הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • 'איך עשית את זה?'
  • 'איך עשית את זה?'
    הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה | ספטמבר 2016 | עיון, שירה | 527 עמ' מודפסים
    הראיונות שערכה הלית ישורון בין 1981 ל-2004 בחוברות כתב-העת 'חדרים' עם רוב גדולי השירה העברית באותן שנים כבר הפכו למיתולוגיים. במשך השנים התברר לרבים מאיתנו עד כמה הם חיוניים לעיסוק או אף להתעניינות במשוררים הללו. בְּשיחות הכוללות מידות נכונות של התקרבות וזרות, אמפתיה ונעיצת-סיכות, היכרות וגילוי-מופתע, מצליחה הלית ישורון לא רק לפתוח הרבה דלתות, אלא גם להוליך את מרואייניה לכֵנות לא-מצויה ולהפיק שוב ושוב רגעים מגעישי-לב.
     
    בניגוד לדעה שמשוררים אינם מיטיבים להיות התיאורטיקנים של כתיבתם, עולה בידה של ישורון לגרום להם לנסח במהלך השיחה תובנות מרתקות על יצירתם. שאלותיה "מסייעות בבניית דיוקן ומכוונות לזיקוק עקרונות אַרס-פואטיים. בבסיסן נסתרת תהייה אחת: איך עשית את זה, איך חוללת שפה? ומתחתיה שאלה שתוקה: מה פצע אותך אל השירה? מה חיבֵּל אותך?"
     
    עשרה מן המרואיינים כבר אינם עימנו. שבעה-עשר רואיינו בַּחוברות – המשוררים אסתר ראב, מאיר ויזלטיר, אבות ישורון, יונה וולך, יאיר הורביץ, יהודה עמיחי, יצחק לאור, אהרן שבתאי, הרולד שימל, פנחס שדה, ישראל פנקס, מחמוד דרוויש, חביבה פדיה; המספרים עמוס עוז, ס. יזהר; המסאיות עזה צבי, מאיה קגנסקייה – ולראיונות עם אלה נוספו עוד שלושה הנדפסים כאן לראשונה, עם ארז ביטון, נורית זרחי, שמעון אדף.
  • ספר דיגיטלי
     
    46
    ספר מודפס
     
    92 73.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • ראיונות 'חדרים'
     
    קיץ 1980. השיחה הראשונה היתה עם אסתר ראב. לא הכרנו לפני כן. באתי בלי שאלות מסודרות, העיקר היה עצם הפגישה, הקשבה לעברית החשופה של ״השועלה הבודדה״, ששכבה עכשיו בבית־אבות בטבעון. רציתי שקוֹלהּ המדבר יהיה הראשון להישמע בכתב־העת החדש. ערכתי את השיחה כמונולוג. על גבו של 'חדרים' 1, שהופיע באפריל 81', כתבה את השיר ״נוף שלא מכאן״. זה היה שירהּ האחרון.
    כשלקראת הגיליון השני ביקשתי לראיין את מאיר ויזלטיר, הוא הסכים, ״טוב, אבל תכניסי גם את השאלות, משונה לענות על שאלה מבלי שנשאלתי״. בסדר.
    ריאיון עם משורר ששיריו נקראים לאורך השנים בנוי מרשמים וממחשבות שנצברו. השאלות באות לבחון קיבעונות, לנער תדמיות. חלקן נשאל מטעמו של קורא מדומיין. חלקן מנסה לתקוע סיכה. לעתים הוא שיחת ידידות, לעתים נדנוד והתעקשות, ריאיון צריך לקיים מידות נכונות של קרבה וזרות, סקרנות והיכרות. רִאיינתי את אבי מבלי להיות בתו, התקרבתי והתנכרתי, הֵזַרתי אותו, שיהיה חופשי. כשדיבר על האדמה ומשם על המוות, נדהמתי מהקור הלא־מוּכּר ששרר על פניו. האיש הסוער היה צלול כסכין בדרכו אל המוות.
    את יונה וולך פגשתי שוכבת בתל־השומר, גופה המפואר מכוּוץ מסרטן. מבעד לדיבור האינטימי שלה זכרתי את קולה המתנגן בערבי קריאה בתל־אביב, ״זה הרגע שעובר כרגע/ זה הרגע שעובר עכשיו״. התביישתי בפיכחון שחסם אצלי את קולטני התקווה בשבתי מול זו שהפכה תקווה לתרופה. בסיום הריאיון ציינתי שמעולם לא יצאה מגבולות הארץ. על זה ענתה: ״רציתי לצאת רק בתוך קרון״. הצליל היה מרעיד: רק בתוך ארון.
    עם יאיר הורביץ למדתי בכיתה אחת ב״תיכון חדש״. השיחה אתו באה לאחר 'ציפור כלואה', שהסיעה את שירתו אל המֵעֵבֶר. אדם שהכרת בלשון אחת, הנה הוא מתקיים בלשון אחרת. גלגול מחילות בחיי אמן.
    עִניין אותי לשוחח עם מי שמאחוריו שנים של עבודה ומאבק על דרך. מתוך אהבת המסה כסוגה שיש בה קִרבה לשירה, נפגשתי עם מאיה קגנסקיה ועם עזה צבי. מסאיות, שכתיבתן דחוסה ואמירתן צלולה.
    הריאיון שקיימתי עם מחמוד דרוויש נערך בשעה של חסד וסיכוי: פברואר 96', הלומי רצח רבין וחדורי אשליית שלום ממשמש ובא, דיברנו על גלות ומולדת כמעט מתוך פָטָה מוֹרגָנָה של לאחר־חורבן.
     
    ניסיתי להתקרב אל היד הכותבת, להתבונן בעבודת המחט. אולי קשה להיות אמן טוב ובה־בשעה תיאורטיקן של עצמך, אבל המשוררים הם העדים הנאמנים ביותר. היו שפתחו דלת רחבה, ואחרים ביקשו לא לגעת במה שאולי הוא נבצר־מִגעת. פול ואלרי כבר אמר: ״הַסְתֵּר את אלוהים שלך״. אולי גם מעיניך־אתה.
    הראיונות נולדו כחלק מהתפיסה ש'חדרים' יהיו גם חדרי עבודה. לא השיר לבדו אלא גם המִסָביב, המסמכים, בין מכתבים ובין שיחות, שהם בסופו של דבר חלק מן המכלול. מקובל לחשוב שמה שעתיד להישאר הוא היצירה, ואילו השאר נספחים. אבל משורר ניכר בכל רגעיו. לפעמים הוא מגיע לביטוי שאולי לא היה נשמר אלמלא נקרה לו מקליט כדי ״לתפוס את המלה במעופהּ״. שיחה היא סוּגה שבעל־פה. השאלות מסייעות בבניית דיוקן ומכוּונות לזיקוק עקרונות ארס־פואטיים. בבסיסן נסתרת תהייה אחת: איך עשית את זה, איך חולַלת שפה? ומתחתיה שאלה שתוקה: מה פצע אותך אל השירה? מה חיבל אותך? על משקל מה שכתב אודן על ייטס: Mad Ireland hurt you into poetry, אירלנד הטרופה פצעה אותך אל השירה.
    לא רִאיינתי כל מי שרציתי, חלקם לא הספקתי, חלקם לא הצלחתי. המרואיינים דיברו כפי שדיברו, לא 'סיגננתי'. כמעט כולם הוקלטו בחדרי העבודה שלהם, חוץ מאחד שהעדיף לענות בכתב. כולם קיבלו לקריאה ראיונות ערוכים, והיו רשאים להוסיף או למחוק. כמעט איש מהם לא התערב. מרבית הפגישות ארכו כשלוש שעות, וכעבור שבועיים־שלושה חזרתי עם שאלות נוספות, שהתעוררו בעקבות התשובות.
    'חדרים' חדל להופיע בשנת 2004, לאחר גיליון 15.
    כיום הייתי ודאי מציגה שאלות נוספות לאותם אנשים. והייתי נדברת עם מתרגמים ומראיינת משוררים שבאותן שנים עמדו בתחילת דרכם.
    בינתיים, תמצאו בקובץ שבידכם שלושה ראיונות מאוחרים, שלא נדפסו עד כה: עם ארז ביטון, עם נורית זרחי ועם שמעון אדף.
    אני מודה לכל מי ששוחח ונתן בי אמון.
    הלית ישורון
    • הלית ישורון
    • הלית ישורון

      הלית ישורון (נולדה ב-2 באפריל 1942) היא מתרגמת ועורכת ישראלית, בתו של המשורר אבות ישורון.

      ישורון עבדה כדוגמנית בשנות ה-60. היא הייתה נשואה לבמאי הקולנוע ז'ק קתמור. ב-1969 פרסמה ספר שירים שנקרא "24". ב-1981 ייסדה את כתב העת לשירה "חדרים". ב-1991 החלה לתרגם את יצירתו של מרסל פרוסט "בעקבות הזמן האבוד" ובהמשך תרגמה קלאסיקות נוספות. 

      ישורון ערכה מספר ספרי שירה עברית, בהם האנתלוגיה "תת הכרה נפתחת כמו מניפה" של יונה וולך. בשנים 1995-2001 ערכה מהדורה מקיפה של כל כתבי אביה, שראתה אור בארבעה כרכים, בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • שיחה עם ישראל אלירז
    • פתח גדול מלמטה
    • ממה עשוי התפוח?
    • יהודים ומילים
    • ישראל — שיחת נפש
    • על התשוקה
    • החתרנים
    • הפרה שבחדר
    • במזל סרטן
    • כשז'בוטינסקי וטרוצקי נפגשו
    • מרטין בובר: מבט מקרוב
    • האישה הרועדת