הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אור קדומים
  • אור קדומים
    ג'ון באנוויל | תרגום: גיל שמר
    ידיעות ספרים | פברואר 2014 | פרוזה תרגום | 260 עמ' מודפסים

    “בילי גְרֵיי היה חברי הטוב ואני התאהבתי באמו. אהבה היא אולי מילה חזקה מדי, אך איני מכיר חלשה ממנה שתתאים. כל זה קרה לפני יובל שנים. הייתי בן חמש־עשרה וגברת גריי היתה בת שלושים וחמש.”

     

    אלכסנדר קליב, שחקן שימיו הטובים כבר מאחוריו, נזכר בפרשת האהבים הראשונה והבלתי–אפשרית שלו בעיירה קטנה באירלנד של שנות החמישים. זיכרון המפגשים המוקדמים הללו − במושב האחורי של מכונית בבוקר שטוף שמש, בבקתה נטושה באחר צהריים סחוף גשם − מאלץ אותו לתהות על הפער בין האירועים כפי שקרו לבין האופן שבו נצרבו בלבו. ובזיכרונות המוקדמים האלה נכרך דבר–מה חריף יותר ואפל פי כמה − התאבדותה של בתו היחידה עשר שנים קודם לכן. ברומן מסנוור, מענג עד בלי די, מצחיק וקורע לב, נמסכים האובססיה והאנוכיות של אהבת נעורים וההלם המחריד של האבל ליצירה שחותמו הייחודי של באנוויל − מבריק, מתוחכם ומזכך − שורה עליה.

     

    ג’ון באנוויל הוא מהסופרים החשובים הכותבים כיום. זוכה פרס בּוּקר על ספרו הים פרס הספר האירי על ספרו זה, ופרס פרנץ קפקא על “האיכות האמנותית היוצאת מן הכלל של מכלול יצירתו”. הוא חי בדבלין.

     

    "טרנסצנדנטאלי... הפרוזה של באנוויל היא בעלת יופי מסנוור, ו’אור קדומים’ נקרא בהערצה אילמת"

    . The New York Review of Books

     

    "מסחרר, פיוטי, מרחיב ומכווץ את הלב".

    Independent

     

    "מושלם, עמוק... יצירה יפהפייה וטורדת מנוחה".

    The Wall Street Journal

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • בילי גְרֵיי היה חברי הטוב ואני התאהבתי באמו. אהבה היא אולי מילה חזקה מדי, אך אינני מכיר חלשה ממנה שתתאים. כל זה קרה לפני יובל שנים. הייתי בן חמש־עשרה וגברת גריי היתה בת שלושים וחמש. קל לומר דברים כאלה, מאחר שלמילים עצמן אין כל בושה והן לעולם אינן מופתעות. ייתכן שהיא עדיין בחיים. היא תהיה בת כמה, שמונים ושלוש, שמונים וארבע? זה לא גיל מופלג, בימינו. ומה אם אצא לחפש אחריה? זו תהיה אודיסיאה. הייתי שמח להיות מאוהב שוב. הייתי שמח להתאהב שוב, רק עוד פעם אחת. נוכל להזריק לעצמנו, היא ואני, סדרה של תאי זרע קופיים ולהיות כפי שהיינו לפני חמישים שנה, חסרי ישע בהתלהבותנו. אני תוהה איך העניינים אצלה, בהנחה שהיא עדיין בעולם הזה. היא היתה כל כך אומללה אז, כל כך אומללה, למרות העליצות האמיצה והבלתי־נדלית שלה, ואני מקווה בכל לבי שהיא לא המשיכה כך.

    מה אני זוכר ממנה, בימים חיוורים ורכים אלה של השנה הגוועת? תמונות מן העבר הרחוק גודשות את ראשי, ומחצית מהזמן קשה לי לדעת אם אלו זיכרונות או המצאות. לא שיש הבדל גדול בין השניים, אם אכן יש בכלל הבדל כלשהו. יש האומרים שבלי שנהיה מודעים לכך אנחנו ממציאים הכול לאורך הדרך, רוקמים ומקשטים, ואני נוטה להאמין בזה, שכן מָדאם זיכרון היא מתחזה גדולה וערמומית. כשאני מביט לאחור, הכול זורם, בשטף שאין לו התחלה וגם לא יעד, לא כזה שאחווה אני בכל אופן, אלא כנקודה סופית. שרידי הספינה הטרופה שאני בוחר להציל מההרס הכללי - וכי מהם החיים מלבד טביעה הדרגתית של ספינה? - עשויים ללבוש חזות של הכרח המציאות כשאני מציג אותם לראווה בתיבות הזכוכית שלהם, אבל הם אקראיים; יציגים, אולי, אולי עד כדי לרתק, אבל אקראיים בכל זאת.

    שתי התגלויות ראשוניות נפרדות של גברת גריי היו לי, בהפרש של שנים. יכול להיות שהאישה הראשונה לא היתה היא כלל, אולי היתה רק בשורה על בואה, כביכול, אבל נעים לי לחשוב שהשתיים היו אחת. אפריל, כמובן. זוכרים איך היה אפריל כשהיינו צעירים, אותה תחושה של בהילות שוצפת, והרוח דולה חופנים כחולים מהאוויר, והציפורים מאבדות את הראש בעצים המלבלבים? הייתי בן עשר, או אחת־עשרה. עמדתי לבוא בשעריה של כנסיית "מרי אמנו הטהורה", בראש מושפל כרגיל - לידיה אומרת שאני הולך כמו בעל תשובה תמידי - ואות האזהרה הראשון שנשלח אלי מהאישה על האופניים היה קול התסיסה של צמיגים, צליל שעורר בי בילדותי, ועדיין מעורר בי גם כיום, ריגוש ארוטי, לא ברור לי למה. הכנסייה עמדה על שיפולי גבעה, וכשהרמתי את עיני וראיתי אותה מתקרבת, והצריח מזדקר בגבה, עלתה בי מחשבה מרטיטה שהיא עטה מהשמים בדיוק באותו הרגע, ושהקול ששמעתי לא היה קול הצמיגים על האספלט אלא כנפיים החובטות במהירות באוויר. היא כמעט התנגשה בי כשהתגלגלה כך במורד בלי לדווש, נשענת לאחור ברוגע ומכוונת ביד אחת. היא לבשה מעיל גשם מגברדין, שכנפותיו התנופפו מאחור, לימין ולשמאל, כמו, כן, כמו כנפיים, וסוודר כחול מעל חולצה לבנת צווארון. באיזו בהירות אני רואה אותה! אני ודאי ממציא אותה, כלומר, אני ודאי ממציא את הפרטים האלה. החצאית שלה היתה רחבה ומרווחת, וכעת לכדה אותה רוח האביב בבת אחת והרימה אותה, מערטלת אותה עד מותניה. אה, כן.

    מבטיחים לנו כיום שכמעט אין הבדל באופן שבו המינים חווים את העולם, אבל אין אישה, אני מוכן להמר, שידעה אי־פעם את פעפוע העונג האפל המציף את ורידי הזכר בן כל גיל, מזאטוט ועד ישיש, למראה איברי הנקבה המוצנעים, כפי שנהגו לכנות אותם בחינניות מיושנת, הנחשפים לפתע במקרה, כלומר למרבה המזל, לעיני הציבור. בניגוד להנחות המקובלות על נשים, ולאכזבתן הרבה אני משער, לא ההצצה בבשר עצמו היא שמרתקת אותנו הגברים למקומנו, פינו חרב ועינינו יוצאות מחוריהן, אלא בדיוק אותן זוטות של משי; הן המחסומים האחרונים בין עירומה של אישה לקפיאתנו לטושת העיניים. אין בזה שום היגיון, אני יודע, אבל אילו ביום קיץ, על חוף הומה, נהפכו מכוח כישוף אפל כלשהו בגדי הים של המתרחצות לבגדים תחתונים, היו כל הזכרים הנוכחים, הילדים הקטנים העירומים עם כרסיהם ובולבוליהם הגלויים לעיני כול, המצילים השריריים, המנומנמים, אפילו הבעלים הנרצעים במכנסיים מופשלים ובממחטות קשורות־פינות על ראשיהם, כולם, לדעתי, היו משנים צורה בו ברגע ומתחברים לעדר של סטירים אדומי עיניים, משחרים לטרף.

    אני חושב במיוחד על אותם ימים עברו, כשהייתי צעיר, ומתחת לשמלותיהן - ומי לא לבשה אז שמלה, מלבד שחקנית גולף פה ושם או כוכבת קולנוע משביתת שמחה במכנסיה המחויטים? - נראו נשים כאילו מאבזֵר ספינות צייד אותן בכל הסוגים והצורות של חיבֵּל ותפרושת, מפרשי חלוץ ומפרשי מאסף, כפפים, כבלי תרנים וסמוכות. לגבירָתי שעל האופניים, עם הביריות המתוחות ותחתוני הסאטן בלבן־פנינה שלה, היו אפוא כל המרץ והחן של מפרשית מטופחת, המפתלת את דרכה ללא חת אל תוך רוח צפונית־מערבית עזה. היא נראתה מבוהלת כמוני ממה שהבריזה עוללה לצניעותה. היא השפילה את מבטה והסתכלה על עצמה, ואז עלי, והרימה את גבותיה ופערה את פיה לעיגול והשמיעה צחוק מתגלגל והחליקה את החצאית על ברכיה בתנופה אדישה של גב ידה הפנויה ושייטה בעליזות על פני. חשבתי שהאלה בכבודה ובעצמה נגלתה לפני, אבל כשהסתובבתי להביט אחריה היא היתה רק אישה המשקשקת לדרכה על אופניים שחורים גדולים, אישה שעל כתפי מעילה היו אותם דשים, או כותפות, שהיו אז באופנה, ובגרבי הניילון שלה אותם התפרים המעוקמים, והשיער הגזור ישר בדיוק כמו זה של אמי. היא האטה בזהירות בשער, והגלגל הקדמי שלה התנודד. היא צלצלה בפעמון, ואז המשיכה ויצאה אל הרחוב ופנתה שמאלה במורד צ'רץ' רואד.

    לא הכרתי אותה, מעולם לא ראיתי אותה קודם לכן, ככל שידיעתי מגעת, אם כי היה טבעי שאחשוב שעד אז כבר ראיתי כל אחד בעיירה הקטנה והדחוסה שלנו לפחות פעם אחת. והאם באמת ראיתי אותה שוב? האם ייתכן שהיא אכן היתה גברת גריי, אותה אישה שכעבור ארבע או חמש שנים תפרוץ לחיי בצורה מכרעת כל כך? לא אוכל להעלות בזיכרוני את תווי פניה של האישה על האופניים בבהירות מספקת כדי לקבוע בוודאות שהיא אכן היתה איתור מוקדם של ונוס דוֹמֵסטיקָה שלי, אף שאני דבק באפשרות בהתעקשות נוסטלגית.

    מה שהשפיע עלי כל כך באותה היתקלות בחצר הכנסייה, פרט לריגוש העז שבה, היה התחושה שזכיתי בהצצה לתוך עולם הנשיות עצמו, ושהוענקה לי, ולו לשנייה או שתיים, האפשרות ליטול חלק בסוד הגדול. מה שהרטיט והקסים אותי היה לא רק מראה רגליה החטובות ולבניה המורכבים להפליא של האישה שנגלה לעיני, אלא הדרך הפשוטה, המשועשעת והנדיבה שבה הביטה בי, הצחוק הגרוני שהשמיעה, והחן המרושל שבו הכניעה בגב ידה את חצאיתה המתנפחת. זו מן הסתם עוד סיבה לכך שהיא התמזגה במוחי עם גברת גריי, לכך שהיא וגברת גריי הן שני צדדיו של המטבע האחד היקר ללבי, שכן חן וחסד היו הדברים שהוקרתי, או שהיה עלי להוקיר במושא תשוקתי הראשונה, שהיתה גם, אני חושב לפעמים בבוגדנותי - סליחה, לידיה - היחידה האמיתית בחיי. טוּב לב, או מה שפעם נהגו לקרוא לו רחימאות, היה טבוע בכל מחווה של גברת גריי כלפי. אני לא חושב שאני אומר זאת מתוך חיבה יתרה. לא הייתי ראוי לה, כעת אני יודע את זה, אבל איך יכולתי לדעת אז, כשהייתי בסך הכול נער, טירון חסר ניסיון? רק העליתי על הכתב את המילים האלה וכבר אני שומע בהן את הטרוניה הנפתלת, את הניסיון המתבכיין לנקות את עצמי מאשמה. האמת היא שלא אהבתי אותה די. כלומר, לא אהבתי אותה כפי שהיה בי הכוח לאהוב, צעיר כפי שהייתי, ואני חושב שזה גרם לה סבל, ואין לי עוד מה לומר בנושא, אם כי אני בטוח שזה לא יעצור בעדי מלומר עוד הרבה מאוד.

    שמה היה סיליה, סיליה גריי. הוא לא נשמע טוב כל כך, הצירוף הזה, נכון? שמותיהן של נשים נשואות אף פעם לא נשמעים טוב, לדעתי. האם זה משום שכולן נישאות לגברים הלא נכונים, או על כל פנים לגברים עם שמות המשפחה הלא מתאימים? סיליה וגריי יוצרים בבירור זיווג פלגמטי מדי, שריקה אטית שאחריה באה חבטה רכה, הגימל בגריי ממש לא חזקה מספיק. היא לא היתה פלגמטית, נהפוך הוא, אבל אם אגיד שהיתה שופעת, לא תובן המילה הנאה והוותיקה הזו כהלכה, ייוחס לה משקל רב מדי, מילולית ובהשאלה. אני לא חושב שהיתה יפה, לפחות לא לפי התפיסה המקובלת, אם כי אני מניח שלא סביר שנער בן חמש־עשרה היה נבחר להעניק את פרס תפוח הזהב; לא חשבתי שהיא יפה ולא ייחסתי לה כל שם תואר אחר; חוששני שאחרי שהועם הזוהר הראשוני, לא חשבתי עליה כלל, אלא התייחסתי אליה, כפוי טובה ככל שהייתי, כאל דבר מובן מאליו.

    היזכרות בה, תמונה פתאומית השבה לא קרואה, אלה הדברים ששלחו אותי למעוד במשעולי הזיכרון מלכתחילה. משהו שנהגה ללבוש, שנקרא תחתונית, דומני - כן, הלבשה תחתונה שוב - עניין חלקלק באורך חצאית, ממשי או מניילון, בצבע הסלמון, היה מותיר, כשפשטה אותו, פס ורוד במקום שגומיית המותניים לחצה לתוך הבשר הכסוף, הנוח ללישה של בטנה וכסליה, ואם כי במידה ניכרת פחות, גם בגב, מעל ישבנה הבולט לתפארת, עם שתי גומות החן העמוקות שלו והחֲלָקות התאומות הגבשושיות, הנייר־זכוכיתיות קמעה, שעליהן ישבה. החגורה הוורודה הזאת שהקיפה את אמצעיתה הציתה בי גירוי עמוק ברמיזה שהיתה בה לעונש ענוג, לסבל מענג - ודאי חשבתי על הרמון של עלמות חן מסומנות בברזל מלובן, וכדומה - והייתי שוכב ומניח את לחיי על סרעפתה ועוקב בקצה אצבע אטי אחר הפס המעוך בה, נשימתי מניעה את השערות הכהות המבריקות שבבסיס בטנה, ובאוזני הקרקורים והשקשוקים של קרביה במלאכת חילוף החומרים הבלתי־פוסקת שלהם. העור היה תמיד חם יותר לאורך אותו מסלול צר, לא אחיד, שהותיר הגומי, שהדם התקבץ בו להגנתו אל פני השטח. אני חושד שהתענגתי גם על הרמז מחלל הקודש שהיה בו לכתר הקוצים. שכן רמז קלוש מאוד ומחליא של דתיות עבר כחוט השני בכל מעשינו.

     

    *

     

    אני עושה אתנחתא כדי לתעד, או לפחות לציין, חלום שחלמתי אמש ובו אשתי עזבה אותי למען אישה אחרת. אינני יודע על מה הוא אמור להעיד, או אם הוא מעיד על משהו, אבל הוא בפירוש הותיר את רישומו. כמו בכל החלומות, האנשים בחלום הזה היו בבירור הם עצמם ובה בעת גם לא; אשתי, אם נתייחס למשל לשחקנית הראשית, הופיעה כנמוכה, בלונדינית ושתלטנית. איך ידעתי שזו היא, כשהיא נראתה שונה כל כך מעצמה? גם אני לא הייתי כפי שאני, אלא עב בשר ומגושם, טרוט עיניים, כבד תנועה, מעין ניבתן, נגיד, או איזה יונק רך ומסורבל אחר החי במים; היתה שם תחושה של גב משופע, גווילי ואפור, שמחליק ונעלם מסביב לסלע. וכך היינו שם, אבודים זה לזה, היא לא היא ואני לא אני.

    אשתי אינה מטפחת בלבה נטיות לסביות, ככל שידיעתי מגעת - אם כי עד לאן היא מגעת? - אבל בחלום היא היתה בריונית עליזה ונמרצת. מושא חיבתה המועתקת היתה יצור מוזר קטן, דמוי גבר, עם פאות לחיים קלושות וחתימת שפם, ופחוס ירכיים, דומה כשתי טיפות מים, כשאני חושב על זה עכשיו, לאדגר אלן פו. אשר לחלום עצמו, לא אלאה אתכם, או את עצמי, בפרטיו. ממילא, כפי שנדמה לי שאמרתי כבר, אינני מאמין שאנו משמרים פרטים, ואם כן, הם ערוכים ומצונזרים ומיופים עד כדי כך, שהם לובשים מהות חדשה לגמרי, חלום בתוך חלום, שהמקור שינה בו את פניו, כפי שהחלום עצמו משנה את פני החוויה הערה. זה לא מונע בעדי מלייחס לחלומות כל מיני השלכות על־טבעיות ונבואיות. אבל ברור לי שבשלב זה בחייה לידיה כבר לא תעזוב אותי. אני יודע רק שהבוקר התעוררתי לפני עלות השחר בתחושה מעיקה של אובדן וחֶסֶר ועצב גורף. נראה שמשהו עומד לקרות.

     

     

    אני חושב שהייתי מאוהב במקצת בבילי גריי לפני שהייתי מאוהב בגדול באמו. הנה היא שוב המילה הזו, אהבה; באיזו קלות היא נפלטת מהעט. זה מוזר לחשוב כך על בילי. הוא ודאי בן גילי כעת. זה לא כל כך מפליא - הוא היה בן גילי אז - ובכל זאת, זה מכה אותי בהלם. אני מרגיש כאילו לפתע עליתי מדרגה - או שמא ירדתי? - אל עוד שלב של הזדקנות. האם הייתי מכיר אותו לו נפגשנו? האם היה הוא מכיר אותי? הוא היה נסער כל כך כשפרצה השערורייה. אני בטוח שחשתי את הלם הקלון הפומבי לא פחות ממנו, ואולי אפילו יותר, אני נוטה להאמין, אך בכל זאת נדהמתי מהלהט שבו הוא התכחש לי. בעיקרו של דבר, לי לא היה אכפת אילו היה הוא שוכב עם אמי, קשה ככל שיהיה לדמיין דבר כזה - התקשיתי לדמיין כל גבר שהוא שוכב עם אמא, הדבר הזקֵן העלוב הזה, שבאלה המילים חשבתי עליה: עלובה, זקנה ודָבָר. אין ספק שזה מה שהטריד את בילי, הצורך להרהר בעובדה שאמו היא אישה שמישהו חושק בה, ויתר על כן שאותו מישהו הוא אני. כן, אין ספק שהתמונה של שנינו מתגוללים עירומים זה בזרועות זה על אותו מזרן מטונף על הרצפה בבית קוֹטֵר ייסרה אותו בייסורים שונים. יש להניח שמעולם לא ראה את אמו בלי בגדים, או בכל אופן, לא ככל שהיה יכול לזכור.

    בילי היה הראשון שנקלע לבית קוטר, וכל הזמן חששתי שמא יופיע שם במקרה יום אחד ויפתיע את אמו ואותי במשחק האהבה שלנו. האם היא היתה ערה לכך שבילי ידע על המקום הזה? אני לא זוכר. כי אם כן, הרי שהדאגה שלי היתה כאין וכאפס לעומת האימה שלה מהמחשבה שבנה יחידה יגלה אותה בשעה שהיא מתעלסת עם חברו הטוב בתוך עזובה עתיקה על רצפה מלוכלכת, זרועת עלים.

    אני נזכר ביום שבו ראיתי את הבית בפעם הראשונה. היינו בחורש האלסרים הקטן שעל גדת הנהר, בילי ואני, והוא העלה אותי לראש גבעה והצביע על הגג בין צמרות העצים. מהגובה שעמדנו בו נגלה רק הגג, ותחילה לא הצלחתי להבחין בו, שכן הרעפים היו מכוסים בטחב ירוק כמו העלווה שמסביבו. זו ודאי הסיבה שבגללה הוא נשאר חבוי זמן כה רב ושמעתה ישמש מקום מפגש בטוח כל כך לגברת גריי ולי. רציתי לרדת ולפרוץ אליו תכף ומיד - שכן היינו נערים, בסך הכול, ועדיין צעירים דיינו לתור אחר מה שהיינו קוראים לו בית־מועדון - אבל בילי הסתייג, באופן מוזר בעיני, מאחר שהוא גילה את המקום ואפילו נכנס פנימה; כך הוא בכל אופן אמר. נראה לי שהוא פחד קצת מהבית; אולי לבו ניבא לו את הבאות, או שחשב שהוא רדוף, כפי שאכן יהיה בקרוב, אך לא ברוחות רפאים אלא ברוחם הנסערת של הגבירה ונוס ונערהּ השובב.

    מוזר, אבל אני רואה את כיסינו מלאים באלסרים שליקטנו בחורש ואת הקרקע סביבנו מצופה בזהב הרקוע של עלי שלכת, ועם זאת זה היה אפריל, אין ספק שזה היה אפריל, כשהעלים ירוקים, והם עדיין על העצים, והאגוזים אפילו לא התחילו להתפתח. ואולם חרף כל מאמצי, איני רואה אביב אלא סתיו. אני מניח שהשתרכנו לנו אז שנינו דרך העלים הירוקים, ולא הזהובים, וכיסינו לא מלאו אגוזים, והלכנו הביתה, בלי שנפריע את מנוחתו של בית קוֹטר. אבל משהו ניצת בי למראה אותו גג שוקע שבין העצים, וכבר למחרת חזרתי, מונע בכוח האהבה הנזקקת והמעשית־תמיד, וגיליתי בבית המט ליפול בדיוק את מקום המפלט שגברת גריי ואני נזקקנו לו. כי כן, באותם הימים כבר היינו אינטימיים, אם לנסח זאת בעדינות ככל שאוכל.

    היתה באופיו של בילי מתיקות מצודדת מאוד. תווי פניו היו נאים, אף שעורו היה גרוע, מחוטט קמעה, כמו עורה של אמו, חוששני, ומוּעד לפצעונים. גם עיניו היו כשל אמו, בצבע ערמון מימי בהיר, וריסיו היו דקים וארוכים להפליא, כל ריס נבדל בצורה מושלמת, עד שחשבתי, או שאני חושב עכשיו, על אותו מכחול מיוחד, שציירי מיניאטורות משתמשים בקצהו, סיב יחיד של צובל. הוא הלך במין עיקום רגליים מתגלגל, ותוך כדי הליכה הניף את ידיו במעגלים כאילו אסף מהאוויר שלפניו אלומות בלתי־נראות של משהו. בחג המולד ההוא הוא נתן לי ערכת מניקור בנרתיק נאה מעור חזיר - כן, ערכת מניקור, עם זוג מספריים וקוצץ ציפורניים ופצירה ומקל שנהב ממורק, מעוצב בצד אחד כמו כפית שטוחה זעירה, שאמי בחנה בחשדנות וקבעה שהוא או דוחף־קוֹטיקוּלָה - דוחף־קוטיקולה? - או בסברה פרוזאית יותר, מכשיר לשליפת לכלוך מתחת לציפורניים. התמיהה אותי המתנה לבנות הזו, אך קיבלתי אותה בחפץ לב, גם אם בתהייה. לא חשבתי לקנות לו משהו; לא נראה שהוא ציפה שאקנה לו משהו. והוא גם לא נפגע שלא קניתי.

    אני תוהה כעת, לפתע, אם לא אמו היא שקנתה את ערכת המניקור כדי שייתן לי אותה, מתנה חשאית ומצטנעת, נמסרת בידי שליח, שחשבה שאולי אנחש שבאה בעצם ממנה. זה היה כמה חודשים לפני שהיא ואני נעשינו - נו, קדימה, תגיד את זה כבר, למען השם! - לפני שנעשינו נאהבים. היא הכירה אותי, כמובן, שכן ברוב ימי החורף ההוא באתי לאסוף את בילי מהבית בדרך לבית הספר. האם נראיתי לה כנער מהסוג שיחשוב שערכת מניקור היא המתנה הקולעת לחג המולד? הקפדתו של בילי עצמו על היגיינה אישית היתה פחות מיסודית. הוא התרחץ עוד פחות מאיתנו, כפי שהעיד אותו ריח קל שנדף ממנו פה ושם; וגם, הנקבוביות בחריצים שלצד נחיריו היו פקוקות בשחור, ובצמרמורת של עונג מהול בסלידה הייתי מדמיין שאני סוחט אותן בציפורני אגודלי כאילו היו מלחציים, מעשה שאחריו ודאי הייתי נזקק לאותה מפסלת שנהב אלגנטית קטנה. הוא לבש סוודרים מחוררים, וצווארוניו נראו תמיד לא נקיים. היה לו רובה אוויר והוא ירה בו בצפרדעים. הוא היה באמת חברי הטוב ביותר, ואהבתי אותו, כך או אחרת. החברות בינינו אושרה סופית בערב חורף אחד כשחלקנו במחתרת סיגריה במושב האחורי של הסטיישן המשפחתית שחנתה מחוץ לבית - זו מכונית שנכיר בקרוב לעומק - והוא התוודה בפני ששמו הרשמי אינו ויליאם, כפי שרצה שהעולם יאמין, אלא וילפרד, ואם לא די בכך, שמו האמצעי הוא פלורנס, על שם דודו המנוח פלור. וילפרד! פלורנס! שמרתי את סודו, ייאמר לזכותי, וזה לא הרבה, אני יודע. אבל אוי, איך הוא בכה, מכאב וזעם והשפלה, ביום שבו פגש אותי אחרי שנחשפנו, אמו ואני; איך הוא בכה, ואני הסיבה העיקרית לדמעותיו המרות.

    קשה לי לזכור את הפעם הראשונה שראיתי את גברת גריי, כלומר, אם לא היא היתה האישה על האופניים. אמהות היו בני אדם שלא הקדשנו להם יותר מדי תשומת לב; אחים כן, אחיות אפילו, אבל לא אמהות. מטושטשות, חסרות צורה, משוללות מיניות, הן היו רק מעט יותר מסינר ואלומת שיער פרוע וענן קל של ריח זיעה חריף. תמיד הן היו עסוקות בעמימות ברקע, עושות דברים עם תבניות אפייה או גרביים. אני בטוח ששהיתי במחיצת גברת גריי פעמים רבות לפני שהפנמתי את נוכחותה באופן מיוחד, מוגדר כלשהו. למרבה הבלבול, יש לי תמונת זיכרון חורפית, כוזבת בוודאי, שהיא זורה אבקת טלק על הוורדרדות הבוהקת של פְּנים ירכַי, במקום שבו השתפשפו במכנסי; ממש לא סביר, מאחר שלבד מכל דבר אחר המכנסיים שלבשתי באותן נסיבות היו קצרים, וקשה לי להאמין שאלה אכן היו פני הדברים, אם הייתי בן חמש־עשרה, שכן כולנו כבר לבשנו את המכנסיים הארוכים המיוחלים כשהיינו בני אחת־עשרה, או שתים־עשרה, לכל המאוחר. אם כך, אמו של מי היא היתה, אני תוהה, שזרתה את הטלק, ואיזו הזדמנות לחניכה בגיל מוקדם עוד יותר אולי החמצתי?

    בכל אופן, לא היה שום רגע של הארה מסנוורת שבו נטשה גברת גריי עצמה את הטרחות והטרדות של משק הבית ובאה לקראתי בריחוף על צדפתה, נישאת על משב צפרירי האביב מנופחי הלחיים. גם זמן רב אחרי שהתחלנו לקיים יחסים הייתי מתקשה מאוד למסור תיאור הוגן שלה - אילו ניסיתי, מה שהייתי מתאר היה ככל הנראה גרסה של עצמי, שכן כשהסתכלתי עליה, אותי עצמי ראיתי תחילה, משתקף במראה המזהירה שיצרתי ממנה.

    בילי מעולם לא דיבר איתי עליה - וכי למה שידבר? - ולא נראה שהקדיש לה תשומת לב יותר משהקדשתי לה אני זמן רב כל כך. הוא היה זחלן, ולעתים קרובות כשבאתי עם בוקר לאסוף אותו לבית הספר הוא לא היה מוכן, והוזמנתי להיכנס, בייחוד אם ירד גשם או שרר כפור. לא הוא הזמין אותי - זוכרים את התפשטות הזעם האילם והבושה היוקדת שחווינו כשחברינו צצו ותפסו אותנו על חם בחיקן העירום של משפחותינו? - כך שזו ודאי היתה היא. עם זאת, אני לא מצליח להיזכר במקרה אחד ויחיד שבו היא הופיעה בדלת הכניסה, בסינר ובשרוולים מופשלים, ועמדה על כך שאכנס ואצטרף לחוג המשפחה ליד שולחן ארוחת הבוקר. אבל את השולחן אני יכול לראות, ואת המטבח שהשולחן חלש כמעט על כולו, ואת המקרר הגדול נוסח אמריקה בצבע ובמרקם של שמנת קרושה, את סל הקש לכבסים על משטח הייבוש, את לוח השנה של המכולת המציג את החודש הלא נכון, ואת טוסטר הכרום הגוצי ששביב גועש של אור שמש מן החלון השתקף גבוה על כתפו.

    הו, ריח הבוקר במטבחים של אנשים אחרים, חמימות הצמר גפן, ההמולה והחיפזון כשכולם עדיין מנומנמים ונרגזים. כל החדש והמוזר בחיים מעולם לא נראה גלוי בבהירות רבה יותר משנראה ברגעים כאלה של אינטימיות ואנדרלמוסיה ביתיות.

    היתה לבילי אחות, צעירה ממנו, יצור מעורר אי־נוחות שנראה כמו שדון קונדסי, עם צמות ארוכות, שמנוניות למדי, ופנים לבנות חדות נוקשות שמחציתן העליונה היטשטשה מאחורי עדשות עגולות, עבות כזכוכית מגדלת, של משקפיים במסגרת קרן. נראיתי לה כנראה משעשע עד בלי די, והיא היתה מתפתלת בתוך בגדיה בעליצות זדונית כשהופעתי במטבח עם ילקוטי, גורר רגליים כמו גיבן. קראו לה קיטי, ואכן היה משהו חתולי באופן שבו הצרה את עיניה כשחייכה אלי ודחסה את שפתיה לקשת דקה חסרת צבע שנראתה כאילו נמתחה מקצה לקצה בין אוזניה הוורודות, הבולטות, השקופות־כמעט, שצורתן שבלולית וסבוכה. אני תוהה עכשיו אם לא היתה גם היא מאוהבת בי ואם כל השעשוע הזלזלני שלה לא היה אמצעי להסתרת העובדה. או שזו רק יוהרה מצדי? הנני, או הייתי, שחקן, אחרי ככלות הכול. היה בה משהו לא לגמרי תקין, לקות כלשהי שלא דיברו עליה, שעשתה אותה למה שבימים ההם נקרא רגישה. בי היא עוררה אי־נוחות ואני חושב שאפילו פחדתי ממנה קצת; אם אלה אכן היו פני הדברים, הרי שראיתי את הנולד.

    מר גריי, הבעל והאב, היה ארוך ורזה וקצר רואי אף הוא, כמו בתו - הוא היה אופטיקאי, רצה הגורל, עובדה שהאירוניה החריפה שבה לא נעלמה, מן הסתם, מעיני איש מאיתנו - ונהג לענוב עניבות פרפר וללבוש וֶסטים סרוגים בדוגמאות ססגוניות. ועתה צמחו לו, כמובן, בדיוק מעל קו השיער, אותן שתי קרניים קצרות ועבות, אות הקרנן, שהיו, צר לי לומר, מעשה ידי.

    האם היתה תשוקתי לגברת גריי, בתחילה בכל אופן, יותר מאשר העצמת השכנוע המוחלט של כולנו בגיל ההוא, שהמשפחות של חברינו כל כך הרבה יותר נחמדות, נעימות ומעניינות - בקיצור, נחשקות יותר - מאלה שלנו? לבילי היתה משפחה לפחות, ואילו אנחנו היינו רק אני ואמי האלמנה. היא ניהלה פנסיון לסוכנים־נוסעים ודיירים ארעיים אחרים, שחלפו בו בחשאי, כמו רוחות רפאים חרדות, יותר מאשר התגוררו בו. הרביתי ככל שיכולתי לשהות בחוץ. לעתים קרובות היה בית משפחת גריי ריק בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ובילי ואני היינו מעבירים בו בניחותא שעות ארוכות אחרי הלימודים. לאן נעלמו האחרים, גברת גריי וקיטי, למשל, באותן שעות? אני עדיין יכול לראות את בילי, בבלייזר בית הספר הכחול כהה ובחולצה הלבנה המלוכלכת שלו, שממנה שלף זה עתה ביד אחת עניבת בית ספר מוכתמת, עומד מול המקרר שדלתו פתוחה, בוהה בעיניים מזוגגות אל תוכו המואר, כאילו צפה במשהו סוחף בטלוויזיה. ואמנם היה מקלט טלוויזיה, בסלון שבקומה השנייה, ולפעמים היינו עולים לשם ומשתרעים מולו, תוחבים את כפות ידינו עמוק בכיסי מכנסינו ומניחים את כפות רגלינו על ילקוטינו ומנסים לצפות במרוצי הסוסים של אחר הצהריים במקומות בעלי צליל אקזוטי, בצדו האחר של הים, כגון אֵפּסוֹם, או צֵ'פּסטוֹ, או הֵיידוֹק פארק. הקליטה היתה גרועה, ולעתים קרובות כל מה שיכולנו לראות היה רוכבי רפאים יושבים זקופים על גב סוסי הרפאים שלהם, מגששים כסומים את דרכם בתוך סופה של הפרעות סטטיות.

    בבטלה הנואשת של אחד מאותם אחרי צהריים יצא בילי למצוא את המפתח לארון הקוקטיילים - כן, היה להם רהיט אקזוטי כזה, שכן הם היו בין המשפחות היותר אמידות בעיר, אם כי מסופקני אם מישהו בבית באמת שתה אי־פעם קוקטייל - ופרצנו לבקבוק יקר של הוויסקי בן השתים־עשרה של אביו. כשעמדנו ליד החלון, כוסות קריסטל בידינו, הרגשנו רעִי ואני כמו זוג הוללים מתקופת העוצרות המביטים מגבוה בבוז עמוק על עולם משמים בפיכחונו. זו היתה לגימת הוויסקי הראשונה שלי, ואף שלעולם לא אפתח חיבה למשקה, הצחנה המרה הזעופה והצריבה שלו על לשוני כאותות לבאות, נראו לי ביום ההוא הבטחה לכל ההרפתקאות המפוארות שבוודאי צופנים לי החיים. בכיכר הקטנה בחוץ הזהיב אור השמש החיוור של תחילת האביב את עצי הדובדבן והבהיק את קצות ענפיהם השחורים, מעוּבֵּי המפרקים. בּוּשֵר הסמרטוטר הזקן חלף בחריקה על עגלתו, ונחליאלי חש לנוס מפרסותיו המצויצות של סוסו. למראה הדברים האלה חשתי כאב מתוק חד של ערגה חסרת מושא אך מובהקת, כמו כאב הרפאים בגף חסר של קיטע. האם ראיתי או חשתי אפילו אז, הרחק במורד מנהרת הזמן, זעירה באופק אך גדלה בהתמדה ליתר ממשות, את דמותה של אהובתי לעתיד, אדונית בית גריי, עושה כבר את דרכה המהורהרת, המשתהה, לקראתי?

    איך נהגתי לקרוא לה, כלומר איך פניתי אליה? לא זכור לי שאמרתי את שמה, אי־פעם, אם כי עשיתי זאת, בלי ספק. בעלה קרא לה לילי לעתים, אבל לא נראה לי שהיה לי שם חיבה, שם אהבה, בשבילה. מקנן בי חשד, שאין לפטור אותו כלאחר יד, שביותר מהזדמנות אחת, בעיצומה של סערת תשוקה, זעקתי את המילה אמא! אבוי. מה אני אמור להבין מזה? אני מקווה שלא את מה שיגידו לי שעלי להבין.

    בילי לקח את בקבוק הוויסקי לחדר האמבטיה ומילא את הפער המסגיר בלוג מים מהברז, ואני ניגבתי וצחצחתי את הכוסות כמיטב יכולתי בממחטה שלי והנחתי אותן בחזרה במקום שעמדו בו קודם על המדף בארון הקוקטיילים. בילי ואני, שותפים לפשע, נתקפנו לפתע בושה זה מזה, והרמתי אז בחופזה את ילקוטי ונסתי על נפשי, משאיר את ידידי שרוע שוב על הספה, צופה במתחרים הבלתי־אפשריים לצפייה שועטים דרך השלג החשמלי.

    הלוואי שיכולתי לומר שזה היה ביום ההוא, כי אותו אני זוכר באופן מיוחד כל כך, כשנפגשתי בפעם הראשונה, האמיתית, פנים אל פנים עם גברת גריי, ליד דלת הכניסה. אולי היא נכנסה בפנים סמוקות מאוויר החוצות המסעיר ברגע שאני יצאתי, ועצבי עדיין מעקצצים אחרי הוויסקי; מגע מקרי של ידה, מבט מופתע, מתמהמה; התעבות בגרון; טלטלה רכה בלב. אבל לא, המבואה היתה ריקה פרט לאופניים של בילי ולגלגילית מיותמת מבת זוגה, שהיתה ודאי של קיטי, ואיש לא פגש אותי בפתח, אף לא נפש חיה. כשדרכתי על המדרכה, היא נראתה לי רחוקה מראשי יותר משהיתה אמורה להיות, ונוטה להשתפע, כאילו הלכתי על קביים שקפיצים נמעכים חוברו לקצותיהם - בקיצור, הייתי שתוי, לא במידה רבה, אבל שתוי בכל זאת. היה לי מזל אפוא שלא נתקלתי בגברת גריי במצב כזה של אופוריה מבוסמת, שכן אין לדעת מה הייתי עלול לעשות ואיך הייתי הורס את הכול עוד לפני שמשהו התחיל.

    והנה ראו! זה לא ייתכן, אבל בכיכר, כשאני יוצא, שוב סתיו, לא אביב, ואור השמש התרכך והעלים על עצי הדובדבן החלידו ובושר הסמרטוטר כבר מת. מדוע העונות עומדות כך על שלהן? מדוע הן ניצבות כך נגדי? מדוע אֵם המוזות נועצת בי ככה את מרפקה בלי הרף, זורקת לי לכאורה את כל הרמזים הלא נכונים, מייעצת לי בקריצות הלא נכונות?

     

    אשתי טיפסה הנה זה עתה כל הדרך מעלה, אל קן הנשרים שלי מתחת לגג. מתמודדת באי־רצון עם המדרגות התלולות והמכשילות, השנואות עליה, כדי לספר לי שהחמצתי שיחת טלפון. תחילה, כשהיא תחבה את ראשה בדלת הנמוכה - באיזו בהילות הקפתי את הדף הזה בזרוע מגוננת, כמו ילד שנתפס בשרבוט דברי זימה - בקושי הצלחתי להבין מה היא אמרה. כנראה הייתי מרוכז מאוד ושקוע כולי בעולם האבוד של העבר. בדרך כלל אני שומע כשהטלפון מצלצל למטה בסלון, צליל מרוחק ומוזר בעגמומיותו שמרעיד את לבי בחרדה, בדיוק כפי שהיה נחרד לפני שנים כשבתי היתה תינוקת ובכייה העיר אותי בלילה.

    הטלפון, אמרה לידיה, הוא מאישה, שאת שמה היא לא קלטה, אם כי אין ספק שהיתה אמריקנית. חיכיתי. לידיה הביטה כעת מעבר לי כחולמת, החוצה בעד החלון המשופע שמול המכתבה שלי, אל ההרים שבמרחקים, תכולים ושטוחים, כאילו צוירו על השמים במשיכת מכחול מרפרפת של סגול בהיר; אחד מקסמיה של עירנו הוא שמעטים בה המקומות שלא נשקף מהם נוף הגבעות האלה, רכות ובתוליות, כפי שאני חושב עליהן תמיד, אם מוכנים להתאמץ קצת. על מה, שאלתי בעדינות, רצתה האישה בטלפון לדבר איתי? לידיה הסיטה את מבטה מהנוף. על סרט, היא אמרה, לקולנוע, שכנראה מציעים לי בו תפקיד ראשי. זה מעניין. מעולם עוד לא שיחקתי בסרט. שאלתי מה שמו של הסרט, או על מה הוא אמור להיות. מבטה של לידיה התעמעם, כלומר היה עמום יותר משהיה עד כה. היא לא חושבת שהאישה אמרה לה מה שם הסרט. זו תהיה, כפי הנראה, ביוגרפיה קולנועית, אבל היא לא יודעת בדיוק על מי - על איזה גרמני, נדמה לה. הנדתי בראשי. האם האישה השאירה אולי מספר כדי שאוכל לחזור אליה? כאן השפילה לידיה את ראשה והזעיפה פנים לעומתי מתחת לגבותיה בשתיקה חמורת סבר, כמו ילדה שנשאלה שאלה קשה ומעיקה שאת התשובה לה היא אינה יודעת. לא נורא, אמרתי, אין ספק שהאישה, תהיה אשר תהיה, תתקשר שוב.

    לידיה המסכנה שלי, תמיד היא אפופה קצת ככה אחרי אחד מהלילות הקשים שלה. שמה, דרך אגב, הוא ליאה בעצם - לידיה היא טעות שלי בשמיעה שדבקה בה - ליאה מרסר בעברה, כפי שאמי היתה אומרת. היא גדולה ונאה, כתפיה רחבות וצדודיתה דרמטית. שערה בימים אלה הוא דו־גוני, מה שכונה פעם מלח־פלפל, ובבסיסו כמה פסים צהבהבים דהויים לא ברורים. כשפגשתי אותה לראשונה זהר שערה ככנף עורב והיה בו פס כסף גדול, הבזק של אש לבנה; מיד כשהחל הכסף להתפשט היא הרשתה לעצמה ליפול ברשת לשונו החלקלקה של אדריאן מ"סלסול וצבע", ובכל פעם שחזרה מהפגישה החודשית עם אמן הצבע הזה, היה קשה להכיר אותה. עיניה המבריקות, השחורות ככוחל, אותן עיניים של בת מדבר, כפי שחשבתי עליהן פעם, לבשו לאחרונה מראה קרומי, מהוה, שמעורר בי דאגה לאפשרות של יָרוֹד. בצעירותה היתה דומה בגזרתה המלאה לאותן נערות הרמון שצייר אִנְגר, אך כעת כבר ירדה מגדולתה והיא לובשת אך ורק בגדים רפויים מתבדרים בגוונים רכים - ההסוואה שלה, כפי שהיא אומרת בצחוק נוגה. היא שותה קצת יותר מדי, אך גם אני לא טומן את ידי בצלחת; צערנו האדיר שנמשך כבר עשור פשוט ממאן לטבוע חרף כל מאמצינו לדחוק אותו אל מתחת לפני המים ולהחזיק בו שם. היא גם מעשנת כבדה. יש לה לשון חדה שאני נשמר מפניה יותר ויותר. היא מאוד יקרה ללבי, ואני מאמין שגם אני יקר ללבה, למרות החיכוכים והמחלוקות קפוצות השפתיים שלנו פה ושם.

    עבר עלינו לילה מחריד, על שנינו, עלי בחלום על סופרת אנדרוגינית של מעשיות גותיות שתפסה את מקומי בלבה של לידיה, ועל לידיה שלקתה באחד מאותם התקפי מאניה ליליים שמציקים לה במרווחים לא סדירים בעשר השנים האחרונות. היא מתעוררת, או לפחות מזנקת מהמיטה, ומתחילה להתרוצץ בחושך על פני כל החדרים, למעלה ולמטה, קוראת בשמה של בתנו. זו מעין הליכה, או ריצה, סהרורית, שבה היא משכנעת את עצמה שקתרין שלנו, קס שלנו, חזרה להיות ילדה והיא עדיין בחיים והלכה לאיבוד אי־שם בבית. אני קם הלום שינה והולך אחריה, ער רק למחצה בעצמי. זוכר את אזהרת הסבתות שאין להפריע לאדם במצב הזה, אינני מנסה לעצור אותה, אבל אני עוקב אחריה מקרוב כדי שאוכל לתפוס אותה לפני שתיפול, אם תיתקל במשהו ותמעד, ולהציל אותה מפגיעה בעצמה. זה מסמר שיער, לדשדש על פני הבית החשוך - אינני מעז להדליק את האור - במרדף נואש אחר הדמות החומקת הזו. הצללים מתקהלים סביבנו כמו מקהלה אילמת, ומדי פעם, כמו זרקור במה מעומעם, תוטל פנימה מבעד לחלון אלומה של אור ירח, או קרן של פנס רחוב, ואני נזכר באחת מאותן מלכות טרגיות בדרמה היוונית, המשתוללת על פני ארמון בעלה, המלך, בחצות, וצורחת אל בנה שאבד. בסופו של דבר היא מתישה את עצמה, או מתעשתת, או גם וגם, כפי שקרה אמש, כשצנחה על מדרגה, ממוטטת לגמרי, בוכה בדמעות שליש ומתייפחת. כרכרתי סביבה אין־אונים הלוך ושוב, לא יודע איך בדיוק אביא את זרועותי לחבק אותה, כל כך אמורפית נראתה צורתה בכתונת הלילה השחורה, חסרת השרוולים שלה. ראשה שמוט וידיה תחובות עמוק בשערה, שבחושך נראה כפי שהיה בפעם הראשונה שראיתי אותה כשיצאה אל הקיץ מבעד לדלת המסתובבת במלון של אביה, ה"הַלקיוֹן" הזכור לטוב, ושמשות הדלת הגבוהות פלטו שוב ושוב פרצים מנצנצים של כחול וזהב - כן, כן, שיא השיאים!

    הקטע הכי גרוע, מבחינתי, באקסטרווגנצות האלה של יללות וצווחות מיוסרות מגיע בסוף, כשכולה חרטה, והיא מוכיחה את עצמה על טיפשותה ומתחננת שאסלח לה על שהעירה אותי באלימות רבה כל כך ועוררה פניקה מיותרת שכזו. במצבה הסהרורי הזה, היא אומרת, פשוט נראה לה אמיתי כל כך שקס בחיים, בתה החיה, לכודה באחד מחדרי הבית, מבועתת ואינה מסוגלת להשמיע קול כשהיא קוראת לעזרה. אמש היא היתה מבוישת וכעוסה עד כדי כך שגידפה את עצמה במילים איומות כל כך, שהשתופפתי לצדה ועטפתי אותה בחיבוק קופי מגושם והנחתי את ראשה בקוער כתפי, ורק אז היא נרגעה. אפה דלף והנחתי לה למחוט אותו בשרוול הפיג'מה שלי. היא רעדה מקור, אבל כשהצעתי להביא לה את החלוק שלה, או שמיכה, היא נצמדה אלי חזק עוד יותר ומיאנה להניח לי לעזוב אותה. הריח המעופש קלות של שערה עלה לנחירי, ועיגול כתפה החשופה היה צונן וחלק ככדור שיש מתחת לכף ידי החפונה. רהיטי הפרוזדור עמדו עמומים באפלולית סביבנו כמו משרתים המומים ומוכי אלם.

    אני חושב שאני יודע מה הדבר שמייסר את לידיה, מלבד היגון שאין לו נחמה שניסתה לשכך בלבה בעשר השנים הארוכות מאז מות בתנו. כמוני, היא מעולם לא האמינה בעולמות שמעבר, ועם זאת אני חושד שהיא פוחדת שמכוח פרצה בחוקי החיים והמוות קס לא מתה לגמרי אלא עדיין מתקיימת איכשהו, שבויה בארץ הרפאים וסובלת שם, פיה מלא במחצית גרעיני הרימון שטרם נבלעו, מחכה לשווא שאמה תבוא ותדרוש להחזירה להיות שוב בין החיים. אלא שמה שכעת הוא אימתה של לידיה היה פעם תקוותה. איך מי שהיה חי כל כך יכול למות? היא דרשה שאשיב לה בלילה ההוא במלון באיטליה שאליו באנו כדי לקבל את גופתה של קס, וכה פראית היתה נימת קולה וכה דוחק מבטה, עד שלרגע חשבתי גם אני שאולי נפלה שם טעות, שאולי בתו מושחתת הצורה של מישהו אחר היא שניפצה עצמה למוות אל אותם סלעים שטופי גלים מתחת לכנסיית סן פייטרו החשופה והקטנה.

    כפי שאמרתי, מעולם לא האמנו בנצחיות הנשמה, לידיה ואני, והיינו מחייכים בהתנשאות עדינה כשאחרים דיברו על תקוותיהם לראות שוב יום אחד את יקיריהם שהלכו לעולמם, אך אין כמו אובדן בן יחיד כדי לרכך את השעווה של אמונות חתומות. לאחר מותה של קס - עד עצם היום הזה אינני יכול לראות את המילים האלה כתובות בלי להיתקף בַּהלם שמסרב להאמין, הן נראות מופרכות כל כך, אפילו עכשיו כשאני חורת אותן על הנייר - מצאנו את עצמנו מעזים, טנטטיבית, נכלמים, להשתעשע באפשרות לא לעולם הבא, בדיוק, אלא לעולם שאחרי העולם הזה, שבדרך כלשהי עשויות לשהות בו רוחותיהם של מי שכבר אינם כאן, אך עדיין לא נעלמו לחלוטין. עטנו על מה שעשויים להיות אותות, הסימנים המעורפלים ביותר לבאות, רמיזות דקות שבדקות. צירופי מקרים לא היו עוד מה שהיו עד אז - רק קמטים בפני השטח של המציאות שלולא הם היתה הגיונית עד תפלות - אלא חלקי צופן, גדולים ודוחקים, מעין איתות נואש בדגלים מהצד האחר, שהטריף עלינו את דעתנו, כי לא ידענו לפענח אותו. איך התחלנו להקשיב כעת, משעים כל דבר אחר, כאשר בְּחברה קלטה אוזננו אנשים מדברים על השכול שחוו, איך עצרנו את נשימתנו, שותים בצמא כל מילה, באיזה רעב סרקנו את פניהם וביקשנו לראות אם הם אכן מאמינים שמי שאבד להם אינו אבוד לגמרי. מערכים מסוימים של חפצים מקריים לכאורה היו מכים בנו בעוצמה של כתב סתרים. בייחוד אותן להקות גדולות של ציפורים, זרזירים, דומני, שמתקבצות מעל הים בימים מסוימים, מתפשטות ומתערבלות כאמבות, מחליפות כיוון כהרף עין בתיאום מושלם; הן נראו כאילו חוקקו בשמים סדרה של אידאוגרמות שכוונו בלעדית אלינו, אך נחקקו בחטף ובשטף רבים מכדי שנוכל לפרשן. כל הסמלים הלא קריאים האלה היו עינוי בשבילנו.

    אני מדבר בלשון רבים, אך מעולם כמובן לא דיברנו על התקוות הפתטיות האלה לרמז מהעולם שמעבר. השכול מקים מחיצה מוזרה בין השַכּולים, מבוכה, כמעט, שלא קל לברר את מקורה. האם זה הפחד שאם דברים כאלה יבוטאו בקול הם יקבלו משקל גדול עוד יותר, יהיו לנטל כבד עוד יותר? לא, לא זה העניין, לא בדיוק. הסגירות והטקט המוקפד שאבלנו המשותף כפה על לידיה ועלי היו בעת ובעונה אחת מידה של רוחב לב, כזה שמניע את הסוהר לעבור על קצות האצבעות על פני התא שהנידון למוות ישֵן בו בלילו האחרון, ואות לחרדתנו פן נעורר ונגרה עוד יותר את היצירתיות ואת כושר ההמצאה של אותם מענים שטניים שמשימתם המיוחדת היתה, ועודה, לייסר אותנו. ועם זאת, גם בלי שנאמר, ידע כל אחד מה האחר חושב, וביתר שאת, מה האחר מרגיש - זו תולדה נוספת של צערנו המשותף, האמפתיה הזו, הטלפתיה הנכאה הזו.

    אני חושב על הבוקר שאחרי הראשונה בהשתוללויות הליליות של לידיה, כשקפצה מהכרית משוכנעת שקס שלנו שאך־זה מתה עודה בחיים ונמצאת אי־שם בבית. גם כשהפניקה חלפה וגררנו את עצמנו בחזרה למיטה, לא הצלחנו להירדם שוב, לא כראוי - לידיה עוד שיהקה יבבות מִשנה ולבי הלם כטם־טם - אבל שעה ארוכה שכבנו במיטה על הגב, כאילו התאמַנו לקראת היום שבו נהיה לגוויות. הווילונות היו עבים והוסטו לחסימה מלאה, ורק כשראיתי מעלי את בבואת האור הבהירה והבוהקת שהלכה והתפשטה עד שהשתרעה על פני כל התקרה כמעט, רק אז התחוור לי שהשחר כבר עלה. תחילה חשבתי שזו הזיה שחוללה הכרה תזזיתית־למחצה־עדיין ומקופחת־שינה. גם לא הצלחתי להבין מה אני רואה, ואין תמה בכך, שכן לאחר רגע או שניים ראיתי שהבבואה הפוכה. ההסבר לכך היה שבעד פתח בגודל נקב סיכה, בין הווילונות, חדרה אלומת אור צרה והפכה את החדר לקמרה אובסקורה, והבבואה שראיתי מעלינו היתה תמונה מהופכת, רעננת־שחר, של העולם שבחוץ. מתחת לחלון היה הכביש, עם האספלט הכחול־אוכמניות שלו, וקרוב יותר פנימה, דבשת שחורה מבריקה שהיתה חלק מהמכונית שלנו ועץ לִבנה כסוף יחיד בצדה האחר של הדרך, דק ומרעיד כנערה עירומה, ומעבר לכל זה המפרץ, דחוק בין האצבע המורה לאגודל של שני מזחיו, הצפוני והדרומי, ואחריו התכלת הרחוקה, הבהירה יותר של הים, שבלי שיכולת להבחין בכך נהפך לשמים באופק הנעלם. כמה צלול היה כל זה, כמה חדים היו קווי המתאר! יכולתי לראות את הסככות לאורך המזח הצפוני, את גגות האסבסט שלהן נוצצים עמומות באור השמש המוקדם, ובצד המוגן מפני הרוח של המזח הדרומי את התרנים הזקורים, הענבריים, של המפרשיות העוגנות בו, מיטלטלים יחדיו. דימיתי בנפשי שאני יכול להבחין אפילו בגלים הקטנים שעל הים, ובכתם זעיר של קצף פה ושם. עדיין במחשבה שאולי אני חולם, או שוגה בדמיונות, שאלתי את לידיה אם היא רואה את חזיון התעתועים הזוהר הזה והיא אמרה כן, כן, והושיטה יד ולפתה את שלי בחוזקה. דיברנו בלחישות, כאילו עצם פעולת קולנו עלולה לנפץ את הקולאז' השברירי, של אור וצבעי מנסרה שמעלינו. הדבר נראה כרוטט בתוך עצמו, כמרעיד מעט־קט בכל מקום, כאילו היה חלקיקיו הרוחשים של האור עצמו, הפוטונים הזורמים, כפי שאני מניח שאמנם היה לאמיתו של דבר. אם כי ודאי, כך חשנו, ודאי שזו אינה רק תופעת טבע שניתן למצוא לה הסבר מדעי פשוט בהחלט, כזה המתחיל בשיעול חרישי קטן שאחריו יבוא המהום מתנצל - ברור שזה דבר שניתן לנו; מתנה, דרישת שלום, אות ברור, במילים אחרות, שנשלח לנחם אותנו. שכבנו שם וצפינו בו, אחוזי יראה, במשך, הו, אינני יודע כמה זמן. ככל שעלתה השמש, כך הלך ושקע העולם המהופך שמעלינו, נסוג לאורך התקרה, עד שפיתח ציר בקצה אחד והחל לגלוש בהתמדה במורד הקיר הרחוק והגיר את עצמו לבסוף לתוך השטיח ונעלם. תכף ומיד קמנו - מה עוד יכולנו לעשות? - ופתחנו בעיסוקי היום שלנו. האם נוחמנו, האם חשנו שהוקל לנו? מעט, עד שפלא החיזיון שזכינו לו החל להתפוגג, לחמוק ולחלוף ולהיטמע לתוך המרקם הסיבי הרגיל של הדברים. חוף הים היה גם המקום שבו מתה בתנו, חוף אחר, בפּוֹרטוֹוֵנֵרֶה, שאם אינכם יודעים זאת, היא עיר נמל ליגוּרית בקצה לשון יבשה המשתרעת לתוך מפרץ גנואה, מול לֵריצ'י, המקום שהמשורר שֵלי טבע בו. הרומאים הכירו אותה כפּורטו וֵנֵריס, שכן בימי קדם עמד מקדש לאותה אלה מקסימה על הצוק הקודר שכנסיית סן פייטרו ניצבת עליו כעת. צי ביזנטיון עגן במפרץ של פּורטוונרה. זוהרה הועם זה מכבר, וכעת היא עיירה מולבנת ממלח, עגמומית־משהו, חביבה מאוד על תיירים וחוגגי חתונות. כשהראו לנו את בתנו בחדר המתים לא היו לה תווי פנים כלל: סלעי פטרוס הקדוש וגלי הים מחקו אותם והותירו אותה באנונימיות נטולת פנים. אך זו היתה היא, בוודאות גמורה, לא היה כל ספק בכך, למרות תקוותה הנואשת של אמה לטעות בזיהוי.

    מדוע היתה קס דווקא בליגוּריה, מכל המקומות שבעולם, זאת מעולם לא גילינו. היא היתה בת עשרים ושבע, ומשהו מעין אקדמאית, אם כי לא בקביעות - מאז ילדותה היא סבלה מתסמונת מנדלבאום, פגם נדיר במוח. מה יכול אדם לדעת על אחר, גם אם זו בתו עצמו ובשרו? איש חכם שאת שמו שכחתי - זיכרוני כבר מנוקב ככברה - העלה את הקושיה: מהו אורכו של קו חוף? זה נראה אתגר פשוט למדי שאינו מציב כל קושי, למודד מקצועי, נאמר, עם המשקפת וסרט המדידה שלו. אבל תחשבו רגע. כמה עדין צריך להיות כיולו של סרט המדידה כדי להתמודד עם כל אותם גומחות ובקיעים? ובגומחות יש גומחות, בבקיעים בקיעים, עד אינסוף, או לפחות עד אותו גבול לא מוגדר שהדבר הקרוי חומר הולך ואוזל בו עד שהוא נעלם ואיננו. באופן דומה, בממדים של חיים זה מקרה של עצירה ברמה מסוימת כדי לומר שזו, זו היתה היא, גם אם יודעים כמובן שלא כך היתה.

    היא היתה בהיריון כשמתה. זו היתה רעידת אדמה בשבילנו, הוריה, רעש מִשנה של אסון מותה. הייתי רוצה לדעת מי היה האב, זה שלא היה לאב; כן, זה משהו שהייתי רוצה מאוד לדעת.

     

    אשת הקולנוע המסתורית התקשרה שוב, והפעם הייתי הראשון שהגיע לטלפון. מיהרתי לרדת במדרגות מעליית הגג, ברכי נעות כמו מרפקים - לא הייתי ער לכך שאני להוט עד כדי כך, וחשתי בושה קלה מעצמי. שְמה, כך אמרה לי, מַרסי מֵריוֵותֵ'ר, והיא מתקשרת מקַרבֵר סיטי שבחוף קליפורניה. לא צעירה, עם קול של מעשנת. היא שאלה אם היא מדברת אישית עם מר אלכסנדר קְלִיב השחקן. תהיתי אם מישהו ממכרי הכין לי מתיחה - אנשי תיאטרון נוטים חיבה מציקה למתיחות. היא נשמעה נרגזת שלא החזרתי לה טלפון. חשתי להסביר שאשתי לא קלטה את שמה, וההסבר דרבן את מיז מריוות'ר לאיית לי אותו בנימה של אירוניה חמצמצה, שהעידה על כך שלא האמינה לתירוץ שלי - הוא נשמע צולע ולא סביר אפילו לי - או שפשוט עייפה מהצורך לאיית את שמה המתנגן, אך המגוחך קמעה, לאנשים שהם פזורי דעת או ספקנים מכדי להפנים אותו בפעם הראשונה שנאמר. היא מנהלת, מנהלת חשובה, אני בטוח, ב"סרטי פֵּנטַגרם", אולפן עצמאי שעומד לעשות סרט המבוסס על חייו של אַכּסֵל ואנדֵר כלשהו. גם את השם הזה היא אייתה לי, לאט, כאילו כבר החליטה שיש לה עסק עם אידיוט, מה שמובן בהחלט מצד מי שהעבירה את חייה המקצועיים בחברת שחקנים. הודיתי שאינני יודע מיהו, או מי היה, אכסל ואנדר, אבל את זה היא פטרה באדישות כחסר חשיבות, ואמרה שתשלח לי חומר עליו. היא פלטה צחוק יבש באומרה זאת, אינני יודע למה. הסרט ייקרא "המצאת העבר", לא שם קליט במיוחד, חשבתי, אם כי לא אמרתי דבר. יביים אותו טוֹבּי טָגארט. לבשורה הזו התלוותה שתיקה נרחבת וממתינה, שהיה ברור שהיא מצפה ממני שאשבור, אך לא יכולתי, שכן גם על טובי טגארט לא שמעתי מעולם.

    חשבתי שעכשיו כבר תהיה מיז מריוות'ר מוכנה לוותר על אדם בעל ידע כה דל בתחום, כפי שברור שהנני, אבל אדרבה, היא הבטיחה לי שכל המעורבים בפרויקט נלהבים מאוד מההזדמנות לעבוד איתי, נלהבים מאוד, ושכמובן הייתי הבחירה הראשונה והמובנת מאליה לתפקיד. המהמתי כנדרש בהכרת תודה על המחמאה, ואז ציינתי, בענוותנות אך לא בהתנצלות, כך חשבתי, שמעולם עוד לא עבדתי בסרט. האם היתה זו שאיפת אוויר מהירה ששמעתי על הקו? האם ייתכן שאשת קולנוע בעלת ניסיון רב־שנים כזה שיש ודאי למיז מריוות'ר לא תדע דבר כזה על שחקן שהיא מציעה לו תפקיד ראשי? זה בסדר גמור, היא אמרה, אין שום בעיה; למעשה טובי רוצה מישהו שמסך הכסף חדש לו, פנים טריות - אני בן שישים פלוס, להזכירכם - טענה שהיא לא האמינה בה יותר ממני, כפי שיכולתי לשמוע. ואז, בפתאומיות בוטה שהותירה אותי ממצמץ, היא ניתקה. הדבר האחרון ששמעתי ממנה, כשהשפופרת צנחה אל תושבתה, היה תחילתו של התקף שיעול מחרחר ועסיסי. שוב תהיתי בדאגה אם כל זה היה תעלול, אך החלטתי, ולא על סמך ראיה מוצקה כלשהי, שלא.

    אכסל ואנדר. נו.

    • ג'ון באנוויל
    • ג'ון באנוויל

      ג'ון באנוויל נולד ב-1945 בוֶוקספורד, אירלנד. בין הסופרים החשובים והמוערכים הכותבים היום, מחברם של שבעה-עשר רומנים קודמים, לרבות הים שזכה בפרס בּוּקר בשנת 2005 (וראה אור בהוצאת ידיעות ספרים). הוא חי בדבלין.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות