לה את דרכונה, לא לפני שהוא שב ומוודא שלא חסר דבר מכל מה שנדחס בעטיפתו - כרטיס העלייה למטוס לטיסת ההמשך, כרטיס־הטיסה חזרה לישראל, והביטוח הרפואי, שמוצמדים אליו שני כדורים להורדת לחץ־דם. הנה, את העיקר ואת החשוב ריכזתי לך במקום אחד. תצטרכי לדאוג רק לדרכון שלך. ושוב הוא מזהיר את אשתו לא להתפתות בחניית הביניים הארוכה ולא לצאת מנמל־התעופה אל העיר עצמה. הפעם, אל תשכחי, את לבד, אני אינני לידך, ו״השגריר״ שלנו כבר לא שגריר לשום דבר, ואם תסתבכי...
״אבל למה להסתבך?״ היא מתקוממת, ״מהנסיעה הקודמת שלנו אני זוכרת שהעיר קרובה לשדה־התעופה, ולי מחכות יותר משש שעות עד לטיסה השנייה״.
״ראשית, העיר לא קרובה, ושנית, מה יש לך עוד לחפש בה? היינו שם לפני שלוש שנים וכבר ראינו כל מה שצריך וכדאי. לא, בבקשה, אל תתחילי להפחיד אותי לקראת הפרידה. כבר כמה לילות שהשינה שלך לא שקטה, והטיסה ארוכה ומעייפת. תתמקמי לך בקפטריה הנחמדה, שחנינו בה בנסיעה הקודמת, תרימי את הרגליים להוריד את הנפיחוּת בקרסוליים, ותני לזמן לחלוף עלייך בשקט. הרי קנית לך רומאן חדש...״
״קפטריה נחמדה? על מה אתה מדבר? מקום מדכא. אז למה, בשביל שלוות הנפש שלך, אני צריכה להיכלא שם שש שעות?״
״כי זאת אפריקה, דניאלה, לא אירופה. שום דבר לא ממש ברור ויציב שם. ואם תצאי לעיר, בקלות יכולים להסתבך לך הזמן והדרך״.
״ואני זוכרת דרכים ריקות... תנועה דלילה...״
״בדיוק, תנועה דלילה ולא סדירה. לכן בלי להרגיש את יכולה לאחר לטיסה השנייה, ואז, מה נעשה איתך באמצע הדרך? לכן אני מתחנן: אל תוסיפי לי דאגה... כל הנסיעה הזאת מספיק מעיקה ומפחידה...״
״אוי, אתה מגזים״.
״רק בגלל שאהבָתי אלייך מוגזמת״.
״מה כאן אהבה ומה שליטה עוד יהיה צריך פעם להחליט...״
״שליטת האהבה״, מסכם הבעל בחיוך עצוב את גלעין חייו ומחבק את אשתו. עוד שלוש שנים ימלאו לה שישים, ומאז מות אחותה הגדולה, לפני יותר משנה, עלה מעט לחץ־הדם שלה והיא נעשתה פזורת־רוח וחולמנית, אבל ישותה ממשיכה ללבב אותו ולרתקוֹ כבימים ראשונים. אתמול צבעה את שערותיה לכבוד הנסיעה בגוון ענברי, והראש הגזוז, שהִצעיר, מסב לו גאווה.
וכך ניצבים הבעל ואשתו ליד שער הפרידות, ומלב כיפת הזכוכית, שכבר קורנת בה אדמומית השחר, משתלשלת־מתנדנדת בחלל בית־הנתיבות חנוכייה אדירה, ששלהבת הנר הראשון רועדת בה כאש אמיתית.
״אז ככה...״ הוא נזכר, ״בסוף הצלחת להתחמק... לא שכבנו, וגם לא איפשרת לי להירגע לפני הנסיעה״.
״שְׁ...שְׁ...״ היא מצליבה אצבע אל שפתותיו ומחייכת בבהלה אל העוברים־והשבים, ״תיזהר... שומעים אותך... ולכן מוטב שתהיה ישר, גם אתה לא יותר מדי השתדלת בשבוע האחרון״.
״לא נכון״, מגן הבעל במרירות על גבריותו, ״השתוקקתי והשתדלתי, אבל מה אפשר לעשות נגדך? לא תימלטי עכשיו מאחריות. לכן אל תוסיפי עוד צער על הצער שכבר גרמת, ותישבעי לי שלא תצאי אל העיר. מה הן כבר בשבילך שש שעות של המתנה?״
חיוך קל ניצת בעיניה היפות של הנוסעת. הקישור בין ההתעלסות המוחמצת לבין טרמינל המעבר בניירובי מפתיע את לבה.
״טוב...״ היא מהססת, ״נראה... נשתדל... רק תפסיק לחפש דאגות שווא. אם שלושים־ושבע שנים לא הלכתי לך לאיבוד, גם הפעם לא תצליח לאבד אותי, ובשבוע הבא נפצה את עצמנו על מה שהחמצנו... כי מה אתה חושב, שאני לא מתוסכלת כמוך? שלי אין תשוקה, ואפילו אמיתית?...״
ובטרם יעלה בידו להגיב היא מאמצת אותו אליה בכוח, מטביעה נשיקה על מצחו, ונעלמת מאחורי דלת הזכוכית, אומנם לשבעה ימים בלבד, אבל כיוון שכבר שנים רבות לא עזבה את הארץ בלעדיו, אין הוא רק חרד, אלא אף משתאה שהצליחה להגשים את משאלתה. שניהם כבר היו בביקור משפחתי באפריקה לפני שלוש שנים, ואת עיקר הדרך שמצפה לה היום הוא מכיר ויודע, אבל עד שתגיע מאוחר בלילה, ובשתי טיסות, אל גיסה במוֹרוֹגוֹרוֹ, היא תימצא שעות לא מעטות לבדה, פזורת־רוח וחולמנית כפי שהיא לאחרונה.

ובחוץ עדיין חשֵׁכה. אדמומית הזריחה, שקרנה בכיפת הזכוכית מעל לשלהבת הווירטואלית של נר החנוכה, גם היא, מסתבר, היתה רק תעתוע אור של בית־הנתיבות החדש. געגוע ראשון צובט בלבו כשהוא מבחין בצעיף שנשכח במושב האחורי. אומנם בהיעדרה הוא מצפה ליותר חירות ושליטה בסדר־היום שלו, אבל ההודעה המפתיעה על ״תשוקה אמיתית״ שורטת מחדש בתסכול ההחמצה.
למרות השעה המוקדמת מאוד הוא יודע שאין טעם לחזור הביתה. למיטה הגדולה והריקה הרי לא ייכנס ולא ייתן לעצמו מנוחה, אלא רק יתפתה להדיח כלים שמיועדים לעוזרת ולחפש לעצמו סידורים מיותרים. לרגע הוא שוקל אם להקדים ביקור אצל אביו, אבל הפיליפינים מוטרדים מאוד כשנוחתים עליהם בשעה של רחצת הבוקר. לפיכך הוא חולף במהירות על פני בית ילדותו ופונה מעט דרומה, אל משרד התכנון שירש מאביו.
אולם צמרות העצים הנסערות ברוחות הבוקר מעירות בזיכרונו את התלונה שנחתה לפני שבועות אחדים על שולחנו. והוא משנה כיוון, סוטה מערבה אל חוף הים, אל ״מגדל פינסקר״ שהוקם לא מכבר. כשהוא מגיע הוא שולח מהשַׁלט את האות הנכון אל שער הברזל של החניון, ובזהירות נבלע מתחת לפני האדמה.
בנייתו של המגדל בן שלושים הקומות כבר נשלמה בסוף הקיץ, אבל מן־הסתם יש קשיים באכלוס הדירות אם בשעה כה מוקדמת לא נראות מכוניות רבות באפלת החניון רחב־הידיים. אלא שמיעוט הדיירים אינו מונע התארגנות כנגד מחדלי הבנייה, ובהגיע סערות החורף הראשונות נוספה תלונה חדשה: שריקות, תרועות והמיות בלתי־נסבלות בפיר של המעליות, שמשרדו של יערי תיכנן אותן וגם פיקח על התקנתן.
ואכן, אך נהדפת דלת האש הכבדה, החוצצת בין החניון למישורת המעליות, וכבר מסתערות על יערי יללות פראיות, כאילו נקלע למסלול המראה של שדה־תעופה צבאי. בשבוע שעבר נשלח מן המשרד אחד המהנדסים לחקור בתופעה, אבל האיש שב עם תהיות בלבד. האם הרוחות נשאבות מן החניון? או שהן פולשות מהגג? האם השריקות העצבניות הן תוצאה של איזה פגם ביחסים בין המעליות לבין מטעני הכובד שלהן, או שמא נבעתה פרצה בגרם־המדרגות האחורי, ומשם יונק הפיר רוחות של העולם החיצון. גם ייתכן שהרוחות מסתננות בדרך עקלקלה מאחת הדירות הריקות שטרם נמכרו. לפני ימים אחדים ניאות יצרן המעליות לשלוח למגדל טכנאית שירות מומחית באבחון הפרעות אקוסטיות, אלא שאז נסוג החורף וקיפל את רוחותיו, והדממה שהשתררה במגדל לא איפשרה לאשה הרגישה לגבש דעה.
הילדים מפחדים לנסוע לבד במעלית כשהרוחות משתוללות, התלונן אתמול, עם התחדשות הסערה, ראש ועד הדיירים, שחברת הבנייה הסגירה לידיו את המספר של הנייד של יערי והמריצה אותו לפנות ישירות אליו. יש תינוקות שפורצים בבכי מיד כשהם נכנסים למעלית. בכי? השתאה יערי באי־אמון והירהר בשני נכדיו הקטנים, עד כדי כך? אבל הוא לא ניסה להקל ראש בתלונה ולא ביקש להתנער מאחריות. המוניטין המקצועי שלו ושל אנשיו יקר בעיניו, והוא הבטיח שאם תימשך הסערה, יבוא בעצמו להטות אוזן לרוחות.
וכך, עם שחר, הוא מקיים את הבטחתו. דרוך בקשב פנימי הוא עומד דוּמם מול ארבע הדלתות של פתחי המעליות, שכל אחת מהן כשלעצמה חונה ברגע זה בקומה אחרת של המגדל, ומתמכר בכל תבונת ניסיונו לנהי האַלים של הרוחות. לבסוף הוא מזמין מעלית, והקרובה ביותר נענית ומגיעה ופותחת בפניו את דלתה. אבל אין הוא נכנס, אלא משלח אותה לקומה אחת מעליו, ובעודה מפליגה לדרכה, הוא שב ולוחץ על כפתור הקריאה, כדי לבדוק אם מעלית רחוקה תיענה לקריאתו או תשוב אליו זו הראשונה, שכבר מסיימת את משימתה.
לוח הפיקוד מתוכנת כהלכה. הרחוקה דוממת והקרובה חוזרת. אין תנועה מיותרת בין הקומות, ויש חיסכון באנרגיה.
הוא נכנס למעלית, ובמפתח המאסטֶר מפריד את המעלית מן הפיקוד הקבוצתי המשותף ומכפיף אותה לרצונו. כך הוא יכול לנווט את תנועת המעלית בין קומה לקומה ולנסות לחשוף את מקור זליגת הרוחות. הוא גוהר על הדופן האחורית, נצמד אל דמותו הנשקפת במראָה, ואגב הנסיקה האיטית הוא מאזין ליללה שמעבר לפלדה. השאגה שנשמעה מתחת לפני האדמה מתעממת לרתיחה חנוקה, ובקומות מסוימות משנה טעמה ליבבה עצובה. אין ספק, בפיר שאמור להיות אטום לעולם החיצון מטיילות רוחות לא־קרואות. אבל האם נפרץ גם משהו במעליות עצמן? האם הן מאכזבות? שהרי בניגוד למהנדסי משרדו, שהעדיפו מעליות פיניות או סיניות, שבחשבון אחרון אפילו יכולות להימצא זולות יותר, הכריע יערי הפעם לטובת המעליות הישראליות.
אולם לפני שייאלצו להורות לטכנאים לשתק את המעליות כדי לסייר בפיר ולהבין על מה מייללות הרוחות, יש עוד לזַמן למגדל, מלבד את אוזנה הרגישה של טכנאית שהתמחתה באיתור הפרעות, גם דמיון יוצר ורענן. ויערי חושב מיד על בנו, שהצטרף למשרד לפני שלוש שנים והוכיח תושייה שזוכה להערכתם של אביו ושל כל עובדי המשרד.
הוא מגיע אל הקומה העליונה, ולפני שהוא מגיח מן המעלית הוא מבטל את שליטתו בה ומחזירהּ אל הפיקוד הקבוצתי. כאן, בקומה השלושים, שוררת דממה. לפי הניילון העוטף את הדלת של דירת־הגג המפוארת נראה שעדיין לא נמצא קונה לדירה. הוא פותח את חדר־המכונות ולהפתעתו אין בו המיה או שריקה, אלא רחש מדויק ונעים של כבלי ההרמה האירופיים, שמתחילים להתעורר עם יציאתם של הדיירים הראשונים מן הבניין. הוא עובר בין המנועים הגדולים ויוצא אל מרפסת ברזל זעירה, שאדריכל הבניין התנגד להתקנתה, אבל יערי התעקש על הוספתה לחדר־המכונות, כדי לאפשר לטכנאים שמתַחזקים את המעליות למלט את עצמם לאוויר הצח במקרה של שריפה או עשן בחדר־המכונות.
עננה מרושלת ועכורה מכרבלת את תל־אביב. מגדל פינסקר צמח בסביבה אורבנית שקטה ונמוכה, ולכן יש בכוחו לחלוש על שטח נרחב ואף לקיים דיאלוג מכובד עם גורדי־השחקים של הסיטי שנוצצים באפרוריותם בדרום־מזרח.
הצהבהבוּת שמגוונת עכשיו את האופק איננה עוד תעתוע אור, ומטוס הנוסעים שהולך ומגביה בשקט גמור גם הוא אמיתי. לא, מנער יערי את שעונו, עדיין אין זה מטוסהּ של אשתו. אם לא יהיה איחור, היא תתרומם מעל לאדמה רק בעוד עשר דקות, ואין טעם להמתין לה בקור המקפיא כשאין שום ודאות בזיהוי המטוס.
אבל אהבתו לאשתו ממסמרת אותו למרפסת הקטנה. נסיעתה החלה וכבר אי־אפשר לעצור בעדה, אבל ראוי לנסות להשגיח עליה ממרחק. לכאורה היה יכול להצטרף אליה, אבל לא רק בגלל עומס העבודה במשרד נשאר הפעם מאחור. מתוך ידיעה עמוקה של נפשה הבין שהפעם נוכחותו תפריע לה למלא את משאלתה להתחבר אל אובדן אחותה ולהחיות בעזרת האלמן את כאב מתיקותם של זיכרונות ילדות, שלו־עצמו לא היה חלק בהם. יערי ידע היטב שגם אם יֵשב בשקט בינה לבין גיסו ולא יתערב בשיחתם, היא תרגיש שהוא מֵקל ראש בפרטי הזיכרון הדקים והרחוקים על אחותה ואולי גם על עצמה, אשר בכוונתה לדלות מאדם הזוכר אותה מאז ילדותה, מן הימים שהחל לבוא ולצאת בבית הוריה בסוף שירותו הצבאי, כמחזר ראשון וגם אחרון של אחותה.
הוא נשען מלוא גופו על מעקה הברזל. כמתכנן מעליות ותיק ומנוסה אין הוא מסתחרר מן התהום שמתחתיו, אבל הוא תוהה לאן נעלמו הרוחות שהיו אמורות ללטף כאן את פניו.