הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • ארץ, עיר, ילדה
    ספר מוגן
     
  • ארץ, עיר, ילדה
    מודן | אוקטובר 2018 | פרוזה מקור | 326 עמ' מודפסים
    לכליל מילר יש מספיק דאגות בחיים: היא בשבוע השלושים ושניים להריונה, המאמר שהיא כותבת לכתב עת יוקרתי רחוק מלהיות מוכן, חנות הספרים שהיא מנהלת כמעט קורסת, היא ובעלה רחוקים מאי פעם ורומן במקום העבודה לא מתגלה כרעיון הכי מוצלח שאי פעם היה לה. לא פלא שהיא מוצאת את עצמה עם לחץ דם שנוסק לשחקים ומאושפזת במחלקת אם ועובר, לפחות עד להודעה חדשה. שם, על מיטת בית החולים, כליל נתקלת במודעה שמבשרת שאביה הנעדר, ארכיאולוג בעל התמחות ייחודית שאיתו לא דיברה שנים ארוכות, מגיע להרצות בארץ. תאריך ההרצאה הוא גם תאריך הלידה המיועד. 
     
    בין בדיקות וחרדות לגורל התינוק שבדרך, ארוחות תפלות, שיחות עם אימהות בהווה ובעתיד, ביקורים של בעלה ובתה הקטנה וכמה בדיחות שחורות, מתעמתת כליל עם שלל הבחירות שבחרה בחייה וגם עם כאלה שבחרו בה. 
     
    אביגיל קנטורוביץ׳ לא מאמינה בפרות קדושות. בכתיבה שנונה, חשופה מאין כמוה, מצחיקה אבל גם נוגעת ללב, היא כותבת על הורים, ילדים ומשפחות לא מתפקדות, על רומנים אסורים ומותרים, על זיכרון השואה ועל זיכרון בכלל.  ארץ, עיר, ילדה חוזר ובודק באומץ וברגישות את האפשרות לזכות באהבה אצל מי שלא נאהב מראשיתו. 
    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 78.4
    הוספה למועדפים שלי
  • שבוע ראשון
     
    הרבה גלגלים התגלגלו סביבי בקיץ ההוא: גלגלי רכבים בחניה של בית החולים. גלגלי המוניטור ברחבי המחלקה. גלגלי מד לחץ הדם על רצפת בית החולים. גלגלי מיטות עם ובלי נשים בהיריון עליהן במסדרונות. גלגלי כיסאות משרדיים בעמדת האחיות. זיהיתי כל גלגל מתגלגל, את צלילה של כל קפיצה על המרווחים שבין המרצפות החשופות, וצפיתי איזה מהם מתקרב אליי. החום הגדול באמת עוד לא התחיל, אבל במחלקה, שהייתה מלאה בנשים בהיריון מתקדם, המזגנים פעלו דרך קבע במרץ רב ובזמזום קבוע. האחיות הגיעו מצוידות בחולצות לבנות עבות שלבשו מעל מדי בית החולים כדי לא לקפוא, ואנחנו הסתובבנו בגופיות קלילות. אף אחת במחלקת אם ועובר לא לובשת חלוק בית חולים. ועל קולות המזגן התמידיים גברו קולות הגלגלים.
    את כל הגלגלים האלה חשבתי ששכחתי בגלל גלגלים אחרים שהתגלגלו בחיי מאז: גלגלי עגלות וגלגלי בימבות וגלגלי אופניים של ילדים וגלגלי מכוניות וגלגלי מטוסים, וגם גלגלי הזמן, שמעברו היה מהיר כל כך שלא הצלחתי לעקוב אחר סיבוביו. אבל נזכרתי בכולם כששמעתי את קולה. ידעתי שזה קולה. לא שכחתי. ויחד עם הקול, חזרו אליי כל הגלגלים.
     
    1
     
    כשהייתי בת שתים עשרה וחזרתי מאושוויץ, אבא שלי היה אמור לקחת אותי אליו לשבת. חזרנו ביום שני. ביום שישי הוא התקשר ואמר שלא יגיע. אולי אילו היינו מצליחים להיות ביחד באושוויץ, אילו היה קורה שם משהו אחר בינינו, שהיה חורג מהשגרה, הייתי יכולה לסלוח על השבת ההיא, אולי לסלוח על הכול. אבל היינו בשואה כפי שהיינו בכל מקום אחר, ולא סלחתי ונשבעתי שלא אדבר איתו יותר לעולם.
    אני לא בטוחה מה חשבתי ש"לעולם" אומר. הלעולם של גיל שתים עשרה אינו הלעולם של גיל שלושים וחמש, אלא שבגיל שלושים וחמש כבר הייתי חכמה מכדי להגיד על דברים ״לעולם״. בגיל שתים עשרה לא חשבתי בכלל על גיל שלושים וחמש ואם חשבתי, הנחתי שאהיה עם רגל אחת לפחות בקבר, ו"לעולם" היה מופשט לחלוטין, ריק מתוכן, ביטוי חלול של כעס ושל עלבון. כך או כך, בכל הנוגע ליחסי הורים וילדים, "לעולם" יכול להיות כל זמן שבין שנייה אחת לבין עשרים ושלוש שנים וככל הידוע לי גם מעבר לזה, וכוונתי המקורית הפכה לחסרת משמעות ככל שגלגלי הזמן המשיכו במרוצתם.
    הבעיה עם לא לדבר עם מישהו לעולם היא שה"לעולם" הזה מחייב גם אותך. משקלה של החובה הזו התווסף למשקל שהוסיף לי ההיריון, שהתווסף למשקל שעוד סחבתי מההיריון הקודם, וכפי שהבנתי לאחר מכן, כל אלה ביחד הפכו את צעדיי לכבדים במיוחד.
    אורי רכן אליי ואמר "כליל", ולפי הטון שלו הבנתי שזו לא הייתה הפעם הראשונה שקרא לי. הנחתי את המאמר שעליו כתבתי בקדחתנות הערות שוליים — "אימהוֹת ואימהוּת בעידן הוויקטוריאני" — על הספה לידי. התלבטתי אם לענות בחביבות או לא. זו הייתה הפעם הראשונה שפנה אליי זה כמה ימים.
    "המעקב, זה היום?" שאל.
    "כן."
    "ואת צריכה אותי שם? כי יש לי את הערב הזה של המילואים."
    "לא, זה בסדר. אין צורך להפקיר את גבולות המדינה למעני."
    "זו הרצאה על שברי מאמץ, לא אבטחת יישובים בשומרון."
    הוא הלך לחדר השינה ושמעתי אותו שולף את המדים שלו, ושמעתי בגדים אחרים צונחים לרצפה בשקט: הבגדים שלי, שנדחסו למדפים ושאורי התעצבן כל פעם שנפלו עליו כשפתח את הארון. וידעתי שאצטרך להתכופף עם הבטן — גדולה מדי לשבוע ההיריון — ולהרים אותם ולקפל, אפילו שטען שכשאני מקפלת בגדים הם נראים כאילו עברו קודם במגרסת נייר, וגם לקבל ממנו הרצאה על איך להתכופף נכון. מהברכיים, כליל, לא מהגב.
    ניגשתי לגליה, ששכבה על הספה השנייה עם הבובות שלה, ואמרתי לה שסבא וסבתא תכף יבואו להיות איתה. היא שלפה מייד את האצבע מפיה במבט אשם, הנהנה והמשיכה במשחק. משפחה. במלעיל. כל יום, כל היום, בלי הפסקה, עם כל מי שהיה מוכן. וכשאף אחד לא היה מוכן — היו חפצים דוממים. מאז ששמעה שיהיה לה אח קטן כל תחומי העניין האחרים שהיו לה פינו מקומם למחשבה המתמדת על התינוק.
    "אני רואה שמצאת את ארנבי־תינוקי," אמרתי.
    "הוא היה מתחת לספה."
    "מסכן, בטח היה לו בודד שם לבד."
    היא הביטה בי במה שבגיל שש עשרה יהיה בוז נבזי ובינתיים היה מבט של תום ילדותי, ואמרה, "אימא, הוא לא אמיתי."
    התקלחתי בזריזות ושמעתי את דבורה ומיכה נכנסים. זרקתי להם כמה הוראות, חיבקתי את גליה ויצאתי. באוטו, דחוסה בין גב המושב להגה, ניסיתי לנשום נשימה אחת עמוקה. חניתי כמה שיותר קרוב למרפאה, הלכתי לאט, שתיתי קצת מים במתקן שבקצה המסדרון וישבתי כמה דקות לפני שנכנסתי לאחות. כשהיא חיברה את הידון עצמתי עיניים ונשמתי עמוק.
    כשהרגשתי אותו מתנפח בפעם השנייה, כבר ידעתי. פקחתי עיניים וראיתי את מצחה המכווץ. שלחתי יד לצווארי ונגעתי במקום שבו חשבתי שנמצא אבי העורקים שלי, והרגשתי אותו פועם בקצב הפחד, הלמות התופים ברגע השיא של סרט אימה לפני שמישהו במסכה זולה מזנק עלייך. האחות שלחה אותי לבדוק חלבון בשתן. "טוב," נאנחה כשראתה את פס הנייר שהחזרתי לה, "תיכנסי לרופאה ונראה מה היא תגיד."
    מה היא כבר יכולה להגיד, חשבתי. ובאמת, ד"ר ארבל הרכיבה את משקפיה, הסתכלה במחשב ואמרה: "את יודעת מה אני אגיד." היא הוציאה עבורי הפניה ואיחלה לי לילה טוב ושהות קצרה במיון. "נפגש בבוקר בהיי ריסק," אמרה.
    היו כמה יתרונות ברופאת מעקב שהיא גם מנהלת מחלקה בבית חולים, והעיקרי שבהם: היה רצף בפגישות. אפילו, ולפעמים בעיקר, בשעות לא קונבנציונליות. כבר הכרתי את הנוהל: לילה או שניים של אשפוז, והביתה עד הפעם הבאה שלחץ הדם יעלה. הפוגה קטנה ומרגיזה בחיי היומיום.
    נכנסתי בחזרה לאוטו, מובסת: המאמר ההוא ימשיך לחכות על הספה. גליה תשחק במשפחה בלעדיי הערב. לא אוכל לקפוץ לחנות לקראת הסגירה לראות אם הקופה מאוזנת. קצוות של חוטי חיים יישארו פרומים. העובר בעט במרץ. "לפחות תרד לי מהשלפוחית," אמרתי בקול רם והנחתי יד על הבטן. היה נדמה לי שהוא שינה תנוחה, אבל לא הצלחתי להבין איפה הרגליים ואיפה הראש, ואיפה הלב שלו.
    התקשרתי לאורי ואמרתי לו שאני שוב נוסעת למיון נשים.
    "אני אגיע לשם," אמר, ונדמה היה לי ששמעתי הקלה בקולו: היקום העניק לו הזדמנות פיוס. משבר של הגוף במקום משבר של הנפש. משהו שהוא ידע לתקן.
    נסעתי הביתה. בחניה שלחתי הודעה להילה, המנחה שלי, וכתבתי לה שאני מתאשפזת אבל שאני לוקחת איתי חומר כדי להמשיך לעבוד על המאמר שלי — "האימהוּת ככת" — ושאני זוכרת שהדד ליין מתקרב מאוד. כתבתי גם לנגה שהחנות באחריותה עד מחר. אחרי התלבטות קצרה שלחתי הודעה לקונית גם ליריב, מנהל האזור. וזהו, חשבתי. אלה כל האנשים שחייבים לדעת, שאני רוצה שידעו. גללתי את רשימת אנשי הקשר: חברים שאיבדתי מגע איתם, עובדים בחנות, דוקטורנטים אחרים. אף אחד שצריך לעדכן אותו. גליה עדיין שכבה על הספה, הפעם עם הטושים שאסור היה לה להשתמש בהם בסלון, וראיתי שהמאמר שניסיתי לקרוא הפך בינתיים לדפי צביעה. דבורה ישבה ליד השולחן ושתתה קפה. אספתי את הדפים הצבועים בלי להגיד כלום והנחתי אותם בחדר השינה. ארזתי תיק לשני לילות וניגשתי שוב לגליה. ליקטתי מידיה את הטושים בעדינות והנחתי אותם על השולחן.
    "את הולכת להביא את התינוק?" שאלה.
    "לא, גליוש. עוד לא. עכשיו רק צריך לשמור על התינוק ועליי בבית החולים."
    "את חולה?"
    "אני לא חולה, אבל מפחדים שאני אהיה," אמרתי בזהירות. "אז צריך להשגיח עליי."
    "נדבקת במשהו?"
    "לא. זה משהו שלא נדבקים בו."
    "ואת תהיי חולה?"
    "אני מקווה מאוד שלא."
    "אבל יכול להיות שכן?"
    "יכול להיות."
    "ואת תהיי מתה?"
    "גליה!" דבורה מחתה מכיוון השולחן. היא נקשה עליו, והייתה לי תחושה שאם לא הייתה חוששת לחייה שלה, הייתה גם יורקת על הרצפה.
    "אל תדאגי, גליוש, ישמרו עליי," אמרתי לגליה, בקול רם מספיק שגם דבורה תשמע.
    "מתי את חוזרת?" גליה שאלה.
    "אני מקווה שמחר. אני אדבר איתך בטלפון בבוקר."
    נשקתי לגליה ויצאתי. מצאתי חניה באחד הרחובות הסמוכים לבית החולים. לא היה טעם לשלם על החניון הצמוד לבניין, שמחירו המופקע העלה את לחץ הדם שלי עוד יותר. צעדתי כמעט בזעם לעבר בית החולים. חלפתי על פני המיון הרגיל ומצאתי את המעלית הנכונה במבוך המעליות הלא נכונות שבביקוריי הקודמים כבר דגמתי באופן אישי ומקיף את מסלולה של כל אחת מהן, ועליתי לקומה השלישית. השומר בכניסה כבר הכיר אותי. כמעט הופתעתי שלא זכר בעל פה את מספר תעודת הזהות שלי, אם כי במצבי ההריוני גם אני התקשיתי לזכור.
    אחרי שצמיד רפואי, ששימש גם לאישור זהותי וגם כסימן מובהק להפקעתו של הגוף מרשותי, אישור כתוב ומודפס שאומר שמותר לגעת בי, הודק קצת יותר מדי לידי הימנית, עברתי את המסלול הרגיל: המתנה מורטת עצבים, מוקפת בנשים שבאו ללדת, אחות, מד לחץ דם, שתן, דם, מוניטור על מיטות העינויים בחדר האחיות, עוד המתנה מורטת עצבים ולאחר מכן הייתה אמורה להיות בדיקת הרופא, אלא שכל הרופאים נקראו לקיסרי חירום שהסתבך וההמתנה הייתה ארוכה באופן חריג. אורי הגיע בשלב כלשהו וישבנו במסדרון, שבינתיים נותרנו בו רק אנחנו, וחיכינו. שכבתי על שני כיסאות לא נוחים שהצמיד עבורי והנחתי את ראשי על ברכיו, כי הרגשתי שהרווחתי את הזכות.
    בסביבות שתיים בלילה אחת הרופאות חזרה. היא הציצה בתיק במבט חטוף ועייף ובלי לבדוק אותי אמרה שאם ד"ר ארבל שלחה אותי, היא מאשפזת, והחזירה אותי שוב אל האחיות כדי שימצאו לי מיטה. אמרתי לאורי שילך הביתה ונתראה כבר בבוקר.
    לא רציתי שילך. רציתי שישאר איתי שם במסדרון הנטוש, שאמשיך להצמיד את אוזני לירכיו. אבל צריך היה לשחרר את מיכה ודבורה, ולא היה אף אחד אחר שיבוא להיות איתי. הוא היסס לרגע ובסוף נשק למצחי והלך. נשארתי לבד במסדרון של מיון נשים, עם התיק הרפואי ביד ועם שלושה אחוזי סוללה באייפון ואף שקע בסביבה, עוד מקרה חירום בשרשרת אירועי היום.
    בשלוש נשלחתי אחר כבוד למחלקת יולדות א', קומה שנייה. זו לא הייתה התחנה הסופית במסעי, אבל לא היו מיטות פנויות במחלקת אם ועובר, שמה הרשמי של מחלקת היי ריסק, למרות שאף אחד לא קרא לה ככה. אלא שגם במחלקת יולדות לא היו מיטות פנויות ומצאתי עצמי הזקנה, כלומר ההריונית, בחדר האוכל. וזה היה הרבה יותר גרוע מלהיות במסדרון. חדר האוכל היה דחוס ועמוס, והווילונות היו קצרים מדי. הכול הדאיג אותי: מה שחיכה לי בפנים, בבית החולים, ומה שאולי חיכה ואולי לא חיכה לי בחוץ, בחנות ובאוניברסיטה ובמשפחה שלי. והעובר, ומה כל זה עושה לו: כלוא ברחם שבמקום להיות מזין ומכיל משחרר סביבו רעל. ואולי אני זו שמשחררת את הרעל. ובתוך הדאגה הפנימית הזו הייתי מוקפת בנשים זורחות אחרי לידה. בווילון שמימיני דיברו על הנקה ובווילון שמולי דיברו על צהבת ילודים, וכל זה התנהל בלחישות רמות, ואי־שם בפינת חדר האוכל תינוק בכה. וחוץ מזה היה לי חם, כמו בכל חודשי ההיריון אבל קצת יותר, כי המזגן העייף לא הצליח להשתלט על החלל הגדול שהיה עמוס ברהיטים ווילונות והורמונים ושני מקררים ענקיים שהיו קרירים מבפנים אבל נשפו אוויר חם באחוריהם. קיבלתי את המיטה הפינתית ביותר, הצמודה לחלון, שאפילו הזכוכית שלו הייתה מהבילה בגלל השרב בחוץ, שהקדים להגיע השנה ושהלילה לא ריכך. השענתי עליה את ראשי וניסיתי למסך את רעשי הגלגלים הבלתי פוסקים שנעו סביבי: של מיטות ושל עריסות ושל כיסאות גלגלים ושל מדי לחץ דם, מערבולת של תנועה שסחררה את ראשי ואיימה להטביע אותי.
    בשש בבוקר אחת האחיות דחפה ג'ריקן לידי ושלחה אותי למצוא תא שירותים פנוי. אני והג'ריקן עמדנו, כפי שהתחוור לי, להפוך לקרובים מאוד לעשרים וארבע השעות הבאות, כי ד״ר ארבל ביקשה איסוף שתן. איסוף, כמו מכתביות או בולים, כמעט משחק ילדים. האחות הציעה לי להשאיר את המכל באחד התאים במקום להיסחב איתו בכל המחלקה, אבל ידעתי שאז אהיה מחויבת להגיע כל פעם לאותו תא, ובהתחשב בתפוסה המלאה מאוד של המחלקה ובתפוסה האפסית של שלפוחיתי, שהייתה קבורה תחת רחם מגושם ועובר נמרץ, העדפתי את חופש הבחירה המהירה על פני מה שנותר מכבודי העצמי.
    ניסיתי לברר בעדינות עם האחיות בדלפק מתי אוכל לעלות למחלקת היי ריסק ונעניתי במשהו שבין ממש עוד מעט ללעולם לא. חזרתי למיטתי מובסת וחיכיתי לאורי ולקרואסון השוקולד שחלמתי שיביא לי.
    בחדר האוכל ארוחת הבוקר הוגשה ואז קופלה, עריסות שקופות הוסעו אל התינוקייה שבקצה המסדרון וממנה, מבקרים באו והלכו. נשארתי ספונה מאחורי הווילון שלי. לא רציתי לראות אימהות טריות וטרוטות עיניים ולשמוע את שיחותיהן העליזות. לא רציתי לראות זרי בלונים. לא רציתי לראות שמיכות רכות, סרוגות, בצבעי פסטל. לא רציתי לראות תינוקות.
    פתחתי את הטלפון והתקשרתי לנגה. "את זוכרת להחליף מבצע?"
    "תמיד."
    "יש סידור עבודה להשבוע, הוא תלוי מאחורי הקופה. תוודאי שכולם טורחים לקרוא אותו."
    "אל תדאגי," היא אמרה. "כאילו, תדאגי, כי את תמיד דואגת, אבל תשתדלי שלא יותר מהרגיל."
    היה לי צוות נהדר. חמישה סטודנטים למדעי הרוח. כולם נשמו וחיו ספרים, והיו מוכנים לשלם כדי לשהות במחיצתם ימים שלמים, ובהתחשב במצב המשכורות אצלנו ובחיבתם לקניית ספרים, זה כמעט היה המצב. ובכל זאת, זה לא היה זמן טוב להיעדר. עברו כמה חודשים מאז שיריב ואני, בסוף ספירת מלאי בלתי נגמרת, בפרץ עירנות ממוקד של אנשים מותשים לגמרי, התנשקנו במחסן של החנות. הנשיקה הזו מוססה שנים של עבודה משותפת ושל אמון הדדי ושל חיבה אמיתית לטובת רגע קסום, מלא אדרנלין, שהרגשתי בו חיה מאוד, רצויה ונחשקת. אבל מייד לאחר מכן, שבריר שנייה אחרי ששפתינו נפרדו, כבר ידעתי ששגיתי. שסיכנתי המון: לא רק בנישואיי, שעכשיו רבץ מעליהם סוד, אלא גם בכך שקיומי בחנות הפך למטרד.
    אורי הגיע בלי קרואסון אבל עם חדשות טובות מעמדת האחיות: ד"ר ארבל כבר בלשה בעקבותיי בבית החולים, ובקרוב אוכל לעלות להיי ריסק. הלכתי לטפל בנושא הקפה והמאפה באופן אישי, וכשחזרתי מהעגלה בקומת הקרקע כבר שוגרתי לקומה החמישית, בידי האחת הקפה ובשנייה הג'ריקן שלי, שסירבתי בתוקף לתת לאורי לסחוב.
    "רק אל תתבלבלי ביניהם," אמר.
    "זה לא מצחיק."
    "ברור שזה כן. ממתי משהו לא מצחיק אותך?"
     
    *
     
    דלתות המעלית נפתחו לעולם אחר: מחלקת אם ועובר. עברתי שוב את מסלול החיול: מדדים, צמיד רפואי לבן בוהק ושמיכת בית חולים, פריט נחשק במיוחד, שעובדת הניקיון מסרה לי בארשת חמורה ואמרה לי: "לשמור טוב טוב!"
    "שמירת היריון," אמרתי.
    היא לא חייכה.
    חלוק בית חולים לא טרחו לתת לי. הקוד הבלתי כתוב של היי ריסק גרס שכל הנשים הסתובבו בבגדים מהבית, סמל סטטוס מפוקפק של מי שכאן על תנאי, מפריד בין שהייה בבית החולים לבין חולי אמיתי. בין השגחה לבין טיפול פעיל. חלוק בית החולים היה שמור לרגע האמת. לקיסרי, ללידה, לידיים מלאות או ריקות, לסוף הבלתי הכתוב והבלתי ידוע שהוא המהות של מחלקת אם ועובר — ושלי. ועל רקע כל הדרמה הפנימית הזו ד״ר ארבל חלפה על פניי במסדרון ונופפה לי באדישות.
    בסופו של דבר צנחתי באלגנטיות מפוקפקת על המיטה שהוקצתה לי בחדר הזוגי בקצה המסדרון, שבו עוד לא הייתי. באשפוזים הקודמים, הקצרים, הייתי בחדרים של השלוש. זו הייתה המיטה שלי לביקור הנוכחי, עד כמה שמשהו במצב הזמני הזה יכול היה להיות שלי. סביב כל מיטה היה וילון שהקיף את כולה. ליד כל אחת מהמיטות ניצבה שידה קטנה לחפצים אישיים, ומול כל מיטה הייתה כורסה כחולה שאפשר היה להטות את גבה ולהרים את רגליה. מעל המיטה היה פאנל חשמלי עצום, מבוך של שקעים, נוריות וכבלים, וזמזם חירום. הזמזם, עצם קיומו, הדאיג אותי. זמזם חירום במערכה הראשונה מנבא אזעקה במערכה השלישית. המחלקה הייתה חדשה יחסית, ולעומת מחלקת יולדות הישנה ובעלת התחלופה הגבוהה נראתה, כפי שסבתי הייתה מתארת, כמו הילטון. לסבתא שלי היה עולם דימויים עשיר ובלתי קוהרנטי ברובו. כשמשהו הריח טוב, ריחו תמיד הזכיר לה את הבושם 4711, שבעיניי הריח כמו מבשם שירותים, אבל עבורה היה ריח של התגלמות האלגנט. כשרצתה להחמיא לאוכל הייתה ממצמצת בשפתיה בהנאה ואומרת: "כמו אוכל של מטוס." ובשביל אישה שאכלה תפוחי אדמה מקונסרבים מתוך רצון חופשי זו נחשבה ללא ספק למחמאה. כל מקום יפה היה מלון היוקרה האהוב עליה — ההילטון התל אביבי. ככל שידוע לי סבתא שלי מעולם לא בילתה שם לילה, אבל היא נהגה לתצפת על הלובי בסידוריה וניצלה כל הזדמנות להיכנס לשם ולשבת על הכורסאות כאילו הייתה אורחת.
    אורי פרק את הבגדים שלי לתוך הארונית: ערמות קטנות וסדורות של בגדים, כמות מדודה שאמרה שאני כאן, אבל לא אמרה לכמה זמן. תהיתי אם היה שווה להשקיע כל כך בסידורה. "זהו, את מאורגנת," אמר בקול מדוד. "תנוחי, טוב?"
    "אני אשתדל."
    "זה לא הזמן לריב."
    "זה אף פעם לא הזמן לריב."
    "יש מצב נתון. את כאן, וצריך להגיע בשלום ללידה, וזהו."
    "זה בכל זאת משנה איך הגעתי לכאן." אילו החלטות קיבלתי, אילו החלטות הוא קיבל.
    "לא הכרחתי אותך לעשות שום דבר."
    "הרגשתי שאין לי ברירה."
    "את באמת חושבת שזה הזמן לדיון הזה? זה לא איזה שמונה חודשים מאוחר מדי?" הנחתי יד על הבטן ולא חייכתי. אורי קם. "אני הולך. יש לי מטופל בשתים עשרה."
    אחרי כמה דקות נכנסה מישהי לחדר והסיטה בתנופה את הווילון שהפריד בין המיטות. היא התיישבה על המיטה בצד השני. "רעלת?" שאלה בלי הקדמות מיותרות.
    הנהנתי. "ואת?"
    אבל נאלצתי לחכות לתשובה, כי בדיוק גלגלו פנימה את המוניטור שלה. אחרי ששתי הרצועות האלסטיות השחורות נכרכו סביב בטנה והמַתְמְרים העגולים נדחפו תחתיהם, היא הסתכלה עליי מהצד ואמרה: "IUGR. עיכוב גדילה ברחם. וגם לחץ דם גבוה." הבטן שלה באמת הייתה קטנטונת, בעיקר בהשוואה להר הגעש המגודל שלי. הטלפון שלי צלצל: דיאנה, הגננת של גליה.
    "גליה אומרת שאת מאושפזת," דיאנה לא טרחה בקישוטים מבזבזי זמן כמו ברכות. היו לה דיבור חותך ומבטא דרום אמריקאי שגם שלושים שנים בארץ לא יכלו לו.
    "כן."
    "אנחנו שומרים עליה. את תשמרי על עצמך." זאת לא הייתה בקשה או איחול: זו הייתה פקודה.
    "היא נראית לך בסדר הבוקר?"
    "כרגיל," דיאנה אמרה, ולא הייתה שום דרך לדעת אם זה טוב או רע בעיניה. "להתראות," פסקה וניתקה מייד.
    "הגננת של הבת שלי," אמרתי לצד השני.
    היא המהמה.
    "היא בת ארבע. ארבע ורבע, אם שואלים אותה," אמרתי, למרות שלא שאלה. "יש לך ילדים?"
    "אחד. בן תשע. מי עם הילדה כשאת כאן?"
    "ההורים של בעלי."
    "ושלך בדרך הנה?"
    הרמתי את מבטי וראיתי שד״ר ארבל נופפה לי במרץ ממשרדה. שמחתי להימלט מהשיחה. "כבר חוזרת," אמרתי לצד השני.
    ד"ר ארבל לבשה חלוק לבן שהיה פתוח ברישול מעל שמלה יפה ולא הצליח להסתיר את העובדה שהייתה לה גזרה מושלמת ומעוררת קנאה, בעיקר את קנאתן של אלו שכבר שכחו איך נראה קו המותן שלהן או שבכלל היה להן פעם כזה.
    "מה שלומך?"
    הנהתי באופן לא מחייב. הייתי בסדר, אבל הבסדר הזה הרגיש ארעי מאוד ולא רציתי לדבר עליו מחשש שיתפוגג. היא ניסתה לתפוס את מבטי, אבל לא התעקשה.
    "תסיימי את איסוף השתן מחר בבוקר, נקבל את התוצאות ונראה. אם הן יהיו תקינות — שזה מתחת לחמש מאות — נשחרר אותך לשמירה בבית. לא תקינות — תשארי איתנו עד הלידה. בכל מקרה נעשה הפעלה ב-37+0."
    "זה בעוד כמעט חמישה שבועות." חמישה שבועות היו מספיק זמן לכתוב את המאמר שלי, להכין את גליה ללידה, לארגן את הבית קצת, לקנות מה שחסר.
    היא חישבה בראשה בזריזות. "עד ה-7.7. ארבעה וחצי. ואז נסיים. לא לוקחים סיכון מעבר לזה, אבל גם נעדיף שזה לא יהיה לפני כן." הסתכלתי על בהונותיי. "בסדר?" שאלה. הנהנתי וקמתי ללכת. "כליל, יהיה בסדר."
    "אני יודעת."
    "ואת בידיים טובות." היא שלחה יד ותפסה את כף ידי.
    זו הייתה אמת. מעט ידיים בעולם גרמו לי להרגיש נינוחה כמו ידיה של ד"ר ארבל, עם אצבעותיה הארוכות והבוטחות. אבל לא אמרתי לה את זה.
    "נתראה מחר," אמרה.
    חזרתי למיטה ונשכבתי באנחה. "ארבל אומרת שיש סיכוי שאישאר פה עד הלידה. ההפעלה. שזה עוד המון זמן." אמרתי לצד השני, אפילו שלא שאלה. היא לא מצאה חן בעיניי במיוחד, אבל רציתי לדבר. "כמה זמן את כבר פה?"
    היא הרהרה בזה ובסוף אמרה: "שלושה שבועות, ויש עוד זמן. עכשיו שבוע 29."
    "הרבה זמן."
    "הזמן עבר מהר לפנייך. הייתה לי שותפה טובה. נקייה כזו. הייתה לה משפחה נחמדה."
    "היא ילדה?"
    "היא מתה."
    הסתכלתי עליה מהצד, לראות אם היא מחייכת. היא לא חייכה. "מה קרה לה?"
    "רעלת. כמו לך. עלה לה בלילה בצ'יק, היא פרכסה פה במיטה. לקחו אותה למטה לחדרי הלידה, אבל זה לא היה מספיק מהר."
    רעלת, כמו לי. אותה מיטה, אותו מזרן, אותה שותפה לחדר ואותה אבחנה. אחד הקפיצים חרק תחתיי.
    "זה כלי האיסוף שלך בשירותים?" היא שאלה.
    לקח לי רגע להבין על מה היא מדברת. "כן."
    "וואו, יש לך ממש מעט."
    כבר השוויתי בצקות, עלייה במשקל, לחצי דם וצירונים במוניטור עם נשים אחרות, אבל בתחרות שתן טרם השתתפתי, והייתי די משוכנעת שאני גם לא רוצה. למזלי, או שאולי למזלה, שמעתי את המוניטור מתגלגל לעברי.
    ג'ל נמרח, רצועות חוברו, מתמרים מוקמו וזמזם לסימון תנועות עובר הונח בידי. חצי שעה של שכיבה לא נוחה על הגב ומדיטציה מול המסך: קו חיים עולה ויורד, קו צירים סטטי, דופק שלי ודופק שלו, שני לבבות לא מתואמים שקצבו של האחד לא משפיע על קצבו של השני ובכל זאת הם לא יכולים בנקודה זו בזמן להתקיים זה בלי זה, ובום בום בום בום בום בום בום שקט ברקע, הלמות הלב.
    העברתי את רוב היום בשינה, אבל בארבע הרגשתי פתאום קצרת רוח: הייתי צריכה ללכת לאסוף את גליה. אבל לא יכולתי לאסוף את גליה. לא יכולתי לעשות שום דבר מלבד להיות במחלקת אם ועובר. שכבתי על צידי ודמיינתי אותה יוצאת מהצהרון, נותנת למיכה יד שאגודלה עדיין קצת לח, משכנעת אותו שאין מנוס אלא לקנות לה ארטיק בדרך.
    על השידה היה גיליון של "לאשה", אולי ירושה מהקודמת. הרמתי אותו כדי לזרוק לפח — המיטה הייתה די והותר — ומתוכו נשר גיליון מקופל של "תרבות וספרות" שהיה פתוח על מודעה. המחשבה על הגיליון שהוסתר בתוך המגזין הצחיקה אותי, בעיקר כי ההסתרה הייתה הפוכה ממה שההיגיון דרש. הצצתי במודעה, חשבתי שאולי תגלה לי למה החביאו אותה.
    זו הייתה הזמנה מטעם המחלקה לארכיאולוגיה בשיתוף עם כמה מכוני מחקר גרמניים. ושם, במרכז העמוד, הייתה תמונתו. זיהיתי אותה מייד, והופתעתי מהקלות שבה זיהיתי, ותחתיה היה כיתוב שלא היה נחוץ לי, כי ידעתי: הארכיאולוג דניאל ביתן.
    הכרזה בישרה לי שמדובר בכנס בן יום אחד שבו ישתתף אורח כבוד מפולין. תאריך הכנס היה 7.7. שבוע 37+0. יום הפעלת הלידה.
    ואבא שלי יהיה בארץ.
    • אביגיל קנטורוביץ'
    • אביגיל קנטורוביץ'
     
  • המלצות נוספות
    • שלוש
    • המנהרה
    • אדל
    • הראיון האחרון
    • כל דבר קטן
    • כשהגשם יורד
    • אח חורג יקר
    • הסדק
    • ברית של כבוד
    • מטורפת
    • הילד הטוסקני
    • ילדים בסדר גמור